עשרות המכות: 10 סצנות המכות הטובות בקולנוע

מאת
תום שפירא
– פורסם ב 7 באפריל 2020Posted in: הגיגים
רבי שפירא נתן בהם סימנים: אאוץ', איה, אמאלה, תיזהר, אההההה, הולי שיט.

הקולנוע יכול לעשות הרבה דברים: הוא יכול לגרום לנו לבכות או לצחוק או לחשוב, הוא יכול אפילו לגרום לנו להאמין שסאם וורתינגטון הוא שחקן. אבל יותר מכל דבר אחר הוא יכול לגרום לנו לחוש את הכאב שבבעיטת הוריקן לעצם החזה. כן, יש מכות גם בטלוויזיה – אבל לא בכזה גודל, לא עם כזה צליל "קראחחחח" כשהעצמות נשברות והכוריאוגרפים שלהם עדיין לא באותה רמה.

אז לכבוד פסח, כשאתם חושבים על עשר המכות שאלוהים חילק למצרים משל הוא ברוס לי נגד חבורה של שוטים שהרגע פקפקו בכבוד הדוג'ו שלו, הרי לכם עשר סצנות המכות* הטובות בקולנוע**

* "מכות" ולא "אקשן" – משום שאקדחים זה לפחדנים

** לדעתו של המחבר, המדד של הסצנה בלבד ולא של הסרט שמקיף אותה

  1. משימה בלתי אפשרית: התרסקות – שניים בשירותים

בשלב הזה של סדרת משימה בלתי אפשרית כבר נהיה ברור לחלוטין שאיתן האנט (טום קרוז) הוא אוברמנש חסר פגמים, כמו קפטן אמריקה פי חמש. בסצנה הזו הוא משתף פעולה עם המרגל מגודל השרירים אוגוסט ווקר (הנרי קאביל, סופרמן בעצמו)  בניסיון ללכוד סוכן אויב (לין יאנג) בשירותים. זה צריך להיות הדבר הכי קל בעולם.

אבל להפתעת והנאת הקהל, היריב הקטן מתברר בתור האתגר הפיזי הכי קשוח לאורך כל הסדרה הזו בשעה שהוא משתמש בשני מרגלי העל כדי לנקות איתם את הרצפה. זו סצנה נהדרת בגלל שברור שהאנט ו-ווקר לא נמצאים על אותו הגל, הם מנסים לשתף פעולה כדי לנצח מישהו שיכול לקחת כל אחד מהם בנפרד אבל אף פעם לא מצליחים להגיע להסכמה לגבי איך לעשות את זה. לין יאנג מצידו, מפגין מקצועיות נטו בשעה שהוא עושה כל מה שהוא יכול עם כל מה שהוא יכול כדי להפטר משני הנודניקים האלה.

הבמאי כריסטופר מקווארי מפגין פה שליטה מצוינת בחלל – הקרב מתחיל בתוך תא שירותים שקירותיו נשברים כשהמכות מתחילות ומתפשט לאורך כל החדר. יש הרבה משטחים קשיחים בשירותים (ומה שלא הוא בעיקר זכוכית) ושני המרגלים שלנו הולכים להרגיש את רובם לפני שזה יגמר.

  1. בגידה כפולה – קרב פתיחה

הסיבה היחידה שבגידה כפולה קיים זה כדי שג'ינה קראנו, אישה עם ניסיון מוכח בלהרביץ לאנשים, תוכל להרביץ לאנשים אבל על מסך הקולנוע. יש הרבה קרבות טובים עם שימוש מצויין במקום לאורך הסרט, כולל קרב חדר המתים המרהיב, אבל החביב עלי הוא קרב הפתיחה: פשוט בגלל שהוא כזה ישר ולעניין. הבחור רוצה לשתק אותה אז, בתנועה חלקה אחת, מתחיל להרביץ לה ולהטיח אותה.

