מאז שקיבל את תעודת הבגרות שלו מהוגוורטס, דניאל רדקליף עושה בעיקר מה שהוא רוצה לעשות, יהי זה לגלם גופה, לאכול חרקים בג'ונגל, או פשוט להסתובב עם קרניים במשך סרט שלם. לפעמים זה מצליח לו ולפעמים פחות, אבל ניכר שהבחור נהנה להשתתף בפרויקטים כמה שיותר מקוריים ומופרכים, ו"גאנס אקימבו" הוא השיא.
על קצה המזלג: "סקיזם" (Skizm) הוא טורניר מחתרתי במסגרתו נשלחים פסיכופתים רצחניים להרוג אחד את השני, וכל האמצעים כשרים: בזוקה? תת-מקלע? סכין? כן בבקשה. למרות מיליוני הצופים שיש לסקיזם במרשתת (ולמרות החורבן שנזרע בעקבותיו ברחובות) המשטרה לא מצליחה ללכוד את מארגניה חולי הנפש (אך בעלי התושייה, מוכרחים להודות) של התועבה הכיפית הזו.
מיילס לי האריס (דניאל רדקליף) הוא מתכנת זוטר של משחק מובייל. הוא עצמו סובל מבריונות ולצערו הבריון הוא גם האחד שמשלם לו את המשכורת. לכן אין זה פלא שמיילס מוציא קיטור מדי ערב באינטרנט, איפה שהוא יכול להעמיד פני גיבור, "המטריל של הטרולים". צרותיו מתחילות כשהוא בוחר לעצמו כמטרה את הצ'ט של סקיזם ומטריל את צופי הטורניר האדוקים. לצערו, הטרלה אחת יותר מדי היא שהספיקה לבוס של סקיזם – טיפוס עם פרצוף שאף אימא לא תוכל לאהוב – לבְחור את מיילס כמתמודד הבא של הטורניר. מיילס נחטף, ובהליך כירורגי שאני לא חושב שסטריליזציה הייתה חלק ממנו – מתעורר גיבורנו עם זוג אקדחים שמוסמרו לכפות ידיו. אחזור ברשותכם על המשפט: אקדחים. מוסמרו. לכפות. ידיו.
הסיטואציה החדשה נוראית עבור מיילס; מלבד כאב התופת, על מיילס להתרגל לבצע פעולות יומיומיות בליווי שתי מפלצות ברזל שצמודות לידיו במסמרים, ואני שמח שהסרט שמתעכב על הקשיים שנלווים לסיטואציה, ובהם להתלבש לבד, לכוון לאסלה (מיילס, פשוט תשב), לאכול ולהחזיק טלפון נייד מבלי שייפול. לצערו, אין לו זמן רב להתרגל לסיטואציה משום שכמעט מיד נשלחת להרוג אותו המתחרה שלו, ניקס (סמארה וויבינג האחת והיחידה. מארוול יחטפו אותה וזו רק שאלה של זמן) – מתנקשת מיומנת שרצחה דרכה לצמרת הטורניר. ניקס יורה כמו שהיא נושמת ואין לה סנטימנטים. לכן הופתעתי לגלות כי מתחת לחזות הקשוחה, האפלה, צמאת הדם וחובבת הבזוקה (ואני לא מתכוון למסטיק) מסתתרת דמות מקסימה שאוהבת לחקות מיניונים ואפילו לעזור לרגע לבחור הקלולס שהיא נשלחה להרוג, רק כדי שלא יביך את עצמו (ואז, כמובן, לנסות שוב להרוג אותו).
"גאנס אקימבו" הוא סרט מטומטם ואיש אינו מכחיש זאת, אבל ניכרת בו אהבה רבה לרעיון המגוחך שמאחוריו. הסרט בוחן את גבולות האקשן פעם אחר פעם ומציג סצנות מופרכות עד היסוד, ובהן השימוש הכי טוב בפּטיש מאז "שבעה צעדים", אופנוע שעולה על מכונית ונוסע לתוך שמשה של מכונית אחרת, מיניגאן M134 וסמארה וויבינג אחת נגד שתי כנופיות רחוב, והיד עוד נטויה (ושבורה ומעוקמת ומה שתרצו). כל זה כמובן לפני שנזכרים שלדמות הראשית ממוסמרים שני! פאקינג! אקדחים! לידיים! זה לא סרט האקשן הכי הזוי בסביבה – לקולנוע ההודי יש כמה דברים להראות לכם – אך בכל הקשור למערב, הוא בהחלט מתמודד ראוי על התואר.
