דברים מסקרנים בפסטיבל חיפה

פסטיבל חיפה מצא את עצמו קצת בתסבוכת השנה: לא רק שפסטיבל ירושלים משך אליו הרבה מהשמות הגדולים של זוכי הפסטיבלים שם בחוץ, הוא גם עשה את זה חודש לפניהם, מה שבקושי נותן מרחב נשימה לפסטיבל או לצופים חובבי הקולנוע שרוצים לכתת רגליים מפה לשם.

ובכל זאת, מעבר על הסרטים שפסטיבל חיפה מציג השנה מראה אחלה רפטואר לכל מי שרוצה לבדוק אם האוטו שלו יכול לעמוד בעליות של העיר וליהנות מאווירת הפסטיבל הכיפית. ולכל מי שאין אוטו, או סתם לא יכול להגיע, או יכול להגיע אבל רוצה לצפות בסרטים על המחשב שלו ולא על מסך גדול – פסטיבל חיפה השאיר השנה מסגרת של אונליין כך שכולם יוכלו ליהנות מ(חלק מ)סרטי הפסטיבל, לא משנה איפה הם.

אלה שראינו 

כמו שאמרתי בהתחלה, פסטיבל ירושלים גנבו לחיפה את הבכורה על הרבה סרטים, אבל חיפה החליטה בכל זאת לפנק את באי הפסטיבל בחלק מהסרטים הבולטים ממנו כמו "טיטאן", "איפה אנה פרנק", ו"מין חסר מזל או פורנו משוגעים". על "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" יש לי רק מילים טובות להגיד, אבל לאחרים באתר יש דווקא מילים יותר גרועות להגיד, אז ההליכה היא על חשבונכם. קסם ברקוביץ מאוד אהב את "איפה אנה פרנק" בהמלצות שלנו לפסטיבל ירושלים, אבל אני אחטא לתפקידי אם אגיד שאני יכול לאשרר את ההמלצה הזאת, ול"טיטאן" יש שלל אוהבים (כולל חבר השופטים בקאן שהעניק לו את הפרס הגדול) אבל אני מצאתי את עצמי מושך כתפיים כלפיו בסך הכל – אם כי הוא בהחלט מהסרטים הללו ששווה להתרשם מהם בעצמכם.

למי שרוצה סרטים שבאים לא מפסטיבלים אלא מהאוסקר, אפשר יהיה סוף סוף לראות על מסך גדול בארץ את הסרט זוכה האוסקר "מינארי" ואת המועמד לאוסקר "מוליכי הזאבים" שנחמד לראות אותו מחוץ לאכסניית הסטרימינג של אפל. בנוסף לשני אלה, יש שני סרטים שכמעט היו באוסקר ולחלוטין מגיעה להם תשומת הלב שלכם: "ליל המלכים", הסרט ששלחה חוף השנהב לאוסקר ובסוף לא התקבל, הוא מעשייה יפהפיה, מגניבה וחריגה בנוף ומומלצת מאוד; ו"הקול האנושי" של אלמודובר הוא קצת פחות מכל התארים האלה, אבל כולל בתוכו את טילדה סווינטון ובאורך של איזה עשרים דקות אז מה רע.

האחרון מבין הסרטים שמגיע סוף סוף לאקרנים אחרי סיבוב בעולם הוא "שירלי", שבחלקו עזר לאליזבת' מוס לקבל את תואר "שחקנית השנה" פה באתר (לא הופעת השנה, כן?): סרט אימה אינדי מהסוג שכל האימה בו היא מתחת לאדמה, ופרט לסגנון העשייה המטריד כמעט ואפשר לפספס מה בכלל האימה בו – אבל כל זה לא משנה את העובדה שהוא פשוט סרט נהדר.

בנוסף, יש בפסטיבל עוד שני סרטים שהגיעו מקאן ולא הוקרנו עדיין בארץ: "טיל אדום" של שון בייקר ("פרויקט פלורידה"), שקסם טוען שהוא "הסרט הכי טוב שראיתי בפסטיבל קאן", ו"בנדטה" שהוא, לטעמי, לא הסרט הכי טוב שראיתי בפסטיבל קאן – אבל בעיקר כי לא ראיתי אותו בפסטיבל קאן. לעומת זאת, הוא כן הסרט הכי טוב שראיתי עד כה מהסרטים שיצאו מקאן: טרלול פול ורהובן-י שנע בין בדיחות פלוצים לעינויים לתככים פוליטיים לדילדואים בדמות ישו וחוזר חלילה.