כל העסק נמשך דקה וכל תנועה ומהלך שם נראים מחושבים (באופן אינסטינקטיבי כזה) כדי לסיים את הקרב כמה שיותר מהר: אגרופים, זריקות, אחיזות הכנעה, שימוש בנשק… זה גם מגניב לראות שאנשים לא פשוט בורחים מהמקום אלא מנסים להתערב, לא בהכרח בהצלחה ועם מידות שונות של השפעה על הקרב. היופי בסצנה זה באמת המהירות שלה, יש תחושה של דחיפות לשני המשתתפים – אף אחד לא מבזבז זמן על משהו שלא בשביל לשבור את השני.

MMA די השתלט על העולם כדרך שבה אנשים רוצים לראות לחימה וקשה להתווכח עם העובדה שזו צורה אמיתית יותר שבה אנשים נלחמים ולרוב אני לא חובב – אנחנו פה לראות בידור, לא את החיים האמיתיים. אבל בבגידה כפולה סודרברג מראה שזו לא אומנות הלחימה, זה האנשים שלפני ומאחורי המצלמה שקובעים כמה טוב זה יראה.

  1. הם חיים – הקרב על המשקפיים

"הם חיים" ידוע בשל הרבה דברים – העובדה שהוא מציג מודעות פוליטית רדיקלית ששמה אותו בניגוד לרוב סרטי האקשן הפופוליסטיים של התקופה. היותו עוד סרט של ג'ון קרפנטר שהמבקרים שנאו בזמן אמת אבל זכה להערכה מחודשת שנים אחרי ושורת המחץ הכי טובה בהיסטוריה של הקולנוע. 

אבל יותר מכל, אנשים זוכרים את הסצנה בה נאדה (רודי פייפר, מתאבק טוב ושחקן מפתיע) מנסה לשכנע את פרנק (קית' דיוויד, מהשחקנים האלו שתמיד כיף לראות) לשים את משקפי השמש המיוחדות שיאפשרו לו לראות את החייזרים שמסתתרים בינינו. וכשאני אומר 'לשכנע' אני מתכוון 'להרביץ.' זו סצנה ארוכה ומתישה (כלפי הדמויות) של שני אנשים קשוחים שיודעים לתת אגרוף אבל לא יודעים 'להילחם' במובן הקולנועי המקובל.

יותר משזו סצנת מכות זו סצנת התשה, לא החזק או המהיר, או המלומד ינצח – רק מי שרוצה את זה יותר. בעשור בו הדגש בקולנוע האקשן האמריקאי היה על סופרמנים שתמיד נראו בלתי מנוצחים, זו הייתה סצנה שלא פחדה להראות לך את הגיבורים מתנשמים בכבדות, מתעייפים ונחלשים ככל שהקרב נמשך. 

  1. טום יאם גונג – עולה קומות

"טום יאם גונג" (המכונה "המגן" במדינות דוברות אנגלית) הוא סרט אומנויות לחימה תאילנדי שמתרחש ברובו באוסטרליה ונקרא על שם מסעדה וייטנאמית. ככה זה. למי שחשב שזה קצת מטופש שקיאנו ריבס בילה את רוב סדרת ג'ון וויק בנקמת דמו של הכלב שלו, נציין שהגיבור פה יוצא להציל פיל חטוף.

יש בסרט המון סצנות מרשימות (כולל שלושה קרבות בוס ברצף במקדש מוצף, כל אחד מול מאסטר של סגנון אחר) אבל בשביל הנאה קולנועית טהורה קשה להתחרות בקטע שבו קאם (טוני ג'ה, אדם שנכשל בשיעורי הפיזיקה שבהם הסבירו איך כבידה משפיעה על הגוף האנושי) נכנס למסעדה הטיטולארית ובשוט אחד מרשים עולה חמש קומות תוך כדי שהוא מכסח את הצורה לחצי מהעולם התחתון של סידני בדרך.

