בשנותי הצעירות והפגיעות יותר נתן לי אבי עצה, שמאז אני הופך בה שוב ושוב במוחי: "כל פעם שיבוא לך למתוח ביקורת על מישהו", אמר לי, "פשוט תזכור, שלא כל האנשים בעולם זכו ליתרונות שהיו לך". אבל ככל שאני מנסה, אני לא מצליח לחשוב על יתרונות שהיו לי שלא היו לבאז לורמן. אז אני מניח שמותר לי לבקר אותו.
כמובן, אבא שלי אף פעם לא אמר שום דבר כזה, אני רק ציטטתי את פיסקת הפתיחה של "גטסבי הגדול", ספרו הקלאסי של פ. סקוט פיצג'רלד, שלבושתי אף פעם לא קראתי. כי אם יש דבר אחד שלמדתי מבאז לורמן, הוא שאם אין לך הרבה מה להגיד בעצמך, אתה תמיד יכול לצטט מהספרות הקלאסית עם היפ-הופ ברקע. כמו שאמר פעם פ. סקוט פיצג'רלד: " לא רציתי בגיחות שלוחות-רסן עם הצצות יחסניות אל תוך לבו של האדם". אני לא לגמרי בטוח מה זה אומר, אבל מצאתי רק את פרק הפתיחה של הספר מתורגם לעברית וצריך להסתפק במה שיש.
בדיוק כמו "בדרכים" שיצא אצלנו לפני שבועות בודדים, "גטסבי" הוא עיבוד לספר קלאסי. כל כך קלאסי, שהבמאי מעריץ את הטקסט שלו. כל כך מעריץ, שהסרט כולל ציטוטים נרחבים מתוך הטקסט בסרט עצמו, כשהם מוקראים, או לפעמים אפילו מוצגים בטקסט כתוב על המסך. לפעמים אנחנו רואים משהו מתרחש, ואז שומעים את טובי מגווייר מתאר את אותו הדבר עצמו במילותיו של פיצג'רלד. וזה, כמובן, מייתר את עצם קיומו של הסרט. כבוד למקור זה מצוין, אבל עם כל הכבוד לכבוד, אם מעבדים את הספר לקולנוע צריך לעבד אותו לקולנוע; ליצור את אותו הסיפור במדיום אחר. זה לא קל. אף אחד לא אמר שזה יהיה קל. אבל אם אתה לא מוכן לוותר על הטקסט, אז למה להסריט אותו מלכתחילה?
הספר עוסק, כפי שלמדתי מהסרט, בגטסבי. גטסבי הוא איש עשיר מאוד, שרכש ארמון ענק בלונג איילנד בשנות העשרים העליזות, ועורך שם מדי שבוע מסיבות עצומות ואקסטרררררבגנטיות. כולם מכירים את גטסבי, למרות שבעצם מעט מאוד אנשים בכלל ראו אותו, או יודעים משהו עליו. מספרים עליו כל מיני דברים – שהוא מרגל בשביל הנאצים, שהוא גיבור מלחמה, שהוא הופך בלילות ירח מלא לניקול קידמן. רק בפני המספר, שכנו של גטסבי, הוא חושף את עצמו בהדרגה ומגלה מה הסיפור האמיתי שלו.
כמובן, מכיוון שזה סרט של באז לורמן, יש מה לראות ב"גטסבי". בהתחלה זה נראה כמעט כמו רימייק של "מולין רוז'". גם כאן יש סיפור מסגרת בהווה מדכדך, שבו המספר רכון על מכונת כתיבה, ומתקתק סיפור על עבר מדהים ומרהיב וגרנדיוזי ומשפריץ ומלא חגיגות ומוזיקה מודרנית שאיכשהו חזרה מאה שנה לאחור בזמן. גם כאן המצלמה מתעופפת בין בנייני העיר ובין בחורות מרקדות (צ'רלסטון במקום קאן קאן) וגברים בחליפות, ורק את פריז מחליפה כאן ניו יורק רבתי. הפעם זה אפילו נעשה בתלת-מימד, אם כי מיותר: נכון שלפעמים פתיתי שלג עפים לתוך האולם, אבל הייתי מעדיף בהרבה צבעים בהוקים ורוויים כמו שצריך על פני עומק אפלולי. כך או כך, הפתיחה של הסרט – עוד לפני שאנחנו פוגשים את האדם הגדול שעל שמו הוא נקרא – היא פיצוץ ויזואלי עתיר פרטים וזיקוקים וקונפטי ושמפניה והילוך איטי ותלת-מימד וג'יי-זי ולמה לא? באנו לסרט, נכון?
ההבדל הוא ש"מולין רוז'" היה סיפור גדול מהחיים על אהבה, חירות, אמת, ויופי שלורמן כתב בעצמו, ולכן היה יכול להשאיר אותו לכל אורכו גרנדיוזי, מטורף וקאמפי ככל שיחפוץ – והוא בהחלט חפץ. "גטסבי", לעומת זאת, מתגלה אחרי הקונפטי והמסיבות כסיפור קטן על אנשים, והחומרים הבסיסיים שמהם מורכבים סיפורים כאלה: מי אוהב את מי, מי בגד במי ומי יילך עם מי. זה לא נגמר בשואו, או בשיר: סצינת השיא של הסרט היא כמה אנשים שיושבים בחדר אחד ומשוחחים זה עם זה. לא משנה כמה פעמים המצלמה תעשה את הדילוג מצד אחד של המפרץ לצד השני ב-5.4 שניות, הסיפור העיקרי עדיין היה יכול להיות מחזה קאמרי.
