שנות ה-80 הם העשור שבמחלקת האנימציה של דיסני היו מעדיפים לשכוח את רובו. אותה מחלקה התנדנדה אז כמו שיכורה בין ניסיונות עגומים לשחזר את להיטי בעלי-החיים-החמודים שלה מהעבר ("השועל והכלבלב") לניסיונות עגומים לא פחות לרכב על טרנד הפנטסיה הפופולארי של אותה תקופה ("הקדירה השחורה"). אנשים מוכשרים שעבדו באותה מחלקה פוטרו בסיטונות (ג'ון לאסיטר, טים ברטון) או עזבו מיוזמתם (בראד בירד) כשהם הבינו לאן הרוח נושבת, ונראה שהקהל הצעיר שפעם מילא את האולמות נטש אותם לטובת הסרטים של ספילברג ולוקאס. רק בסופו של אותו עשור מחלקת האנימציה של האולפן הצליחה לעלות שוב על הגל, תרתי משמע, עם "בת הים הקטנה" שהתחיל את מה שנחשב לרנסאנס הגדול של דיסני.
אבל כמה שנים קודם לכן, הבמאים של "בת הים הקטנה" הבריקו עם סרט אחר, שהוא לטעמי לא רק הסרט הטוב ביותר של דיסני באותו עשור (כן, יותר מ-"בת הים הקטנה"), ולא רק הסרט הטוב ביותר של צמד הבמאים (וזה בהחלט הישג), אלא שלמעשה מדובר באחד הסרטים הכי טובים שיצאו ממחלקת האנימציה של דיסני, למרות שהוא גם אחד הפחות מוכרים שבהם. באנגלית קוראים לו "The Great Mouse Detective", ובתרגום המחורבן שניתן לשם שלו כאשר הוא יצא בישראל – "הרפתקאותיו של סופר בלש" (בהפצות מאוחרות יותר זה תוקן ל"בזיל הבלש הגדול").
עלילת הסרט מתרחשת בלונדון של שלהי המאה ה-19 והיא נפתחת כאשר עכברה צעירה בשם אוליביה עדה בזעזוע לחטיפה של אבא שלה, יצרן צעצועים נודע, על ידי עטלף מפחיד. כידוע לכל, כאשר מאבדים משהו או מישהו באנגליה של אותה תקופה, פונים לבלש הדגול שרלוק הולמס כדי שימצא אותו. אבל שרלוק קצת עסוק כרגע (ולא נוהג לקבל עכברים בתור לקוחות בכל מקרה), ולכן אוליביה, בסיועו ועידודו של רופא שוחר-טוב בשם ד"ר דוסון, פונה לבלש הבא ברשימה – בזיל, עכבר-בלש מבריק גם אם מפוזר מאוד, שמתגורר מתחת לדירה המפורסמת ברחוב בייקר. בבואם למצוא את אביה של אוליביה, השלישיה בזיל-דוסון-אוליביה, עם חיזוק מהכלב של הולמס, חושפת מזימה נפשעת של העכברוש המרושע פרופסור ראטיגן.
כשצופים ב"בזיל" קל לגלות את הדבר הראשון שהסרט הזה עשה כל-כך נכון ורוב הסרטים האחרים של האולפן באותו עשור לא: בסרט הזה אין רגע דל, וגם אין בו אף רגע מיותר. בפחות משעה ורבע, הסרט מריץ את הגיבורים והצופים כשהם מתנשמים ומתנשפים לאורך רצף של הרפתקאות וסכנות מסמרות-שיער. אם באותו עשור תהו בדיסני איך להלחם בפופולאריות הפתאומית של הסרטים של לוקאס וספילברג, הרי שג'ון מוסקר ורון קלמנטס, במאי הסרט, הפגינו הבנה של מה גורם לסרטים האלה לעבוד ויישמו את מה שהם למדו בשלמות מעוררת הערצה.