זו אמנם לא הסצנה הכי מרשימה מבחינת הביצועים הפיזיים של ג'ה, הוא בעיקר מחלק אגרופים ובעיטות קצרות וזורק על אנשים כל מיני דברים, אבל זו תצוגה מרשימה של פעלולנות (כל המסכנים שעפים למטה בשוט אחיד) ואפילו יותר מזה של צילום. בז'אנר שמתמקד בעיקר בשוטים רחבים וסטטיים שמראים לנו יותר את הפעולה, נאטהוואט קיטיקהון (אני מקווה שככה כותבים את זה) עוקב ומתקרב, מתרחק ומתקדם, ותמיד שומר על הבהירות של האקשן בלי לגדוע אותו.

  1. אורות הכרך – צ'ארלי וחצי

אחד לחובבי הבדיחות. בימים עברו, לפני שהגיעה הקול-נוע והרס את הכל, בדיחות היו משהו פיזי. המבצע לא יכול היה להסתמך על משחקי מילים, או איזכורים לתרבות פופ או אפילו שהקהל יהיה פשוט מסומם ויצחק מכל דבר. המבצע היה צריך להיות ליצן במובן הקלאסי של המילה – אמן של תנועה ופגיעות מזויפות. יותר משהם היו שחקנים הם היו פרפורמרים פיזיים.

צ'רלי צ'אפלין אולי לא היה הגדול מכולם ברמה הזו, לא היתה לו את אותה המוכנות לבצע פעולות של כמעט-התאבדות כמו באסטר קיטון או הגאונות הטכנית של הרולד לויד, אבל הייתה לו שפה פיזית יחודית שהפכה את דמות המפתח שלו (הנווד הקטן) לכוכב באמת גלובאלי.

אורות הכרך הוא לא הצ'אפלין החביב עלי, זה היה ונותר זמנים מודרניים, אבל יש בו את הסצנה הגאונית הזו בה הנווד, טיפוס די פציפיסט עם מבנה גוף לא-מפותח בעליל, צריך לנצח בקרב איגרוף מול מקצוען מגודל. הסצנה הזו כוללת, נראה לי, את כל הטריקים של מתאבקים נבלים מ- WWE (המכות לשופט המסכן, העבירה על הכללים כשאף אחד לא מסתכל), כמה גאגים ששווים את מחיר הסרט לבדם (הרגע שבו החבל של הפעמון מסתבך בצוואר הנווד מה שמוביל לחידוש והפסקת הקרב כל שניה) ומדגים את היכולת של צ'אפלין להיות סימפטי גם כשהדמות שלו עושה כמה דברים באמת שמוקיים. 

  1. נולד להגן – מפעל המוות

אף אחד לא יבחר בסרט הזה (Born to Defense) בתור גולת הכותרת בקריירה של ג'ט לי. אבל זה הראשון שראיתי (לא כולל נשק קטלני 4, שהוא 'סרט עם ג'ט לי' ולא 'סרט של ג'ט לי') ולכן הוא נחקק לי בזיכרון. לא כל כך בזכות האיכויות הסיפוריות שלו (אני לא ממש זוכר מה קורה בשמונים הדקות הראשונות) אלא בזכות קרב הסיום שבו הלוחם הסיני שיו ג'י (לי) מתמודד בקרב נואש מול הלוחם האמריקאי המגודל קפטן האנס (קורט רולנד פיטרסון).

המפעל נראה כאילו נלקח מקומיקס של באטמן – אוסף של מתכות חלודות, שרשראות, ארגזים וחביות מלאות בנוזלים לא בריאים למראה. זה מקום מצויין לשני אנשים שממש רוצים להרוג אחד את השני להראות למי מהם יש גדול יותר (מטאפורית – לפיטרסון יש בערך חצי מטר יתרון על לי), וזה גם נותן ללוחמים תירוץ לאלתר נשקים.

יש גם אחלה פסקול לקרב הזה, שמתחיל קצת חרישי ומתגבר בעוצמה ובאנרגיה כששני הלוחמים משחררים עוד ועוד קיטור – ומגיע למין כזה קליימקס כשהקרב שלהם גורם, פחות או יותר, למפעל עצמו לצרוח בכאב.