חוץ מכל אלה, חיפה מפציצים עם קלאסיקות ומביאים שלל סרטים להקרנות על המסך הגדול. מתוכם אני יכול לחתום מכל הלב על "הרולד ומוד" המושלם – אחת הקומדיות הרומנטיות הטובות ביותר (גם אם לא בדיוק מהסטנדרטיות שבז'אנר), ו"שיר הים" (שבפסטיבל תרגמו כ"שירת הים") שכבר כאן באתר קבעו שהוא אחד מסרטי השנה, לא משנה איזו. חוץ משני אלה שווה לבדוק את "הביאו לי את ראשו של אלפרד גרסיה" של סם פקינפה ו"חוק התשוקה" של אלמודובר.

ואלה שלא

"השמות הגדולים" של הפסטיבל שעוד לא ראינו בארץ מתרכזים בעיקר ל"אמא קטנה" של סלין סיאמה – שצוברת לעצמה קהל מעריצים לאחר "דיוקן של נערה עולה באש", "סופר הקלפים" של פול שרדר ("הכנסייה החדשה") וסרט הפתיחה "מים שקטים" של טום מקארתי, הבמאי של "ספוטלייט". ביקום אחר אולי גם "וונדי" של בן זייתלין, זה שעשה את "חיות הדרום הפראי", היה מצטרף אוטומטית לרשימה הזאת, אבל כמעט ועשור אחרי הסרט ההוא וביקורות פושרות למדי מונעים ממני לצרף אותו כאן בפה מלא – אם כי אני עדיין קצת סקרן לראות את הפרשנות של הבחור לאגדת פיטר פן.

עוד שם גדול הוא לא של במאי אלא של שחקן: ניקולס קייג' ב"פיג", במה שרבים מבטיחים שהיא "הופעת קאמבק" שלו, מושג ששמעתי בכל שנה מאז 2018 בערך, אז אני לא מבין מתי הוא מספיק לצאת, אבל בכל זאת מעוררת סקרנות לסרט על הבחור שאיבד את החזירה שמוצאת את פטריות הכמהין שלו. ואם למישהו לא מספיק פטריות כמהין ב"פיג", אז יש גם את הסרט התיעודי שנראה נהדר, "ציידי הכמהין", לעשות איתו דאבל פיצ'ר מוזר. סרט תיעודי נוסף שמגיע עם שלל מחמאות הוא הסרט על תחילת הדרך של רחוב סומסום "כנופיית רחוב: איך הגענו לרחוב סומסום", ואפילו אם אני נוטה מדי פעם להרים גבה על המלצות מסוימות בכל הנוגע לקולנוע תיעודי, קשה להאמין שאפשר לפספס יותר מדי עם סרט על "רחוב סומסום".

בנוסף לאלה, הגיע ברגע האחרון הזוכה הגדול (והמפתיע) של פטסיבל ונציה: "האירוע" – סרט צרפתי על הפלות, מה שבטח יהיה כיף מאוד לצפייה ולא מדכדך בכלל, וגם הוכרז סרט הנעילה, "המפרץ הכחול" שעורר הדים בקאן ואולי אולי גם באזז באוסקר.

בגזרה הישראלית, לכל מי שעוקב אחרי פרסי אופיר ורוצה להשלים את שני המועמדים הגדולים שעוד לא הוקרנו בשום מסגרת ציבורית – ברכותיי! "ויהי בוקר" (שגם מתחרה בתחרות של חיפה) ו"תמונת ניצחון" (שלא) שניהם באים לבקר בפסטיבל, ואיתם עוד סרטים מסקרנים כמו "אבו עומאר" ו"תוכנית א'" של האחים פז.

שתי מסגרות שתמיד קורצות לקהל שלנו הן "הלילות הפרועים של חיפה" ו"סרטי האנימציה" וגם הפעם הן לא מאכזבות: בראשונה יש סרטים כמו "מראה מראה" – עיבוד שלגיה מודרני שמגיע מלטביה ועוסק ב… קרוספיט? אוקיי. בנוסף, יש צמד סרטים מסין והונג קונג על רוצחים סדרתיים ולא סדרתיים ("אודיסאה של סופר" ו"לימבו"), וכן את "רוכבי הצדק" הדני שקטף גם הוא לא מעט תשבוחות מאז שיצא.

במסגרת האנימציה, חוץ מכל מה שאמרנו יש את "קלמיטי", שנראה כמו סרט לילדים באנימצית דו מימד – מה שתמיד נחמד; את "המעבר" ו"עמוד השדרה של הלילה" שנראים כמו הכול חוץ מסרט לילדים; ו"ילד יקר שלי", על אישה צ'כית שמתחתנת עם אפגני ועוברת למדינה.

כרטיסים לכל אלה (ועוד) – באתר הפטסיבל כאן.