מה שלצערי מונע ממנו להגיע לטופ זו עבודת פוסט פרודקשן בעייתית. את "גאנס אקימבו" כתב וביים ג'ייסון ליי האודן. מבט חטוף בימד"ב שלו מעלה כי בראש ובראשונה הוא איש של אפקטים חזותיים (והצצה בחדשות גוגל מעלה כי הוא אוהב להסתכסך עם מבקרי קולנוע בטוויטר), מה שמסביר מדוע הסרט נראה כאילו ג'ון וויק הקיא את סקוט פילגרים: האודן לא מהסס להשתמש כמה שיותר באפקטים של משחק וידאו, ובהם מד ניאון ענקי שסופר את הכדורים שנותרו למיילס, רנטגן בזמן אמת של עצמות שנשברות (מורטל קומבט מבקש להחליף כמה מילים) ושימוש מופרז עד לא חוקי בהילוך איטי. על כל אלה אפשר ורצוי היה לוותר. האפקטים מסיחים את הדעת וחלקם אף מסגיר את העובדה שהתקציב לא היה כזה גבוה. בנוסף, זה מרגיש כאילו אדם חמוש השתלט על חדר העריכה ואיים שיתחיל לרסס אם לא יתחלף קאט כל 3 שניות (מסכן מייקל ביי, הוא נרדף על ידי הפושע הזה מאז תחילת הקריירה).
התחושה היא שעבודת ליטוש יסודית יותר (קרי עריכה נורמלית ופחות טריגר להתקף אפילפסיה) הייתה הופכת את הסרט מסרט אקשן שחייבים לראות אם אתם אוהבים אקשן, לסרט אקשן שחייבים לראות גם אם אתם לא אוהבים אקשן. למזלו ולמזלנו, מצילים אותו הרעיונות המגוחכים שלו, כוראוגרפיית אקשן טובה, מספר רגעים מפתיעים בעלילה, הדינמיקה בין רדקליף לוויבינג ופסקול שכוללת את מיטב הלהיטים דוגמת Super Freak של ריק ג'יימס ו-Never Surrender של סטן בוש (ילדים, נסו לגלות איזה עשור מוזיקלי ג'ייסון לי האודן הכי אוהב).
אבל תגידו מה שתגידו, "גאנס אקימבו" לא נראה כמו אף סרט שנעשה לפניו, ורק על זה מגיע לו שאפו. תענוג לראות שחקן בקליבר של רדקליף נהנה מהכסף שעשה בפרנצ'ייז הגדול בו השתתף, רק כדי לעשות מעתה פרוייקטים מאתגרים ושונים מהנורמה. אתם יכולים לאהוב את "גאנס אקימבו" או לשנוא אותו, אבל משועממים בטוח לא תצאו ממנו.
ומה הלאה עבור רדקליף – סרט שלם בו הוא עומד על הידיים ומדבר ג'יבריש? לי זה לא משנה, רק שימשיך ככה. תעשיית הקולנוע צריכה מטורפים כמוהו שאוהבים מה שהם עושים.
מבוקש, קיק אס, אקימבו
יש מן הסתם עוד סרטים בתימה הכללית האלה, אבל הקשר הכי ישיר בין "אקימבו אקדחים" לסרט אחר הוא צמד הסרטים מ-2008 ו-2010, שהציג את הפנטזיה הגברית הגיקית האולטמטיבית שצריך רק איזה אירוע משנה חיים בשביל להפוך לרוצח המונים משוכלל, כלומר, אממ גיבור, שיודע להרוג, לרצוח, ולכסח את הרעים. הרבה מהביטים מהסרטים האלה חוזרים כאן: העבודה המשרדית עם הבחור שמתעלל בו (סטאר לורד שמתעלל באקסוויר, יש להגיד), הלוזר שיושב על המחשב שלו בסוף היום ומוצא בו נחמה. כל אחד בוחר קצת דרכים שונות להתמודד עם הפנטזיה והטירוף שבה, אבל צמד הסרטים מציג את התהליך הזה כחיובי בעיקרו. שכולנו אנשי-כבשים* ישנים ושאנחנו צריכים פאקינג להתעורר ולחיות את החיים לפני שזה מאוחר, אתם מבינים??