גטסבי מתנהג לפעמים כמו מכשף יודע-כל ולפעמים כמו נער מאוהב וחסר ביטחון – ולכן מגלם אותו לאונרדו דיקפריו, וקצת קשה לדמיין מישהו אחר בתפקיד. זה אולי התפקיד הטוב ביותר שלו כשחקן מאז שעבר את גיל ההתבגרות. מנגד, טובי מגווייר מגלם את המספר, דמות כמעט נטולת דמות: התפקיד העיקרי שלו הוא להיות נוכח בזמן שדברים קורים לדמויות האחרות, כדי שיוכל לספר על כך. ואפילו את זה הוא עושה רע. מגווייר כאן נראה בדיוק כמו פיטר פארקר, בדמות הנעבעכית הלא משכנעת שלו. אפילו כשהתפקיד שלו מתמצה בהקראת קטעי פרוזה מתוך הספר, הוא קורא אותם באופן מונוטוני כאילו הוא לא הבין את הטקסט. קארי מוליגן, שמגלמת את דייזי, היא שחקנית מצוינת, והיא מגלמת נסיכה יפהפיה ומקסימה. וזה חבל, כי אני מבין שעל פי הספר הדמות שלה היתה אמורה להיות בעלת עומק הרבה יותר מ"נסיכה יפהפיה ומקסימה".
באז לורמן הוא מעולה בהגזמה. הוא טוב בקליפים, בעיצוב פסקול, בקיטש מתפרץ וחסר בושה, בהעמסת מיליון פרטים על המסך עד שצריך עיניים של זבוב כדי לקלוט את הכל. בקיצור, הוא ממש טוב בלעשות את "מולין רוז'". אבל הוא לא כל כך טוב בלעשות את "גטסבי הגדול". את החלקים המשמעותיים של הספר – אלה שמתחת לעטיפה הצבעונית והמרשרשת – הוא מפשט ומרדד. או לפחות, אני מניח שזה מה שהוא עושה, כי בספר כל כך מהולל חייב להיות יותר עומק ומורכבות מבאופרת הסבון הדי בסדר שהסרט "גטסבי" היה. יש טקסטים טובים. הם, רוב הזמן, משוחקים טוב. אבל שאני אגיד שהבנתי, על סמך הסרט, מה הפך את הסיפור הזה לאחד מעשרת הספרים הגדולים של המאה העשרים? לא. לספר הזה כנראה הגיע יותר. אולי אפילו הגיע לו שיעזבו אותו בשקט ולא יעבדו אותו למדיום שהוא לא מתאים לו.
קראתי את הספר ולא ראיתי את הסרט
ואני חייב להגיד שכל החסרונות שנמנים כאן זהים בדיוק לחסרונות שבספר. גם בספר המספר הוא דמות נטולת אופי ועניין. גם בספר אין משהו גדול יותר מאהבה וקצת בגידה.
וזה מה שהופך אותו לכל כך גדול!
סתם, ממש לא אהבתי. אוברייטד ברמות.
דווקא זה נשמע שרוב מה שאמור להתווסף לסרט מלבד העלילה עובד טוב, כלומר וויזואליות.
מפתיע
הדמות בספר בכלל לא נטולת אופי, אלא נטולת שיפוטיות עם מבט קצת אירוני ומזלזל אבל בעיקר עצל על כל מה שמתרחש וזה כי הוא המספר ולא הדמות הראשית.
אני גם לא בטוחה איך זה הפך לספר כ"כ נערץ אבל הוא עדיין ספר טוב מאד וכנראה פספסת את הפואנטה שלו. הוא על הרקבון והזיוף והצביעות של החברה האמריקאית בשנות ה-20 ושל אנשים בכלל, על הסטנדרטים הכפולים לגברים, ועל הבזבוז של להקדיש את כל החיים שלך בשביל מטרה אבודה וחסרת תכלית – להיות הדמות הכי זוהרת אבל הכי מבוזבזת בסביבה, שחיה בדמיונות ולא בחיים האמיתיים.
וליאונרדו דיקפריו, למרות שעוד לא ראיתי אותו כאן בסרט, נראה לי בחירה ממש גרועה ובאופן כללי הלוואי ויעבור כבר זמנו בהוליווד
מסר
לא ראיתי את הסרט עדיין, ולפי הביקורת יש לי תחושה שאני גם לא הולך לעשות את זה בתקופה הקרובה.
כןן מעניין אותי לדעת אם היה מסר כלשהו שבקע מהסרט? לפי מה שהבנתי, הספרים של פיצ'גרלד מלאים בביקורת על החברה האמריקאית ,בעיקר בתקופת הזהב של שנות ה-20. השאלה אם משהו מהמסרים הנוקבים של הספר מצליחים לעבור דרך הסרט..?
