יום אחד קם טום הנקס ואמר לעצמו: על איזה חלק אמריקאי במלחמת העולם השניה עוד לא עשיתי סרט או סדרת טלוויזיה?
הנקס, כידוע, כיכב ב"להציל את טוראי ראיין", סרט ששינה לבדו את האופן בו מוצגת מלחמה בקולנוע; ואחר כך הפך את מלחמת העולם השניה לאובססיה שלו כשהיה מעורב בהפקת לא פחות משלוש סדרות: 'אחים לנשק', 'הפסיפיק' וסדרה נוספת שטרם יצאה אודות צוותי מפציצים אמריקאיים במלחמת העולם השניה.
אז מה נשאר לו? יבשה יש! אוויר יש! אנשים שצונחים מהאוויר ליבשה בטח שיש! אנשים שעולים מהים ליבשה יש! אבל ים לבד – זה עוד לא. אז הוא הלך וכתב על זה סרט, וגם כיכב בו. כנראה כי בגילו הנקס כבר לא יכול לשחק קצין חיל רגלים, אבל יכול לשחק מפקד ספינה. אלא אם הוא גנרל. מניח שזה הסרט הבא.
בכל מקרה, "גרייהאונד", המבוסס על ספרו של סי.אס. פורסטר "הרועה הטוב" (בלי קשר לסרט של דה נירו מ-2006), מספר את סיפורו של ארנסט קראוזה, מפקד טרי של משחתת-ליווי שאות הקריאה שלה הוא 'גרייהאונד' במהלך 'הקרב על האוקיינוס האטלנטי'. הספינה מנסה להוביל בבטחה כמה שיותר ספינות בשיירה מארצות הברית לבריטניה כשהיא מפקדת על שלוש משחתות נוספות (אמריקאית, בריטית ופולנית) ומתמודדת עם צוללות גרמניות.
בקרב על האוקיינוס האטלנטי, מערכה שהתנהלה בעיקר בין 1940 ל-1943, העניין היה די פשוט. בריטניה היא אי. היא תלויה באספקה מבחוץ. היכולת של הבריטים ובעלי בריתם לפלוש לאירופה הכבושה תלויה באספקה מבחוץ, בפרט מארה"ב. אם תצליחו לנתק את בריטניה – היא תובס. הנאצים, בעזרת המון צוללות, ניסו לעשות בדיוק את זה: להטביע את ספינות הסוחר בדרך לבריטניה וממנה.
לנאצים היה כמובן יתרון בכך שמתחת למים קשה הרבה יותר לראות צוללות. מצד שני, באותם זמנים, צוללת לא הייתה יכולה להישאר יותר מדי זמן מתחת למים, לא הייתה יכולה לירות בלי להיות קרובה לפני המים כך שתוכל לראות את המטרה שלה והייתה איטית מאוד בצלילה. כך שאם הצוללת מצליחה לירות בלי שיראו אותה – היא בדרך-כלל מנצחת. אבל אם רואים אותה – היא בדרך-כלל תיפגע, ויש כל מיני אמצעים כדי לפגוע בצוללת קרובה: למשל פצצות שמתפוצצות בעומק מסוים וגל ההדף יכול, אם הוא פוגע בצוללת, לרסק אותה. וכמובן, מהאוויר הרבה יותר קל לגלות צוללת שמפליגה קרוב לפני המים: יהיה שובל לבן מהמדחפים, והצורה שלה תיראה בקלות, ומטוס יכול להגיע במהירות רבה אל הצוללת לפני שתספיק להיעלם.
לכן עיקר המאמץ הגרמני להטביע את השיירות היה תמיד בלב האוקיינוס האטלנטי, במקום בו הטווח היה גדול מדי (עד שלב מאוחר מאוד) למטוסי בעלות הברית, וכך נוצר 'בור' שבו היו מפליגות הספינות במשך כמה ימים ולילות בלי שום ליווי אווירי כשרק כמה ספינות קרב קטנות יחסית מגינות עליהן.