אקימבו אקדחים הוא התשובה לסרטים מהסוג הזה. כי בעוד שכל סרט שכזה בוחר (לרוב) את סצנת ה"אני יודע מה אתם חושבים שקורה בסרטים, אבל הנה זה במציאות" הדברים שאקימבו מדגישים בנוגע לפער הסרטים והמציאות הם אלה שהכי כואבים, והכי מחדדים שאלימות וטירוף הם לא חיוביים – הם לא זרז להשגת בטחון עצמי, לא דרך להשיג שליטה ואין שום דבר טוב שיוצא מהם. במקסימום, הם יכולים לנטרל רוע יותר גדול.
ולכן, למרות שאף אחד מהסרטים לא קרוב למציאות בשום דרך, "אקימבו" הוא זה שמריח הכי נכון, גם אם הוא הכי פחות "מגניב" (ואני לא בטוח שהוא באמת הכי פחות מגניב). הבעיה הכי גדולה שלו, אם כבר, היא השנה שבה הוא יצא: סרט שעדיין מתלונן על טוקבקים ביוטיוב מרגיש כמו קפסולת זמן מ-2011 מקסימום. ואומנם האווירה שואבת השראה מכל הסטרימינג של גיימרים, אבל עשור אחרי הסרטים האלה, הביקוש לסרטי "מה. לעזאזל" ירד ויש מקומות שקצו בהם באופן מוחלט (לטרבוקסד, בצורה שלא ברורה לי, ממש שונא את הסרט).
בכל מקרה, כן, מה שרם אמר – אפקטים קצת חלשים, אבל סיפור, סצנות אקשן מטורפות, ושורות נהדרות ברחבי התסריט הופכות את הסרט הזה למשהו שאתם רוצים לראות, אפילו אם תצאו ממנו עם כמה התסייגויות.
עד כמה הסרט אלים?
(ל"ת)
כן
אלים, מגעיל, מדמם. לא לבטן רגישה.
אני תמיד דימיינתי שאחרי הארי פוטר
הסוכן שלו לקח אוו לשיחה ואמר לו, תראה מעכשיו ועד עולם אתה הארי פוטר. אם אתה רוצה סיכוי להיות מישהו אחר אתה צריך לעשות דברים מופרכים והזויים ולא הארי פוטריים עד שיגיע היום שיתחלף לך הדימוי.
ומאז ועד היום הוא לוחץ על דוושת הגז ועדיין הוא הארי פוטר אז הוא חייב להמשיך לנסות.
נשמע כמו משהו שתמצא באנימה
(ל"ת)
רגע, זה אשכרה השם הרשמי בעברית של הסרט?
מתחרה רציני ל"2 מהיר 2 עצבני" בגזרת ה"מפיצים לא מבינים ביטויים באנגלית".
אין לזה שם רשמי בעברית, ככל הידוע לי
ואני מודה שלא מצאתי תרגום נוח ל"dual wield" בהקשר הזה ("אקדח לכל יד"?), אבל אני פתוח לתרגום מדויק יותר, במידה והוא לא מסורבל.
אה, אוקיי. אם ככה אני מתנצל על התקיפוּת, לא חשבתי שמי שאחראי לתרגום יקרא את התגובה שלי.
הבעיה שלי עם התרגום הזה היא שהוא מתייחס ל"אקימבו" כשם עצם, במקום כשם תואר.
תרגום ישיר של השם יהיה משהו בסגנון "באקדחים פרושים" (על בסיס "בזרועות פרושות"), אז, אה, לא יודע. "הפסיון של מיילס"? "2 אקדח 2 יד"? אולי סתם "אקדחים שלופים"?
אקדחים לכל עבר!
לקחתי
(ל"ת)
ויהי שמו בישראל: "ידיים על ההדק"
(או לפחות ככה החליטו ביס)
חבל, כבר התרגלתי לגרסה שלי.
