הנה מה שמעצבן בפסטיבל חיפה – מכיוון שהוא מתקיים: א', בחיפה וב', בשבוע וחצי שבו יש 6 ימי חג ושבת – האפשרות לראות את כל הסרטים המגניבים בו ולחזור הביתה בזמן לחג/שבת היא אפסית. וזה מבאס יותר כשיש מבחר טוב, והשנה, סעמק, יש מבחר טוב.
סרט הפתיחה של הפסטיבל הוא "בלייד ראנר 2049" – רעיון מכובד ומגניב שקצת מתפספס כאשר אירוע הפתיחה הוא למוזמנים בלבד ולא לקהל הרחב. מצד שני, מי מהקהל הרחב שרוצה לראות את הסרט יכול פשוט ללכת לבית הקולנוע הקרוב לביתו ולראות את הסרט. סרט הנעילה הוא "מסתור" של ערן ריקליס, הבמאי הישראלי עם ההספק הכי מרשים אי פעם. בעוד שחברים כמו שבי גביזון או שמוליק מעוז לוקחים הפסקות של 8 שנים או עשורים בין סרט לסרט, הבחור ביים רק בעשור הנוכחי כבר חמישה סרטים.
בתחרות הישראלית בפסטיבל יוקרנו "מועדון הספרות של גברת ינקלובה" עם שני פרסי האופיר הטריים שלו , "הבן דוד" של צחי גראד, "העדות", "מונטנה", "מוצא אל הים", "אווה", "אל תשכחי אותי" ו"בית בגליל". היה אמור להיות בתחרות גם "פוקסטרוט", אבל בעקבות כל הסיפור עם האופיר ועם זה שהוא כבר מוקרן בקולנוע הוא יהיה בפסטיבל על תקן סרט שמוקרן מחוץ לתחרות. סרט ישראלי נוסף ומסקרן מאוד שמוקרן מחוץ לתחרות הוא "אגדת המלך שלמה" – סרט אנימצית דו-מימד ישראלי באורך מלא ומכוון לילדים, מצרך נדיר מאוד בימינו ומסקרן במיוחד לחובבי האנימציה המקומיים.
בניגוד לפסטיבל ירושלים, שביטל את רצועת חצות שלו השנה, פסטיבל חיפה דווקא ממשיך עם המסורת הזאת ומביא סרטים יותר פרועים ומשוחררים לפסטיבל. חלק מהבחירות תמוהות – "מה קרה ליום שני?" הוא סרט שאתם יכולים לראות כרגע, עכשיו, בנטפליקס, אבל לפי הביקורות זה לא מומלץ במיוחד; "אמא!" של דארן ארונופסקי נראה פחות מתאים לרצועה הזאת ויותר לרצועה אחרת בפסטיבל. אומנם מדובר בסרט אימה, אבל בכל זאת – לא מגיע לו שיבוץ ברצועת "מאסטרס" או משהו יותר מכובד? ולמה "אמא!" כן אבל "איש השלג", שנראה הרבה יותר כמו מותחן אימה, לא? לא ברור. עוד סרט מסקרן בסגנון ז'אנרי הוא "מרג'ורי פריים" שנראה כמו פרק מאוד ארוך של "מראה שחורה", וזה לאו דווקא דבר רע במיוחד.
מי שמעוניין להתחיל מוקדם בצפיה במועמדים הפוטנציאליים לקראת האוסקר יכול לצפות בפסטיבל ב"לאהוב את וינסנט", סרט האנימציה הראשון, למיטב ידיעתי, שנעשה כולו בצבעי שמן, וגם לבחור אם בא לו לראות את "להעיר את המלכה" (שכנראה יהיה מועמד לכל הפחות בקטגוריות התלבושות ועיצוב התפאורה, אם לא בקטגוריות אחרות) בפסטיבל או בבית הקולנוע שבהם הסרט יוצא במקביל. בכלל, בין "בלייד ראנר 2049", "להעיר את המלכה" , "פוקסטרוט" , "מה קרה ליום שני" ו"מז"ל טוב" שיוצא לקולנוע ישר בסוף השבוע השני של הפסטיבל, אפשר לעשות אחלה פסטיבל חיפה לעצמך בלי בכלל לטרוח ולהגיע לחיפה השנה. אם אתם מוכנים לחכות שבועיים, גם "אמא!" ו"איש השלג" מצטרפים לרשימה הזאת.
מבין הסרטים שבשביל לראות אותם על מסך גדול באמת צריך פסטיבל, אלה הסרטים שהכי מסקרנים אותי מתוך התכניה:
שכונה בטוחה
הסרט מתואר כ"משחקי שעשוע" פוגש את "שכחו אותי בבית", הטריילר שלו נראה מעוות בכל הדרכים הנכונות וחוץ מזה אני לא רוצה לדעת עוד דבר אחד על הסרט חוץ ממתי הוא מוקרן. אה, בימים שאני לא יכול לבוא? לא משנה.
סינדרלה החתולה
יש שני סוגי אנימציה אירופאית. הראשון הוא אנימציה זולה שמגיעה לסוכות עם עלילות כמו "גורילה,דג ופינגווין צריכים להגן על הג'ונגל מפני ארנבים" או "משפחה הופכת למפלצות ולומדת לקחים, בנוסף לבדיחות פלוצים". השני הוא גם אנימציה זולה, אבל זה אומנותי ומגניב ומעניין אז אנחנו סולחים לו. הפעם מדובר בסוג-של עיבוד לסינדרלה, שכולו מתרחש על ספינת תענוגות או משהו, ומשפחות פשע ולא לחלוטין הבנתי מה קורה פה, אבל זה נראה מספיק מעניין כדי לבדוק את הנושא.
להרוג אייל קדוש
הסרט החדש של הבמאי של "הלובסטר". עקרונית, לא צריך יותר מזה כדי למכור את "להרוג אייל קדוש". אבל אם כבר – סרט שזכה בפרס התסריט בקאן, עם כוכבים בינלאומיים וטריילר קריפי בצורה טובה.
פרויקט פלורידה
הסרט הקודם של שון בייקר היה "מנדרינות" ולא לחלוטין התחברתי אליו (החלק השני מפצה על החלק הראשון הפחות טוב), אבל על פי הטריילר והשבחים, סרטו החדש "פרויקט פלורידה" נראה כמו שיפור משמעותי: סרט ילדים מיוחד, וילם דפו בתפקיד שאינו של נבל, וצילום צבעוני ומרתק. נראה נהדר.
בנוגע ל-The Florida Project
ממש, ממש לא סרט ילדים.
וואלה? כלומר ממש סרט קשה? כי הוא נראה ממש חמוד מהטריילר
הטריילר מטעה, או שזה אני שלחלוטין לא בכיוון?
לא קשה
לא צפיתי בו, אבל לפי הביקורות זה באמת סרט מקסים, פשוט לא מהסוג שמתאים לילדים (לצורך העניין, הוא מדורג R בין היתר על "התנהגות מטרידה", מה שזה לא אומר).
איך פרסי אופיר ופסטיבל חיפה אמורים לעבוד?
אם פסטיבל חיפה מקרין רק סרטים שעוד לא זכו באופיר ולא הוקרנו בצורה מסחרית, ובטקס פרסי אופיר אמורים להתחיל לחלק את הפרסים רק לסרטים שכבר מוקרנים, וטקס פרסי אופיר מתקיים כחודש לפני פסטיבל חיפה- איך לעזעזל כל זה אמור לעבוד?
מן הסתם המפסיד הגדול יהיה פסטיבל חיפה, או לחילופין, יהיו במאים שיצטרכו להמר אם יש להם יותר סיכוי עם הקהל, או עם הפסטיבל.
טוב, שנה הבאה כל הדילמה הזאת אמורה להיפתר
מכיוון שפרסי אופיר יהיו מחויבים להעמיד לפרסים רק סרטים שיצאו עד אוגוסט.
מה שזה כנראה יעשה זה שפסטיבל ירושלים ייחשב המזרקה הקרובה לאופיר, ופסטיבל חיפה יהיה מעין "יריית הפתיחה" של כל הדבר ונחיה ונראה מי ירוויח יותר. אני מאמין, אגב, כמו שאת אומרת – שפסטיבל חיפה יהיה זה שיפגע בעיקר.
אם פסטיבל חיפה אמור להיות יריית הפתיחה
אז זו טעות להגיד שהוא מתקיים חודש לפני פרסי אופיר, אלא יותר כמו 11 חודשים לפני פרסי אופיר. הרבה מאוד סרטים יתקשו להגיע אל הדד ליין שלו, כלומר להוציא לבכורה סרט כמעט שנה לפני הזמן הרלוונטי, ובעונה מאוד לא רלוונטית (מניחה ששיאי הצפיות הם בקיץ, לא אחרי סוכות).
ואולי גם לא ישתלם להתאמץ להגיע לפסטיבל חיפה, לאור העובדה שרוב פרסי העולם מגיעים קרוב יותר לאופיר (אם אני עוקבת נכון) והם סתם יאבדו את הבכורה והחדשנות עבור פסטיבל שערך הזכיה בו לא כל כך גבוה.
לא הייתי דואג לעניין השנה
תעשיית הסרטים בארץ מספיק קטנה שסרט באמת טוב מצליח לשמור על מומנטום גם לאורך שנה – ראי מקרה "לא פה, לא שם" שערך את ההקרנה הראשונה שלו בפסטיחיפה שנה שעברה.
אני חושבת שהוא היה צריך לזכות
אז קשה לי לחשוב שהוא שמר על מומנטום. היו מלא הקרנות חינם או מוזלות, מה שהביא עוד קהל ויצר את התחושה שעוד יש לו מומנטום.
חודש אחרי, לא לפני
וכמובן שלא תיקנתי אותך אלא המשכתי את קו המחשבה שלי.
אגב, פסטיבל הסרטים תמיד היה מוסד חיפאי נהדר, מהבחינה שכל הילדות והטינאייג'ריות בילינו בו, קנינו שטויות בשוק האומנים בגן מניה, הגענו להופעות החיות. עם השנים, לתחושתי, הוא הלך ודעך- פחות הופעות חיות, הפקות חוץ פחות מושקעות וכו'. עדיין יהיה לי קצת חבל אם המוסד הזה יעלם.
