יותר ויותר סרטי אקשן בשנים האחרונות שמים את הז'יטונים שלהם על בניית עולם. זה הגיוני, הרי ככה נולדים פרנצ'ייזים. גם אם הסרט הראשון היה חצי כוח והקהל לא אהב את הסיפור או את הדמויות, אפשר לחזור לסביבה הייחודית שיצרתם מזווית אחרת או עם גיבור שונה. כשאני אומרת בניית עולם אני לא מדברת רק על קביעת חוקים פנטסטיים/מד"ביים כמו "בעולם הזה יש גיבורי על" / "כאן לכולם יש צ'יפ שעושה אותם נורא חזקים", אלא גם על ארגון הביון הגנרי וחוקי הפיזיקה האלטרנטיביים של "מהיר ועצבני", על ארגון הג'נטלמנים המכסחים של "קינגסמן" או המערכת הסבוכה של ארגוני פשע סודיים ב"ג'ון וויק".
סרט ההמשך של "מילקשייק אבק שריפה" הוכרז עוד לפני שהסרט הפך זמין לצפיית ההמון, וזה הגיוני, כי הוא עשוי מהחומרים של פרנצ'ייז. יש בו כמה לוקיישנים וקבוצות, כשכל אחד מאופיין ויזואלית בצורה ברורה וקלה לזיהוי: יש ארגון פשע רשע של גברים בחליפות בעל השם התמציתי "הפירמה", אבל גם ספרייה עם אסתטיקת Dark Academia מגניבה ועם כלי נשק מוחבאים בתוך ספרים; יש בית חולים לפושעים שהוא בעצם מרפאת שיניים מעוצבת ומלחיצה; יש מלא תאורת ניאון; יש דיינר בסגנון אמריקנה של שנות החמישים; ויש גיבורה שאוהבת דברים חמודים, כנראה כי הם מזכירים לה את התמימות שאבדה אחרי שאמא שלה נעלמה בפתאומיות.
סם (קארן גילאן) היא כמו ג'ון וויק רק עם שיער של דמות קומיקס. היא מתנקשת קשוחה רצח אבל בעיקר בגלל הנסיבות ולא כי אשכרה כיף לה להרוג אנשים. היא סטואית, חזקה בטירוף ותמיד יש לה אסטרטגיית לחימה, גם כשהמצב נראה ממש אבוד. אין לה הרבה בחיים – היא חיה לבד והדבר הכי קרוב למשפחה בחייה הוא המפעיל שלה באותה "פירמה" (פול ג'יאמטי), שפחות או יותר אימץ אותה אחרי ההעלמות הנ"ל של אמה (לנה הידי). יום מחורבן אחד היא מפשלת בעבודה מספיק כדי שהפירמה תשלח אחריה אנשים שילכדו אותה, במקרה הטוב, ובזמן שהיא נאבקת על חייה היא גם צריכה לשים עין על ילדה בת 8. ואתם חשבתם שהעבודה שלכם כפויית טובה.
במאי הסרט (וחצי מצוות התסריטאים) הוא נבות פפושדו ששודרג להוליווד אחרי ההצלחה של "מי מפחד מהזאב הרע". כשישראלי מגיע להוליווד כולם מקווים לגאווה ישראלית אפית, מרשימה ועתירת תקציב א-לה "וונדר וומן", אבל "מילקשייק" מרגיש כמו בי-מובי – לא בגלל האיכות אלא בגלל הכוונות. זה לא סרט שנוצר כדי להיות הסרט הגדול של השנה או הקיץ, יש לו מטרה אחת ברורה – אקשן כיפי, כל השאר זה בונוס. זה לא סרט כתוב היטב: הסיפור מסובך מדי שלא לצורך והדיאלוגים נודדים לפעמים למחוזות הקרינג' – אבל זה לא ממש מפריע לו להיות חווית צפייה מהנה.
הוא נראה כמו עיבוד נאמן למקור לקומיקס שלא קיים, מבוים עם המון אנרגיה ותשוקה וכל הקאסט נראה כאילו היה לו ממש כיף בצילומים. הלב של הסרט הוא סצנות האקשן, והן מצוינות – מפתיעות, יצירתיות, ומצחיקות ממש ברגעים מסוימים. סם היא לא דמות מעניינת במיוחד, אבל כיף לראות אותה נלחמת ומנצלת כל אלמנט בסביבה שלה כדי לשבור למישהו את הפרצוף. השיא הוא הסיקוונס שבו סם נלחמת עם שתי ידיים משותקות ועדיין מצליחה, תופתעו לשמוע, לשבור לאנשים את הפרצוף.