(ל"ת)
גם אני
וחיפוש קצר בגוגל מראה שגם שאר האינטרנט: הפרש בין חיפושים הוא פחות מ-30,000 תוצאות (לא הבדל גדול בתחום שמעל ל-200,000 תוצאות), ואם בעמוד התוצאות הראשון של "ידיים על ההדק" קיבלתי שלוש תוצאות על טיפולים אורתופדיים אז… למה?
קצת מוזר, לא?
ככל הידוע לי אין מקום ליותר מאצבע על ההדק, בטח לא לעוד יד.
נשמע כאילו ערבבו בין אצבע על ההדק לידיים על ההגה.
בהחלט מוזר
אבל אני חושב שקצת "כיוונו" לזה שזה יהיה משהו באמצע כזה, מוזר כזה, שמרים גבה – קצת כמו הסרט.
ידעתי שזה מוכר לי מאיפושהו
רגע אחד… אדם מהשורה, שעובד בעבודה משרדית שהוא שונא עם בוס בריון, נגרר לסיטואציה הזוייה וחייב לצאת למסע אקשן מטורף בהשראת משחקי מחשב עם הסידקיקית שלו, סמארה וויבינג, שיורה במלא אנשים?
זה נשמע לי קצת כמו Mayhem. עכשיו, אני לא רוצה לצאת בהאשמות (בעיקר כי שני הסרטים טובים), אבל כאילו… פאן פאקט.
חוץ מהסיידקיקית, נקודות הדמיון בהחלט דומות
גם ה-Mayhem טוב אתה אומר? כי אני קצת חושש מבחירת התסריטים של סטיבן יואן באנגלית.
הוא סבבה.
סידקיקית ב-Guns Akimbo אולי לא, אתה צודק.
מעבר לזה, מייהם יותר דומה ל(משחקי) באטל רויאל אם היה להם שלבים מוגדרים. יש לו את המודעות העצמית הנדרשת לקונספט של "יש וירוס שגורם לכולם להיות אלימים במשרד שבו כולם שונאים אחד את השני" מה שהופך אותו לכיף סה"כ. יש לו רגעים טובים, אבל אל תצפה ליצירת מופת של אקשן/סאטירה, יותר כמו דרך סבבה להעביר שעה וחצי.
תכל'ס מי שמצליחים לסחוב את כל זה הם סמארה וסטיבן, שיש להם אחלה כימיה שם והרבה דיאלוגים נחמדים. אפשר להבין למה הם לקחו את התסריט הזה.
אגב, בקטע ההכל זה חיקוי של הכל
"ניסוי הבלקו" מ-2016 גם הוא מתאר משרד שבו כולם מתחרפנים והולכים להרוג אחד את השני וגם הוא כמעט סיקרן אותי אבל נמנעתי ממנו בסוף.
שוק ה"קונספט מגניב ומטורף, ביצוע אחלה, אני מניח" הוצף לחלוטין בשנות העשרה ואני מקווה שבשנות העשרים יצליח להתרומם שוב.
משהו כזה.
לפי ראיונות שקראתי, מייהם היה תסריט שהיה בבלאק-ליסט (או לפחות הסתובב בהוליווד) כמה שנים לפני שסוף סוף לקחו אותו. "ניסוי בלקו" היה נראה כמו "באטל רויאל" רק… רע.
לגבי התופעה שתיארת. סרטי high concept, והעלייה והנסיגה שלהם כל כמה זמן, תמיד נראו לי כמו תגובת נגד כלשהי מול סרטי אולפן עתירי תקציב, כאלה יותר וכאלה פחות, אבל גנריים או אפרוריים או באיזור האפור המעצבן של "לא רע, לא מצויין, טוב כזה". ואז באים אנשים ואומרים, "איפה הקולנוע היצירתי והמקורי? ז** שלי, אני פשוט אעשה לבד!"
הדבר המעפן איתם זה שיש מצב שאתה תצא עם תחושה של "טוב, זה בוזבז" אם הסרט לא הוכן בול כמו שצריך. או זה, או שהסרט כל כך מבולבל או מוזר שאתה לא יודע מה הוא רוצה ממך (סליחה, Sorry to Bother You). זה קו ריזקי ללכת בו, וגם המסלול של "הא הא אנחנו יודעים שזה מטומטם" יכול להתפוצץ לך בפנים. סרטי אקשן מקבלים קצת יותר 'פאס' כי מצופה מהם ללכת קצת מוגזם.