מצד שני, צפיתי בלא מעט סרטים בסינמטק (אף פעם לא היה לי מנוי משלי), אך מעולם לא הגעתי להקרנה של הפסטיבל. זה תמיד היה של מבוגרים, וכשזה הפסיק להיות של מבוגרים (ממני, כלומר התבגרתי) הפסקתי להיות חיפאית. אני לא יודעת איך הפסטיבל בשנים האחרונות, שמעתי שלא משהו.
בקשר ל-"סינדרלה החתולה"
נראה כאילו הסרט עשוי בטכניקה של דמויות שבנויות כמודלים תלת-מימדיים שעברו צביעה "שטוחה", ככה שהן נראות באמצע הדרך בין אנימציית תלת-מימד לקלאסית. כבר ראיתי כמה יצירות שהשתמשו בטכניקה הזו ("Berserk" היפאנית מ-2016, ""The Lion Guard" של דיסני), רובן בצורה ממש מזוויעה- הדמויות לרוב סובלות מעיניים בובתיות וריקניות שאופייניות למודלים זולים של תלת מימד שלא מספיק השקיעו בהבעה שלהם. וגם התנועה שלהן לרוב יותר דומה לזו של דמויות במשחקי מחשב זולים מאשר של דמויות עם אישיות ובשר. "הנביא" של חליל ג'ובראן ("The Prophet") דווקא התחיל לתפוס כיוון מעניין, אבל עדיין לא היה סגור על עצמו טכנית וגם סבל ממלא פאקים בנוסף לזה. בסרט הנוכחי, זה נראה כאילו היוצרים כבר הרבה יותר שולטים בטכניקה ומנסים להפוך אותה לאמנותית ומעניינת, ואני מאוד מקווה שזה יעבוד. אני כנראה לא אבוא לראות כי אין זמן, אבל ממש מקווה שהסרט יוכיח את עצמו. זה ענף ששווה לפתח באנימציה. מפה של מישהו שעוסק בתחום.
מצד שני, יש את Paperman ו-Feast של דיסני.
(ל"ת)
אמת, אבל גם The Lion Guard זה של דיסני, ויש הרבה פעמים שהוא נראה לא משהו (או שזה סתם נראה לי ככה בתור אנימטור). חוצמזה, דיסני כידוע לא נחשבים. יש להם בערך פי מיליון תקציב יותר מכל חברה אחרת, טכנולוגיה מתקדמת שאת חלקה הם לא חושפים כדי שחלילה לא יגנבו מהם (כי הם ממש לא גנבו מאף אחד מעולם) ואנימטורים מהמוכשרים בעולם שמצוידים במיליון התקציב ובטכנולוגיה המתקדמת הנ"ל. לומר שדיסני יכולים לגרום למשהו להיראות טוב זו לא חכמה. השאלה מה יכולים לעשות אולפני אנימציה קטנים, דלים-בתקציב אך חמושים במקוריות ובתעוזה, שאני מקווה לראות יותר מהם מצליחים ופחות מהם נמחצים תחת הצל של החברות הגדולות. ונראה לי שזה סרט של אולפן כזה.
Lion Guard
זאת סדרת טלוויזיה, זה לא מפתיע שזה לא נראה טוב כמו שלא מפתיע ש'שובו של ג'פאר' לא נראה טוב ביחס לאלאדין.
נכון. אבל כשסוג כזה של אנימציה נראה לא טוב, זה בליגה שונה מאשר איך שאנימציה קלאסית רגילה נראית לא טוב. לצורך העניין, "הגרגולים" היא סדרת אנימציה של דיסני שעומדת בפני עצמה, עם אנימציה שאי אפשר להשוות לאף סרט שעליו היא מבוססת. והאנימציה לא מדהימה כמו בסרטי דיסני, אבל היא מרשימה מאוד יחסית לסדרות של אולפנים אחרים. לעומת זאת, קטעים ב-The Lion Guard שבהם שיח שלתוכו קיון נופל מתכווץ ע"י מתיחה פשוטה בתוכנה, או שרואים שטימון מסובב את הראש ושמדובר בכדור שמורכבים עליו איברים, או שהאנפה עף ורואים שהוא מורכב משלד כמו באנימציית שרוטונים – זה פשוט לא נראה טוב, בלי קשר להשוואה לסרט או לא. שוב- אולי אני שופט את זה בעין ביקורתית מדי, ובטח רוב קהל היעד של הסדרה מבסוט מהאנימציה שלה, אבל אני חוזר ומדגיש: אנימציה מהסוג הזה טרם מצאה טיפול הולם בידיים שלא מלאות בתקציב ובכישרון כמו מחלקת הסרטים של דיסני. ואני מקווה שהיא תמצא.
חוץ מזה שבלי קשר, The Lion Guard היא סדרה עם רעיונות די טובים שמתבזבזים על ביצוע בינוני וטקסטים שבלוניים. אבל מילא.
ברזרק מ2016 נראה מזעזע
עד כדי כך שהוא הוליד שלל ממים על כל הטעויות שלו. אני לא חושב שהכל קשור לטכניקה שציינת, אבל מה
" rel="nofollow">לעזאזל קרה לארנב הזה (פרט לחלק שהרגו אותו, כמובן).
מזעזע ברמה שאני חושש שאף אחד לא ירצה ליצור עיבוד נוסף בעשור הקרוב לצערי.
הבעיה היא לא הטכניקה עצמה, אלא שפשוט הרוב עוד לא יודעים להשתמש בה טוב בהיעדר תקציב גדול וכוח אדם מיומן. למרות שהדמויות ב"הנביא" נראות לא רע בדרך כלל.
"להרוג אייל קדוש" נשמע כמו סרט של מני יעיש
(ל"ת)
מישהו היה לאחרונה באולם הגדול בגלובוס מקס קריון?
הבנתי שפעם הוקרנו שם סרטי איימקס והיום כבר לא. הם קוראים לו עכשיו מגה מקס. האם התמונה המוקרנת גדולה יותר כרגע מבאולם רגיל, או שפשוט מקרינים שם תמונה שלא ממלאת את כל המסך?
הייתי, לא מומלץ במיוחד.
הקרינו שם כמה סרטי איימקס "אמיתיים" (כלומר, בפילמים של 70 מ"מ) במשך משהו כמו שנתיים-שלוש, כשהפורמט הזה רק התחיל להגיע לקולנוע, אז לא יצא להם להקרין הרבה סרטים ככה.
גלובוס איבדו את הזיכיון על IMAX ב-2009, ומקרן ה-IMAX ושאר הציוד לא שם מאז, ומקרינים שם סרטים בפורמט רגיל כשהמסך הגדול כן נשאר.
אבל ההבדל העיקרי בגודל שלו הוא האורך. יחס ההקרנה ב-70 מ"מ הוא 1.43:1 (בערך 4:3, כמו טלוויזיות מרובעות ישנות). ב-IMAX הדיגיטלי היום הוא 1.90:1 (בערך 16:9, כמו רוב מסכי הטלוויזיה הביתיים), כשבכלל רוב סרטי הקולנוע היום מצולמים ב-2.39:1 (יותר רחב, בקצרה).
אז כשרואים סרט באולם הזה היום, לרוב יהיו פשוט שוליים שחורים ענקיים למעלה ולמטה. מבחינת רוחב המסך, הוא זהה בגודל לאולם הגדול ביס פלאנט חיפה הקרוב שהוא ביחס מסך של 2.39:1, ככה שברוב הסרטים אין הבדל בין האולמות.
וזה עוד בלי לציין שביס פלאנט לפני בערך שנה התקינו באולם הגדול Dolby Atmos שנותן סאונד יותר טוב (גם לרוב הסרט שבאולם הגדול ביס פלאנט יקבל את האולם הגדול בגלובוס מקס).
בלי קשר, הייתי שם רק פעמיים בשנים האחרונות (פעם באולם הזה ופעם באחר), והוא מהקולנועים הגרועים שהייתי בהם בעולם מכל בחינה (לא נקי, כיסאות קרועים, סדרנים שלא עושים את העבודה, הפסקה באמצע סרט, הקרנה שנתקעת), ככה שאני תמיד מעדיף את פלאנט.
עוד סרט מעניין הוא "אחים בחורף"
(שכמובן מוקרן בימים שלא אוכל להגיע אליהם)
על פי תיאור העלילה זה יכול להיות כל דבר בין יצירת מופת למביני דבר לשעמום גנרי, אבל הטריילר נראה מספיק לא שגרתי וקמצני כדי לסקרן אותי
https://www.youtube.com/watch?v=qkHG7cXVJoU&t=49s
וגם נתקלתי בהמצלה עליו בבלוג של סריטה
אני מת לצפות ב"החבר שלי דאהמר".
הסרט קיבל ביקורות טובות ומבוסס על הרומן הגרפי הכי טוב שקראתי בשנים האחרונות שאשכרה נכתב בידי מישהו שהכיר את ג'פרי דאהמר בתיכון ויצר ביוגרפיה של שנותיו המוקדמות. חומר מטלטל ואני שמח שמביאים את זה להקרנה בישראל.
תנאי צפייה
מישהו שהיה בארבעת האולמות המרכזיים בפסטיבל ויכול לספר על התנאי צפייה באולמות עצמם ? אני מדבר על האולמות שנמצאים בשדרות הנשיא. ( רפפורט, אודיטוריום, סינמטק חיפה, טיקוטין )
די טוב בשביל סינמטק, לא מדהים בכללי
כולם בנויים ב"סגנון הישן" של בתי הקולנוע בארץ – מושבים לא הכי נוחים בעולם ויחסית צפופים למה שרגילים היום והרבה שורות (ככה שהשורות הגבוהות מעל המסך בצורה מעצבנת לרוב, והנמוכות כבר לגמרי מתחתיו). הרבה מזה כי האולמות האלו בנויים גם להרצאות/מופעים.