  1. עם רדת ליל – קרב באולם הביליארד

בשנת 2011 הגיע "הפשיטה" והראה לנו ש: 1) יש סצנת אקשן קולנועית באינדונזיה 2) סצנת האקשן הזו גורמת למיטב האקשן של דרום קוריאה להראות כמו שעה בהופ! קטנטנים. 

בשנת 2018 הגיע לנטפליקס The Night Comes for Us והראה למי שחשב שהפשיטה הוא השיא של אכזריות באקשן שהדרך עוד ארוכה. בכנות, ראיתי את הסרט פעמיים ואני עדיין לא ממש בטוח מה קורה – זה לא שהעלילה סבוכה, היא פשוט מטופשת וכל הדמויות כל הזמן מדברות על הקבוצה האכזרית הזו "ששת הימים" רק שאף פעם לא הבנתי מי מהרעים חבר בה, מי עובד בשבילם ואיפה הבוסים שלהם בכל העסק.

אבל כל זה לא חשוב. מה שחשוב הוא החלק שבו איטו (ג'ו טסלים) נכנס לאולם ביליארד מלא במאפיונרים והורג את כולם במהירות שיא ועם כל מה שבא ליד – מקלות, כדורים, שולחנות… תנו לו עוד קצת והוא היה מגיע לשירותים והיינו רואים גם את כיור המטבח. זה מסוג הדברים שאפילו חובבי דמים כבדים צופים בהם מבין אצבעות מתוחות על הפנים תוך שהם תוהים איך בדיוק הפעלולנים שרדו את מה שקורה על המסך. אני מקווה שעורכי הסאונד של הסרט קיבלו בונוס מיוחד על כל הווריאציות של צליל עצמות נשברות שהם מצאו רק לשתי דקות האלו ("ובכן – עצם שנשברת מבעיטה נשמעת ככה, אבל עצם שנשברת משקית כדורי ביליארד שפוגעת בה נשמעת ככה").

  1. שבעה צעדים – קרב המסדרון

הייתה מצפה שיהיה קל מאוד לעבד משחקי מכות לקולנוע. העלילה צריכה להיות – יש טורניר ואז אנשים מרביצים אחד לשני. במקום זאת סרטים כמו מורטל קומבאט, סטריט פייטר, טאקן ואחרים מוספים כל מיני בולשיט עלילתי מיותר. וסתם כדי לעצבן – אנשים נלחמים בשלוש מימדים! גועל נפש….

שבעה צעדים (מישהו הבין פעם את משמעות השם?) הוא אולי לא סרט שמבוסס על משחק מכות אבל בסצנה אחת, ארוכה ומדממת, הוא מראה את העיבוד הכי טוב לאתוס הזה של אלימות: או דה-סו (צ'וי מין-סוק) בצד אחד של המסדרון (עם פטיש) ובצד השני בערך עשרים אנשים (עם כל מיני דברים). הוא צריך להגיע למעלית והם עומדים בדרכו. 

זו סצנה חסרת רחמים – או דה-סו חוטף מכה אחר מכה, הוא נופל על הרצפה וזוכה להכיר מקרוב את מידות הנעליים של כל המעורבים ואפילו נדקר באכזריות בגב. אבל הוא פשוט לא מפסיק. הוא לא רוצה להביס אותם, הוא רוצה רק לעבור, והוא מוכן להכאיב למי שמולו עד שהם יתנו לו לעבור.

 זו לא תצוגת באלט – זה פוגו- אבל זה עדיין מרגיש מתוזמן ומבויים כמו כל סצנת אומנויות לחימה 'אמנותית' יותר שתרצו לבחור.

