ביקורת: גנדאם – רקוויאם לנקמה

הנה ניסוי מחשבתי: נגיד שצופה קולנוע שמעולם לא ראה סרט של מארוול (יש כאלה, בדקתי) מוצא את עצמו פתאום באולם בו מוקרן אחד מהסרטים האלה. האם אותו צופה בכלל יבין מה הולך בסרט? ובכן, בהנחה שהסרט שהוא נפל עליו הוא לא "סוף המשחק" או חגיגת מטא מהסוג של "אין דרך הביתה", סביר להניח שכן. האם אותו צופה היה נהנה? תלוי באיזה סרט מדובר, כנראה, והאם סרטי אקשן הם כוס התה שלו. האם החוויה היתה גורמת לאותו צופה לנסות עוד סרטים של מארוול? האמת, אין לי מושג. השאלה הזו קפצה לי לראש אחרי הצפייה ב"גנדאם: רקוויאם לנקמה", סדרה חדשה בת שישה פרקים בזיכיון "גנדאם" היפני שזמינה עכשיו לצפייה בנטפליקס.

אם מהפסקה הקודמת הבנתם ש"גנדאם" היא עבור היפנים מה שהיקום של מארוול הוא בשביל האמריקאים, אז כן, בערך, אבל לא רק. כי בשביל היפנים, "גנדאם" היא גם היקום של די.סי., וגם "מלחמת הכוכבים", וגם "מסע בין כוכבים", וגם "בבילון 5" וגם "דוקטור הו", ותרגישו חופשיים לזרוק לרשימה הזו כל מותג מד"ב מערבי מצליח אחר. מאז סדרת האנימציה הראשונה בזיכיון ששודרה בסוף העשור השמיני של המאה הקודמת, "גנדאם" הפך למפלצת שכוללת היום למעלה מ-50 סדרות טלוויזיה, סרטי קולנוע והפקות לצפייה ביתית – וזה לפני שאנחנו מדברים על ספרים, קומיקס ומשחקי וידאו.

ועכשיו מגיעה גם אלינו הסדרה החדשה במותג, שהופקה באנימציה תלת-ממדית מרשימה רוב הזמן אבל גם עם אי-אילו גליצ'ים מביכים פה ושם. היא גם הפקת "גנדאם" הראשונה שמהווה שיתוף פעולה פעולה בין שני צדי האוקיינוס, אחרי הרבה שנים של ניסיונות כושלים בהוליווד להפיק גרסה אמריקאית של המותג. העיצוב והתחושה הכללית נאמנים לאווירה שמלווה את "גנדאם" כבר כמעט חמישים שנה, ולמרות שהסיפור והבימוי מגיעים מהצד האמריקאי ניכר שגם שם הקפידו על נאמנות לחומר המקור, כולל הרקע ההיסטורי-סיפורי שנבנה לאורך השנים. אני בטוח שגנדאמולוגים גדולים ממני עדיין ינטפקו את הסדרה מכאן ועד להודעה חדשה, אבל אפילו הם יאלצו להודות שמבחינת אווירה, "רקוויאם לנקמה" מבינה את המקור בשלמות מעוררת השתאות.

אבל האמת שלא צריך להכיר יותר מדי מהרקע הזה בשביל להבין את "רקוויאם לנקמה". את הסיפור הבסיסי על מאבק בעתיד הרחוק בין תושבי כדור הארץ ("פדרציית הארץ") למתיישבים בחלל ("נסיכות זיאון") הסדרה מבהירה כבר בפרק הפתיחה. כוח צבאי גדול של זיאון פולש למזרח אירופה ומכסח את הצורה לכל מי ומה ששולחים נגדם, במיוחד בזכות יחידת הרובוטים הענקיים ("חליפות ניידות", כמו שקוראים להם ביקום של "גנדאם") בפיקודה של רס"ן איריה סולארי – מוסיקאית מוכשרת שהפכה ללוחמת עשויה ללא-חת בעקבות פרוץ המלחמה וסוחבת איתה (כמקובל) טראומה מעברה.

הניצחון המהיר של כוחות זיאון מתברר מהר מאוד כאשליה. הפדרציה מצליחה לאגף את הכח הפולש ולטבוח בכל מי שהיה מעורב בפלישה, כשהיא מסתמכת בעיקר על הגנדאם – חליפה ניידת עם גודל, מאסה, עמידות וכח-אש גדולים יותר מכל מה שעומד לרשות הכוחות של זיאון. תחת ניסיונות חיפוי נואשים של סולארי, הכוחות של זיאון מתחילים במנוסה מבוהלת, למרות שבעצם אין להם לאן לברוח.