רפפורט לדעתי המוצלח מביניהם, המסך די גדול והאולם יותר בנוי לקולנוע לעומת השאר. הייתי בו פעם אחרונה בשורה 6 והיה לי בסדר, אבל עדיף קצת יותר למעלה. השורות הממש עליונות שם לא ממש מתאימות לצפייה (יש כמו יציע כזה, אפשר לראות הפרדה בהזמנת כרטיסים), ובגלל שיש בו גם במה להרצאות שהמסך מעליה אז שורות 1-2 לא נוחות.
הסינמטק אולם מאוד קטן ואני תמיד מתבאס עליו, מרגיש קצת כמו לראות סרט בבית.
האודיטוריום ענק ומיועד בכלל להצגות והופעות, שמים בו מסך בעיקר לפסטיבל ולרוב אין שם הקרנות של סרטים. אם תלך להזמנת הכרטיסים באתר תראה שיש שלושה גושים (ימין, אמצע ושמאל) ואז עוד יציע שמחולק לשלושה גושים. לדעתי בהקרנות מומלץ לשבת רק באמצעי התחתון, כל השאר למעלה מדי או בצד מדי.
בטיקוטין וקריגר הייתי רק לפני שנים אז אני לא בטוח. אם אני לא טועה, טיקוטין אולם מוזיאונים קטן שמזכיר את הסינמטק וקריגר מזכיר את רפפורט.
+1
בעבר הייתי יחסית סלחן כלפי טיקוטין אבל בשנתיים האחרונות אני משתדל לתפוס סרטים כשהם מוקרנים במתחם הסינמטק עם נטייה אובססיבית שזה יהיה באולם רפופורט, פחות או יותר האולם היחיד שלא גורם לך להרגיש כאילו אנחנו לא בעידן הקומפלקסים והאולמות היחסית מפנקים של סינמטק תל אביב. האודיטוריום הוא אולם מפלצתי שלא אמור להיות במה להקרנת סרטים למעט אולי אירוע פתיחה שעושים בשביל השואו והשופוני ופחות בשביל הסרט. אולם הסינמטק באמת מרגיש קצת כמו לראות סרט בבית… רק שאתה דחוס ביחד עם עשרות זרים במקום מאוד מאוד קטן. אווירה די מוזרה. ודחוסה.
בשורה התחתונה מצב האולמות של הפסטיבל (כמו גם גם אלה של פסטיבל ירושלים) הוא די מייאש וגורם לי לתהות 3 תהיות:
1. איך החוויה של הצופה שהולך לאולמות הללו במהלך השנה, לא בימי הפסטיבלים?
2. למה העיריות (או מי שזה לא יהיה שאחראי על זה) לא משדרגות את האולמות ועוברות לעידן שבו הן נמצאות?
3. איך עיריית/סינמטק תל אביב לא מנצלים את הסיטואציה שנוצרה ויוצרים פסטיבל סרטים בינלאומי משלהם שיעקוף בסיבוב את אלה הקיימים ויהפוך אותם לפחות רלוונטיים? אם בדוקאביב יש הקרנות שלמות שהן סולד-אאוט שבוע (ולפעמים יותר) לפני הפתיחה אני לא רוצה לדמיין איך יראה מצב מכירת הכרטיסים כשיהיה מדובר בפסטיבל בינלאומי שלא מגביל את עצמו לסרטי דוקו.
החוויה שלי מהסינמטק במהלך השנה היא לא משהו
יוצא לי ללכת לשם בערך פעם-פעמיים בשנה, כשיש איזה סרט שאי אפשר לתפוס בקולנוע אחר או טרום בכורה, וכמעט כל פעם אני מתבאס. האולמות אותו דבר, אבל הקהל מאוד שונה.
רוב שם פנסיונרים שקונים מנויים ופשוט יושבים שם, לא משנה מה רץ על המסך וגם בחיים לא יבדקו מראש מה יוקרן. מלא אנשים מדברים באמצע ומשתעממים, מלא אנשים מסתובבים, חוויה לא נעימה בכללי.
לגבי השאלה השנייה – מנחש שזה שיפוץ לא קטן בכלל, שבסופו כמות המושבים בכל אולם תהיה יותר קטנה (כי מושבים יותר גדולים ומרווחים), כלומר לא בטוח בכלל שהוא יכניס יותר כסף. סינמטק תל אביב אכן משופץ ונראה יותר יפה, אבל עדיין צפוף יותר ופחות נוח מהממוצע שיוצא לי לראות בארץ היום.
אין לי מושג לגבי השאלה השלישית, אבל מנחש שחלק מזה קשור לתקציבים מהממשלה ומשרד התרבות. בתל אביב יש כמות עצומה של אירועים דומים במהלך השנה, ואפילו שחיפה וירושלים זה לא בדיוק פריפריה, אני חושב שיותר קל לקבל לשם תקציבים כדי "להביא" לאזור דברים כאלו.
אני חושבת שזו השקעה לא משתלמת
בחיפה תמיד היו הרבה אולמות קולנוע, אני לא יודעת להגיד משהו בהשוואה לעיר הגדולה האחרת- ת"א. ההורים שלי ובני דורם מדברים על כל מיני בתי קולנוע מיתולוגיים שכבר שנים רבות לא קיימים. אני זוכרת את בתי הקולנוע הקטנים של המרכזים המסחריים השונים ברחבי העיר ואני זוכרת איך הם הלכו ודעכו עם השנים כשנפתחו בתי קולנוע חדישים יותר ומרווחים יותר בקניון חיפה ובצד השני של הכביש, ואז גם בגראנד קניון.
עם השנים הדבר הזה די נעלם, בתי הקולנוע החדשים יותר בקניונים די ננטשו ונסגרו אחד אחרי השני, ועד כמה שאני יודעת אין היום בחיפה בית קולנוע חוץ מהמתחם בלב המפרץ, שהוא לא באמת בחיפה (לא יודעת אם זה יס פלאנט או גלובס מקס).
אני לא יודעת מה קרה לעיר ולמה היא נהייתה כזו, כשהייתי טינאייג'רית היא לא היתה עיר תוססת כמו ת"א אבל היא היתה עיר עם הרבה חיי תרבות וזה נעלם.
בכל הזמן הזה הסינמטק הוא בערך המוסד הקולנועי הותיק היחיד בחיפה ששורד את השנים. ההורים שלי ראו שם סרטים, ואני ראיתי שם סרטים ואיכשהו למרות כל הקיטורים גם אתם הולכים בימינו לצפות שם בסרטים. למה הוא לא עבר מקום? אני משערת שיש כל מיני עניינים כלכליים מאחורי הבחירה להשאר במקום הזה, אבל משום מה זה פשוט מתקיים. אני חושדת ששיפוצים ושדרוגים יעלו את דמי המנויים לסינמטק ואני לא בטוחה שאנשים יתעדפו את התשלום בשביל האיכות. מי שמעדיף, כניראה כבר מנוי בקומפלקס הגדול בלב המפרץ.
וגם, לפחות עבורי, זה (הסינמטק הקטן) אולם מאוד סנטימנטלי, יש לי זכרונות חברתיים וקולנועיים מדהימים משם ויש בזה משהו הרבה יותר אמוציונאלי מרק לראות סרט ביס פלאנט.
האם סנטימנט הוא סיבה לא לשדרג מבנה? בעיקרון לא, זו לא סיבה טובה. אבל אני משערת שאין סיבה כלכלית להכנס להוצאה הזו כי הקהל הקבוע לא מחפש את השדרוג הזה. אני רוצה להגיד שאולם רפפורט חדש ונתרם ע"י הרפופורטים, אבל זה היה חדש לפני כ20 שנים. מזמן לא חדש יותר.
אבל השדרוג הוא עניין בלתי נמנע, לא?
זה או זה או להישאר לא רלוונטיים. הרי הקהל שפוקד את אולמות הפסטיבל (אני מדבר על הפסטיבל ולא על שאר השנה כי אני לא תושב העיר ואין לי מושג מה הולך שם בשאר השנה) הוא באופן מובהק קהל "שבוי", מבוגר ברובו שייעלם מתישהו. נראה כאילו אין פנייה לקהלים חדשים.
כמה הודעות למעלה, תהיתי איך שינוי פרסי אופיר ישפיעו
על פסטיבל הסרטים בחיפה. חוץ מהתזמון הבעייתי, הזכרתי שזה מאורע בדעיכה.
אני משערת שמה שיקרה באמת, זה שהפסטיבל ימות מכל הסיבות הנ"ל, אני גם משערת שזו הסיבה שהוא בדעיכה. אם כבר הלכו והשתלטו על אולמות לא קשורים (טיקוטין וקריגר) לא היה עדיף להשתלט על אחד מבתי הקולנוע שנסגרו בשנות ה2000?
ואם להיות אפילו יותר פסימית, בשלב כלשהו גם הסינמטק יסגר, כי זה שטח גדול ויקר במרכז העיר בשימוש שהולך ודועך. ואז לחיפאים באמת לא ישאר קולנוע בתוך העיר.
חלק ממה שאמרת לא נכון
איך הפסטיבל ישתלט על אחד מבתי הקולנוע שנסגרו בשנות האלפיים? זה אירוע של שבוע וחצי פעם בשנה, לא משהו שיכול להחזיר קולנוע. אם הכוונה שהעירייה תעביר את הסינמטק לאחד מהקולנועים האלו, אז כולם היו נמצאים בקניונים ומאמין שזה עוד יותר יקר לתפעול מהסינמטק.
קולנועי רב חן וגלובוס נסגרו בכל רחבי הארץ עם העלייה של סינמה סיטי, יס פלאנט וגלובוס מקס, זה לא היה בלעדי לחיפה ולא דבר כל כך מזיק לדעתי. מעדיף 20 אולמות איכותיים של יס פלאנט במקום אחד מאשר 6-7 אולמות בינוניים בכמה בתי קולנוע קטנים ברחבי העיר.
לא באמת אכפת לי אם הסינמטק יסגר, לדעתי הוא לא מתפקד במיוחד כקולנוע. אני לא נהנה מרוב ההקרנות שם, ובניגוד למה שראיתי שקורה לא מעט בסינמטק תל אביב, אין כמעט הקרנות של סרטים ישנים ודברים שאי אפשר למצוא בדברים אחרים. המתחם עצמו לדעתי מרוויח לא רע מהמון הופעות ואירועים אחרים.
