רשמים מפסטיבל חיפה 2023

כותבי האתר מסקרים את סרטי הפסטיבל.

מפלצת | Monster

"מפלצת" נפתח כשאם יחידנית מבחינה בהתנהגות חשודה מצד הבן שלה. על פניו, ילד שמתנהג באופן מסתורי ועוד בסרט שנקרא "מפלצת" נשמע כאילו נלקח מהספר "אימה למתחילים"; אלא שאת הסרט ביים הירוקאזו קורה-אדה ("המשפחה שלי"), שֵם עם מוניטין מאוד מסוים של סרטים שאף אחד מהם הוא לא אימה, ו"מפלצת" אכן אינו כזה. אבל שלהסביר על מה הוא כן זה סיכון. אני לא אחד שדוגל בהמלצה לצפות בסרטים מבלי לדעת עליהם דבר. לכל הפחות, מגיעה לכל צופה מידה מסוימת של ציפיות. אבל במקרה של "מפלצת" אני באמת ובתמים ממליץ ללכת אליו כמו לפגישה עיוורת.

"מפלצת", כפי שאולי הבנתם בין השורות, הוא עוף מעט שונה בפילמוגרפיה של קורה-אדה, וייתכן שלעובדה שמדובר בסרט הראשון שלו מזה שלושה עשורים שהוא ביים על פי תסריט של מישהו אחר יש לכך יד. עם זאת, הניואנסים הקבועים של האיש עדיין פה, ובראשם בימוי אנושי ואותנטי של דמויות שנראות, מדברות ומתנהגות כאילו יצאו זה עתה מסרט תיעודי. אלא שהדמויות האלה, הפעם, נקלעות כל אחת למצב לא שגרתי.

אם יש דבר אחד ש"מפלצת" מנסה ללמד אותנו הוא שאל לנו למהר ולשפוט אנשים, ואת המסר המאוד נכון הזה מעבירים קורה-אדה והתסריטאי יוג'י סאקאמוטו באמצעות סיפור שחותך שמאלה ואז חותך שמאלה שוב ולבסוף אומר "פאק איט" ועולה על המדרכה בלי להתחשב בחוקים – ואני אוהב את זה. "מפלצת" מתחיל מצוין, אבל השעה האחרונה שלו היא מאסטרפיס קולנועי כפי שלא ראיתי מזה שנים, ואם יש לכם הזדמנות לצפות בו, עשו זאת. רק אל תקראו עליו מילה נוספת. (רם קיץ)

ימים מושלמים | Perfect Days

אני מתרגשת מהשקיעה. לפעמים אני רודפת אחריה, אפילו יותר מאז שהתחלתי את התואר. למרות שזה טיפשי, וקלישאה איומה, וטיפשי, באמת. בכלל, לא קשה לרגש אותי.

"ימים מושלמים" של וים ונדרס עוקב אחר שגרת חייו של מנקה שירותים בטוקיו, וזהו, פחות או יותר. הוא אוהב מוזיקה ואוסף קלטות (קלטות אודיו, מהסוג שקשה למצוא מערכת השמעה שמתאימה להן היום) ומצלם רגעים בפילם, שאותם הוא מפתח ושומר בקופסאות מסודרות בארון בדירתו. תראו, אני יכולה לכתוב את זה באופן ממש פשוט: זה אחד הסרטים הכי כובשים והכי ממלאים שראיתי בחיים שלי. בעודי צופה בו רציתי לראות אותו שוב, אם אפשר שוב בפעם הראשונה. יש בו משהו קסום שמאוד קשה לנסח במילים, ואני מאמינה שלמרות שוונדרס הוא במאי גרמני שמביים ביפנית, שפה שאינה שפת האם שלו, בתוך תרבות שונה מאוד מזו שבה הוא חי והתחנך (ואולי בעצם בגלל כל אלו), זה כנראה הסרט הכי אישי והכי פגיע שלו.

