במקור: The Great Dictator
תסריט, בימוי ורוב השחקנים:
צ'רלי צ'אפלין
"גבירותי ורבותי, צעירים
וצעירות, אנשי ההנהגה והעולם
החופשי עדיין!
שטורם שטורם גשפרכט אוינזלוט יהודי אאוף גפלוכן איך בין עוזה אונד וגרשלופט ניחט וסט די גבורן ואי גבאפלכחטמיזונגנינגן הפלאכו וון איסט דאיי נויןברוק גיהט-אונד סלוטרמאייר?"
האזנתם לנאומו של אדנואיד הינקל, הדיקטטור של טומניה. הנאום התקבל בתשואות ספונטניות בנות ארבעים וחמש דקות, אבל חלק מהצופים עדיין שואלים את עצמם מה מזכיר להם האיש עם השפם.
בטומניה, בין שתי מלחמות העולם, עלתה לשלטון מפלגתו של הינקל (צ'אפלין), המתאפיין בתאוות כיבוש בלתי-נשלטת, בשגעון גדלות מסוים, ובאנטישמיות חריפה אך תועלתנית. כמו כן הוא ניחן במראה המזכיר נמרצות ספר יהודי (שוב צ'אפלין), ששירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה הסתיים במבצע חילוץ נועז של טייס, מבצע שהסתיים בטיסה הפוכה, נחיתה שלא כדרך הטבע, ואיבוד זיכרון מוחלט. הספר שכח מאיפה הוא בא, לאן הוא הולך ואת העובדה שמעולם לא עשה סרט מדבר קודם, ואושפז לעשרים שנה בקירוב.
יש הבדל אחד משמעותי בין השניים: הינקל לא סותם את הפה, והספר בקושי פותח אותו. אדנואיד היטלר – סליחה, הינקל – נואם ללא הרף נאומים בג'יבריש גרמני, כשעדת מעריציו נוהה אחריו: בייחוד כך הדברים ביחס לפילדמרשל הרינג, איש שמן שבהתאם לשינויים במצב רוחו של הינקל מקבל ומאבד מדליות כמעט באותו קצב שהוא נושם, ולגארביטש (זבל), שר התעמולה קפוא-הרוח של טומניה, מומחה לסיסמאות, לשיסוי המונים, ולניפוח האגו של הינקל, הסובל כנראה ממאניה דיפרסיה. כמו-כן מצויד הינקל בכמות נכבדה של פסלים, בניינים ומזכירות, בבעלת ברית הפכפכה למדי (בקטריה, בראשות בנזינו נאפאלוני, רודן גדל-גוף בעל נימוסים גרועים יותר מיגאל שילון), ובנטייה בלתי נשלטת לשחק עם צעצועים, בעיקר מגודל מדינה ומעלה, כגון שכנתו אוסטרליך.
הספר, לעומת זאת, כמעט ולא מדבר. לאחר שהוא בורח מבית החולים הוא מוצא את עצמו באמצע הגטו היהודי, בלי לדעת מי נגד מי. עד שהוא מבין מה קורה, הוא מסתבך עם השוטרים המקומיים – אנשי פלוגות סער בהמיים ושוטים. למזלו, בדיוק בזמן שאלה מתכוונים לבדוק בעזרתו האם עמוד-החשמל המקומי מסוגל לשאת אדם בצווארו, מופיע מפקד טומני בכיר, המתגלה כטייס שאותו הציל. זמנית נהיה שקט, והספר יכול לנצל את זמנו להתאהבות בחנה (פולט גודארד) הנאווה, נערה יהודיה ענייה וחסודה בעלת אופי, וחבטת-מחבת צידית מרשימה.