אבל יש עוד קולנועים בעיר. נכון שיס פלאנט לא קרוב לשום שכונת מגורים, אבל הוא לגמרי בחיפה ודקות ספורות של נסיעה ללא מעט תושבים. זאת העיר היחידה בארץ עם תחבורה ציבורית 24/7 כולל שבת, לא מכיר הרבה שמתלוננים על המיקום שלו.
חוץ מזה, יש את גלובוס מקס בגרנד קניון שאני לא אוהב אבל לא מעט הולכים אליו והוא לגמרי בתוך העיר, ליד שכונות והכל.
וגם סינמה קפה עממי שמתפקד כקולנוע לב אבל משום מה לא נקרא ככה, וברמה של אולם הסינמטק הקטן בערך.
לא ידעתי שהקולנוע בגראנד עוד פועל
לפני כמה שנים הוא נסגר (או לפחות כך שמעתי).
אני יודעת שהרבה אנשים, כניראה הרוב, אוהבים את הקומפלקסים הענקיים לסוגיהם. אני מעדיפה משמעותית בתי קולנוע קטנים: מרגיש לי טיפה פחות המוני ואגרופובי, וגם- וזו נקודה שהעליתי בעבר- הם בדרך כלל מצויים במרכז העיר ויש פה עניין של נגישות. המרחק שלי היום מהקומפלקסים בראשל"צ די דומה למרחק שלי מהבית מן העבר בחיפה לקומפלקס בלב המפרץ. זה אומר שני אוטובוסים, זה אומר בעיית נגישות רצינית- בשעות העומס צריך לקחת שעתיים ביטחון, בהקרנות המאוחרות זה אומר להגיע חזרה הביתה ממש מאוחר. אמנם עם רכב מדובר ב25 דקות נסיעה, או אם יש פקק היסטרי 40 דקות, אבל יש משהו עצוב בכך שהקולנוע לא נגיש (ועד לא מזמן לא היה לי רכב, וזה היה עניין משמעותי).
אני מאוד לא אוהבת את המגמה הזו של סגירת בתי קולנוע קטנים, מאוד שמחה שלב ומקבילותיהם שורדים את השנים.
הוא נסגר ונפתח מחדש לא מזמן.
גלובוס מקס מתחדשים, פתחו קולנוע חדש בכרמיאל ובקרוב מאוד באשקלון.
את לא חייבת להגיע לראשון לציון, יש קומפלקסים נוספים, תלוי היכן את גרה.
גם אני אוהב את בתי הקולנוע הקטנים, לכן לפעמים הולך לראות סרטים בלב סמדר, אבל רוב הפעמים ביס פלאנט בירושלים.
יש עוד קולנוע בחיפה
יש את "סינמה קפה עממי" בנווה שאנן (יש אתר) ובנוסף ולמרות שזה פחות אולם קולנוע "מסורתי" יש את "סינמהדר" במתנ"ס הדר שמקיימים כל שבוע ארועי "סרט ויין" (יש דף פייסבוק), לפעמים יותר מפעם בשבוע.
זה אולי לא סינמטק, אבל זו עדיין חוויה קלונועית\תרבותית.
ולגבי תרבות בחיפה, יש בשנים האחרונות תחושה של תנופה מחודשת, קצת בעידוד העירייה, קצת הרבה בזכות אנשים שעושים למרות העירייה, אבל להרגשתי העיר לא ממצה עשירית מהפוטנציאל שיש בה.
טיקוטין אולם מעצבן במיוחד.
פצפון, צפוף, בלי שיפוע כמעט בכלל כך שתמיד המסך ממש מעליך וכולם מסתירים לכולם, השורות מעוגלות לרמה כזו שאם לא יושבים באמצע רואים את כל המסך בזווית מעצבנת והמקרן בגובה האולם ככה שאם מישהו קם הוא הורס לכולם את הסרט.
בקריגר גם לא הייתי כבר כמה שנים, אבל מההכרות שלי מהמקום באופן כללי וזיכרון רחוק של הפעם האחרונה שראיתי שם סרט, זה לא טוב במיוחד. אולם הצגות צר וארוך מאוד שקשה למצוא בו מקום שהוא לא רחוק מדי.
אחלה פסטביל
המבחר נחמד, אבל יש כאן הרבה סרטים שלא דחוף לי לנסוע לחיפה כדי לראות ואני יכול יכול עד שיופצו או יהיו זמינים לצפיה ביתית. נגיד, "שכונה בטוחה" נראה כמו "הבייביסיטר" שיעלה בקרוב בנטפליקס – בי-מובי מעוות ומשעשע אבל לא כזה שאני אעשה מאמץ כדי לראות. "הלובסטר" היה נחמד – אם כי לא מאוזן – והדבר הכי גרוע בסרט החדש של הבמאי זה השם שלו, שרק לקרוא אותו מרדים אותי (כמו "יונה יושבת על ענף וחושבת על החיים" או איך שלא קראו לזה). את "מז"ל טוב" אני בהחלט רוצה לראות אבל אתפוס כבר בקולנוע שקרוב יותר לבית שלי.
בקיצור, אחרי כמה שלילות אגיע רק ליום אחד של הפסטיבל ואצפה ב"מרג'ורי פריים", "ג'ונגל" ו"אמא!". לאחרון הזמנתי כרטיס כי חשבתי שלא אוכל להגיע להקרנה המוקדמת, אך לבסוף הצלחתי. ואני יכול להגיד לכם שאם אי פעם היה סרט שמגיע לו להיות מוקרן ברצועה בשם "טירוף בחצות", זה הסרט הזה.
אם אתה חושב ש"להרוג אייל קדוש" זה שם משעמם לסרט עם פוטנציאל
חכה ש(לא) תראה את "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה".
פסטיבל חיפה: 'המועדון..... ינקלובה', 'הקרב על המשמרת', 'מחר ולנצח'
'המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה':
אין סרטים כאלה בישראל.
והלוואי שיהיה עוד. רק גם טובים, אם אפשר.
כי הסרט הזה לא טוב במיוחד, בלשון המעטה.
אל הסרט הזה הגעתי די בשמחה כי היה לי ברור שאני הולך לראות משהו חדש שלא ראיתי כמותו בקולנוע הישראלי, ואכן מהסצנה הראשונה קיבלתי מנה מכל מה שציפיתי. טיול אפל ביער צפוף וחשוך לכל קרקוריי העורבים העפים מול הירח המלא, אפלה ומסתורין וטירה שחורה וענקית באופק. הרגשתי כאילו צללתי לתוך אחד הסרטים של טים ברטון או גיירמו דל טורו, לפחות מבחינה ויזואלית. באמת, לא ראיתי דברים כאלה בארץ וזה היה נפלא.
הסיפור עוקב אחרי חוג לספרות עברית, הנוהג להיפגש אחת לשבוע ולקרוא מספרי הסופר הדגול והנערץ שי עגנון. אלא, שהמועדון האפל והמוזר, הכולל אך ורק נשים בגילאים שונים (מעשרים עד שמונים בערך), הוא לא בדיוק מה שנראה לעין כשסוד אפל ומסתורי מרחף מעליו.
אמנם מדובר במועדון לספרות, אך בפועל מדובר במועדון שנאת האהבה, כשהמוטו ההולך וחוזר שלה הוא שאין אהבה בעולם (אהבה-ארבע אותיות, שתי הברות ולב אחד שבור). לכן, חברות המועדון צריכות להביא בן זוג לכל פגישה, בני זוג שבסוף הערב הופכים לקרבנות ולמאכל. ממש כך.
זה נשמע מצוין. זה נראה מצוין. אבל בפועל, זה לא כ"כ עובד.
סופי (קרן מור לא רעה בכלל), היא אחת החברות הוותיקות במועדון. ארונה מפואר במספר פסלים בלתי נתפס, בהם זכתה כשניצחה בתחרות השבועית והביאה את הגבר המושלם ביותר למועדון. אך כמו החיים, תהילתה של סופי וימי הזוהר כבר מאחוריה, כשבחורה צעירה ויפה יותר (אניה בוקשטיין) מאיימת להוציא אותה לגמלאות.
אל השתיים מצטרפת חנה לסלאו שמשחקת את חברתה הטובה של סופי ובעייני מדובר באחת ההופעות הגרועות של שחקנית ישראלית השנה. זה פשוט היה נורא והמועמדות שלה לאופיר בעיניי, היא בגדר בדיחה מהלכת.
חייה של סופי הופכים מהפך כשהיא מכירה את יוסף, בהתחלה, חתיך ומושלם ומועמד מוביל לניצחון במועדון, מה שיקנה לסופי את הפסלון הנכסף שיכניס אותה למועדון של הגדולות ביותר. אך ככל שמתקדם הזמן יוסף מגלה לסופי את הצד השני של החיים ואולי אף יצליח להחזיר לה את האמון באותה מילה עם ארבע הברות.
כולם בסרט מסתירים סודות, כל האווירה בסרט אפלה ומה שמשרת את הסרט על הצד הטוב ביותר הוא העיצוב האמנותי והאיפור הנהדרים (דווקא בחירות מצוינות בפרסי אופיר. אתם רואים שאתם יכולים?). אך חוץ מזה? הסרט הזה די נכשל.
הסיפור אמנם מעניין, אך בפועל התסריט לא טוב. הדמויות די משעממות והסרט עצמו, לא ממריא לשום מקום. ככל שעובר הזמן ההיגיון הולך ונעלם יותר ויותר כשאף אחת מן הדמויות לא מתנהגת בצורה ההגיונית לה. אולי מרוב רצון לעשות טוויסטים, התסריטאים זנחו את הגיון התסריט ומה שיצא לנו זה סרט עטוף בעטיפה נהדרת שבעצם לא אומר כלום. וחבל.
ניכר שזהו סרט הביכורים של גלעד אמיליו שנקר, אך בכל אופן קשה לי לא לשמוח בהפצת הסרט.