בכל מה שנוגע לעומק רגשי הסרט עושה רק את מה שהוא ממש חייב כדי שנהיה מושקעים אפילו קצת בסיפור – אנחנו יודעים שאמא של סם נעלמה ושזה עצוב לה, אנחנו יודעים שלילדה אמילי (קלואי קולמן, "שקרים קטנים גדולים") יש סיבות טובות להיות לבד וגם להיות עצובה, ואנחנו יודעים שגם החברות של אמא של סם (מישל יאו, אנג'לה בסט, קרלה גוג'ינו) מהספרייה כועסות על ההיעלמות שלה. אף אחד בסרט לא מתנהג כמו שאנשים אמיתיים מתנהגים, אבל השחקנים מצליחים להעביר ולשכנע בתחושות הלא לגמרי סבירות האלה. חוץ מזה, שום דבר בסרט לא רומז לריאליזם, אז זה לא ממש צורם. זה פשוט מרגיש כמו חלק מבניית העולם.
אמנם האתר הזה ממש מטיף לא לכבות את המוח בכניסה לקולנוע, אבל יצא שהעצה העיקרית שלי בבואכם לצפות ב"מילקשייק אבק שריפה" היא לשחרר מציפיות. זה לא סרט מאוד הגיוני וזה מה יש. החוכמה והיצירתיות שלו מתבטאות בדרכים אחרות, והן מאזנות את מה שחסר. הבעיה העיקרית בסרט היא שיש בו הרבה יותר מדי – תפניות עלילה, סביבות, דמויות, סיטואציות – כשבתכלס הסיפור ממש לא צריך את כל זה, ויוצא שהוא סתם עושה עיקופים מיותרים שהופכים את הסיפור פחות מובן ופחות קוהרנטי. אפשר לקוות שסרט ההמשך יהיה יותר ממוקד ולא ילך בדרכם של אינספור המשכונים אחרים ויעשה הכל יותר גדול, כי וואלק, כבר יש פה די והותר.
אבל איזה סצנות אקשן, הא?
כלומר, מוזר לי למצוא את עצמי במקום שבו כולם היו עם "חילוץ" שנה שעברה של "כן תסריט פח אבל האקשןןןןן", אבל זה בדיוק המקום שאני נמצא בו (טוב, ל"מילקשייק" יש עוד כמה יתרונות: העיצוב, השחקניות, ועוד). כבר מזמן לא נהניתי מסצנות אקשן כמו שנהניתי מסצנות האקשן שכאן – אומנם הבחירות המוזיקליות לא פעם תמוהות, אבל הכוריאוגרפיה? זהב. סצנות אקשן שהן לא סתם "מישהו נגד מישהי" ואפילו לא סתם "מישהו עם נשק ייחודי נגד מישהי", אלא סצנות שלמדו הרבה מסרטי קונג פו וסצנות הקרב הטובות ביותר ומימשו את שיעורי הבית. חבל שזה לא לחלוטין הופק גם במה שסביב, אבל היי – בשביל זה יש סרט המשך, לא?
אכן מוזר למצוא אותך שם
כי לטעמי האקשן אכן היה בסדר גמור, אבל למעט הסצינה המובנת מאליה בבית החולים, לא היה כאן שום דבר חדשני או יוצא דופן. מבוצע היטב, ללא ספק, אבל הוא בוצע יותר טוב ב'חילוץ'. חשבתי שאתה דורש יותר מסצינות האקשן שלך. בא לך להרחיב עוד טיפה אולי?
כוריאוגרפיה ויצירתיות
מה היה מעניין, בעצם, ב"חילוץ"? הוא נתן כמה אגרופים, היו יריות, הכל היה בוואן שוט אבל שום דבר לא כאב ולא היה ייחודי. אי אפשר להגיד שרק בגלל שזה בכאילו וואן שוט אז זה מרגיש כואב או מעניין.
כאן, סצנות האקשן היו מראש בנויות באופן מעניין וייחודי – ראיתי אנשים נלחמים, כן – אבל לא ראיתי אותם נלחמים בלי הידיים שלהם (וכן, עיקר התשבחות שלי הן לסצנה במרפאה ואז למרדף המכוניות למטה).
ואולי יותר מכל – ראיתי אנשים נלחמים: שכואב להם שהם חוטפים מכות, שהם מופתעים, שהם לא חסיני כדורים, ושזה מעניין וכיפי לראות לאן הקרב יוביל, בסך הכל. בעולם האקשן ה"ג'ון וויקי" זה קצת נשכח כל עניין האנושיות הזה, והעניין שלי לראות גיבורי על מעמידים פנים שהם מכאיבים אחד לשני עד שאחד נכנע הוא פחות מעניין ברמה דרמטית עבורי.