מועברים ולא עוברים
מאחר והסרט אכן מצטט ישירות קטעים מהספר, טובי מגוואייר מציין שוב ושוב עד כמה החברה רקובה והוא מצטער שבכלל התקרב אל האנשים האלה. יחד עם זאת, המסר לא כל כך עובר דרך ההתרחשויות בסרט. יש יותר רושם של תקופה פרועה וצבעונית, עם קבוצה קטנה של אידיוטים שעושים טעויות קשות. אין תחושה שזה משהו שכל החברה האמריקאית נגועה בו, אלא יותר עניין מאוד מקומי.
זו הייתה התחושה שלי מהספר
("קבוצה קטנה של אידיוטים שעושים טעויות קשות ולא משהו שכל החברה האמריקאית נגועה בו")
הביקורת יצאה קצת מוזר
מצד אחד אתה אומר שלא קראת את הספר – וזה בסדר. הרי אנחנו עוסקים בביקורת קולנוע ולא בהשוואה בין מדיומים שונים. אך מצד שני – לא ניתחת את הסרט כסרט, אלא ביחס למה שאתה חושב שהוא הספר. על-פי התרשמויות כלליות כאלה, סופרלטיבים שונים ותארים להם הוא זכה.
ובנימה זו – ספר מצויין ומומלץ, שהוא הרבה יותר מ״סיפור קטן על אנשים״. קצת חבל לי שהרבה אנשים יתוודעו לעלילה בקולנוע ויפספסו את חוויית ה״אגרוף בבטן״ שהסוף של הספר, שכתוב ממש ביד אמן, מציע.
ליאונרדו דיקפריו יודע לבחור סרטים
אמנם זו בהחלט הופעת המשחק הרבגונית ביותר שהייתה לו, אבל בעיניי הוא פשוט שחקן בינוני. אני לא מצליחה להאמין לו. עם כל שאר השחקנים הצלחתי להזדהות הרבה יותר
מבחינתי הדבר הכי מעניין בסרט הזה זה אמיטאב באצ'אן
גדול שחקני בוליווד בכל הזמנים (מה שאומר שהוא מפורסם לפחות כמו דקפריו, אם לא יותר) בתפקיד ראשון בהוליווד! בתפקיד של יהודי!
זה לא שאני אוהב סרטים בוליוודים אבל הבנאדם הוא אשכרה אגדה חיה. בחור הכי נידח בהודו (ועוד הרבה ארצות), בכפר הכי קטן, על ההר הכי גבוה, כולם יודעים מי זה אמיטאב באצ'אן
פיצוץ קוסמי בתרבות הפופ העולמית!
..שמופיע בתפקיד של 3 דקות.
(ל"ת)
אבל מככב בפוסטר של הסרט בהודו
באמת? חבל..
בעיניי זה מעניין שבזמן ששחקנים הודים אחרים (אמיל קאפור למשל) משתלבים לא רע בתעשייה האמריקאית מר באצ'אן שהוא כוכב ענק כבר 30 שנה בערך מופיע ב"תפקיד אורח" פעם ראשונה רק עכשיו.
אז כנראה שאין שום דבר מעניין בסרט הזה.. לורמן צריך בעתיד לעזוב את הקלסיקות התרבותיות (למרות שרומיאו וג'ולייט היה לא רע) או פשוט לעבור לברודווי
היי, אם לא הצליחו לגרור לקולנוע
מיליארד סינים ע"י שימוש בכוכבים מקומיים ב"איירון מן 3", לא יזיק לנסות מיליארד הודים ב"גטסבי".
גטסבי לא היה יכול להיות מרגל נאצי
אפילו לא כשמועה. המשפט בספר (עמוד 37) הוא "הוא היה מרגל גרמני בזמן המלחמה" ומדובר במלחמת העולם הראשונה. הספר והסרט מתרחשים בראשית שנות העשרים.
על סמך קריאת הספר
גם לא הבנתי מה הפך את הסיפור הזה לאחד מעשרת הספרים הגדולים של המאה העשרים.
וואו
חוץ מ"מולאן רוז'", שראיתי מזמן וכבר הספקתי לשכוח, לא ראיתי סרטים אחרים של לרמן. גם לא ממש הבנתי על מה הסרט, חוץ מזה שיש בו איש עשיר ומסתורי. בקיצור, באתי לסרט כשאני בקושי יודע למה לצפות.
זה כנראה הסרט הכי מרהיב ויזואלית שראיתי השנה. נכון שהתלת-מימד לא ממש תרם, אבל הוא גם לא פגע בצפייה. הכל היה בומבסטי וגרנדיוזי ומרהיב. ראו שהכל צועק אווירה של טוונטיז, מהתלבושות למכוניות לבגדים. הדבר המודרני היחיד היה המוזיקה, אבל היא השתלבה ממש טוב. נראה לי שחצי מהשירים היו ג'יי-זי והחצי השני היו קאברים לשירים מוכרים.
דיקפריו ומוליגן אכן היו מעולים, וגם הופתעתי לטובה מג'ואל אדגרטון (הדמות שלו פה גרמה לי לחשוב שהוא יהיה מושלם לסרט של "ביושוק", אם יהיה כזה יום אחד). מגווייר היה נסבל. מה שהציק לי היה שאחרי כל הבילד-אפ שעשו לקליימקס בסצינת החדר שהזכרת, הסרט המשיך עוד והעוד הזה הרגיש קצת מיותר. אבל אני מניח שהדברים האלה קרו גם בספר.