למען האמת, קרה לי משהו דומה בפסטיבל אחר בארץ השנה, כי אותה הרגשה הרגשתי כאשר יצאתי מסרטה של רוני קידר, 'משפחה', שהוקרן בפסטיבל ירושלים.
שני הסרטים הם עוף מוזר ומרענן בתרבות הקולנוע הישראלית שני סרטים שמצולמים נפלא ומעוצבים לעילא אך בפועל אין בהם כמעט שום דבר ואל אף התצוגה המפתיעה של קרן מור, בעיקר חיכיתי שהשעמום המוזר (ולא לטובה) הזה יגמר.
וזה מבאס, כי מצד אחד אני רוצה עוד סרטים כאלה בארץ, בבקשה. אבל אם אפשר, בחייאת, שיהיו גם טובים.
'הקרב על המשמרת'
האקספוזיציה לסרט היא שמו. כי הסרט לא חוסך בהסברים ומיד מפיל אותנו לדיון על המשמרת.
זוג הורים, מרים ואנטואן, מתגרשים. לזוג יש שני ילדים משותפים, מה שמוביל אותם לבית המשפט לדיון על המשמרות. בעוד האחות הגדולה, ג'זופין ניצלת מכל הבלאגן (אבל עתידה לסבול ממנו לא פחות) מכיוון שהיא קרובה לגיל 18 וכבר אחראית על עצמה, אחיה הקטן, ג'וליאן בן ה11, התלוי בהחלטת בית הדין רוצה לגור רק עם אמו. בטענות ובהאשמות רעות לגבי האב, הוא מנסה להוכיח לבית המשפט שילד הולך עם אמא.
זה לא כ"כ הולך לו, ובית המשפט מכריז על משמורת משותפת.
אנטואן נמצא במצב מאוד לא אידאלי עבורו, הוא שמח שבית המשפט נתן לו את המשמרת, אך בנו, שתקף אותו בחריפות בבית המשפט, לא כ"כ מסכים לתקשר אתו על אף מאמציו הרבים.
שברקע דמויות נוספות נכנסים לעלילה, הסבא והסבתא וגם האחות (שאחראית לכמה מהסצנות היפות בסרט ומהווה יופי של עלילת משנה בפני עצמה) מוסיפות עוד כיוונים ושבילים לקרב אחד ארוך שלא יגמר לעולם בין שני הורים.
מהר מאוד מבינים שהקרב או לא רק על המשמרת על הילד, אלא על המשחה כולה והסרט הנפלא הזה, מצליח לעסוק דרכו בנושאים כמו הורות ומשפחה, שייכות, שקר מול אמת ומציאות מול דמיון.
כל הדמויות בסרט, אם כשהן שמות לב ואם לא, פוגעות אחת בשנייה ללא הפסקה מה שיוצר מתח רב בין כולם שהולך ומחמיר ככל שהסרט מתקדם. להתעסק בעיקר בו יהיה ספוילר גמור, מה שיהרוס את הסרט הנפלא הזה לגמרי לכן רק נותר לי להמליץ עליו בחום, וכדאי מאוד לתפוס אותו, מי שמגיע לחיפה.
אמנם מדובר בדרמה משפחתית, אך ישבתי במהלך כל הצפייה בו מרותק במתח לכיסא. הדמויות כתובות נהדר והסיפור עצמו עוטף את הכל ומשדר, בצורה הטובה ביותר, את האווירה המתוחה, התסיסה והנפיצה שמשפחה במשבר יכולה לייצר.
סרט הביכורים של קסבייה לגראן הוא פשוט סרט מצוין.
'מחר ולנצח'
ומסרט אחד על גירושים, עוברים לסרט נוסף, רק הפעם הכל בו הרבה יותר רגוע, שקט וחם.
לאחר שהוריה נפרדים, מתילד הולכת לגור עם אמה.
בד"כ במקרים כאלה, הבת היא זו שעוברת טראומה קלה, כשהיא נקרעת בין הוריה, או במחסור בדמות אב או אם שהורגלה אליה. אך ב'מחר ולנצח', לא הילדה זקוקה לאמא, אלא האמא זקוקה לילדה.
בעוד הילדה חכמה, שקטה ומופנמת מסתדרת לא רע, האם, שברירית ומתפוררת צריכה מישהו שיאסוף בשבילה את השברים. הסיטואציה הזאת מובילה את השתיים לפתח קשר מאוד מיוחד, כשינשוף ששומע את הסודות הכמוסים של האמא הוא הדבר הפחות מיוחד בקשר הזה.
זהו סרטה הראשון של נעמי לבובסקי שאני רואה, והאישה מוכשרת. גם הבימוי הפשוט והמהודק ובעיקר המשחק שלה יוצא מן הכלל. היא נכנסת לדמות האם ומגלמת אישה שמצד אחד רוצה להיות המגן על ביתה אך בפועל זקוקה להגנה הזאת ממנה, דווקא מהילדה הקטנה. (לוס רודריגז בתפקיד נהדר)
זהו סיפור התבגרות קטן (הן של הילדה ובעיקר של האמא), שמראה בצורה מבריקה שאין חוקים לקשרים שאנו יוצרים וצריכים ואין גיל בו אנחנו מפסיקים ללמוד ולהתבגר ונתינה היא תמיד, בלי ששמים לב בכלל, הקבלה הכי גדולה שיכולה להיות.
למרות זאת, הסרט לא ממריא לגבהים גדולים מידי והוא נשאר מונוטוני כמעט לכל אורכו, מה שבסופו של דבר הפך את הסרט לצפייה מהנה אבל גם קצת מאכזבת.
תודה על ההמלצות - מקווה שאספיק ליישם
ניטפוק קטן – שלוש הברות![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
פסטיבל חיפה: 'על גוף ונפש', 'הקצב, הזונה ושתום העין', 'להרוג אייל קדוש' וקצת על 'סטאלקר'
שני סרטים הונגרים, שניהם עוסקים בבתי מטבחיים ומכילים סצנות שחיטה גרפיות וקשות, ושניהם מצוינים, כל אחד בדרכו:
'על גוף ונפש':
אנדרה ומריה הם שני עובדים בבית מטבחיים מפואר. הוא, המנכ"ל הראשי של המפעל, היא ממש לאחרונה הפכה למנהלת בקרת האיכות. הוא אדם שקט, מנומס ורגוע. היא לחוצה, חייבת להיות בשליטה ורצינית הרבה יותר מידי. לכאורה אין שום קשר בין השניים מלבד העובדה שהם עובדים באותו המפעל. לכן, מאוד מפתיע לגלות ששניהם חולקים את אותן החלומות בדיוק.
הקשר הזה, שעליו מתבוסס כל הסרט מתרחש בעולם יפיפה. חשבתי שקצת יהיה קשה להגיד זאת על סרט המתרחש בבית מטבחיים ופה ושם מגיח עם סצנות שחיטה גסות, אבל הסרט הזה פשוט נורא יפה. נותן אווירה כאילו המפעל הוא מקום שמימי ואלוהי ומסנוור עיניים.
ויותר מהעולם, תצוגות המשחק של שני השחקנים הראשיים נהדרות כל אחת בפני עצמה ובעיקר כשהן ביחד על המסך, מה שגרם לי לחיבור עמוק עם הדמויות, שעל אף השוני הגדול והקיצוניות באישיותן, הזדהיתי איתן כמעט לגמרי.
הסרט מאוד איטי, לפעמים זה היה קצת מייגע (וגם מעט לא ברור כי לקראת סופו פתאום הוא ממהר וקופץ לסוף שלדעתי היה מעט לא מהודק) אבל בעיקר מתגמל בסופו של דבר. כי הסרט מעל הכל דן ביכולת שלנו לעמוד מול החלומות הכי גדולים שלנו ולהעז אשכרה להגשים אותם, בעולם שלא נראה שבכלל אפשרי להעז. אז 'פעם הוא כמו לאיטו ופעם כאילו ממהר' נראה לי מתאים לסיטואציה בה אתה עומד מול החלום הגדול שלך, שהוא גם הפחד הכי גדול שלך ופשוט לומד לשחרר. והשחרור הזה אמנם לא מושלם, אבל הוא מרהיב ביופיו וגם סרט מאוד טוב בסה"כ.
'הקצב, הזונה ושתום העין':
ומסרט הונגרי אחד המתרחש בהווה ומלא בצבעים מסנוורי עיניים, לסרט הונגרי אחר המתרחש בעבר ברחוק, מצולם בשחור לבן ועדיין מסנוור עיניים.
עלילת העיירה הקטנה הזאת מתרחשת בימים שאחרי מלחמת העולם הראשונה, בהונגריה. ימים קשים ביותר, די חד ממדים וגוניים, החוסר בכסף, החוסר בקורת גג והחוסר באנושיות גורם לאנשים לאבד את צלם דמותם ולהקריב את חייהם למען כיכר לחם או עבודה בעולם שלט בערפל ומלא באפרוריות מדכאת.
הסרט נפתח בכתוביות בסגנון הקולנוע האילם שעבד באותה תקופה בה הסרט מתרחש (1925). ולמרות שהוא נפתח ככזה והיה אפשר להבין את דמויותיו גם ללא מילים בכלל, הסרט מדבר.
הסרט נפתח בסיקוונס ארוך, גס ובורטלי של זונה העובדת במוטל עלוב למראה, לא יוצאת מהחדר ועוברת מלקוח ללקוח, מסטייה של אחד לסטייה של אחר, כאשר היא מתנקה בין לבין זה לא באמת מוריד ממנה את כל הטינופת. זה סיקוונס קשה, מדהים מבחינה טכנית, אבל קשה מאוד.
לזונה נמאס והיא בורחת ממקום עבודתה לאחר שלקחו ממנה את כל הכסף שזה עתה ראינו איך השיגה.
בינתיים, קצין מצטיין לשעבר, שתום עין, בעל האשמות חמורות וקשות למעשים שעשה במלחמה שזה עתה נגמרה בהווה, מוצא את עצמו (באקט של חמלה או של זלזול ממפקדו) בורח מהצבא כאשר פרס כספי גדול מוצע על ראשו ועם אקדח אחד בידיו.