קראוזה הוא מפקד משחתת כזו: ספינה לא גדולה במיוחד ביחס לאוקיינוס האטלנטי, מהירה מאוד שמשמשת בית ליותר משלוש-מאות חיילים וקצינים. הוא טירון: הוא אמנם מבוגר, אבל זה הפיקוד הקרבי הראשון שלו; הוא כנראה הגיע מצי הסוחר. הוא קתולי אדוק, אדם שאפילו ספנים משתדלים לא לקלל בנוכחותו, ויש לו חברה בבית, שדחתה את הצעת הנישואים שלו עד שהמצב ישתפר (או במילים אחרות, עד שיהיה ברור אם הוא חוזר בחיים).
אבל ענייניו האישיים של קראוזה הם די משניים ביחס לתפקיד שלו (ובאמת תופסים מקום די קטן בסרט, ובצדק). אמירה ותיקה טוענת שלחימה ימית היא 99% שעמום ואחוז אחד של אימה טהורה; אבל בשיירות שמגיעות ל'בור' ויודעות שצוללות מחכות להן, יש הרבה יותר אימה. ואם כל המודיעין לא מספיק, מפעם לפעם קול גרמני מאיזו צוללת מצליח לעלות על רשתות הקשר של משחתות הליווי ומוציא את כולם מדעתם באיומים ובלעג שלו.
לחובבי סרטי מלחמה, "גרייהאונד" מומלץ מאוד. הוא מבוסס על ספר של סופר שידע מה הוא עושה, ובעזרת צוות יועצים ראוי גם הסרט יודע מה הוא עושה. הדיוק הטכני קרוב מאוד למציאות וכמעט כל דבר שקורה בסרט – כולל שתיים מסצנות האקשן שנראות פחות-סבירות – מבוסס על אירועים אמיתיים. למעשה, הסטיה הגסה היחידה מהדיוק ההיסטורי היא קולו של הגרמני האלמוני המזדהה כ'הזאב האפור' (על שם כינוי הצוללות 'להקות הזאבים'): אף מפקד צוללת שפוי לא היה עושה דבר כזה, שכן תשדורת כזו הייתה מאפשרת לגלות את מקומו בקלות רבה. אני מניח שהסטיה הזו היא לטובת דרמטיזציה. לא הרגשתי שיש בה צורך ונראה לי שמבחינה עלילתית היה עדיף לו היו הצוללות נשארות כאויב דומם, חסר פנים וקול. אבל מצד שני זה גם לא מזיק במיוחד, אז לא נורא.
הצילום מוצלח מאוד – ככל שאפשר לומר על צילום אפרורי ומדכא שהוא מוצלח מאוד. הגשם והסערות היו מאפיין מתמיד ומעצבן של חציית האוקיינוס, והסרט מעביר אותן היטב. זה לא מרהיב עין, כי קשה להרהיב עין עם פלטה של גווני כחול ואפור, אבל זה יפה בכל זאת ובעיקר אפקטיבי.
ומה לגבי כל שאר הדברים? בסדר פלוס, אני מניח.
טום הנקס טוב כתמיד, וככמעט תמיד הוא משחק דמות סימפטית מאוד. שאר השחקנים נותנים הופעות יעילות, אם כי אין בהן משהו מיוחד. אבל המוקד הוא לא האנשים: הוא הלחימה. יש דרמה ולהנקס יש קשיים, אבל הרגליים המדממות שלו מרוב עמידה מקבלות יותר דגש מרוב הקשיים הרגשיים. בהתאם, הסרט בוחר שלא לתאר בצורה גרפית מדי את הזוועות, ובלא מעט דברים הוא מעדיף אנדרסטייטמנט. כך למשל במקום להראות פצע פעור הוא יעדיף כתם דם במקום רלוונטי, וכך למשל בסצנת קבורה ימית מוצלחת מאוד הוא מעביר בלי להראות כלום וכמעט בלי לומר כלום, מאוד בעדינות, בוקס רציני בבטן.