נ.ב. עד שימד"בתי הרגע, הייתי בטוח שאת ג'ורדן גילמה אוון רייצ'ל ווד. color me surprised.
אה, ועוד משהו
אני מציע פרס למי שמברר את מספר הפעמים המדוייק בו דיקפריו אומר בסרט את הביטוי "Old Sport"![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
(צריכים לרשום את זה בימד"ב, כמו שרושמים מס' גופות בסרטים, או הפעמים שבה נאמרת המילה "פאק" והטיותיה).
בוצע (ואפילו לא על-ידי)
http://www.imdb.com/title/tt1343092/trivia?ref_=tt_trv_trv
הביטוי נאמר 40 פעם, 38 מתוכן ע"י גטסבי
אני הרגשתי שזה היה מאוד נאמן למקור.
ומבחינתי המקור הוא לא יותר מסיפור על אנשים. כבר ביאסתי פה מישהו בעבר כשקראתי לספר משעמם, אבל אני גם לא אוהבת את "התפסן בשדה השיפון" או "המשחק של אנדר", אז כנראה שאכזבות סיפרותיות זה הקטע שלי.
היו כמה דברים שאהבתי, אבל בגדול היה לי קשה לשבת את כל אורך הסרט, זה היה כמו לקרוא את הספר שלא כל כך אהבתי שוב.
טובי מגוויר הוא אחד השחקנים הכי פחות חביבים עליי – הוא פשוט לא משחק טוב ואני לא מבינה למה ממשיכים ללהק אותו. אני לא מחובביו הגדולים של ליאונרדו די קפריו ולכן הופתעתי לטובה מיכולת המשחק שלו בסרט. הוא היה מצויין, כל הבעה וכל רגש היו בדיוק במקום והוא תפס והעביר בצורה נפלאה את הדמות של גטסבי – חצי איש מצליח, מסתורי ונערץ וחצי בחור צעיר ומאוהב שתולה את כל התקווה שלו לחיים טובים במשהו אחד.
בעיקר הפריע לי שראיתי שני סרטים: סרט אחד קצר שהיה מן "מולאן רוז'" בשנות ה-20 וחלק שני ארוך יותר (ארוך היא מילת המפתח) של דרמה.
זה הרגיש לי כאילו לורמן קיבל לידו את הספר וחשב לעצמו "אני חייב להוסיף מסיבות פרועות, גרנדוזיות וצבעוניות!", "אני חייב לעשות סרט דרמה שמכבד את המקור!" ו"אני חייב לעשות סרט ארס פואטי!". מרוב שהוא היה בהתלהבות הוא לא ממש הצליח לשלב את כל השלושה ביחד ויצא לו קטעים שונים של סוגי סרטים שונים בסרט אחד. זה מאוד הפריע לי בצפייה.
מבחינת הצילום אני די קרועה. יש כמה שוטים יפיפיים כמו שלורמן יודע ומסוגל לבצע. אבל מצד שני הרגשתי שהיו הרבה קטעים שהרגישו כמו מסך ירוק ו-HDR וזה נורא הפריע לי בעין.
אני חושב שזה חשיבה עודפת
לורמן ביים סרט של לורמן. וככזה יש בו מן הגרנדיוזיות, שהייתה גם בסרט שלא בהכרח מצדיק אותה – "רומיאו ויוליה". הוא אוטר וזה אחד מסימני ההכר שלו.
בדיוק - בחרו בו כדי שזה ייראה כמו קרקס גדול ונוצץ
(ל"ת)
זו הבעיה, שזה לא נראה ככה.
החלק הראשון של הסרט בהחלט גדול וגרנדיוזי, אבל שאר הסרט נראה כמו משהו אחר – שני סרטים שנקשרו בעריכה ביחד.
זה בסדר, אני גם כן לא אהבתי את התפסן. וקראתי 3 פעמים
בפעם הראשונה הכריחו אותי לקרוא אותו בסוף היסודי. בפעם השניה ניסיתי בסוף התיכון בעצמי. בפעם השלישית זה היה חלק מקורס בפתוחה (היחיד שלא גמרתי בפתוחה). הכי עצבן אותי שניסו להסביר לי בקורס למה התפסן (וספרים אחרים שלא סבלתי) הם יצירות מופת.
מצטרף, הספר הזה הוא בין המובילים
בתחרות ה"הכי אוברייטד ever".
עד כדי כך?
כאילו, יצא לי (לנסות) לקרוא "יצירות מופת" שנחשבות לטובות ביותר בכל הזמנים – "על עכברים ואנשים", סיפורי עגנון (חוץ מ"האדונית והרוכל" הענק), "שר הטבעות" – ואף אחד מהם לא באמת תפס אותי. דווקא את "התפסן בשדה השיפון" ממש ממש אהבתי. חוץ מזה שקראתי את התרגום הישן, שבו כל פעם שהוא אומר "fucking" זה מתורגם ל"מזופת", זה בסופו של דבר ספר מאוד מרגש וחכם. בתכלס, "התפסן" הוא "יצירת המופת" היחידה שאני באמת מסכים עם המעמד שהיא קיבלה.