אבל ספילברג ולוקאס לא היו מקור ההשראה היחיד. כדי לתת לסרט את האווירה הייחודית שלו, מוסקר וקלמנטס הלכו למקומות לא ממש צפויים – החל מסרטי פילם-נואר, דרך סרטי האימה של חברת "האמר" הבריטית, ועד למקומות אזוטריים לגמרי, במונחי התקופה ההיא, כמו האנימה (זוהי הפעם הראשונה שבה סרט של דיסני – או כל סרט אנימציה אמריקאי אחר, למיטב ידיעתי – עשה מחווה לסרט של מיאזאקי). וכך, לצד היותו סרט הרפתקאות משובח, "בזיל" מתהדר גם במראה יוצא-דופן שמשלב בין סרט אימה למגעים עדינים של מה שיזכה שנים אחר-כך לכינוי "סטימפאנק".
עוד פטנט שמוסקר וקלמנטס גילו במהלך העבודה על הסרט הזה, ויישמו בהצלחה יתרה גם בסרטים הבאים שלהם, הוא איך הליהוק של המדבב הנכון לתפקיד הנכון – לאו דווקא התפקיד הראשי – יכול להחזיק סרט אנימציה שלם. במקרה של הסרט הנ"ל, מדובר בכוכב סרטי האימה וינסנט פרייס שפשוט מתענג על כל שורה בתפקיד ראטיגן, ויש לו חלק נכבד, לא פחות מזה של האנימטורים, בהפיכה שלו לנבל גדול מהחיים. עוד הברקת דיבוב קטנה בסרט היתה הליהוק של פרנק ולקר (מגהטרון וגל-קול ב-"הרובוטריקים" – הסדרה המצוירת המקורית, לא הסרטים של מייקל ביי) לקולות הכלב של שרלוק והחתולה של ראטיגן.
"בזיל הבלש הגדול" יצא למסכים בשנת 1986, זכה להצלחה קופתית צנועה (בעיקר בזכות התקציב החסכני שלו) ולהערכה רבה מצד המבקרים, אבל משום-מה לא זכה למעמד הקלאסיקה שהוא ראוי לו. מוסקר וקלמנטס, כאמור, המשיכו משם ל-"בת הים הקטנה" ואחר כך גם ל-"אלאדין", "הרקולס", "כוכב המטמון", "הנסיכה והצפרדע" וממש לאחרונה גם "מואנה" – ובכל זאת, ההישג הגדול שלהם, לטעמי, מצוי בסרט הראשון שהם ביימו ביחד. אם לא יצא לכם לצפות בו עד היום, כדאי מאוד להשלים את החוויה.
שרלוק הולמס ותעלומת הבלש המצויר
לצד "בזיל הבלש הגדול", שרלוק הולמס הפך איכשהו לחוט מקשר בין כמה מהאנימטורים המוכשרים ביותר שפעלו במהלך שנות ה-80, כולם הוזכרו בביקורת.
קצת לפני היציאה של "בזיל הבלש הגדול" יצא הסרט המצולם "שרלוק הולמס הצעיר". מדובר בבובה של סרט, אחד מסרטי ההרפתקאות היותר מוצלחים שבאו בעקבות ההצלחה של סרטי אינדיאנה ג'ונס, עם בחירה לא-שגרתית בבמאי (בארי לוינסון) ותסריט של כריס קולומבוס מהתקופה שלאיש היה כשרון. הסרט, למרבה הצער, כשל קופתית, מה שגרם למייקל אייזנר לתת ל-"בזיל הבלש הגדול" את השם שלו באנגלית – The Great Mouse Detective – בטענה ש-"בזיל" גורם לכותרת להשמע בריטית מדי (השינוי הזה לא ממש עבר טוב אצל האנימטורים של דיסני, על פי ויקיפדיה). בכל מקרה, "שרלוק הולמס הצעיר" הכיל קטע מ-ד-ה-י-ם, גם לתקופתו וגם במונחי ימינו, בנאימציה ממוחשבת:
https://www.youtube.com/watch?v=aKb61j8P4fU
הקטע הזה הופק בחטיבת המחשבים של לוקאספילם, שזמן קצר לאחר מכן הפכה לחברה עצמאית בשם פיקסאר, ואחראי לו לא אחר מאשר ג'ון לאסיטר, הקולגה-לשעבר של מוסקר וקלמנטס בדיסני.