הסיפור פה הוא לא טום-הנקס-וברקע-הקרב על האטלנטי, אלא הקרב על האטלנטי, מוגש ומודגם לכם בידי טום הנקס (ולכן, ברוך השם, גם אין סצנה שבה מלח מראה למלח אחר את התמונות של יקיריו בבית, או שאר קלישאות ממין זה). כך שאם תצפו להעמיק בדמויות ולכסוס ציפורניים בדאגה לגורלן – כנראה תתאכזבו רוב הזמן. כסיסת הציפורניים תגיע מהסיטואציה, לא מדמות זו או אחרת. זה לא שהדמויות שטחיות – זה שמלבד הנקס, הסרט לא באמת טורח לספר לנו עליהן הרבה למעט התפקיד שלהן. הקצין הראשון מתנהג כמו קצין ראשון, הסגן הטירון וחסר הנסיון מתנהג כמו סגן טירון וחסר נסיון, אבל אין אפיוני-דמות-בשקל כגון 'הסמל הקשוח ובעל לב הזהב' או 'הטבח בעל חכמת החיים' (המלצר מתקרב, אבל לא עובר את הגבול). אבל זה לא נורא, כי לא זה הסיפור.
בסופו של דבר, 'גרייהאונד', אפילו יותר משהוא סרט על קראוזה והתמודדותו עם הפיקוד הקרבי הראשון שלו, הוא סרט על מערכה ימית ענקית והמוני האנשים שבתוכה: בכל ספינה יש מאות אנשים, ולא קבוצת גיבורים קטנה; כל קרב ימי הוא עבודת צוות מתישה וקטלנית; והלחימה באוקיינוס האטלנטי הייתה מלחמת התשה איטית, קפואה ואכזרית. את החלק הזה של מלחמת העולם, הפחות מוכר והפחות מוסרט בעשורים האחרונים, הסרט מתאר היטב.
הסרט בשירות הסרטימינג של אפל
אז "דנקרק" מינוס-מינוס ?
(ל"ת)
לא מינוס. עומד בפני עצמו בהחלט.
(ויש לדמויות בכל זאת קצת יותר זהות מדנקרק, לא שזה קשה)
בדיוק. סרט נטול דמויות או עומק
אבל את מה שהוא עושה – מבט מלמעלה על משחק 'צוללות' – הוא עושה נפלא
אז רגע
זה אומר שבסוף כן קיבלנו סרט "צוללות" טוב? ועוד ב-2020?!
לא כי כבר קיבלנו ב2012 את באטלשיפס
עםם טיילור קיטש החתיך. מה עם הקריירה שלו השחקן המוכשר באמת? פעם כיכב בהפקות ענק כמו גון קרטר והיכן הוא היום? (ומה עם המשך לגון קרטר, מתי יגיע?)
חתיך? אני מניח. מוכשר? אולי
אבל המשך לג'ון קרטר לא יגיע ככל הנראה. הסרט היה כשלון נוראי בקופות (אני דווקא מאד אהבתי אותו).
קראתי לפני כמה שנים כתבה שיהיו
שני המשכים שיקראו להםGods of Mars ו- Warlord of Mars שישלימו את הטרילוגיה הראשונה של היקום. חבל שדיסני בחרו להתעסק בשטויות כמו אלדין והמארווליאדה שלהם במקום ליצור יקום קולנועי מעורר השראה כמו גון קרטר (מזל שקמרון לפחות לא מוותר עם האווטארים שלו אבל רבאק כמה אפשר לחכות)
טוב, מארוול היא המותג הקולנועי הכי מצליח של העשור, אם לא של המאה
ואלאדין והרימייקים שלהם ברובם הצליחו לא-רע-עד-כדי-ממש-טוב בקופות. מבין שכנראה ממש אהבת את ג'ון קרטר, אבל הוא היה כישלון די מהדהד (ויקיפדיה מצטטת אחד, פול דגרברדיאן, נשיא האתר Hollywood.com, שאמר שכדי להתחיל להיות רווחי, "ג'ון קרטר" היה צריך להכניס 600 מיליון דולר ברחבי העולם. בארה"ב הכניס 73 מיליון; בכל העולם, הכניס סה"כ כ-284 מיליון דולר). הסיבה שבגינה הפרנצ'ייז הזה לא המשיך לעוד סרטים די ברורה.