למי שחושש שהסדרה היא ניסיון להתאים את המותג לחיך האמריקאי תוך ויתור על המאפיינים שהפכו את הסיפור לייחודי – כל חשש כזה מתבדה אחרי הפרק הראשון. "גנדאם" תמיד עסקה במלחמה ברוטאלית: ערים נחרבות, כלי-משחית מתפוצצים, ובעיקר – אנשים, אזרחים וחיילים (לרבות דמויות ראשיות) נהרגים, באופן מאוד לא סטרילי. "רקוויאם לנקמה", שמתחילה בתוך שדה קרב ואז הופכת למנוסה מבוהלת של צבא מובס שלא מפסיקים לירות עליו, עומדת בכבוד ברמה של הפקות קודמות במותג, ומדי פעם גם מעלה ומשווה. זו לא חוויית הצפייה שהייתי ממליץ עליה למי שמחפשים חלופה ל"רובוטריקים: ההתחלה" עבור ילדים צעירים מדי, אבל צופים מבוגרים יותר שמרגישים שלא היה להם מספיק מד"ב מלחמתי על המסך מאז "קצה המחר" בהחלט ימצאו כאן את מבוקשם.

זה בולט במיוחד במה שהפך לסימן ההיכר של ההפקות השונות של "גנדאם" – סצנות האקשן שמערבות את החליפות הניידות. הפרק הראשון מתחיל עם סצנות סטנדרטיות אך מספקות שבהן מפלצות המתכת האלה ממטירות אש זו על זו. הטוויסט הגדול מגיע כשהגנדאם עצמו נכנס לכל הסיפור – הכלי שבהפקות אחרות במותג נמצא בדרך כלל בידיים של הגיבורים הופך ב"רקוויאם לנקמה" למשהו מפחיד ובלתי-מנוצח בידי הצד השני, מעין גודזילה מתכתית עם מנטליות של רוצח מסרטי סלאשרים. הקרבות בינו לבין הציוד המתפרק של גיבורי הסדרה מספקים המון רגעים מלהיבים, גם אם צופים שאין להם היכרות מוקדמת עם המותג כנראה ירימו גבה בהתחלה – הקרבות האלה מזכירים פחות לוחמה מודרנית ויותר קרב בין אבירי ג'דיי. מצד שני, הם יותר מגניבים מכל דבר שיצא לכם לראות בסרט "מלחמת הכוכבים" כלשהו, באחריות.

במגניבות הזאת יש גם משהו קצת בעייתי, שתמיד היה קיים בהפקות של "גנדאם": מצד אחד, הן מקפידות להראות את האכזריות של המלחמה באופן אלים, גרפי ולא מתפשר; מצד שני, הן מציגות את המלחמה גם בתור משהו מלהיב, אפילו מושך. "רקוויאם לנקמה" לא נמנעת מנפילה לבור הזה, במיוחד כשרוב העלילה נבנית סביב הדמות של סולארי. הסדרה יוצאת מגדרה לספר ולהראות לצופים כמה שזו דמות טראגית שנלחמת כי אין לה ברירה אחרת. והיא בהחלט מצליחה לשכנע בזה, עד לרגעים שבהם סולארי מתחילה להרביץ לחבר'ה הרעים, עם או בלי החליפה הניידת שלה – ואז קשה לזכור שאנחנו אמורים לצפות בטרגדיה, כי זה יותר מדי כיף. צופי "גנדאם" ותיקים כבר רגילים לזה, אבל צופים חדשים אולי יצטרכו קצת זמן כדי למצוא את האיזון בין שתי הגישות.

ומעל הכל נמצאת האנימציה. "רקוויאם לנקמה" היא לא ההפקה הראשונה של "גנדאם" שעשויה כולה באנימציה תלת-ממדית, אבל בהשוואה לקודמתה שנעשתה באותה טכניקה, Gundam MS IGLOO, זו קפיצה מרשימה באיכות (לפחות מהתרשמות מהירה מסרטונים שצפיתי בהם. לא ראיתי את הסדרה ההיא במלואה). למעשה, כשהתחלתי לצפות בפרק הראשון תהיתי לרגע האם זו סדרה מצולמת או מצוירת, כי במבט ראשון הכל נראה כל-כך ריאליסטי, והסביבה, הרכבים והכלים הצבאיים גם ממשיכים להיראות ריאליסטיים לאורך הסדרה. ההנפשה של הדמויות, לעומת זאת… טובה, רוב הזמן, אבל מדי פעם יש מעידות. יותר מפעם אחת הסדרה עוברת מרגע שבו הדמויות נראות מציאותיות ומשכנעות לרגע שבו הן נראות כמו הבובות מסדרת "כנפי הרעם" משנות ה-60. התקדמנו המון מאז "פיינל פנטזי" (הסרט משנת 2001), אבל כנראה עדיין לא מספיק.

"גנדאם: רקוויאם לנקמה" מספקת שישה פרקים דחוסים ואינטנסיביים של אקשן צבאי מצוין שלא מזניח את הסיפור האנושי. עבורי, כמי שצפה במעט מדי הפקות "גנדאם" עד היום, היא היתה חוויית צפייה מספקת שגם הזכירה לי שאני צריך להשלים פערים. עבור צופים שמעולם לא שמעו על המותג אבל אוהבים אקשן עתידני, היא בהחלט תספק את הסחורה. האם היא תעודד אותם להתעניין בהפקות "גנדאם" האחרות? באמת שאין לי מושג.