אוקיי. אמממ...
כשצפיתי בזמנו בטריילר לא הבנתי על מה הסרט, מלבד שיש שם חגיגה של טוונטיז, שזה מעניין כשלעצמו אבל, אתם יודעים. גם מהביקורת אני לא מבין על מה הסרט ומה הפואנטה שלו, וזה אפילו לא מסקרן אותי מספיק כדי ללכת לצפות שוב בטריילר. כנראה שהטריילר לא עבד עבורי.
הדבר היחיד שיוצא לי מהפרופיל הגבוה של הסרט הזה הוא שבמשך שנים רבות, השם "גטסבי הגדול" דיגדג באזור הדמדומים של התודעה שלי את "גטיסבורג", הקרב והנאום, עד כדי בלבול קל מאוד (שוב, במעמקי התודעה). זה כבר לא יקרה. תודה לבאז לורמן, יהא אשר יהא.
את הספר קראתי ממש לא מזמן (בעקבות ההפצה המוגזמת של הסרט הרגשתי צורך) והופתעתי לגלות שהוא הוסרט לא פחות מ6 פעמים! (למעוניינים הגרסה האולטימטיבית היא זו של 1974 שנכתבה על ידי פרנסיס פורד קופולוה)
המעניין בסיפור הוא שהרומן מוצג בעקיפין ולא מעיניו של הגיבור. והגיבור הוא בכלל דמות מן השוליים שאפשר בקלות להזדהות איתה. מאוד חבל שבסרט פספסו את זה. הטעות הענקית היא להפוך את דייזי לגיבורה טרגית. היא מסמלת את כל מה שרע בחברה הקפיטליסטית של תקופה, ובכלל מבוססת על אשתו של פיצ'ג'רלד שהסכימה להינשא לו רק כשיהיה עשיר ומפורסם.
ובלי להגיד מילה על השימוש המיותר להחריד בתלת מימד
שימוש מיותר?
אני חשבתי שהסרט עושה שימוש מוצדק ביותר בתלת מימד ואגב כך גם אומר משהו על המדיום שהשתנה. לא מסכים בכלל.
ודייזי דמות טראגית? כל הסרט קיללנו אותה
תלת מימד
רצינו ללכת אתמול (שישי) לסרט בחיפה, והיה אותו בשעות נורמליות רק בתלת מימד. אם רצינו לראות אותו לא בתלת מימד יכולנו ללכת להקרנה של 2000 או 2300, כי שאר הקרנות היו בתלת מימד. קצת מעצבן.
התלת מימד אגב, די מיותר בסרט הזה לדעתי, אין בו שום דבר מוסיף או מיוחד.
שמונה בערב היא לא שעה נורמלית לראות סרט?
(ל"ת)
לא כשצריך למצוא בייביסיטר...
ל"ת
מצטערת, יש לי ילד - ואני עדיין לא יורדת לשורש הבעיה
יותר קשה למצוא בייביסיטר לשעה שמונה מאשר לשעה תשע? או שאתה בכלל מדבר על שעות היום כשהילדים נמצאים גם ככה במסגרת כלשהי? אם כי אם זה המקרה, אז השימוש בצירוף "שעות נורמליות" הוא לחלוטין לא במקומו.
שמונה? מי מצליח להתארגן לשמונה
נראה לי שגלשנו…
תסכימי איתי ששעות הפריים טיים של הקולנוע הן ההקרנות בסביבות 9-10? לדעתי, להקרין גם ב9 וגם ב10 את הסרט בתלת מימד זה לא במקום. שיעשו אחד ככה אחד ככה.
אז שוב - אני באמת לא רואה הבדל בין 8 ל-9
ואני גם לא מסכימה איתך. שמונה זה לחלוטין פריים טיים. מילא אם היית אומר שללא תלת מימד הוגבל לחמש או אחת עשרה, אז הייתי מבינה את הטרוניה.
אבל שמונה, בחייאת דינאק?
זה התקטננות וקנטרנות ובכיינות לשמה.
אם אתה יכול להתארגן לתשע, אז למה שלא תצליח להתארגן לשמונה?
ואם אתה בטעות עובד בשישי ולא מספיק להגיע הביתה בזמן – אז צא לסרט בשמונה ביום שבת.
מיקה, את לגמרי יוצאת מפורפורציות.
הפריע לדנידין משהו, היא הלכה וציינת את זה בהודעה בעין הדג. אני לא מבינה למה לקרוא לזה "התבכיינות לשמה" – לאנשים שונים מפריעים דברים שונים, ואם את לא מסכימה איתה ולך זה לא מפריע אז לא נורא (אגב, אני לגמרי מסכימה איתה, השעה הזאת בין שמונה לתשע היא משמעותית). אין צורך להמשיך ולהציק לה עד שהיא תודה ששמונה זאת בעצם אחלה שעה, ובטח שאין צורך להגיד שהיא מתבכיינת – זה סתם לא נעים.
זו בחורה?
וואו. זו מכה בראש כמעט כמו לגלות שלונג ג'ון היא בחורה.