שני האנשים המסכנים האלה, שהחיים התאכזרו אליהם והם התאכזרו אל החיים, נפגשים ממש רגע לפני שהם שמים קץ לחייהם. המפגש הזה מוביל אותם, ביחד עם משלוח של פרים, כמו צאן לטבח, אל עבר בית מטבחיים שנשלט ביד רמה ע"י קצב אימתני, לו יש עבר של חובות עם הקצין. הקצב, עקב יופייה הרב של הזונה המסחרר אותו לגמרי ועקב חובו מהעבר, מחליט להעסיק את השניים במפעלו ונותן להם קורת גג משותפת.
הבמאי יאנוש סאס ('המחברת הגדולה') מכניס אותנו לתוך עולם בית המטבחיים, ומדובר בעולם דימויים גס, ברור ופשוט. הפרות, הבשר הטרי, הסכינים הגדולים והיחס לנשים. (היצ'קוק כבר עשה את זה טוב יותר) הכל מאוד ברור ושוב, מאוד גס. מתפתח כאן מעין משולש רומנטי, (שמזכיר מחזות זמר כמו 'שיקאגו' ו'מולין רוז" שלדעתי מוזכרים בסרט ומהווים רפרנס רציני ומתאים) בו כל אחד מהשלושה מנסה לנצל את הסיטואציה לטובתו. סיטואציה שאל עף שהולכת ומתפתחת ומדביקה את הצופים לכיסא במתח בלתי נגמר ודפיקות לב רציניות, סופה ידוע מראש, כי בעולם האפל של הסרט 'שינוי' לא נמצא בלקסיקון.
הסרט מכיל סצנות שחיטה קשות לצפייה, סצנות אונס קשות לצפייה וגם סצנות 'אהבה' קשות לצפייה שבכלל לא ברור אם מדובר באהבה.
ולמרות זאת, מדובר בחוויה סיפורית נהדרת ומותחת, שעשויה בצורה מרהיבה, קשה לצפייה קצת יותר מידי (לפעמים זה קצת הרגיש מיותר) מה שמקשה על ההמלצה לסרט הזה, אבל עבורי החוויה הייתה טובה.
חוויה שכמעט ונעלמה ממני לגמרי, כשמיד אחריה הלכתי לצפות ב'להרוג אייל קדוש' שהשכיח ממני כל סרט אחר שראיתי בפסטיבל הזה.
אבל לפני זה, כמה מילים על הקולנוע ההונגרי, שנראה שמאוד, מאוד חזק השנה. שני הסרטים הטובים האלה, מצטרפים ל'1945' (גם הוא בשחור לבן) שראיתי כבר בפסטיבל ירושלים. 'על גוף ונפש' אומנם נבחר לייצג את ההונגרים באוסקר הזר השנה, אבל '1945' מבחינתי הוא הטוב ביותר מבין השלושה, ואולי גם כרגע הסרט הכי טוב שראיתי השנה, למרות שזו בחירה מאוד מאוד אישית.
בכל מקרה, ההונגרים השנה נהדרים מתמיד.
ועכשיו, לסרט הכי מזעזע שראיתי מזה תקופה ארוכה.
'להרוג אייל קדוש':
'הלובסטר', סרטו הקודם של היווני יורגוס לנתימוס והראשון שלו באנגלית, הוא אחד הסרטים האהובים עליי מהשנים האחרונות. אני חושב שהרעיון שלו מבריק בצורה יוצאת דופן, שהוא מבוסס בחופשיות על הספר 'פרויקט רוזי' ומדובר בעוד הברקה רצינית, ושלמרות שחציו השני פחות טוב מחציו הראשון והמופתי, הסרט הזה נחקק לי עמוק בזיכרון.
והנה מגיע סרטו החדש, שוב באנגלית ושוב עם קולין פארל (הפעם עם ניקול קידמן, שכאילו המציאה את עצמה מחדש בשנה האחרונה ובארי קיוהאן ששיחק לאחרונה ב'דנקרק'), כבר מהפוסטר ברור שנקבל כאן מנה ויזואלית שלא תיפול מקודמתה והנהירה העצומה של אנשים להקרנה הראשונה של הסרט הזה (האודיטוריום הענק בחיפה היה מלא כמעט לגמרי), רק הוסיפו לציפייה ולהתרגשות סביב הסרט.
וזאת הייתה צפייה פאקינג מזעזעת ברמות שאין לתאר.
ברמות שאין לתאר.
לפחות עבורי. היה לי קשה לצאת מהאולם בסוף הצפייה ל'קול' שתיקת הכתוביות (הרגשה שזכורה לי בעיקר מדממת הכתוביות בסוף 'רקוויאם לחלום'). ותחושת הבחילה הנוראית לא עזבה אותי הרבה אחרי שיצאנו מהאולם.
צריך להקדים שנורא קשה לי לדבר על הסרט כרגע, הוא דיכא לי את הצורה והימם אותי קשות. הסרט הזה חד משמעית הולך לפלג את הצופים בצורה קיצונית. כבר במהלך הצפייה זה היה ברור כשחלק קטן מהצופים יצא החוצה וחלק אחר רק זרק משפטים בלחש (רק ממש לא בלחש) לאוויר כמו 'מה זה הדבר הנוראי הזה', 'אני לא יכול להסתכל יותר' וכו'. האמת, הצדק עימם לגמרי. קשה לי לחשוב על הורים שייהנו בסרט הזה. אבל לדעתי, כנראה, מדובר בסרט ענק ואחד החזקים (מידי) שראיתי בשנים האחרונות.
הסרט הזה נפתח בבום. מוזיקת אופרה מצמררת מתחילה כשעל המסך חושך מוחלט שעובר לקלוזאפ גרפי מאוד לתוך בטן פתוחה במהלך ניתוח. כל איבריה הפנימיים מהלב הפועם ועד למעי נראים בבירור.
מהשנייה הראשונה, יורגוס לנתימוס מכניס אותנו לתוך הלב שלו, מראה לנו את מקור היצירה הזאת, מאיפה הבמאי מייצר את הסרט. בסוף הסצנה, קולין פארל מוריד את חלוק וכפפות הניתוח המגואלים בדם ופותח בפנינו את הטרגדיה שעומדת להתרחש.
קולין פארל כאילו משחק את אותה הדמות מהלובסטר. הפעם מדובר בסטיבן, רופא מנתח מוצלח למדי, בעל לאישה (רופאה בעצמה) מצלחת ויפה, אב לשני ילדים קטנים ויפים החי בבית מפואר וגדול. בין ניתוח מוצלח לאחר לבין ארוחות ערב משפחתיות וחינוך ילדיו, המנתח מעביר את חייו בצורה שלווה ומנומסת.
נימוס.
כל הדמויות בסרט, בחציו הראשון, מנומסים בצורה מפחידה שזה פשוט שורט את הנשמה. מעבר לכך שכל דמות פשוט אומרת את העובר בראשה באותו הרגע (מה שגורם לרגעים מאוד מביכים לדעת הצופים, כשמבוכה זה הרגש האחרון שנראה על פני הדמויות) בלי שום חשש, הדמויות פשוט נחמדות ואדיבות הרבה יותר מידי.
אבל זה לא הדבר היחיד ששורט מתחילת הסרט. מתברר שהמנתח מנהל קשר לא צפוי בעליל עם מרטין (בארי קיוהאן), נער מתבגר, איתו הוא נפגש בסודיות מפעם לפעם. ואם חשבתם שרמת הנימוס של הרופא מפחידה, חכו שתראו את רמת הנימוסים של מרטין, שלוקח את כל הנימוסים המכניים האלה לרמה אלימה ממש. העובדה שכל פעם שהילד ההזוי הזה מופיע, אם זה בפגישות מתוכננות או עם זה בביקורי פתע בבית החולים, זה מתרחש לקול אופרה מזייפת, מצמררת ומחרישת אוזניים, רק שורטת ומפחידה הרבה יותר. עוד לפני שמרטין מופיע על המסך, אתה יודע שהוא נמצא שם והנוכחות שלו, באופן ברור, היא דבר נוראי ומפחיד, בלי שעוד יודעים למה.
בהתחלה, מסיבה שתתגלה בהמשך, סטיבן מסתיר את הקשר שלו עם מרטין ממשפחתו ומחבריו, לאחר שמרטין נוכח יותר ויותר בחייו, אין לו ברירה והוא מזמין אותו לארוחת ערב הזויה במיוחד בביתו, בה הוא, בין היתר, מפתח קשר עם ביתו המתבגרת.
ולפי העולם ההזוי של הסרט הזה, כל זה נראה איכשהו הגיוני. הכל משתנה לאחר שמרטין מזמין את סטיבן כתגמול לארוחת ערב בביתו שלו, ביקור שיוצא מכלל שליטה ומקצין ומטריף את הסרט הזה לגמרי.
החצי הראשון של הסרט, בדומה לחצי הראשון של הלובסטר הוא נורא מצחיק. עקב חוסר המבוכה והרובוטיות של כל הדמויות בו, הטקסט עצמו מלא בהומור שחור וגרם, בצדק, לגלי צחוק בקהל. אך לצד המוזיקה הצורמת והמצמררת הזאת והמכניות המשוגעת בה הסרט מתנהל ברור היה שכל הצחוק הזה עתיד להפוך למשהו נורא ואיום. תחושת המועקה לרגע לא נפסקת וכאבה לי הבטן במהלך רוב הצפייה.
אני לא רוצה לספיילר לסרט את הצורה (למרות שאולי ראוי לעשות זאת ואולי אני באמת יעשה את זה כאשר הסרט יזכה להפצה, בראבו ל'לב', בדצמבר) אלא כרגע, רק להמליץ (אם אפשר לקרוא לדבר הזה המלצה) עליו, ולכן לא אתייחס להפתעות הרבות והקשות שהסרט הזה מציג במהלכו.