גם אם יש לכם ידע היסטורי פחות מהממוצע אצל תלמידי תיכון ישראליים, ואתם משוכנעים שבזמן הסבים והסבתות שלכם הדינוזאורים עוד לא ירדו מהעצים ורוב המשפחות הסתדרו עם אינטרנט איטי, לא תתקשו להבחין שצ'אפלין ממשיל כאן משל היסטורי שקוף מאוד: היטלר הוא הינקל, גבלס הוא גארביטש, גרינג הוא הרינג (על פי המשקל, יותר פרה מדג), נאפלוני הוא מוסוליני, וכיו"ב. כל מאפייני טומניה הם וריאציה על גרמניה הנאצית שלפני המלחמה. אפילו נראה לי שזיהיתי שני שחקנים דומים לבכירים נאציים אחרים, שלא הוזכרו בשמם.
את 'הדיקטטור הגדול' ביים צ'פלין ב-1940, לאחר השלב הראשון של מלחמת העולם השנייה. ארה"ב היתה עדיין נייטרלית, ואיש לא באמת ידע מה עתידות השנים הבאות להביא לעולם. במצב הזה, הטקטיקה של צ'אפלין היתה קבילה. היטלר נתפס כסתם עוד רודן, רשע מרושע אך לא כדמות הרשע המוחלט שאחרי מלחמת העולם השנייה. אצל צ'אפלין הוא מגוחך, תאב-שלטון עד כדי טמטום, המשטר שלו לא יעיל, ועוזריו אווילים. פלוגות הסער שלו נראות תחילה כאילו יצאו מקומדיות פשע של תחילת ימי הקולנוע: חבורה של אנשים עם אלות שרצים ורצים עד שמישהי מורידה להם מחבת על הראש או שהם מחליקים על בננה.
לפחות בשבילי, זה היה הקטע הבעייתי בסרט: ההגחכה של צ'אפלין קצת יותר מדי תמימה ובנאלית כאן. הרי היה הרבה יותר טוב לעולם לו ההנהגה הנאצית באמת הייתה חבורת אווילים.
מהרגע שנגמרת הפתיחה (המבריקה), באה בערך שלושת-רבעי שעה שבה, למעט סצינה או שתיים, הסרט פשוט לא מצחיק מספיק. הדמיון בין צ'אפלין להיטלר הצחיק מאוד את בני זמנו, אבל היום זה לא מספיק. וגם בהמשך יש בעיות: גם בלי תודעה היסטורית מפותחת, סלפסטיק-נוסח-מוסוליני לא כל כך עובד; נאפלוני, גדול ושמן ועליז, מפריע לסרט כמעט בכל פעם שהוא פותח את הפה.
נוסף על ההצחקה הלעיתים-לא-כל-כך מצחיקה, אין לצפות מהסרט להגיון פנימי מרובה. בעלילה חורים גדולים, ולעיתים דמות זאת או אחרת מתייצבת לה בפוזה תיאטרונית על-מנת לנאום לקהל הצופים מסר שצ'אפלין רצה להעביר לו. כדי, למשל, שייראה הגיוני שמישהו עומד לפני רודן כהינקל/היטלר ואומר לו משהו בסגנון "המטרה שלך תיכשל בגלל שהיא מבוססת על רדיפת אנשים חפים מפשע, דבר שהוא גרוע מרשע – הוא טיפשות", צריך לכבות טוב-טוב את המוח. וגם מחנות הריכוז נחמדים מדי, ועל פרעות כגון אלו של פלוגות הסער היה כל יהודי בזמן הנאצים חותם בשתי ידיים. זה נכון, הסרט הוא קומדיה, ולא מחויב לאמת היסטורית, אבל זה מציק. גם אחרי צ'אפלין עשו פרודיות על היטלר – בולטות אלו של חבורת מונטי פייטון ושל מל ברוקס – אבל אצל צ'פלין אין את המודעות. לא יכלה להיות לו, ובכל זאת.