הסצינה במרפאה ומרדף המכוניות
אכן היו בנויות שתיהן על גימיק. אחד. והוא עבד יופי, מסכים. אבל הן לא רוב האקשן בסרט, שבהחלט עונה על ההגדרות ה"לא דרמטיות" שהיצגת.
"כל רגע עם קארן גילאן" זה... לא מעט מהסרט
(ל"ת)
אכן
לכן היא הופכת את הסרט מגרוע לסתם מאכזב.
כן אבל זה שזה חלק חיובי לא אומר שהסרט עצמו טוב
כאילו זה החלקים הטובים בסרט אבל זה לא מספיק מבחינת רז אם הבנתי אותו נכון.
*זה נסיון פרשון לרז לא ראיתי את הסרט
*לרם לא רז
(ל"ת)
הוא ענה, אבל אם 80% מהסרט זה החלקים החיוביים
אז יש סברה לא בלתי הגיונית שהסרט עצמו אמור ליפול על הצד החיובי.
נניח להבדיל סרטן
החלק הטוב זה הבית חולים(נניח אין לי מושג ברוך השם) זה לא יהפוך את הסרטן לדבר טוב אם תיהי הרבה בבית חולים . אמנם החלק הטוב קיים הרבה אבל גם החלק הטוב או לא משהו .
ובקיצור הוא לא נהנה מה לעשות (:
זאת... לא המטאפורה שאתה מחפש
(ל"ת)
החלק הטוב
החלק הטוב במסיבת יומולדת שצריך ללוות אליה את הילדים זה השולחן אוכל בצד. הוא נמצא שם 100% מהזמן. זה עדיין לא אומר שזה המקום שהייתי בוחרת לבלות בו את אחר הצהריים שלי…
גם זאת לא מטאפורה טובה כל כך
כי קארן גיליאן היא לא השולחן בצד – היא המופע המרכזי.
יודע מה אני אלך איתך אין לי מטאפורה טובה
למרות שאני לא מבין למה השלילה של המטאפורה ללא הסבר, אבל זה לא העניין.
העניין שאכן אפשר להגיד שיש דברים טובים בסרט וכן יש לו דברים חיובים וכן הם הרבה זמן מהסרט ועדיין לא להינות ממנו, זה שהדבר החיובי יהיה 80% מהזמן לא הופך את הסרט טוב, כי הדבר הטוב הוא יחסי לסרט- הסרט ממש רע, הדבר הטוב הוא עדיין לא טוב .
נניח סרט אקשן , גם אם האקשן טוב והוא רוב הסרט כמובן . אני מחפש תסריט ועלילה טובה, לא עוזר לי האקשן(אולי יש לי מטאפורה אז בעצם?)
נכון, וזה מה שרם אמר
לא רבתי איתו על זה (אני לא מסכים איתו, אבל זאת הדעה שלו) רק ציינתי את הפער.
אין בעיה אני פשוט לא מסכים שיש פער
(ל"ת)
יודע מה?
יש איזה מפעיל לילדים מאוד נחמד בשם שלגלון. הוא המועדף עלי. יש לו אחלה שירים והוא ממש חמוד. וההפעלות שלו מאוד מוצלחות ביחס להפעלות אחרות. יש לנו את הדיסק בבית והוא אחד המועדפים עלי (שמעתי את זה בערך אותה כמות פעמים ששמעתי את הכבש השישה עשר).
ועדיין, גם אם בחרו להביא את שלגלון ליומולדת, אני אשמח שלא הביאו אף אחד אחר, אבל עדיין סביר להניח שהכי הייתי מעדיפה לא להיות ביומולדת, זה פשוט הכי נסבל ביחד לימי הולדת אחרים.
זה ממש לא אומר כלום, כי אני זקן ותשוש, אבל החזקתי מעמד 6 דקות
וזה כולל את כותרות הפתיחה. הפוזה של קארן ג (שאני מאד אוהב) עם המבט הקשוח ושני האקדחים… הכניסה של לנה האדי בסלו-מושן (היא הלכה לשולחן – לשולחן שלידו ישבה בתה – לדבר עם בתה – בסלו-מושן. לא עובד עליכם)… המוסיקה הסופרדופר-מלודרמטית… לא, תודה.
רק כדי לתת נקודת ייחוס: בבטמן ורובין החזקתי מעמד עד ההפסקה.
נו באמת
מדובר בסרט די מחורבן שמעוצב די יפה ואתם נורא סלחניים כלפיו כי עשה אותו במאי ישראלי.