אני חושב שמה שחסר לקולנוע הזה הוא תו תקן של איכות
איזה במאי, או שחקן, או אולפן, שמתמחה בסרטים מהסוג הזה ושאתה יודע שאם הם עושים את הסרט הזה, או השקיעו בו, או הפיצו אותו – זה יהיה טוב.
כשיש יותר מדי סרטים כאלה, שרובם לא ממש מעניינים מבקרים בכירים בכל מקרה (ולכן תמיד דירוג העגבניות נמוך יחסית), ושקשה להבין מהטריילר האם הסרט טוב או לא (לשני הכיוונים – טריילרים מגניבים לסרטים מחורבנים ולהיפך) קשה פשוט לדעת אצל איזה סרט לראות את הטריילר סיפק את מה שצריך בנוגע לזה (קונג פיורי, נניח) ומי כזה ששווה לראות את הכל כי יש עוד הרבה הפתעות. צריך איזשהו קול שיברור את הבאסה מהקלאסה, ואני כרגע לא ממש רואה אחד שכזה.
הדבר הכי קרוב לזה הוא כנראה A24
…אבל גם להם יש סרטים שלא עפתי עליהם (אבל לפחות הם היו שווים את זה רק בשביל העניין והמקוריות).
מצד שני, סרטי היי קונספט הם כאלה סובייקטיבים בעניין של "האם אתה תתחבר אליהם או לא", שלא ברור לי איזו רשות או בנאדם יכול להיוות השופט או ה-selling point בעניין. קייס אין פוינט, אני בטוח שלכולנו פה יש במאים שהם אוהבים ספציפית בגלל הסגנון והקונספטים שלהם, אבל יש להם איזה סרט שהתפספס עבורכם.
אבל A24 דווקא פחות מתמחים באיזשהו טראש
ומנסים להיות יותר החברה ה"איכותית". פחות טרומה, יותר אפילו-יותר-אינדי-פוקס סרצ'לייט.
כמובן שלכל במאי, שחקן או אולפן יש פספוסים, אבל הנקודה היא הממוצע. יש לסקורסזה סרטים שאני לא עף עליהם, אבל הוא עשה מספיק סרטים טובים, ומעט מאוד פאשלות כדי שלא אדע מראש שאני אצפה בסרט החדש שלו ויהי מה. אני הייתי רוצה מישהו או משהו שיהיה הסקורסזה של סרטי וטפ-קונספט.
טאיקה
נראה שכולם מבינים מה זה אומר ששמת פה "טאיקה"
אבל אני מודה שאני קצת פחות כי הסרטים של טאיקה לא ממש וטפ-קונספט.
דווקא בעיני "אקימבו אקדחים" הוא אחלה שם.
אחלה שם לקינוח במסעדה יפנית, זאת אומרת.
בתור סרט – זו מכת תרגום ברמת מניח רעפים נוצרי.
אה, חשבתי שזה השם הרשמי.
(ל"ת)
סרט חביב למרות קאטים נוראיים
די מזכיר לי את "Nerve" אם מישהו מכיר.
לרזומה של ראדקליף זה לא יוסיף יותר מדי.
לפעמים יורה קליעים, לפעמים כדורי סרק
הסרט הזה הוא הצאצא של "מבוקש" ו"קראנק", שערוך כמו סרט של מייקל ביי. יש כמה שוטים יצירתיים מוצלחים, אבל לא פעם הצלם מתלהב יותר מדי וחושב שהרבה תנועות אקרובטיות של המצלמה יהפכו את מה שקורה למגניב יותר אבל זה רק עושה הכל יותר מבלבל ולא קוהרנטי (קצת כמו ב"משודרג") . בכמה סיקוונסים שהמצלמה משתוללת חשבתי רק "בבקשה תפסיק".
עם זאת, גם אני שמח שדניאל רדקליף ממשיך לבחור פרוייקטים ביזאריים ולהתחייב אליהם ב-110%. כן ירבו.
וזאת אכן אירוניה עצובה שהבמאי של הסרט נקט בבריונות רשת ימים לפני תאריך היציאה של הסרט. אולי איזה אקדח ממוסמר ליד ילמד אותו לקח.