וכמה שנים טובות לפני "בזיל הבלש הגדול" ו-"שרלוק הולמס הצעיר", יצאה סדרת טלוויזיה מצוירת, הפקה משותפת יפנית-איטלקית בשם "הבלש המפורסם הולמס" או "Sherlock Hound" כפי שהיא נקראה באנגלית, עיבוד לסיפוריו של הבלש הידוע שבו כל הדמויות מוצגות ככלבים אנושיים:
https://www.youtube.com/watch?v=9LOALc2DN8U
הסדרה הזו ידועה היום בעיקר בתור הפרויקט הטלוויזיוני האחרון שהייאו מיאזאקי היה מעורב בו לפני שהוא פנה לבימוי סרטים בלבד. מיאזאקי כתב וביים בסדרה שישה פרקים, ושוב, מדובר בבובה של פרקים (הפרקים האחרים בסדרה פחות טובים משמעותית). הפרק הראשון שהוא כתב וביים בסדרה, "הלקוחה הקטנה", הכיל המון רפרנסים לסרט הראשון שמיאזאקי ביים, "טירתו של קליוסטרו" (סרט נערץ על מוסקר וקלמנטס – שכאמור התייחסו אליו ב-"בזיל", וגם על לאסיטר שתיאר את הצפיה בו בתור התגלות של ממש ודוגמה לסוג הסרטים שהוא רוצה לעשות). הקטע המדהים: העלילה של הפרק הזה *מאוד* מזכירה גם את העלילה של "בזיל" (ילדה קטנה פונה להולמס כדי שימצא את האבא הנעדר שלה, במהלך החקירה הולמס חושף קנוניה שמאיימת למוטט את המלוכה הבריטית – הפעם באמצעים כלכליים). אני נוטה להאמין שכאן זה צירוף מקרים, כי קשה לי להאמין שמישהו בארה"ב היה שם יד על פרקים מסדרה יפנית-איטלקית שלא הופצה בתרגום אנגלי באמצע שנות ה-80. מן הסתם, מדובר בהסתמכות על סיפור או ספר מהמקור הספרותי ההולמסי.
בכל מקרה, לשרלוק הולמס יש המון מניות בהשראת כמה מגדולי האנימטורים של ימינו.
וואו
נראה ממש מגניב, תודה עין הדג!
הסתקרנתי, אז צפיתי
והאמת, לא נפלתי… אולי כבר התקלקלתי ממה שסרטי אנימציה הרגילו אותי בעשור-שניים האחרונים, אבל בעיניי הסרט לא משתווה גם לסרטים שבאו אחריו בשנות ה-90'. חלק עובד יותר טוב, חלק פחות, אבל די התקשיתי להתחבר לדמויות ובפרט לנבל ועוזרו שמההתחלה מוצגים באור די מגוחך ולא מאיים. כלומר, מה מפחיד בהם? ההצגה של ראטיגן כגאון לא ניכרת באף פעולה שהוא עושה בערך והעוזר שלו פשוט טיפש מעצבן, לא ברור איך משהו מצליח בכלל לשניים האלה ולמה שמישהו ידאג מהמזימות שלהם.
האנימציה לא רעה בכלל רוב הזמן, אבל זה לא משהו שלא רואים בסרטים מעשורים מוקדמים יותר (ופה ושם גם הרגשתי שהמשחק של הדמויות לא "חזק" מספיק בשביל שאאמין להם. אולי זה הדיבוב, אולי האנימציה עצמה, לא סגור על זה).
אני בהחלט יכול לראות את פריצות הדרך המדוברות בבימוי אנימציה וההשראה ניכרת, אבל אני מניח שפשוט ציפיתי ליותר.