אפשר להגיד את האמת- חרא סרט. הכל טוב. גם ישראלים יכולים לעשות סרטים מחורבנים בהוליווד, לא רק אמריקאים. לא גילינו את אמריקה
סתם מסקרנות
אתה טוען שהביקורת סלחנית כי הוא במאי ישראלי או כי הוא במאי ישראלי בהוליווד?
כי אם זה הראשון: אם אתחיל לקשר לביקורות שליליות על סרטים ישראליים פה באתר, אני לא חושב שאספיק לישון הלילה.
אם זה השני, ובכן, לא זכור לי איזשהו קונצנזוס חיובי באתר כלפי "300: עליית האימפריה", "אזור 51" של אורן פלי או אפילו "כנס העתידנים". קיצר, מותר למבקרים לאהוב סרטים שאתה לא אוהב (כמו שגם אני לא אוהב את הסרט) וגם להפך, אין פה אג'נדה נסתרת.
אני נוטה להסכים
אני מרגיש כאילו חלק מהמבקרים בארץ קצת מנפחים את המעלות של הסרט ומקלים ראש או מתרצים את החסרונות שלו (״זה בי מובי״, ״באנו בשביל האקשן״) כדי שהם פחות או יותר יקזזו אחד את השני והסרט יוכל לצאת ללא פגע (בביקורות פחות סלחניות לא מסתפקים בלציין את הדמיון לסרטי ״ג׳ון וויק״ או מתיו ווהן, אלא גם מציינים את ההשפעה הברורה מ״קיל ביל״, ניקולס וינדינג רפן ועוד, ומסכמים בכך שבעוד שהשראותיו הקולנועיות של הסרט הן מובהקות, האופי האישי שלו לא ושהוא מתקשה לפתח סגנון שיהיה ייחודי או משלו – טענה שאני מסכים איתה).
כי כן, אני מאמין שכולנו רצינו לאהוב את הסרט הזה, או לפחות אני יכול להעיד על עצמי שממש רציתי. ״מי מפחד מהזאב הרע״ היה ככ אהוב עליי וגם נתן לקולנוע הישראלי איזו זריקת ז׳אנר שנורא חסרה פה בנוף המקומי. כששמעתי שאחד מהבמאים ממשיך אל ״הליגה של הגדולים״ ואפילו צולל עמוק יותר פנימה אל המחוזות הז׳אנריסטיים ממש שמחתי וציפיתי מאוד לסרט, מתוך אמונה שהוא באמת יהיה מוצלח.
הצטערתי לגלות שעד סוף הצפייה אני חש באכזבה מסוימת. עד אמצע הסרט עוד הצלחתי איכשהו להבליג על דברים כאלה או אחרים שצרמו לי ולהתמסר לאקשן (שהיה מעל הממוצע, אבל לא באמת הצטיין בהיבטים כאלה או אחרים). אבל בקרב ההמוני בספרייה לא הצלחתי להתמסר יותר – האקשן הגיע למצב של רוויה כשקרב עוקב קרב עוקב קרב ואני כבר לא זוכר למה שני הצדדים נלחמים, מה מונח על הכף וכבר לא אכפת לי יותר מי ינצח ומי יפסיד, מי יחיה ומי ימות. פתאום אני לא צופה יותר בסרט קולנוע אלא באיזה קרב mma/מפגן פעלולנים/תצוגת תכלית של נשקים.
ואז כשנשלפתי החוצה מחוויית הצפייה פתאום הדברים הצורמים הפכו הרבה יותר צורמים. המשחק התחיל להרגיש מסומן מדי, הפמיניזם הפך יותר בוטה והרגיש נצלני (כל ביקורת שאני קורא מזכירה לי מחדש שהארגון עבורו סם עובדת נקרא "הפירמה" ולא "הפטריארכיה").
אז כן, נאלץ להודות שלדעתי באמת מדובר בסרט לא מוצלח.
ברור לי שיש מי שנהנה פחות
אבל אני לא יודע אם הוגן להגיד שכל סלחנות כלפי הסרט נובעת נטו מעברו של הבמאי. אישית, לא מאוד עפתי על "מי מפחד", וניגשתי בהססנות רבה ל"מילקשייק" (אולי דווקא זה מה שגרם לי ליהנות יותר? ציפיות מונמכות?). נראה לי שיש הסכמה רוחבית כללית על מה החסרונות ומה היתרונות של הסרט, והשאלה היא רק "כמה" ו"כמה זה משפיע על הצופה". ראיתי ביקורות בחו"ל שעפו על זה הרבה יותר פה מבארץ, ומצד שני גם כאלה הרבה יותר אכזריות. בסופו של דבר, אני לא חושב שאפשר לתלות את כל הביקורות רק על שורש ה"נבות פפשודו יקיר חובבי קולנוע ישראלים באופן כללי".