אהבתי מאוד את שלושת הפסקאות על הלוגיסטיקה של מלחמה
לא חושב שראיתי משהו כזה בעין הדג קודם.
ביקורת מדויקת
מסכים עם כל מילה, סרט מותח, ראליסטי ומנותק רגשית. בסדר פלוס פלוס
חישוב מהירויות.
אנחנו מדברים פה על צוללות מסוג VIIC הגרמני. מהירות מקסימלית על המים: 17 קשר בערך. מתחת למים: בערך 7.5 קשר.
לעומת זאת המשחתת של קראוזה (ממש לא הכי מהירה בכח, המשחתת הפולנית מהירה יותר) יכולה להגיע ל-36 קשר. זאת אומרת, אם לא הלכה לה טורבינה, היא תרוץ מסביב לכל צוללת בקלי-קלות.
כלומר, מבחינת צוללות, לרדוף אחרי משחתות זה סיפור מאוד בעייתי. המשחתת – אם טורפדו לא תפס אותה – פותחת מנוע ומסתלקת, או גרוע מזה – מסתובבת מסביב. צריך להפתיע אותה, לא לרדוף אחריה.
מה נקודת התורפה?
השיירה בעצמה.
ספינות הסוחר בשיירה נעות במהירות האיטית ביותר בשיירה. אם אלה ספינות ליברטי (הכי נפוצות) אז לא יותר מ-12 קשר. במקרים אחרים – גג 15 קשר (נדיר, ממש). והן *לא* נעות בקו ישר מחשש טורפדו – אז זיגזגים שמאיטים עוד את מהירות השיירה.
כך שהטקטיקה הכי הגיונית היא להסתנן, לירות, לצלול, לחכות שהשיירה תעבור, לרדוף אחריה עד הלילה, להסתנן, לירות, לצלול וחוזר חלילה.
אוקיי, תודה
וסחתיין על הידע וההבנה בנושא
סרט אחלה
בתפר בין סרטי מלחמה, "סרטי אבא" (ידוע גם כ"אין, לא עושים סרטים כאלה יותר"), ו"איזה חמוד טום הנקס אמאלה" נחים להם "סרטי האחלה" – סרטים שנו, כן, אפשר לבוא אליהם בתלונות על שלל דברים שהם עשו או לא עשו אבל צריך להיות במצב רוח מזופת נורא בשביל זה.
כמו "סאלי – נס על ההדסון", ובמידה אחרת "יום יפה בשכונה" (ואולי גם "הפוסט", די שכחתי את כל הסרט) נראה שהנקס נהנה לגלם גיבורים אמריקאיים מסוג מסוים: שקטים, מאמינים בטוב לב, זהירים, מנומסים – הו כה מנומסים. הסרטים (בעיקר "סאלי" ו"גרייהאונד"), בהתאם: מנומסים, בלי כוונות אומנותיות ענקיות (שוב, "יום יפה בשכונה" לא בדיוק משתלב פה – יש שם כמה סצנות שהן בהחלט יותר משמעותיות) אלא פשוט סיפורים על גבורה. גבורה אולד סקול כזאת: לא גיבורי על שיורים טילים ופאנצ'ים, לא גיבורי אקשן שקופצים ממשאית שנוחתת ממטוס שיוצא מהר געש, פשוט אנשים "רגילים" בסיטואציות בלתי רגילות. בלי לעצבן אף אחד, בלי להתלונן על מה לא לעשות מול מה כן – פשוט להצביע על מודלים חיוביים לחיקוי. השוואה בין "סאלי" ל"ריצ'ארד ג'ול" מבהירה את ההבדל: כשאיסטווד בא אחר כך להציג גיבור אמריקאי אחר, הסיפור היה פחות על הגבורה ויותר על הקלות בה אפשר להפוך גיבור לנבל בזכות דעות קדומות ורצון לרייטינג ו/או פתרון מהיר. כשהוא עשה את זה עם הנקס ב"סאלי", בקושי אפשר לקרוא למישהו על המסך "אויב": חוקרים את סאלי בשאלה האם הוא עשה כמיטב יכולתו, אבל די ברור שהם פשוט עושים את עבודתם, וטוב שכך.