צ'מעי, הפריע לה משהו – סבבה לגמרי. גם לי לפעמים מפריעים דברים שאני מודעת לעובדה שאני בעמדת מיעוט. אבל עם כל הכבוד, מי שיוצא פה מפרופורציה זו דנידין (אנחנו בטוחים שזו בחורה, כן?)
שמונה בערב היא בהחלט שעה הגיונית להקרין סרט בקולנוע ללא תלת מימד. זה בסדר להתבאס על זה, אבל להגיד "שעות לא נורמליות", זו התקטננות לשמה והגזמה פראית.
אכן התקטננות לשמה והגזמה פראית.
(ל"ת)
לא הגזמה פראית
בשמונה הילדים עוד ערים ואז זאת דרמה רצינית כשאנחנו "מפקירים" אותם לידי הבייביסיטרית האימתנית.
בתשע הילדים ישנים ואנחנו יכולים לצאת מהבית בניחותא.
הבדל של שעה, אבל איזה הבדל!!
אנא ראי הקשר.
(ל"ת)
אני חושב שהיא ניסתה להגיב למיקה
(ל"ת)
בין אם לקחת את אדם ברצינות בטעות,
או שהתכוונת להגיב (רק) לי וזה התבלבל לך, תודה על התשובה.
לא יודעת; הילד שלי לא ישן כבר בתשע, בדרך כלל רק בתחילת תהליך ההשכבה. ומרבית החברים שלו כבר ישנים בשמונה דווקא.
אבל האמת היא שהקטן שלי בכלל לא מתרגש משמרטפים, בין אם אנחנו לוקחים אותו אליהם, או שאנחנו הולכים מהבית והוא נשאר איתם. למעשה, הבעיה היא שעד עתה הוא טרם הלך לישון לפני שחזרנו הביתה (אם כי, תנומות צהריים הוא מסכים לקחת כשהוא עם שמרטף) – ככה שיותר מוקדם דווקא יותר טוב לנו.
מה שכן, העברת את הנקודה שלך נהדר, ואני לחלוטין מקבלת את זה. תודה!
סרט נהדר
נהנתי מכל רגע, הן מהספקטקל שלו ציפיתי והן מכמויות הרגש שלהן לא ציפיתי. כמו כן, אני לא מסכים בכלל – לא קראתי את הספר אבל דרך הסרט אני מבין לגמרי למה זה ספר גדול. ציטוטים רבים, שניכר כי הועתקו מהספר עצמו (למשל, על מסיבות המוניות ולא) העלו בי פרצי צחוק מול קטעי דמע. אני מאוד נהנתי, קצת צר לי שהמבקרים מדברים בקול אחד – אותו קול – שכבר אינו מחובר לאופן שבו הקהל "צורך" סרטים.
"אני מאוד נהנתי, קצת צר לי שהמבקרים מדברים בקול אחד – אותו קול – שכבר אינו מחובר לאופן שבו הקהל "צורך" סרטים"…
משפט מעניין, אך לא הבנתי למה הכוונה, הייתי שמחה להסבר!
ציפיות נמוכות - הצלחה!
רד פיש, תודה רבה על הנמכת הציפיות! הלכתי לסרט במקרה כי אחרי קריאת הביקורת ממש לא הייתה לי כוונה לראות אותו בקולנוע.
להפתעתי הרבה גיליתי סרט גרנדיוזי מבחינה אסתטית ומעניין מאוד רעיונית. לא הפריעו לי כל הציטוטים מהספר כי הם היו טובים ובמקום. הדמות של גטסבי הייתה מרתקת בעיניי. בסופו של דבר, הוא יוצא אנטי גיבור לדעתי, אבל זה עניין של פרשנות.
משובח ביותר.
נשמע מעניין
למה לדעתך הוא יוצא אנטי גיבור?
המקור הוא אחד הספרים האהובים עלי
וממש לא מזמן קראתי אותו שוב בתרגום החדש שיצא לא מזמן. את הסרט עדיין לא ראיתי. אני אלך, כי אני אוהב את הפיצ'יפקס של באז לורמן, אבל ממש כשם שעוד לא מצאתי סרט טוב של לורמן מאז מולין רוז' (שהיה מעולה, בגלל כל הסיבות שציינת בביקורת) נראה לי שאנמיך ציפיות ולא אתייחס לזה באמת כאל "גטסבי הגדול". הוא ישאר בספר.
אגב: "רק לרקוד", סרטו הראשון של לורמן, שנעשה בתקציב של בערך אפס דולרים אוסטרליים, היה גם הוא פנינה אמיתית. שווה לראות.
לא יכול להיות שהוא נעשה בתקציב של אפס
כי רק תקציב הג'ל לשיער בסרט הזה היה צריך להיות כמה עשרות אלפי דולרים.
אבל לא יותר מתקציב האיפור של שרה נתניהו
(ל"ת)
או משל ביבי.
(ל"ת)
רק לרקוד באמת מוצלח.
אבל צריך להגיע אליו מוכנים לזה שהולכים לראות פארודיה קאמפית להחריד.
לורמן, לצערי, לא עשה שום דבר שנהניתי ממנו באותה המידה מאז.
Gatsby
האמת מבלי לנתח יותר מידי
כאחת שלמדה את הספר לבגרויות (בחו'ל).. וראתה את 2 הסרטים האורגינל ואת זה עם דיקאפריו..
זה לדעתי היה over done
לא קיבלתי חוויה של התקופה .. במיוחד לא במוזיקה והרקודים (במסיבות)
לא היה שום Jazz וכו
שורה תחתונה כן הייתי ממליצה למי שקרא את הספר וראה את הסרט האורגינל רק בשביל העיניין .. מי שלא קרא ולא ראה את האורגינל יהיה לא קצת קשה להתחבר לזה .. לדעתי.
סרט מצויין
אחד הסרטים שהכי נהניתי בהם בשנה האחרונה.
העיצוב המוגזם היה מתאים מאוד, ואחרי שעשיתי קצת דפדופים ביו טיוב לראות גרסאות אחרות של זה, והספקתי להתחיל לקרוא את הספר בעקבות הצפיה בסרט, נראה לי שהפרשנות הזאת היא אחת הפרשנויות הטובות ביותר שנעשו לסרט.
יש לבאז לורמן המון נגיעה ואמירה אישית, בעיקר על מסיבות הענק שנראו כמו קליפ מ-MTV על כך שעל אף הקריסה הכלכלית שארה"ב עדין משתקמת ממנה – תרבות הנהתנות ועושר (שזוכה לחשיפה בלתי נגמרת בתרבות הנוער – הקארדשיאנס, סקס והעיר הגדולה, מעושרות (ההאוסווייבש של איפשהו), וההתעסקות הבלתי פוסקת בסלברטיז) חיה ובועטת יותר מכל תקופה אחרת גם כיום, וזאת היתה האמירה של באזז לייט… לורמן בסרט. משב של רוח חדשה בקלאסיקה ישנה – בדיוק בשביל זה יש את הקולנוע. היו כמה מגרעות. זה ממש לא סרט מושלם, אבל נהניתי מכל רגע, והשילוב בין הקליפיות והתזזיתיות של הסרט לסיפור קלאסי וטוב על אובססיה ושבירת ציפיות הוא מרתק.
טובי מגווייר היה בלאאאחס כרגיל (זה שילב של "BLAA" ו"נאחס"), ואף פעם לא אהבתי את קארי מאליגן, אבל באז לורמן בנוכחות המאוד מורגשת שלו, וליאונרדו דקפרו לגמרי עשו את הסרט.
תודה על הורדת הציפיות, יכול להיות שגם לה היה חלק בזה, אבל אחרי שראיתי את הסרט אני לא מסכימה עם שום מילה בביקורת הזאת (חוץ מעל טובי מגווייר).
ואני לא סובלת את מולין רוז'.
סצנת השיא?
״סצינת השיא של הסרט היא כמה אנשים שיושבים בחדר אחד ומשוחחים זה עם זה. לא משנה כמה פעמים המצלמה תעשה את הדילוג מצד אחד של המפרץ לצד השני ב-5.4 שניות, הסיפור העיקרי עדיין היה יכול להיות מחזה קאמרי. ״
השאלה עם זה משעמם?גם בסרט ״החבל״ של היצקוק יש מלא דיבורים אבל זה סרט די מעניין, אז שוב השאלה שלי אם החלקים הללו משעמים כי זה דיבורים או שאלה דיבורים מעניינים?
אני חושבת שמי שמחזיק מעצמו "מבקר" אינטליגנטי , צריך להשקיע קצת יותר בעבודת תחקיר, ולהתבסס על ידע.
להגיד "אני מבין שבספר זה …. " או "שהספר הוא…" מבלי לקרוא אותו , זה פשוט מביש.
אז לא יזיק לקרוא את הספר, ובוודאי שלא יזיק לראות את הגרסה הקודמת, בכיכובם של רוברט רדפורד ומיה פארו (שהייתה פשוט מופתית לדעתי והדגימה את אווירת הדקאדנס שפשטה בקרב ה"אצולה" הוואספית" ). או אז הביקורת תהיה מלאה, ותעשה שכל ..
למה צריך לקרוא ספר שלם + לראות 2 סרטים ישנים
בשביל לכתוב ביקורת "אינטליגנטית"?
אני שוקל לראות את הסרט מבלי שקראתי את הספר ומבלי שראיתי גרסה קודמת… לכן אני אפילו מעדיף לקרוא ביקורת שנכתבה ע"י מישהו שנמצא במצב דומה – כך אני אוכל לקבל רושם מדוייק יותר ואוכל לבצע החלטה טובה יותר.
ואני חושב שאני אוהב לקרוא מה רד פיש חושב על סרטים
לא באתי בשביל לשמוע ניתוח המבוסס על עבודת תחקיר. באתי לשמוע איך רד פיש התרשם מהסרט – ואת זה קיבלתי.
אתה טועה … אם היית קורא את הספר באמת, היית יודע, שדמותה של דייזי לא אמורה להיות בעלת שום עומק נוסף מעבר ל "יפייפיה מקסימה" , עשירה ומפונקת.
גטסבי? הכי לורמן
הביקורת הייתה צריכה להתחיל בסאונדטרק. הדבר הכי גדול בסרט עוד לפני שיש שוט אחד הוא הפסקול המרהיב שהוא כבר סיבה טובה שנעשה הרימייק הזה. טובי האמנים של זמננו בשירים מקוריים וקאבריים בסגנון הטוונטיז שכולם יוצרים פסיפס מוזיקלי שמשולב בצורה מופתית בכל שלב בסרט.
אחד הדברים שמולין רוז' הצטיין בהם הוא מוזיקה, ופה בלי לשיר שירים, כי זה לא מחזמר, לורמן הצליח להחזיר את הפוקוס על המוזיקה וככה להפוך אותו הכי "מולין רוז'י" שיש וזה בלי קשר לזיקוקים. זה כבר הופך את החוויה בצפייה בסרט לתענוג צרוף.
ונעבור לשאר הדברים:
אני מסכים לגבי ההרגשה שמבלי לקרוא את הספר, משהו התפספס פה. מבלי לספיילר "סצינת החדר" שבה בסה"כ דיברו לדעתי הייתה הרגע הכי גרוע בסרט…פשוט חלשה גם קולנועית וגם ספרותית…היא לא הלהיבה לא עניינה ובעיקר גרמה לי להרגיש שהסיפור חלש מידי ואין יותר מידי מה לעשות איתו… המחצית השנה והעובדה שהעלילה לא המריאה למקומות רחוקים מידי היא זאת שהשאירה את הסרט כ"חביב" ולא מדהים כמו מולין רוז' למשל. הפספוס העיקרי הוא המסר שאמנם עבר אבל לא הרגיש חזק מידי…לא הרגשתי "אגרוף בבטן" בסוף הסרט מאיזה תובנה עוצמתית ואני לא יודע את מי להאשים בזה.
התנחמתי בכך שלמרות המסר או העלילה שנשארת קטנה מידי ולא מוצתה הסרט עשוי טוב, משוחק טוב, נראה מדהים ויזואלית ועושה נעים לאוזן.
בצפייה בסרט הרגשתי שפשוט הבאז של הספר גדול מידי. אבל לגבי באז השני, לורמן אני מתכוון, הוא דווקא עשה אחלה עבודה.
ניטפוק
הסרט "מולין רוז'" הוא גנבה חסרת קרדיט וחסרת בושה, ברמת ההעתק-הדבק, מהספר "הגברת עם הקמליות" של אלכסנדר דיומא הבן (הבן של ההוא עם המוסקטרים) ויש להוקיע אותו כפלגיאט עד שלא יוסף הפרט הזה לקרדיטים.
אשמח אם תוכלי לפרט על כך בדף הסרט
עבר כמה זמן מאז ראיתי את האופרה, ועוד יותר זמן מאז שקראתי את הספר, אבל ממה שזכור לי –
כן, הסיפור מתרחש בפאריס, מספר על רומן בין קורטיזנה לבין צעיר, ובסוף היא מתה משחפת.
עד כאן הדמיון. כל שאר הפרטים זכורים לי כמאוד שונים –
האופי, סגנון החיים, והשאיפות של הגיבורה בכל סיפור שונים מאוד, הרקע, סגנון החיים, והשאיפות של הגיבור בכל סיפור שונים מאוד, מערכת היחסים ביניהם, הסיבות לפרידה ביניהם, הצורה שבה הסיפור נסגר.
כל אלו היו בעיני שונים זה מזה באופן דרמטי ולכן ההאשמה שלך בגניבה של אחד-לאחד נראית לי תמוהה מאוד.
ספוילר למולין רוז' מעליי
(ל"ת)
וגם ל"הגברת עם הקמליות", אני מניח.
(ל"ת)
אני מניח שסיבת המוות מהווה ספוילר,
אבל מותה של סאטין ידוע כבר מהדקה השנייה של הסרט.
ושל הספר גם
האמת, עבר ה-מון זמן מאז ראיתי את הסרט, וקראתי את הספר. ממה שזכור לי על גיבור הספר הוא מעין רומנטיקן אובססיבי ודי מעצבן והגיבורה (ששמות שניהם נשמטו מזכרוני, באופן כללי אף אחת משתי היצירות האלו לא השאירה עלי רושם עצום) מתרחקת ממנו על מנת להציל את כבוד משפחתו, או משהו משונה בסגנון. אבל הדמיון האמיתי הוא בהסתכלות הרטרואקטיבית, בסיפור בתוך סיפור ובגיבור השבור שמספר אותו.
מבחינתי השימוש באמצעים הללו הוא לא איזו הברקה מקורית וחד פעמית הייחודית לסיפור 'הגברת עם הקמליות', והתוכן של כל אחד מהסיפורים על איפיון גיבוריו, עלילתו והסגנון בו הוא מובא שונה בצורה מהותית, ולכן מעולם לא הייתי חושבת לקרוא לאחד העתקה של השני.
אני לא יודע מה אתכם אני מאד נהנתי מהסרט
הוא משוחק טוב מאד הוא מראה את שנות העשרים בארצות הברית בצורה משכנעת הוא מרגש מראה את המציאות כמו שהיא יכולה להיות, הוא פשוט טוב ושווה לראות.
וגם הוא מגרה לקרא את הספר שזה גם יתרון.