"ימים מושלמים" הוא סרט על בדידות, על געגוע, על אהבה, ועל חיים, הדבר המשונה הזה שהוא חיים. ברור לי שלהרבה צופים הוא יהיה מאוד קשה לצליחה – הוא דורש התמסרות לקצב איטי ומונוטוני לפרקים, שנשמר לכל אורכו (וגם, נו, לא ממש קורה כלום) ובסוף הוא ממש נמרח (אולי זה סימן ההיכר של ונדרס, הימרחות לקראת הסוף). אני לא יודעת אם וים ונדרס רודף אחרי השקיעה, לא יצא לי לשאול אותו בנושא. אני לא יודעת אם אנחנו מתרגשים מאותן קלטות, או מאותם רגעים שבהם השמש של אחר הצהריים מבצבצת מבין העצים בפארק. אבל "ימים מושלמים" הרגיש כמו מתנה אישית, ממנו אליי. הוא נגע בי, ואולי הוא יגע גם בכם. (מאיה כהן-שלו)

דרך מוזרה לחיות | Strange Way of Life

"דרך מוזרה לחיות" הוא כנראה לא הסרט הכי מדובר בסביבת פוקדי הפסטיבל, אבל הוא ללא ספק היה הסרט הכי מדובר בסביבה שלי. סרט באורך שלושים דקות של פדרו אלמודובר, מעין מערבון קווירי עם נגיעות מלודרמה (טוב, קצת יותר מנגיעות, בכל זאת סרט של אלמודובר) בכיכובם של צמד הדאדיז הנכונים של הרגע, פדרו פסקל ואיתן הוק. מאוד נדיר שסרט הוא בדיוק מה שהיה מצופה ממנו להיות. אבל זה בדיוק מה שקורה כאן, וזה אדיר. אלמודובר יודע בדיוק מה העם רוצה, והוא נותן. הכול מוגזם וגובל בקאמפ.

עלילת מערבון גנרית לגמרי, רק שבמקום חברות עבר גברית בין שני גברים מבוגרים, חתיכים ומצולקים יש רומן עבר לוהט בין שני גברים מבוגרים, חתיכים ומצולקים. וזה מה שרצינו כל הזמן! באמת שיש פה דיאלוגים שנשמעים כאילו הועתקו ישירות מפורום פאנפיקשן בתפוז ב-2008. פסקל והוק אר האבינג דה טיים אוף ת'ייר לייבז, מזמן הם לא נהנו ככה. כנראה הסרט הראשון של אלמודובר שאין בו את האלטר אגו אנטוניו בנדרס (עוד גבר מבוגר חתיך ומצולק) או נשים זועמות. או נשים בכלל. אבל זה בסדר. נקודת בונוס לחוויה על האישה המבוגרת באולם הקטן של טיקוטין שיצא לה "אוי ואבוי!" קולני ברגע שהוק נוגע בפסקל. כאמור, בדיוק מה שציפיתי לו. כיף. (מאיה כהן-שלו)

בלאגה לומדת לקח | Blaga's Lessons

"בלאגה לומדת לקח" הוא סרט על אישה מבוגרת שנופלת קורבן לתרמית טלפונית, ומשם הדברים לא ממש משתפרים עבורה. בבולגריה, המדינה שבה הסרט נעשה, מתייחסים אל התרמיות האלה כמכת מדינה שאין ממש מה לעשות כנגדה, ובלאגה, מורה בפנסיה שמתפרנסת באופן לא מספק משיעורים פרטיים, מבינה שהיא לבדה בכל העסק הנ"ל.

אפשר לשער לאן הסרט ילך מפה, בטח לצופה הוותיק, אבל מה שיש ל"בלאגה" להציע הוא לאו דווקא מקוריות כמו מבט בלתי מתפשר על המצב שאליו בלאגה נקלעה. כמו "אמילי הפושעת" מהשנה שעברה, "בלאגה" הוא סיפור פשע קטן שמה שהופך אותו לנהדר הוא ההתעכבות על הפרטים הקטנים, המציאותיות שבו, ובעיקר: ההופעה הראשית. תוסיפו לכל זה סיום שהוא אחד הרגעים הכי קשוחים של השנה (בשני המובנים של המילה), ותקבלו סרט פשוט נהדר. (יהונתן צוריה)

שחר של יום חדש | Finally Dawn

שתי אחיות מגיעות לאודישן לתפקיד ניצבות בסרט איטלקי באמצע שנות ה-50, אך כשמבקשים מהן להתפשט לשם התפקיד, אחת מסכימה והשנייה מסרבת. האחות המסרבת יוצאת לחפש את אחותה על הסט ואיכשהו נתקלת בשחקנית הראשית והמפורסמת של הסרט, שלוקחת אותה תחת חסותה ללילה ארוך במיוחד של חוסר תקשורת, כיף, סמים ורוקנרול במסיבה הוליוודית ענקית. אך הכול מסתבך כש… בעצם, הכול כבר הסתבך.