  1. סימנים של כבוד – ערום ועריה

במשך רוב הקריירה שלו אף אחד לא חשב על דיוויד קרוננברג בתור במאי של אקשן. אבל אז הוא שיתף פעולה עם ויגו מורטנסן וגילינו שיש לו עתיד לא רע באלימות. סימנים של כבוד הוא סרט חסר רחמים, כמו שאפשר לראות מהפתיחה שמתחילה כמו רגע של היצקוק עד שאתם מבינים שהבמאי לא הולך לצעוק קאט כשהדם מתחיל לזרום. ההתגלמות הכי טהורה שלו הוא בסצנה בה ניקולאי (מורטנסן) מותקף על ידי שני בריונים חמושים בסכינים. כשהוא עירום בסאונה. 

יש פוטנציאל להומור בסצנה, חבורה של גברים ערומים וסמי ערומים רצים מסביב בשעה ששני מטורפים מנסים לדקור מישהו, אבל קרוננברג לא ממצמץ ונותן לראות כמה זה כואב ונורא כשדוקרים אותך וכמה נואש אתה הולך להיות כשאתה מבין שהולכים לדקור אותך שוב. זו סצנה עם מאסה, משקל ושימוש מצוין במקום – הדמויות מועדות, מחליקות, מתייצבות, מנסות שוב. 

קרוננברג הוא ביולוג של קולנוע, העניין שלו הוא לא רק בנפש האנושית אלא בגוף האנושי (והדרך בה הוא מגדיר את הנפש הזו), הסצנה הזו מבוססת על הפגיעות הזו שכולנו חשים כשאנחנו מבינים שכל הכיסויים של התרבות המודרנית (בגדים) נלקחים מאיתנו. זו סצנת חסרת רחמים במיוחד בתוך סרט שגם ככה לא חס על הצופה ואחת מתצוגות הכאב הגדולות ביותר שתראו על המסך.

  1. אגדת המאסטר השיכור – קרב בוס

כמעט שלושים שנה אחרי עוד לא ראיתי קרב שיכול להתחרות, שלא לדבר על לנצח, במה שקורה ברבע השעה האחרונה של אגדת המאסטר השיכור. זה לא שהקרבות שהיו לפני כן בסרט גרועים, או שג'קי צ'אן יפסיק לנסות להדהים את הקהל באצבע המשולשת הענקית שהוא מרים למלאך המוות בכל פעם שהוא מתכנן פעלול ("אם אני ארוץ מספיק מהר במורד הבניין הזה החרמש שלו חייב לפספס אותי!"), אבל שלמות אפשר להשיג רק פעם אחת. והקרב שמסיים את הסרט הזה הוא מושלם.

הוא מוכר באופן מושלם את רמת הסכנה – זה ג'קי צ'אן מול שני יריבים, כל אחד מהם כיסח לו את הצורה בקרבות סולו.

הוא מציג כמה קטעים קטנים בתוך הקרב שהם סצנות מרשימות בפני עצמן – כמו הרגע שג'קי נדחף על גחלים לוהטות או כשהוא מגלה שהוא יכול לנשוף אש.

הוא מהווה השלמה והתכתבות עם התמות של הסרט – אמן הלחימה הגאוותן והמלא בעצמו חייב ללמוד לקחת את הדברים ברצינות כאשר החיים של הקרובים לו והכבוד של האומה בסכנה.

הוא כולל הצגה שלמה של הדמויות רק דרך טכניקת הלחימה שלהן – שימו לב לבוס הסופי, ג'ון (קן לו), שבקושי אומר חמישה משפטים לאורך הסרט וכל מה שאנחנו יודעים עליו מגיע מהדרך חסרת הרחמים ומלאת הבוז ליריבים שלו בה הוא נלחם.

כל הסצנה הזו מרגישה כמו סרט קצר שלם בפני עצמה, עם התחלה אמצע וסוף, עם נפילה בסוף המערכה השניה והתגברות לאורך השלישית. הדמויות לא צריכות לדבר, הן צריכות רק לפעול. 

ככה זה – בחיים האמיתיים אלימות היא לא הפתרון, אבל בקולנוע אלימות היא הפתרון הטוב (או לפחות המהנה) מכולם.

תגיות: