ביקורת: גטסבי הגדול

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 17 במאי 2013Posted in: ביקורות
מאחורי הפיצוץ הויזואלי עם הקונפטי והשמפניה והשירים שזזו אחורה בזמן מתגלית דרמה של חדר אחד
שם רשמי
גטסבי הגדול
שם לועזי
The Great Gatsby
בימוי
באז לורמן
תסריט
באז לורמן
פ. סקוט פיצג'רלד
שחקנים
איילה פישר
טובי מגווייר
לאונרדו דיקפריו
קארי מוליגן
לדף הסרט

בשנותי הצעירות והפגיעות יותר נתן לי אבי עצה, שמאז אני הופך בה שוב ושוב במוחי: "כל פעם ‏שיבוא לך למתוח ביקורת על מישהו", אמר לי, "פשוט תזכור, שלא כל האנשים בעולם זכו ליתרונות ‏שהיו לך". אבל ככל שאני מנסה, אני לא מצליח לחשוב על יתרונות שהיו לי שלא היו לבאז לורמן. ‏אז אני מניח שמותר לי לבקר אותו.‏

כמובן, אבא שלי אף פעם לא אמר שום דבר כזה, אני רק ציטטתי את פיסקת הפתיחה של "גטסבי ‏הגדול", ספרו הקלאסי של פ. סקוט פיצג'רלד, שלבושתי אף פעם לא קראתי. כי אם יש דבר אחד ‏שלמדתי מבאז לורמן, הוא שאם אין לך הרבה מה להגיד בעצמך, אתה תמיד יכול לצטט מהספרות ‏הקלאסית עם היפ-הופ ברקע. כמו שאמר פעם פ. סקוט פיצג'רלד: " לא רציתי בגיחות שלוחות-רסן ‏עם הצצות יחסניות אל תוך לבו של האדם". אני לא לגמרי בטוח מה זה אומר, אבל מצאתי רק את ‏פרק הפתיחה של הספר מתורגם לעברית וצריך להסתפק במה שיש.‏

בדיוק כמו "בדרכים" שיצא אצלנו לפני שבועות בודדים, "גטסבי" הוא עיבוד לספר קלאסי. כל כך ‏קלאסי, שהבמאי מעריץ את הטקסט שלו. כל כך מעריץ, שהסרט כולל ציטוטים נרחבים מתוך ‏הטקסט בסרט עצמו, כשהם מוקראים, או לפעמים אפילו מוצגים בטקסט כתוב על המסך. לפעמים ‏אנחנו רואים משהו מתרחש, ואז שומעים את טובי מגווייר מתאר את אותו הדבר עצמו במילותיו ‏של פיצג'רלד. וזה, כמובן, מייתר את עצם קיומו של הסרט. כבוד למקור זה מצוין, אבל עם כל ‏הכבוד לכבוד, אם מעבדים את הספר לקולנוע צריך לעבד אותו לקולנוע; ליצור את אותו הסיפור ‏במדיום אחר. זה לא קל. אף אחד לא אמר שזה יהיה קל. אבל אם אתה לא מוכן לוותר על הטקסט, ‏אז למה להסריט אותו מלכתחילה?‏

הספר עוסק, כפי שלמדתי מהסרט, בגטסבי. גטסבי הוא איש עשיר מאוד, שרכש ארמון ענק בלונג ‏איילנד בשנות העשרים העליזות, ועורך שם מדי שבוע מסיבות עצומות ואקסטרררררבגנטיות. ‏כולם מכירים את גטסבי, למרות שבעצם מעט מאוד אנשים בכלל ראו אותו, או יודעים משהו עליו. ‏מספרים עליו כל מיני דברים – שהוא מרגל בשביל הנאצים, שהוא גיבור מלחמה, שהוא הופך ‏בלילות ירח מלא לניקול קידמן. רק בפני המספר, שכנו של גטסבי, הוא חושף את עצמו בהדרגה ‏ומגלה מה הסיפור האמיתי שלו.‏

כמובן, מכיוון שזה סרט של באז לורמן, יש מה לראות ב"גטסבי". בהתחלה זה נראה כמעט כמו ‏רימייק של "מולין רוז'". גם כאן יש סיפור מסגרת בהווה מדכדך, שבו המספר רכון על מכונת ‏כתיבה, ומתקתק סיפור על עבר מדהים ומרהיב וגרנדיוזי ומשפריץ ומלא חגיגות ומוזיקה מודרנית ‏שאיכשהו חזרה מאה שנה לאחור בזמן. גם כאן המצלמה מתעופפת בין בנייני העיר ובין בחורות ‏מרקדות (צ'רלסטון במקום קאן קאן) וגברים בחליפות, ורק את פריז מחליפה כאן ניו יורק רבתי. ‏הפעם זה אפילו נעשה בתלת-מימד, אם כי מיותר: נכון שלפעמים פתיתי שלג עפים לתוך האולם, ‏אבל הייתי מעדיף בהרבה צבעים בהוקים ורוויים כמו שצריך על פני עומק אפלולי. כך או כך, ‏הפתיחה של הסרט – עוד לפני שאנחנו פוגשים את האדם הגדול שעל שמו הוא נקרא – היא פיצוץ ‏ויזואלי עתיר פרטים וזיקוקים וקונפטי ושמפניה והילוך איטי ותלת-מימד וג'יי-זי ולמה לא? באנו ‏לסרט, נכון?‏

ההבדל הוא ש"מולין רוז'" היה סיפור גדול מהחיים על אהבה, חירות, אמת, ויופי שלורמן כתב ‏בעצמו, ולכן היה יכול להשאיר אותו לכל אורכו גרנדיוזי, מטורף וקאמפי ככל שיחפוץ – והוא ‏בהחלט חפץ. "גטסבי", לעומת זאת, מתגלה אחרי הקונפטי והמסיבות כסיפור קטן על אנשים, ‏והחומרים הבסיסיים שמהם מורכבים סיפורים כאלה: מי אוהב את מי, מי בגד במי ומי יילך עם מי. ‏זה לא נגמר בשואו, או בשיר: סצינת השיא של הסרט היא כמה אנשים שיושבים בחדר אחד ‏ומשוחחים זה עם זה. לא משנה כמה פעמים המצלמה תעשה את הדילוג מצד אחד של המפרץ ‏לצד השני ב-5.4 שניות, הסיפור העיקרי עדיין היה יכול להיות ‏מחזה קאמרי. ‏

גטסבי מתנהג לפעמים כמו ‏מכשף יודע-כל ולפעמים כמו נער מאוהב וחסר ביטחון – ולכן מגלם ‏אותו לאונרדו דיקפריו, וקצת קשה לדמיין מישהו אחר בתפקיד. זה אולי התפקיד הטוב ביותר שלו ‏כשחקן מאז שעבר את גיל ההתבגרות. מנגד, טובי מגווייר מגלם את המספר, דמות כמעט נטולת ‏דמות: התפקיד העיקרי שלו הוא להיות נוכח בזמן שדברים קורים לדמויות האחרות, כדי שיוכל ‏לספר על כך. ואפילו את זה הוא עושה רע. מגווייר כאן נראה בדיוק כמו פיטר פארקר, בדמות ‏הנעבעכית הלא משכנעת שלו. אפילו כשהתפקיד שלו מתמצה בהקראת קטעי פרוזה מתוך הספר, ‏הוא קורא אותם באופן מונוטוני כאילו הוא לא הבין את הטקסט. קארי מוליגן, שמגלמת את דייזי, ‏היא שחקנית מצוינת, והיא מגלמת נסיכה יפהפיה ומקסימה. וזה חבל, כי אני מבין שעל פי הספר ‏הדמות שלה היתה אמורה להיות בעלת עומק הרבה יותר מ"נסיכה יפהפיה ומקסימה". ‏

באז לורמן הוא מעולה בהגזמה. הוא טוב בקליפים, בעיצוב פסקול, בקיטש מתפרץ וחסר ‏בושה, ‏בהעמסת מיליון פרטים על המסך עד שצריך עיניים של זבוב כדי לקלוט את הכל. בקיצור, ‏הוא ‏ממש טוב בלעשות את "מולין רוז'". אבל הוא לא כל כך טוב בלעשות את "גטסבי הגדול". ‏את ‏החלקים המשמעותיים של הספר – אלה שמתחת לעטיפה הצבעונית והמרשרשת – הוא ‏מפשט ‏ומרדד. או לפחות, אני מניח שזה מה שהוא עושה, כי בספר כל כך מהולל חייב להיות יותר ‏עומק ‏ומורכבות מבאופרת הסבון הדי בסדר שהסרט "גטסבי" היה. יש טקסטים טובים. הם, רוב ‏הזמן, ‏משוחקים טוב. אבל שאני אגיד שהבנתי, על סמך הסרט, מה הפך את הסיפור הזה לאחד ‏מעשרת ‏הספרים הגדולים של המאה העשרים? לא. לספר הזה כנראה הגיע יותר. אולי אפילו הגיע ‏לו שיעזבו אותו בשקט ולא יעבדו אותו למדיום שהוא לא מתאים לו.‏

תגיות: