פסטיבל חיפה נגמר כבר בשבוע שעבר, ולצערנו בכל המולת החגים לא הספקנו לפרסם את הביקורות של כותבי האתר על הסרטים שהם ראו בו בזמן אמת. ובכל זאת, החלטנו לפרסם את הרשמים על מספר סרטים בולטים ממנו, במקרה והסרטים האלה עוד יצוצו בחייכם ותעלה השאלה האם הם שווים את זמנכם או לא.
פול שריידר הוא מסוג היוצרים ששמם לא מוכר לקהל הרחב, אבל יש להם גם תשובה טובה ל"אז מה כתבת? משהו שאני מכיר?". הוא כתב את התסריטים ל"נהג מונית", "השור הזועם" ו"הפיתוי האחרון של ישו". אם הייתם מבוגרים באייטיז, אולי ראיתם את "אמריקן ג'יגולו". ואם אתם הארדקור בקטע של סרטי שואה – דעו שהוא גם ביים, אבל לא כתב, את העיבוד הנשכח למדי לספר של קניוק "אדם בן כלב". לפני ארבע שנים הוא חזר כבמאי-תסריטאי עם "הכנסייה החדשה", פצצת מצרר אפית של דיכאון עם נגיעה באלכוהוליזם, משבר האקלים, כישלונה של הדת הממוסדת, מערכות יחסים דפוקות, אובדנות וכנראה עוד נושאים מלבבים שהדחקתי.
הסרט העוד-יותר-חדש שלו, "סופר הקלפים", פחות מדכא מ"הכנסייה החדשה". לא כי מדובר בסרט עליז והיתולי, חלילה, זה פשוט ממש קשה להיות מדכא יותר ממנו. כמו ביצירות קודמות, גם הפעם שריידר כותב דמות של גבר מרוסק רגשית שמלווה את הנראטיב בקריינות עגמומית, מדחיק את האלימות האצורה בו וחי בשוליים נישתיים ומאוד ספציפיים של החברה. הפעם מדובר בוויליאם (אוסקר אייזק בהופעה מרהיבה), מהמר במשרה מלאה שנודד בין בתי קזינו ברחבי ארצות הברית, משחק בלאק ג'ק למטרות פרנסה וישן בחדרי מוטל מצ'וקמק'ים בהם הוא עוטף בבד את כל הרהיטים עם הגעתו. למה לעטוף רהיטים? יש לי כל מיני ניחושים, אבל הסרט לא מסביר מפורשות. היציאה הזו מתחברת לאווירה כללית של סוריאליזם קל, לא במובן של ריאליזם עם נגיעות קסומות אלא כמו באווירה של חלום מוזר ומטריד, כמו ציור מעורר אי נוחות של רנה מגריט.
וויליאם עוצר את שגרת המהמר-בקטנה שלו כשהוא פוגש את קירק, גבר צעיר ומתוסבך (טיי שרידן) הנחוש להוציא לפועל תוכנית נקמה באיש הצבא שהרס לאבא שלו את החיים (ווילם דפו). וויליאם מכיר היטב את אותו איש צבא – הוא היה המפקד שלו כששירת כסוהר בכלא אבו גרייב הידוע לשמצה ולמרות שהשירות נגמר רע מאוד עבורו, הוא לא מתעניין בנקמות. כמה סצנות פלאשבק מזוויעות מעבירות היטב את עומק האימה והכיעור שליוו את ימיו בעיראק, כך שמובן לגמרי למה הוא רוצה להתרחק מכל דבר שקשור לזה.
עם זאת, הוא מגלה בעצמו צד אבהי ולוקח את קירק תחת חסותו, גם כלכלית. הוא מקבל הצעה מסוכנת הימורים (טיפאני האדיש בליהוק המפתיע של השנה) להשתתף במשחקי פוקר מתוקשרים ורווחיים יותר כדי להרוויח לקירק חבילת פיצויים נאה, כזו שתאפשר לו לפתוח דף חדש בחייו. הבעיה היא שקירק לא משתכנע בקלות לוותר על התוכנית שלו, לא משנה כמו וויליאם מסביר לו שהיא לא ישימה, מסוכנת ודפוקה. "סופר הקלפים" הוא סרט שהולך רחוק עם הסגנון המאוד ספציפי שלו – יש לו אלגנטיות קולית וקצת מיושנת, בקטע טוב, עם רגעים פתאומיים של גועל נפש ורגעים אחרים שהם קיטש מוחלט. העיסוק בעינויים מוסיף לו כבדות שלא כולם יסתדרו איתה, אבל אין בו סצנות של התענגות על אלימות או פורנו זוועות. (נעמה רק)
נינג'ה בייבי
ראקל היא אמנית קומיקס צעירה שאוהבת מסיבות ויחסי מין מזדמנים. יום אחד היא קמה עם כאב בטן, אז היא מתעלמת ממנו במשך 6 חודשים ואז מגלה שהיא בהריון מתקדם. עכשיו, היא צריכה להתמודד עם השאלה הקשה, האם היא בכלל מוכנה להיות אמא, ואם כן אז עם מי – כי את זהות האב היא לא יודעת. בזמן שהיא מתמודדת עם שאלות קשות אלו, דמות קומיקס שאיירה בשם נינג'ה בייבי מתחילה לדבר אליה דרך הדפים ומזדהה בתור העובר שלה.
למרות שזה נשמע ככה, קשה לומר שזה סרט על אישה שמשתגעת. ציורים מדברים אליה אבל זה לא ביג דיל כמו שזה נשמע. פשוט… ציורים מדברים אליה וזה די סטנדרטי בעולם של הסרט.
אהבתי מאוד בסרט את היצירתיות המופרעת שלו אך גם את הרוגע ואנושיות המתפרצת. הדמות של ראקל מצליחה ליצור אמפתיה בצופים וקל מאוד להזדהות איתה ועם המסע שלה – וזאת למרות שהיא דמות בעייתית מוסרית. ההומור יכול להיות קצת וולגרי לפעמים, אבל להפתעתי הוא הצחיק גם את הקהל המבוגר שנכח באולם. מדובר בסרט שמצליח להחזיק גם כדרמה וגם כקומדיה באופן מוצלח מאוד, והוא לא מפספס שום רגע להיות מצחיק או מרגש. (קסם ברקוביץ)
אמא קטנה
לסלין סיאמה פילמוגרפיה לא גדולה מאחוריה, אבל אחת שסחפה אחריה קהל מעריצים לא קטן ונאמן. "אמא קטנה" עוסק בילדות, אבל יותר מנקודת המבט של הילדים (במקרה הזה ילדות) ולרגע לא לועג להן או מתנשא מעליהן, אלא להיפך, מציג את עולמן הפנימי כיותר מפותח רגשית מזה של המבוגרים המקיפים אותן.
לסיאמה יש מין גישה כזאת ליצירה, אפשר לומר שהיא הולכת עם הלב ולא עם ההיגיון או עם "מה שנכון". אני אוהבת את הגישה הזאת. "אמא קטנה" מרגיש שונה בתוך הפילמוגרפיה שלה – על אף שהוא ממשיך את קו ההתבגרות הנשית שסיאמה לרוב מתארת, הוא הרבה יותר מינימליסטי, ובעיני, על אף שהוא ממש לא הסרט הכי בולט שלה, הוא כנראה הכי שלם והכי מרגש. (מאיה כהן שלו)
טיל אדום
בפוסט המקדים לפסטיבל הוזכר ש"טיל אדום" הוא הסרט האהוב עלי מאלה שראיתי בפסטיבל קאן האחרון, זה נשאר כך גם אחרי שראיתי אותו שוב בפסטיבל חיפה. סרטו החדש של שון בייקר ("פרויקט פלורידה") פוצץ לי את המוח והשאיר אותו מרוסק על הרצפה. ולא מדובר באיזו יצירה קולנועית חד פעמית שעושה משהו שלא נעשה קודם – פשוט בסרט ממש טוב.
מייקי חוזר לעיר ילדותו אחרי שנים בלוס אנג'לס בהן הועסק בתעשיית הפורנו כשחקן. הוא מנסה לחדש את הקשר עם אשתו, בעיקר כי אין לו כסף לגור במקום משלו, אבל בראש שלו הוא כל הזמן חושב על איך לחזור לתעשייה. להפתעתו, הוא אולי מוצא את הדרך הזו בדמות נערה בת 18 שעובדת בחנות דונאטס ומביעה עניין בו ובעברו.
הסרט הוא, קודם כל, מצחיק בטירוף, אבל גם מצליח להיות רציני ולהתעסק בנושאים קשים. דמותו של מייקי היא היפראקטיבית בקטע מוגזם, ורוב ההומור של הסרט מגיע מזה, אם כי חשוב לציין שהוא אינו דמות שקל להזדהות איתה ועם מעשיה. למעשה, שום דמות בסרט לא מעוררת הזדהות. אבל לפחות מבחינתי, זה בסדר. כבר שמעתי על אנשים שהיה להם קשה עם הסרט מסיבה זו, אז אם מפריעים לכם סרטים בכיכובם של "אנטי-גיבורים" אולי שווה להתרחק. בסרטו הקודם של בייקר, "פרוייקט פלורידה", לפחות הייתה את התמימות של הילדים להיאחז בה – אבל פה ממש אין שום דבר בסגנון. (קסם ברקוביץ)
מראה, מראה
"מראה מראה" היה אחד הסרטים הכי מצופים שלי בפסטיבל, וגם זה שהכי חששתי ממנו . כשזה נוגע לסרטים כאלה, הסיכוי שהמוצר הסופי יצליח לעמוד בציפיות שיוצר הגימיק המטורלל הוא מאוד נמוך. הסיכוי הזה נעשה עוד יותר נמוך כאשר מדובר בכמה גימיקים במקביל.
"מראה מראה" הוא סרט לטבי אותו ביימה לילה פקאלנינה. למעשה מדובר באדפטציה מודרנית לשלגייה, גרסת הקרוספיט, שבה במקום לקנא בביתה החורגת שלגיה על היותה יפה וצעירה יותר, האם החורגת מקנאה בה מכיוון שהיא עושה יותר תרגילי סמוך קום (הדבר הזה שהכריחו אתכם לעשות בטירונות). היא שולחת את שלגייה התמימה והמעט סתומה ליער, בו היא פוגשת לא גמדים אלא חבורת אתלטים חסונים שחיים יחד בבית מזכוכית. כמו כן, המראה היא אייפון וכל הסרט מצולם כמו סלפי. כולו.
וזה ממש לא סופו של הטרלול שכולל גם תחפושות של דוב ועכבר וימאים עם דגים בכיסים ושירים לפעמים. אבל פקאלנינה לא נותנת לסרט להישאר בגבולות הקונספט, שנשמע כאילו יצא הישר מראשם של כמה תיכוניסטים במגמת קולנוע ביום ספוג קפאין. "מראה" הוא סרט מהודק, ערוך ומבוים נהדר, כזה שברור לכל המשתתפים בו בדיוק מה הם עושים.
המגרעת היחידה שלו היא שהוא נמשך עשר דקות יותר ממה שהוא צריך, ושכנראה לא ימצא את הקהל שלו בפסטיבל חיפה או בכלל. ההקרנה המצומצמת שהייתי בה לא הייתה מלאה, ורבים מהצופים יצאו באמצע כשהם ממלמלים "יש לי סחרחורת". אני מאוהבת בסרט וממליצה עליו מאוד, עם אזהרה שמדובר בסרט שהמילים "לא לכל אחד" חרוטות לו על המצח. (מאיה כהן שלו)
רוכבי הצדק
"רוכבי הצדק" היכה גלים מוקדם יותר השנה כשצץ משום מקום ורבים הכריזו עליו כאחד מהסרטים הכי טובים של השנה. הסרט, שגם הוא חלק מז'אנר סרטי הנקמה שחווה פריחה בשנים האחרונות וספציפית בשנה האחרונה, הוא סרט שמתנהג כמו "משאלת מוות", על מי שאיבד את אשתו ורוצה לנקום באחראיים לכך, אבל כזה שאיבד כמה ברגים בתהליך.
ככזה, הסרט מדי פעם מצליח להגיע לגבהים מרשימים – אבל גם לתהומות לא רצויות. חוסר המוכנות שלו להתפשר על פחות מ-100% והעובדה שהסרט יודע מהרגע הראשון מה הוא כן ומה הוא לא, גורמת לכך שהסרט יהווה רענון חשוב לכל מי ששבע מ"אף אחד"-ים שבהם נראה שהתשובה לבעיות שלך היא להרביץ לכמה יותר אנשים כמה שיותר מכות. כסרט מגניב, זה עובד. כסרט שאמור להוות סטירת לחי מצלצלת לז'אנר שזקוק לאחת שכזאת – כמו שאמרתי בביקורת עליו – אני העדפתי את "פיג". (יהונתן צוריה)
גונב האופנוע
אני חושבת שהייתי בין הבודדים שידעו על עצם קיומו של "גונב האופנוע" טרם הופעתו בתוכנייה של הפסטיבל, והייתי קצת מופתעת לראות אותו בה. שמעתי עליו כשהיה בשלבי פוסט פרודקשן ונראה לי קצת מוזר שאף אחד לא מודע אליו בהתחשב בזה שמדובר ברימייק מודרני ל"גונבי האופניים" של ויטוריו דה סיקה (שמישהו יאהב אותי כמו שמורים לקולנוע אוהבים ללמד אותו). נכנסתי אליו בציפייה מסוימת, והציפייה הזאת הייתה שהוא יהיה גרוע. קודם כל, מתי לאחרונה צפינו ברימייק מוצלח שהוסיף משהו למקור שלו ושנית, מיייי אתההההה ברט צ'יימברס שלא עשה שום דבר לפני כן שתבוא ותעשה לך ככה רימייק לקלאסיקה על זמנית, יא חצוף.
אבל אחרי שמניחים את אלו בצד, "גונב האופנוע" הוא דווקא לא גרוע. גם לא מדהים. יחסית לסרט באורך מלא הוא קצרצר (75 דקות) והעלילה שלו מרגישה הרבה יותר מותאמת לסרט קצר. הוא סובב סביב מהגר רומני בלונדון של ימינו (אלק סאקרינו), שעובד כשליח פיצה וכך מפרנס את משפחתו. עולמו מתערער מהיסוד כאשר האופנוע שלו, אשר סופק לו על ידי מעסיקו המפוקפק, נגנב. כשם שהיה בסרטו של דה סיקה, יש פה ניסיון לאמירה פוליטית, אבל פה היא פחות אפקטיבית. עדיין, יחסית ליצירת ביכורים הוא מצולם ומבוים נהדר, ואפילו מצליח לא פעם למתוח ולשאוב את הצופה אל עולמו של הסרט. כמו כן, 79 דקות וזה, כן ירבו. (מאיה כהן שלו)
תקופת הפסטיבלים פוסט-קורונה החזירה לחיינו כל מיני סרטים שהאינטרנט ממש נשבע שהם מצוינים אבל נבלעו איכשהו בבלגן של המגפה. אחד מהם הוא "שירלי", שיחד עם "בלתי נראה" הכניס את השחקנית אליזבת מוס לשלל רשימות "ההתעלמויות הבולטות של האקדמיה" לשנת 2021. מוס יכולה להתנחם בפרס המשמעותית יותר חשוב שהוענק לה בסוף 2020 – תואר "שחקנית השנה" ברשימת ההופעות האהובות עליי ועל יהונתן. הפסלון מחכה לה כבר כמעט שנה במזכירות "עין הדג" אבל משום מה היא עוד לא באה לאסוף. מוזר.
"שירלי" היא שירלי ג'קסון, סופרת אימה ומסתורין שבין יצירותיה תמצאו את "מי מתגורר בבית היל", "תמיד גרנו בטירה" ו"קן הציפור". הסרט מלווה אותה בכתיבת יצירה חדשה ואפלה, בהשראת סיפור היעלמותה הבלתי מפוענח של סטודנטית בקולג' הסמוך לבית הגדול וקריפי בו היא חיה עם בן זוגה הפרופסור סטנלי (מייקל סטולברג). הסטטוס קוו המדכא-משהו בבית מתערער אפילו יותר כשסטנלי מכניס הביתה זוג צעיר – רוז (אודסה יאנג) ופרד (לוגן לרמן, ההוא מ"פרסי ג'קסון" ו"כמה טוב להיות פרח קיר"). פרד אמור לעזור לו במטלותיו האקדמיות אבל בעצם עובר חניכה לתפקיד האקדמאי שמתעלם מאשתו. רוז אמורה לעזור בבית כדי ששירלי תוכל להתמקד במה שהיא טובה בו – כתיבה והתמוטטויות עצבים – אז מובן מאליו שעקרת הבית הצעירה נסחפת אחריה לעולם שכולו מרה שחורה.
כל זה מתגבש לכדי סרט קצת מיינד-פאקי שאוהב להציק לצופים עם עריכה תזזיתית ושאלות ברוח "מה קורה באמת ומה לא". בלי קשר לכל זה מדובר בסרט אינטנסיבי ואפילו אגרסיבי, בטח בווליום הלא-סביר-בעוצמתו של אולם האודיטוריום בחיפה. זה אמנם סיפור על שתי נשים בחברה פטריאכלית קשוחה, אבל שירלי עצמה היא דמות מורכבת, קשה וקיצונית מספיק כדי שלא תצא מזה מעשיית מוסר שבה כל הגברים חארות וזהו. נשים המתמודדות עם קשיים נפשיים – סופרות ואמניות במיוחד – מוצגות לא פעם כמעין ציפורים עדינות בכלוב, שבריריות וענוגות ששותקות ובוכות באופן פוטוגני. לא שירלי – היא צועקת ומעליבה את כל מי שמתקרב אליה, לא מסיימת להתלבש, זוחלת בבוץ ואפילו כשהיא מתלבשת יפה לאירוע היא נראית פחות כמו פגי אולסון ויותר כמו הכבשה מ"זוטופיה".
כל זאת ועוד מסבירים את היחס הצונן ששכניי לספסל העניקו לסרט ביציאה מהאולם (מישהי הגדילה לעשות והכריזה שמדובר ב"סרט מיותר"). אני לא מסכימה עם האבחנה, אבל זה לא אומר חלילה שמדובר בסרט מושלם. הבעיה שלי איתו היא דווקא לא שירלי אלא רוזי, שכנראה אמורה להיות מעין לב רגשי שיאזן את הכבדות של שירלי, אבל לא כתובה טוב מספיק בשביל לצלוח את המשימה. עלילת רוז-פרד בכלל הייתה משמעותית מעניינת פחות מזו על שירלי וסטנלי, רוזי ושירלי ואפילו מערכת היחסים המורכבת של שירלי עם גרביוני ניילון, כך שהנוכחות שלה גזלה זמן מסך מדברים יותר טובים. בעצם כל מה שהרגיש מסחרי וסטנדרטי בסרט החליש אותו, והייתי רוצה לראות גרסה אפילו יותר מוזרה וקיצונית שלו. מעניין מה ההיא שאמרה שהסרט מיותר הייתה אומרת עליה. (נעמה רק)