אם יש לכם תחושה של "היי, זה נשמע לי מוכר", זה בגלל ש"בבילון" של דמיאן שאזל כבר היה קיים בעולם, וכנראה ראיתם אותו. איש פשוט מכיר את הוליווד דרך מסיבה הוליוודית גדולה – זה פשוט שכבר ראיתי את זה, וזה לא היה טוב כבר אז.

אבל הסרט גרוע גם בפני עצמו. הוא לא מצחיק, הוא מבולגן והמשחק מוגזם לחלוטין. משום מה לסרט האיטלקי לגמרי הזה לוהקו שחקנים כמו לילי ג'יימס, וילם דפו וג'ו קירי. הם כולם חמודים מאוד כשלעצמם, אבל התסריט כל כך גרוע שהוא גורם לתהות אם יש לבמאי איזה פריט מידע מפליל על השחקנים האמריקאים בסרט. (קסם ברקוביץ)

גבריות | Manodrome

יש באינטרנט הרבה פורומים וקבוצות גבריות שרק הצצה לתוכם כנראה תגרום לרוב האנשים לאבד אמון בבני אדם. קוקטייל דוחה של מיזוגניה, גזענות, חשיבות עצמית ועוד דברים נחמדים שכאלה. מי שיתצפת עליהם מספיק זמן ויצליח לא להכינס לדכאון שאנשים כאלה קיימים ככל הנראה יוכל לכתוב על זה יצירה מרתקת, בין אם זה ספר, סרט או מחזמר. "גבריוּת" הוא לא יצירה כזאת.

ראלפי (ג'סי אייזנברג, שפיתח שרירים בשביל התפקיד ונראה כמו הבריון שדחף את מארק צוקרברג לתוך לוקר בהפסקה) עובד בתור נהג אובר ואת זמנו הפנוי הוא מעביר בחדר הכושר. הוא ובת זוגו, סאל, נמצאים במצב כלכלי לא מדהים, והעובדה שסאל אמורה ללדת אוטוטו לא עוזרת. יום אחד, חבר מחדר הכושר מפגיש את ראלפי עם "אבא דן" (אדריאן ברודי), מנהיג כת קבוצה של גברים שגרים ביחד ויש להם מוטו משלהם וסמל שצרוב להם על העור אבל הם לא כת מה פתאום. כמו שבקבוצות מכורים מספרים על מספר הימים שהם בגמילה, הגברים כאן מתגאים במספר הימים שהם מתנזרים מנשים. ראלפי נשבה בקסמו של "אבא דן", ובאופן לא מפתיע, תהיה לכך השפעה לא טובה על החיים הגם-ככה-לא-אידיאליים שלו.

אי אפשר להכחיש שיש כאן פוטנציאל לסרט מוצלח שחוקר את התופעה הזאת לעומק, אבל נראה שהבמאי ג'ון טנגרוב העדיף רק לגרד את פני השטח, ומסתפק בלסמן קופסאות ברשימה: הכעס, הבדידות ושנאת הנשים בהחלט נוכחים, אבל הסרט לא אומר עליהם או עושה איתם משהו מעניין מעבר ללהגיד "כן, גברים כאלה קיימים". זה סרט צפוי וסתמי למדי, שכמו חלק מהגברים שהוא עוסק בהם מנסה לזעזע לפעמים רק למען הזעזוע ומסתיים בערך רבע שעה מאוחר מדי. (מתן בכר)

הכול בסדר עם ג'ורג'י | Scrapper

ג'ורג'י היא ילדה בת 12 שחיה לבד. היא גונבת עם חברהּ הטוב ביותר אופניים ומוכרת למרבה במחיר. זה לא מעשה חביב לעשות, אבל יש לה סיבה טובה: אמא שלה מתה ואף אחד לא מטפל בה. היא צריכה לנקות, לכלכל את עצמה ולשלם שכר דירה, זאת בזמן שהיא משקרת לשירותי הרווחה שהדוד הלא קיים שלה מטפל בה. אבל כל זה עתיד להשתנות כשהאבא הצעיר של ג'ורג'י חוזר אחרי 12 שנה להיות איתה. הם לא מכירים אחד את השנייה, מכיוון שהוא ברח כשנולדה, ולכן צריכים ללמוד להסתדר.