רק אגיד שברור מבחינה טכנית שהקשר בין סטיבן למרטין נשען על סודות אפלים ביותר, עוד לפני שאתה מודע לזה אתה לחוץ ומוטרד בצורה קיצונית ורק מחכה שהכל יתפוצץ לך בפרצוף, ושזה מתפוצץ זה נעשה ללא מעצורים. 'להרוג אייל קדוש' מעמיד אותך בפני שאלות שתמיד שאלת את עצמך כבדיחה ולעולם לא חשבת שתצטרך לענות עליהם באמת והופך אותן לטרגיות בצורה יוצאת דופן (סיפור עקדת יצחק כבר עולה משם הסרט ומקבל משמעות נוספת וברורה במהלכו ונותן השוואה נוראית לאלוהים). מעמיד את מושג ה'בחירה' שיש לאדם כמושג נוראי. ולוקח מושגים כמו 'שכר ועונש', 'גורל וקארמה', 'עין תחת עין' ובעיקר 'צדק' ומציג אותם על הצד המזעזע ביותר. הסרט הזה הזכיר לי מאוד את 'פוקסטרוט', וברור לי שכמו שאנשים יצאו נגד סרטו של מעוז בכך שלו ולמציאות אין שום קשר, גם יצאו נגד הסרט הזה שמציג אף הוא מציאות רובוטית לגמרי, חסרת כל רגש, אמפתיה או חמלה אך מציג טירוף שהולך ומתגבר ככל שהסרט נמשך. אני מבין את זה לגמרי.
מבחינתי, מדובר במציאות שאולי מעל לפני השטח אין לה ולמציאות שלנו שום דבר במשותף (אני כ"כ מקווה), אך בפועל, הזדעזעתי כ"כ לגלות, שאני מתחבר למתרחש בצורה כמעט מלאה וזה פשוט שחט לי את הנשמה.
מלבד זה, התסריט בעיניי נפלא ביותר. הבחירה להשתמש בגיבור שהוא רופא מנתח שתר כל חייו אחר פתרון הגיוני ובטוח, רופא שתפקידו לקחת אחריות ולהציל חיים של אחרים ואב לו יש אחריות בלעדית על ילדיו, היא הברקה רצינית. קולין פארל הוא שחקן יוצא מהכלל ומתאים לתפקידים של לנתימוס כמו כפפה ליד. ניקול קידמן קיבלת תפקיד שמתאים לה בול ולא הרסה אותו. הילדים מלוהקים נהדר ובראשם בארי קיוהאן שעושה עבודה אדירה. (כשגם את רפי קסידי בתפקיד הבת המתבגרת רק מחייכת בצורה שמחסירה לי שנות חיים)
הקומפוזיציות והצילום הן לא משהו שצריך להרחיב עליו, כי עוד לפני שהסרט הזה התחיל היה ברור שמבחינה טכנית הוא יהיה מדהים ואכן הוא כך בצורה חד משמעית.
הסרט גם עוסק בכוחם של הילדים בחיי הוריהם ואיך הם מצד אחד יכולים להיות השכר הכי טוב בעולם אך מצד שני גם העונש הכי גדול ונוראי שיכול להיות (שוב, 'פוקסטרוט'). עוסק בהחלטות ובטעיות שאדם עושה בחייו ואיך זה אמור וצריך להשפיע על כל עולמו. ועוסק באדמה הבוערת והמדממת עליה אנחנו מבססים את כל חיינו, הגורל שמתפקד כמו מסדרון אחד ארוך, שלא ברור לאיזה חדר תיכנס בסופו של דבר, כמו רולטה רוסית אחת גדולה שתוצאותיה הנוראיות ידועות מראש.
כאמור, 'סרט קשה' זה אנדסטייטמנט. רעדתי והתחלחלתי רבות במהלכו והבחילה הזאת לא עזבה אותי זמן רב אחריו ויצא לי כל חשק לראות עוד סרטים בפסטיבל הזה (למזלי אחריו ראיתי את 'סטאלקר'). אני לא יכול באמת להמליץ עליו בכלל. בעייני הוא חזק בקיצוניות ופטיש מטורף לפנים ובעיקר ללב כי הלב של הבמאי, שמשם יצא הסרט, הוא אכזר ואולי אפילו שונא אדם בצורה רצינית, ולצערי אני אוהב את הסרטים שלי ככה שהם כ"כ טובים ועובדים בצורה יוצאת מן הכלל. אז זאת המלצה עם הסתייגות רצינית. (חוץ מזה שאני גם אבין אנשים שחושבים שהגזמתי כאן לגמרי אבל עם רגשות אי אפשר להתווכח)
וכמה מילים קצרות על 'סטאלקר' שאליו כמאור הגעתי בחוסר חשק מוחלט.
למרות השעה המאוחרת וחוסר השקט, יצירת המופת המשוגעת הזאת של טרקובסקי קצת השכיחה ממני את כל שנאת האלוהים והאדם שהיה לסרט הקודם לתאר.
העותק החדש והמשופץ היה מרהיב ביופיו, להתעסק בסרט הזה הוא לא משהו באמת אפשרי ואני לא אתיימר לעשות זאת. רק התרגום העברי היה נורא ואיום, מלא טעויות והחלטות מוזרות ביותר.
אבל עדיין, יצירת מופת מכל כך הרבה בחינות, בעיקר רוחנית, שאסור לפספס.
חייב להמליץ על הסרט "כיוונים
זוהי דרמה קטנה, שבתקציר היבש נשמעת כמו חיקוי של "לילה אחד על כדור הארץ" של ג'רמוש (הנהדר כשלעצמו), " סיפורם של כמה נהגי ונוסעי מוניות במהלך לילה אחת בבירה סופיה"
מן סרט כזה שרואים "על הדרך" (כמו שאני ראיתי אותו)
אבל למעשה מדובר בדרמה מדהימה וחזקה במיוחד, כזאת שתופסת אותך חזק חזק ולא משחררת גם אחרי הקרדיטים. מסוג הסרטים שמחוברים חזק מאוד לזמן והמקום שבו הם מתרחשים, אבל יכלו באותה מידה להתרחש גם בראשון לציון. ועם כל זה, הסרט מפוצץ בנשמה
חוץ מזה, הסרט מצולם ועשוי באופן לא יבייש את עמנואל לוביצקי. רוב הסרט מורכב משוטים של 10 דקות ויותר, במלהכם המצלמה נוסעת לאורך העיר, יוצאת ונכנסת ממכוניות ומתרוצצת בין כל הדמויות, בעוד השחקנים מפגינים הופעות משחק מדהימות בלי אף קאט שיעזור להם .
מומלץ מומלץ !
המלצה לא-פסטיבלית - Super Dark Times
חיכתי קצת כדי לודא שאני לא מושפע מהתלהבות פוסט-צפייה, ועכשיו אני יכול לומר שזה מהסרטים האהובים עלי ביותר השנה.
אחרי האייטיז של "זה" וקצת לפני האייטיז של "דברים מוזרים" מגיע קצת אמצע ניינטיז, או מה שהבמאי כינה "תקופת טרום-קולומביין" (מקרה הירי ההמוני הידוע לשמצה בתיכון).
ארבעה נערים יוצאים לשחק עד שמתרחשת תאונה שתשפיע על כולם. סרט נפתח בסיקוונס שלא קשור לעלילה הזאת אבל מציג מראש את האווירה עוכרת השלווה שתשרה על כולו. זה לא בדיוק סרט אימה אבל מצליח להעביר את זאת של הדמויות שלו באופן מהפנט ומעורר הזדהות.
כמו כן, יש משהו שהרבה סרטים אחרים עושים והסרט בקלות יכל ליפול אליו גם, אבל לשם שינוי בוחר להכיר בטראומה של הדמויות ולהמנע מזה. ההחלטה הזאת בהחלט הייתה מרעננת ומעניינת.
יש פה את הייצוג הכי אותנטי של נעורים בסוף המאה הקודמת שראיתי מזה הרבה זמן. אני בהחלט סקרן לראות מה יהיה הסרט הבא של הבמאי החדש הזה, קווין פיליפס.
פסטיבל חיפה: 'מודי', 'עקבות', 'לאקי',
'מודי':
מקסים.
הסרט הזה פשוט מקסים מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון.
העלילה הפשוטה, המתוארת בצורה הכי פשוטה עם הצילום הכי פשוט (והכה יפיפה) והאווירה הכי פשוטה שיכולה להיות, מגוללת את סיפורה האמתי של מוד לואיס (סאלי הוקינג), ציירת קנדית, שסבלה ממחלת פרקים חמורה עוד לפני שידעה שהיא ציירת, מחלה שגרמה לה לחיות בעיוות מתמיד, לצלוע רבות ולהתרחק מאנשים אחרים.
אף אחד לא נותן למוד צ'אנס. היא אישה בתקופה בה הגברים שולטים, מזג האוויר הקנדי הקפוא, אחיה השתלטן, סוד נוראי מהעבר וכן, גם מחלת הפרקים החמורה ממנה היא סובלת מנעו ממנה לחיות חיים נורמטיביים.
לא שזה כ"כ מפריע למוד, שכן פשטות היא מילת המפתח. תנו לה מכחול, תנו לה מעט צבע והיא לא תוכל להוריד את החיוך מהפנים. וגם אנחנו.
הסרט מתמקד במוד בתקופה בה היא הכירה את אוורט לואיס (אית'ן הוק), דייג מוזר ומתבודד המעסיק אותה, לאחר לבטים רבים, בתור עוזרת הבית שלו. לאט-לאט היא לומדת לנקות ולבשל ביסודיות, אך ברגע שהיא מתחילה לפוצץ את קורת הבית החדשה שלה בציוריה, חייהם של הזוג המוזר משתנים לגמרי. כל אחד לחוד, ושניהם ביחד.
ולא צריך לדעת יותר מזה.
הסרט הזה, לרגע, לא מרחם על מוד. הסרט הזה, לרגע, לא בא לתאר בחורה שמתגברת על הקשיים בדרך לתהילת עולם. (זה לא 'כף רגלי השמאלית') הסרט הזה בסה"כ מציג סיפור פשוט על בחורה שרוצה לחיות חיים פשוטים ורק שיתנו לה לחיות אותם בשקט.
למען האמת, אחת הדמויות אומרת במהלך הסרט שהציורים של מוד נראים כאילו ילד בן חמש צייר אותם. יש הרבה אמת בדבריו, אך למרות זאת, בעקבות הסיפור והצורה בה הוא מסופר, הציורים האלה, בדיוק כמו הסרט עצמו, פשוט מחממים את הלב.