אבל אם לדבר על "גרייהאונד" אשכרה: הרבה אנשים יתנתקו ממנו בגלל המחסור בדרמה "אנושית" – ברגשות, באנשים, בדיאלוגים. למי שגדל על דיאטה אקסלוסיבית של סרטי הדרמה של שנות העשרה, "גרייהאונד" כמעט יראה כמו תרגיל סדיסטי בניכור, למרות שהוא כל דבר פרט לזה. הוא כואב על כל מוות (אפילו, באופן מרומז, של האויב) אבל מנסה להציג את חוסר האפשרות להתמקד במוות אחד כאשר כל כך הרבה חיים נמצאים על המשקל. כסרט בוחר להתמקד בסיפור האישי של חייל, הוא כאילו מלמד אותנו שחייו היו עדיפים על חיי החייל האחר שמת ברקע. "גרייהאונד", בסרבנות שלו לתת לנו באמת להכיר מישהו מהנפטרים, מנסה לחנך אותנו לכאוב את כאבם של כולם, גם אם רק לרגע, גם אם לא לעומק הדבר (כמובן שזה לא הדבר העיקרי שהוא עושה. זה רק חלק מהנסיון להציג מלחמה בזום אאוט, כמו שטווידלדי ציין).
ובכל זאת, אולי היה חסר לי משהו. משהו שמונע ממנו להפוך מ"אחלה" ל"נהדר". אפשרי שזה היה חוויה קולנועית – סרטי מלחמה עובדים עליי פשוט הרבה יותר טוב בקולנוע מאשר במדיה הביתית (הן "הסרבן", הן "דנקרק" והן "1917" כולם נחקקו אצלי כחוויות מדהימות). אולי זה בכל זאת דיון קולנועי על נושא כלשהו שהוא לא רק המלחמה. הסרט כאן הוא פשט על גבי פשט. פשט מעניין, אין ספק – אבל משהו שמבאס בכך שאי אפשר ממש להעמיק בו.
עוד סרט עם טום הנקס שאני בחיים לא אצליח לראות, פיזית
אחרי שרבע שעה של סיפון ספינה עולה-ויורד ב"קפטן פיליפס" גרמו לי להקיא…
רק הערה, את המשפט של
המשפט של ה-99% מיוחס במקור לקצין צי, (אם כי אף אחד לא יודע מי), ויש משפטים מקבילים ביבשה. הכוונה היא לזה שרוב הזמן לא קורה כלום – הוא מכניס פנימה את כלל הפעילות הימית, ולא רק את הזמן בכוננות קרב.
באשר לשאר אין לי כמובן מחלוקת חוץ מתיקונונצ'יק – לפלצ'ר היו תותחי 5 אינץ'.
כמו "דנקרק", אבל במים.
או במילים אחרות: מצ'עמם וסתמי.
הסרט הזה הוא 95% ז'רגון ימי, 5% ציטוטים מהתנ"ך ועוד 5% של טום הנקס מביט בעצב על ספינות שהופצצו. הוא מאוד אפרפר ויזואלית (מצדיק את שמו), אין שום דמות להתחבר אליה ולכן גם הקרבות לא ממש מעניינים או מותחים. טום הנקס נראה כאילו הוא משחק על טייס אוטומטי, והוא אכן לא עושה הרבה מעבר ללצעוק את אותו קומץ פקודות בוריאציות שונות ולהיראות קצת עצוב מדי פעם. היה אפשר לשים במקומו כל שחקן ולעשות לו דיפ-פייק של הנקס וכנראה שלא הייתם מבדילים.
זה סרט שאני חושב שאבא שלי יאהב, אבל בשבילי הכמעט-שעה-וחצי האלה הרגישו פי שניים מזה.