הסרט הוא סרט חמוד. לא חמוד במובן שהוא בסדר וזהו, אלא במובן שהוא עושה כל שביכולתו כדי לא לעורר אנטגוניזם. הוא פשוט חמוד. אנשים עושים דברים חמודים ואין אף פעם שום דבר גדול ומרושע שקורה. האבא לא ברח כי הוא רשע, הילדה לא גונבת אופניים כי היא רעה – כולם האנשים הטובים ביותר שהם יכולים להיות. אני לא אשקר: רציתי איזה קטע שבו קורה משהו גדול שמערער את חוקי המשחק, וכשזה לא קרה קצת התאכזבתי, אבל הסרט, עם כל החמידות הזאת, פשוט עובד. (קסם ברקוביץ) 

"גן קופים" ו"המנצחים"

 

"סרט מאוד יפה ויזואלית עם כמה אלמנטים טובים שבסופו של דבר נפגע מהתסריט של עצמו" הוא תיאור נכון לשני הסרטים הישראליים הנ"ל מחיפה (שהראשון מביניהם, "גן קופים", גם יצא כבר לאקרנים). אצל "המנצחים" יש בימוי שמנסה לייבא קצת קסם ז'אק דמי לארץ, ואצל "גן קופים" יש שחזור תקופתי (אה, אז אנחנו בתקופה ששנות התשעים זה כבר דרמה תקופתית? קול קול קול, לא דופק את השכל בכלל) שהופכים אותם כמעט לבד למשהו שכדאי לראות.

עם זאת, קשה להמליץ על מי מהם בלב שלם, בגלל שאפילו אם היינו מצמצמים את הסרטים האלה לצד הוויזואלי, קשה להגיד לגבי אף אחד מהם שמדובר פה בבשורה חדשה. וברגע שמתרחקים מהוויזואליה, הדברים נהיים קשוחים יותר. "גן קופים" שורד את הנפילה חזק יותר: הוא מתפזר פחות, ותמיד משאיר את הפוקוס סביב הרעיון המרכזי של הציר של אדיר מילר ומה היינו עושים בשביל אהבה וסוזנה פפיאן ומה היינו עושים בשביל הצלחה. זה מתובל בהרבה יותר מדי טוויסטים ופיתולים וסצנות, אבל זה לב שמזרים דם לכל העלילה וסוחב אותה עד הסוף.

"המנצחים", לעומת זאת, סגור על עצמו הרבה פחות. סצנת הפתיחה מציגה ארבע דמויות שנראה שהסרט יעקוב אחריהן, אבל אז הסרט קצת לא יודע מה לעשות איתן. בשלב כלשהו הוא מתמקד בזוג הראשי וזונח דמות אחרת, רק בשביל שבסוף נהיה אמורים להתרגש ממערכת היחסים של שתי הדמויות אחרי שהסרט לא באמת התייחס אליהן אף פעם. זה סרט שלא יודע אם הוא רוצה להיות "היו זמנים בהוליווד פינת תל אביב", סאטירה אנטי מלחמתית או דרמה משפחתית, והוא בטח היה עונה שהוא רוצה להיות כולם; יש איזה פער בין סרט על כוכבת שעולה לגדולה ועוולות המלחמה שאולי סרט טוב יותר היה מגשר עליו, אבל "המנצחים" הוא לא הסרט הזה. זה לא עוזר בכלל שהשירים בסרט, בשביל מחזמר, פשוט לא מספיק טובים. הנאמברים דווקא טובים – כאמור, זה סרט ויזואלי ואנשים יודעים פה לרקוד יפה – אבל השירים עצמם לא מספיק קליטים מלודית, והמילים יותר טובות אבל לא מספיק שנונות כדי לכפות על כך.

כיף לראות שיש בארץ במאים שמנסים לעשות משהו גדול וגרנדיוזי, אפילו אם הם יודעים שאנשים יבואו עם כל הביקורות שספגו לאורך הקריירה שוב (כמו במקרה של נשר), או שיגידו "אוקיי אבל זה אפילו לא קרוב להיראות כמו תל אביב" (במקרה של אלירן פלד, במאי "המנצחים"). המקרה של "גן קופים", כאמור, עדיין מצליח לדעתי לצוף מעל המים ולהיות סרט חביב ביותר. ולגבי "המנצחים" – טוב, אם כבר להיכשל, אז להיכשל באופן מרתק. (יהונתן צוריה)

ספר הפתרונות | The Book of Solutions

יש סרט חדש של מישל גונדרי! בעבר זה היה אמור לעורר יותר התרגשות, אבל ירימו יד מי שיודעים איך קוראים לסרט האחרון שלו מ-2015. זה מה שחשבתי. 