מעבר לכל הפשטות, הסרט הזה נשען על שתי תצוגות משחק נהדרות, נפלאות ויוצאת מן הכלל. אית'ן הוק, שבשנים האחרונות, לצד סרטים גדולים, בוחר פרויקטים מעניינים וקטנים שמוציאים ממנו את המיטב ללא הפסקה ('נולד לבלוז', 'גורל ידוע מראש', 'בעמק האלימות', 'חיסול ממוקד' ועוד.), ממשיך את אותו קו גם כאן והמשחק שלו כגבר רגזן, בודד ומוזר פשוט אמין, מדויק ונפלא. לצידן, סאלי הוקינג פשוט אדירה בתור מודי. פשוט אדירה. תענוג לצפות בשניים האלה, שלא מזייפים אפילו מבט או עיוות אחד.
ביחד עם צילום רגוע ויפה ומוזיקה נהדרת, מייצרים סרט קטן ומפתיע שהוא פנינה אמתית.
הסרט שהכי קל לי להמליץ עליו עד עכשיו בפסטיבל, לכולם.
פשוט מקסים.
'עקבות':
יש כאן אישה מיוחדת!!!!1111 הסרט הזה צועק מהשנייה הראשונה. שימו לב. האישה הזאת, העונה לשם הנהדר דושייקו, היא:
גם זקנה חביבה שחיה לבד.
גם אהובה.
גם חברותית מאוד.
גם אסטרולוגית!
גם צמחונית!!
גם היפית!!!
וואו. איזה מגניבה.
אז לא. האישה הזאת היא בלתי נסבלת. בהתחלה זה עוד היה נחמד, אבל ככל שהדקות עברו והסרט התקדם לעבר סופו ההזוי בקטע הזוי וגרוע בקטע עוד יותר הזוי (שלא נדבר על מופרך או אידיוטי), זה כבר הרבה יותר מידי.
דושייקו היא אישה מבוגרת החיה בשלווה בכפר קטן על גבול פולין. האגדה מתחילה לעניין כאשר כל הכלבים של הגמלאית הזקנה נעלמים בין לילה אחד. העלמותם מתחילה רצף אירועים מדמם וביזארי כאשר גופות אנשי הכפר מתחילות להערים ודושייקו מבטיחה לרשויות שהיא יודעת מי אשם בכל.
הסרט הזה לא כ"כ החליט מה רוצה להיות, דרמה צינית, מתח אימתי ומפחיד או הסרט הכי מפתיע בעולם. את שלושתם הוא מנסה ובשלושתם הוא לא כ"כ מצליח.
זה לא שמדובר בסרט גרוע ואני מרגיש שאני קצת מחמיר איתו יתר על המידה, כי באמת יש בו כמה רגעים יפים (מקהלת הילדים למשל) וטכנית הוא עשוי בסדר גמור.
אבל בחיי, שהסוף היה כ"כ בלתי נסלח וכ"כ מוגזם ומגוחך, שגם לדברים הטובים המעטים קשה לי להתייחס.
'לאקי':
יהיה קשה בהמלצה הזאת להתייחס יותר לסרט ופחות לרקע המציאותי שלו. ולכן אקדים ואגיד שהסרט הזה ממש נהדר, עם עוד תצוגת משחק קלאסית ונהדרת של שחקן שגדול היא מילה קטנה לידו. באמת שמאוד מומלץ לתפוס ולראות אותו.
הארי דין סטנטון נפטר לפני פחות מחודש.
סטנטון תחזק קריירה קרוב ל65 שנה וזאת הייתה קריירה פאקינג פנטסטית ('המורד', 'גרין מייל', 'סיפור פשוט', 'לב םראי', 'צוללת דיזל', 'פריז, טקסס', 'הסנדק 2' ועוד המון). הלכתי לראות את 'לאקי' בשמחה מצד אחד שיש לי עוד הזדמנות לראות את השחקן הנהדר הזה ועוד בתפקיד ראשי, אך גם בעצב שזוהי שירת הברבור של שחקן שאין ולא היו הרבה כמותו בעולם.
אז באתי בשביל סטנטון, אבל הסרט הזה היה נהדר גם בלי כל הרגשות מסביב.
הפעם הארי הוא לאקי ומדובר באמת באחד מתפקידיו הגדולים והמלאים שיצאו לי לראות. (צריך לציין שדייויד לינץ' משחק כאן תפקיד משני ועושה זאת גם בצורה מעולה)
זקן בן תשעים, יוצא צבא שחי את כל חייו ללא אמונה באף אל ובאף דת, והיום, רגעים לפני שהוא מחזיר נשמתו לבורא, מתחיל לאקי להרהר בסיבות בגללן הוא התהלך 90 שנה על פני האדמה, מחפש אחר משהו נוסף שגורם לו תהיות רבות.
אין באמת עלילה לסרט הזה, שהוא מעין מסע נפשי ורוחני של הגיבור שלו, מסע לעבר משהו בלתי מוגדר שיכול להגלות כלא כלום בסופו של דבר, אבל המסע, כמסע עושה בעצמו את העבודה והגמול.
הסרט גם יכל להיחשב כהרהוריו של אדם הנמצא בפני במיטתו רגעים לפני מותו. מריץ את חייו מתחילתם ועד הרגע הזה ומבין שמשהו היה חסר ולעולם לא מאוחר להשיג אותו.
לאקי יודע שהסוף קרב מה שגורם לו להתייחס לכל הסיטואציה העצובה בהומור עצמי ומפוכח שמתערבב יחד עם העצב לכדי רגש אחד גדול ושלם.
ויש גם את הסצנה הזאת שהארי דין סטנסון התחיל לשיר וקרע לכל הקהל את הלב. זה שיר פרידה.
אין שום דבר מיוחד בסרט הזה. ואני חושב שזה מה שהופך אותו לכל כך מיוחד באמת.
אהבה חסרה
לא נופל להגדרה של "משהו מוזר שמוקרן בפסטיבל חיפה", אבל אם מישהו כאן יכול למצוא מקום בליבו לסתם סרט מצויין עם דמויות מורכבות שנחשפות לנו לאט לאט ועם הרבה ניואנסים, צילום נהדר ופסקול נפלא – לכו לראות את Loveless.
זה כנראה הסרט המדכא ביותר שראיתי בשנים האחרונות, ומה שהופך אותו לכזה זו לא רק העלילה המזעזעת, אלא הדמויות המשכנעות והאופן הריאליסטי שבו הסיטואציה מוצגת, ואנסמבל השחקנים הטוב ביותר שרוכז בסרט אחד כבר הרבה זמן (ואחד מהם הוא ילד בן 12, ובתור אחד שמעולם לא נתן לשחקן הנחות רק בגלל שהוא ילד, אני חושב שהוא היה מעולה).
יש לסרט גם מסר לא כל כך סמוי על האופן שבו הטכנולוגיה והרשתות החברתיות משפיעות על האופן שבו אנחנו מתקשרים ובונים את היחסים שלנו עם עצמינו, המשחפה שלנו ואפילו המדינה והעולם שלנו. אני חושב שמאד מעניין להשוות בין האופן שבו המסר הזה הועבר כאן לבין האופן שבו מסר דומה מאד הועבר באחת מיצירות הטלוויזיה הכי אובררייטד אי פעם – מראה שחורה.
בעוד מראה שחורה בונה סיטואציות המלאות בכל כך הרבה חורים בעלילה שאי אפשר לקחת אותן ברצינות, ודופקת לנו את המסר עם פטיש בראש עד שאחרון הילדים חסרי האבחנה יוכל לדקלם את המסר של הסדרה, Loveless נותן לכל העניין הזה להתקיים כערך מוסף שבכלל לא צריך לשים לב אליו כדי שהסרט יעבוד. לכן גם הגישה אליו היא שונה: אף סצנה לא נבנית במיוחד בשביל הפואנטה הזו, היא משולבת בתוך סצנות שהיו קיימות בתוך הסרט בכל מקרה גם אם הוא לא היה מנסה להעביר לנו מסרים. זה נותן לצופה מידה מסויימת של חופש בחירה לגבי איך הוא רוצה להבין את הסרט ומאפשר לו להבחין בדברים האלו לבד, מה שמאפשר להם לצוף במחשבות שלו בלי שהסרט הוא זה שאומר לו אותן באופן דיקטטי.
הנקודה שלי היא, שלגמרי אפשר להבין אותה פשוט כדרמה נהדרת עם דמויות מעניינות וריאליסטיות – מומלץ.
מישהו ראה את "אגדת שלמה"?
להוציא סקירה ב-"סריטה" לא יצא לי לראות התייחסות אליו אחרי ההקרנה בשום כלי תקשורת ישראלי. מישהו ראה ויכול לתת התרשמות?
כן
אין יותר מידי להגיד.
אני חושב שהסרט הזה במכוון, נעשה כולו בשביל ילדים.
האנימציה יפה מאוד, האווירה טובה.
זה סרט מסע של גיבור, שהוא למעשה נער מתגבר שצריך להציל את ירושלים משד ועל הדרך גם מציל את עצמו משדיו האישיים והנפשיים. (והילדותיים, בקטע טוב)
הדמויות מעט חד גוניות וצפויות מאוד, המסרים בולטים הרבה יותר מידי והעלילה לא יותר מידי מעניינת. אבל סה"כ כיף לראות סרט אנימציה ישראלי, שלמרות שלפעמים הורגש כאילו הוא מדובב, עושה עבודה לא רעה בכלל.
זה לא סרט רע בשום אופן, והצפייה הייתה מהנה. אבל נראה לי שהדבר היחיד שאזכור ממנו זה שהוא סרט האנימציה הראשון שנעשה בישראל שראיתי (אם לא מחשיבים את 'ואלס עם באשיר'), וזה לבדו משהו גדול.
אין לי ספק שהילדים ייהנו מאוד.
ונוכל להתרשם בעצמנו ב2.11
בפרמיירה בסינמטק ירושלים – https://jer-cin.org.il/he/event/13863