הרושם שאני מקבל
מסך הביקורות בחו"ל (מהסתכלות במטהקריטיק בעיקר) הוא של ממוצע עם נטייה לשלילי, להוציא כמה ביקורות חיוביות. הרושם שאני מקבל מהביקורות בארץ קצת הפוך, ממוצע עם נטייה לחיובי, להוציא כמה ביקורות שליליות.
יכול להיות שאתה מתרשם אחרת כמובן.
ועוד משהו בנוגע לסלחנות
מלבד זאת שהצופה הישראלי עשוי להגיע עם סלחנות מסוימת בעקבות זהות היוצר,
ישנה סלחנות נוספת שלא נובעת מהמקומיות אלא מכך שעל הנייר לסרט באמת יש כוונות טובות ובא לנו להיות בעדו.
כלומר, סרט אקשן שגם מבקש להיות מהנה ומבדר וגם מבקש לעשות משהו שהוא קצת שונה מהתבניתיות המגדרית הרגילה בז'אנר.
אז גם אם במבחן התוצאה אנחנו מרגישים שהסרט לא בדיוק מצליח לממש את הדברים האלה עד הסוף, אנחנו סולחים לו בזכות הכוונה.
שאלות כלליות על סלחנות הן מעניינות
אני רק לא אוהב שהן מופנות כהאשמה חיצונית כלפי מישהו, וכן אוהב כשהן באות כגילוי פנימי של הכותב.
ספציפית בנוגע לשאלה איפה ראיתי מה: ברדיט נראה שהוא די נקטל, ועוד שבלטרבוקסד הביקורות המובילות חיוביות יותר – ובכל זאת, נראה לי שגם אלה וגם אלה נעים בסך הכל על הרצף בין שתיים וחצי כוכבים לשלוש וחצי (אולי עם קיצוניים בשני כוכבים וארבע כוכבים)*.
* – מצטער על החדרת מושג הכוכבים לכל העסק, אבל נראה לי שזה מבהיר את מה שמוסכם פה.
מאכזב מאוד
בי מובי מכוון או לא, כתיבה רעה היא עדיין כתיבה רעה, והתסריט של הסרט הזה רע מאוד.
ואני מבין שכאן אני במיעוט, אבל גם האקשן בסרט ממש לא הרשים אותי. בניגוד לסרטים דומים בז'אנר (ג'ון וויק, חילוץ), הוא הרגיש מתוסרט, מלאכותי ובוים ביד מאוד גסה.
חבל, כי נטפליקס היא במה נהדרת לסרט הוליוודי ראשון. היא מאשרת פרויקטים די בקלות ונותנת ליוצרים יד חופשית. אבל הסרט הזה לא עושה שירות טוב לפפושדו.
איך האקשן משתווה לזה של Guns Akimbo?
אולי אני טועה אבל זה הסרט שעלה לי לראש בזמן קריאת הביקורת והתגובות.
לא ראיתי את Guns
אבל חשבתי עליו כשהיא הדביקה ליד את האקדח.
הבדל ראשון הוא שליד השנייה היא חיברה סכין (לא נראה לי היה בGuns).
מעבר לזה אני לא יודע לומר.
אקימבו הרבה יותר טוב
שם מרגישים שיש עלילה, ויש עניין, ויש פיתוח דמות. ונותנים לו אפילו לשחק ולא רק לרקוד אלימות.
כאן זה הרגיש כאילו רצו לעשות ג'ון וויק אבל מצחיק יותר ועם נשים. ונכשלו כמעט בכל הפרמטרים.
תודה
חיזקת את הנטייה שלי לוותר
אולי הציפיות שלי היו גבוהות מדי, אבל הרגיש כמו גרסה דהויה של ג'ון וויק נשי
לקחו המון דברים שנלעסו עד מוות, עירבבו, הוסיפו נשיות, וילדה בשביל ה"רגש", אבל תכל'ס עם כל הכבוד – אין לסרט הזה נשמה. בכלל. או תסריטאי שלא היה עייף וכתב משהו שיצא לו מהתחת. גם עם האקשן, זה הרגיש כאילו עבדו על הכוריאוגרפיה ושכחו את כל השאר בערך.
מעניין אותי אם חבורת החוטפים עם מסיכות ההלוואין
הם מחווה של פפושדו לפרק המפלצות הקלאסי של זהו זה.