במרכז הסרט עומד במאי צרפתי צעיר שעושה לאולפן קולנוע סרט, אבל הסרט יוצא הדבר הכי יומרני וארוך שאי פעם נראה על מסך קולנוע, אז האולפן משבית את ההפקה קצת לפני סוף הצילומים ומעביר את החומרים לעורך חדש. מה הבמאי עושה, אתם שואלים? הוא גונב את כל צוות הפוסט-פרודקשן ואת כל החומרים והמחשבים לבית מבודד בכפר, שם יוכלו לערוך את הסרט בשקט. יש רק בעיה אחת: הוא לא מוכן לצפות בסרט של עצמו עד שיהיה מוכן.

כמישהו שמתעסק בקולנוע ציפיתי שיהיה לי קצת חיבור לדמות הבמאי המטורף, אבל הוא היה כל כך קיצוני, מרושע וחסר התחשבות לסביבה ולעצמו שזה גרם לצפייה להיות קצת סבל. לא עזרה העובדה שהסרט לא קוהרנטי בעליל, עם עלילות משמעותיות שמגיעות והולכות בקצב משגע. למשל ספר הפתרונות שבכותרת: לפעמים הוא דבר מרכזי בסרט, ולפעמים לא – ולא הבנתי לשם מה הוא קיים שם בכלל.

אבל גם אם מתעלמים משום מה מהדמות הראשית והעלילה, אין הרבה לאהוב בסרט הזה: המשחק מעצבן, והיצירתיות המתפרצת של מישל גונדרי קיימת רק במספר סצנות מצומצמות. כן אציין שיש רק סצנה אחת ששווה לראות את הסרט בשבילה, כי היא מצחיקה ברמה אחרת אבל בתכלס? אכזבה. (קסם ברקוביץ) 

החייל הנעלם

דני רוזנברג הוא במאי רציני שעושה סרטים רציניים ועל כן מגיע לו ניתוח רציני יותר ממה שיש לי להציע שהוא: וואו, כמה לא היה אכפת לי מהחייל הנעלם הזה.

כי "החייל הנעלם" הוא מהסרטים האלה ש"עוסקים בטראומה הישראלית של השירות צבאי באופן מרתק", ודאי יכתבו (אם לא כתבו כבר) – וכן, אני מניח שאכן כשבבסיס העלילה שלך יש חייל שחותך באמצע מלחמה מעזה כדי להיות עם בחירת ליבו בתל אביב זה לא בדיוק "הסאבטקסט" של הסרט. לכן, נראה שהסרט מנסה לדון במשהו ומישהו כלל-ישראלי שכזה.

אלא שמה לעשות, החייל שעידו טאקו מגלם הוא לא "כל חייל שהוא", אלא מישהו חסר מאפיינים בהתחלה הארוכה וחסרת הדיאלוגים וככל שהוא מתקדם הוא מתנהג יותר ויותר כמו מישהו שאין לי סיבה להיות סימפטי אליו – לא כאח, לא כחבר, ולא כאב.

וזה מעצבן, כי באמת שהקונספט הבסיסי של הסרט – חייל שעורק ואז מוגדר כחטוף – הוא מתכון לסאטירה מוצלחת. אלא שכמו הדמות בבסיס הסרט, כך גם הסרט קצת בורח מהתקציר והקונספט הזה. שזה בסדר, רק שמה שנשאר הוא מעט מאוד. או לפחות מעט מאוד דברים שהיה לי אכפת מהם.

ובכל זאת, יש דבר אחד שעובד לטובתו של הסרט. כמו חבריו למעלה, גם פה יש עבודת צילום מעולה שראויה לכל שבח שתרצו לתת לה. היא לא מצילה את הסרט או משהו, אבל כשהסרט זכה בטקס פרסי האופיר האחרון בפרס הזה הרעתי בלב כי כן, מגיע לו לחלוטין. (יהונתן צוריה)