אבל, ואבל גדול: ככל שהסרט מתקדם, הוא הופך להיות מקבץ של סצנות מופת, אחת אחרי השנייה. חלק מן הסצנות קשורות לעניינים "אישיים" (למשל, תגלחת מוסיקלית) וחלק מהן לעניינים "פוליטיים" (למשל, מאבקי הכוח בין הינקל לנאפאלוני), והן בנויות לתפארת מבחינה ויזואלית, ומצחיקות מאוד. צ'אפלין תופס קצב ומכה בצופים בסצינה אחר סצינה, מעוצבות ומתוכננות לתפארה, ציניות, ארסיות ומגוחכות כאחד, ועד כמה שלא נעים לומר – הדיקטטורה מעולם לא היתה מצחיקה כל-כך. צא'פלין הלך על מקבץ: כמות הסצינות המופתיות מספיקה כדי לפרנס כמה שנתונים של סרטים הוליוודיים. הסרט הופך מצחיק יותר בעקביות, וגם המסר הפוליטי שלו הופך יותר אפקטיבי. גם אם עדיין נותרים פה ושם מסרים שלא עומדים במבחן השנים (למשל, "אם היהודים יפעילו אלימות נגד המשטר הנאצי – יהיה יותר גרוע"), הכוח והישירות עושים את שלהם. אם נביא בחשבון את הנסיבות, את ביטוי העמדה הפרו-מלחמתית ואנטי-נאצית החזקה בזמן שזו לא היתה באופנה בארה"ב, העוצמה של הסרט עוד גדלה. אבל דומני שהמסרים יכולים לגעת גם במי שלא התעמק בהיסטוריה אמריקאית של מלחמת העולם השניה.
הסרט נגמר בנאום. מאז הפעם הקודמת שראיתי אותו עברו יותר משלוש-עשרה שנים. באופן מפתיע, הנאום רק הפך חזק יותר בצפייה שניה. גם אם הוא מאוד תמים, ויש שיאמרו בנאלי, המסרים בו (בניגוד להגחכות בחלק הראשון שבסרט) דיברו ברובם אלי, ונדמה לי שגם לשאר הקהל (המצומצם) בהקרנה. אין שם הרבה: רק מישהו מדבר, על רקע שמיים. לא אפקטים, לא סאונד. אפילו אין קלוז-אפים על פרצופים בקהל או על הקהל בכלל. רק מישהו מדבר. אבל מה שהוא מדבר – קלאסיקה.
ובסיכום, זה מה יש: הרבה מאוד סצינות מופת, הרבה בדיחות מוצלחות עם חוט עלילה חלש במקצת שמקשר ביניהן, כמה קטעים חלשים, ושטורם שטורם אובן איינהוף קלינגן קלאנגן פון-הפטקופף אוף אולם יא באיירהונד דאס אודר די פליפלואלדט גשפרוט, ויפה שעה אחת קודם!
- צ'רלי צ'פלין
- קטעי וידאו של צ'פלין
- תיק צ'פלין ב-FBI
- הדיקטטור מחנך
- נאום הספר
- מוזיאון היטלר
- לזכור
- תעמולה נאצית
סרט נפלא!
גם אני ראיתי אותו לפני המון שנים, ולכן מה שאני בעיקר זוכרת זה את הסצינה עם הגלובוס, הנאום והרומן היפה עם פולט גודארד. עדין ונאיבי.
גם "החיים יפים" היה קומדיה על השואה, וגם לגביו היו טענות רבות, בין היתר – שהסרט עוזר להכחשת השואה כי הוא הראה שמחנות ריכוז הם דבר משעשע. ועדיין אני חושבת, שב"הדיקטטור הגדול" היה מסר אנטי מלחמתי ואנטי נאצי חזק, במיוחד בהתחשב בכך שהוא נעשה בשנים הרלוונטיות.
בלי קשר, לכל מי שהצביע לצ'רלי צ'פלין בסקר החייב-להשלים-חור-בהשכלה, זה סרט מצויין.
אם כבר מזכירים את החיים יפים
בהתחשב בביקורת שהושמעה נגד בניני על הסרט (אני, אגב, ממליץ על החיים יפים. אלא אם אתם שונאים את בניני), אם כשהדיקטטור הגדול יצא היו יודעים את מה שיודעים עכשיו, האם יש סיכוי שהסרט היה הופך לכזו קלאסיקה? לדעתי, התמימות של אמריקה באותה תקופה (פרו-פרל הארבור) מנעה מהם להבין את הסרט בכל עומקו. נראה לי שרוב האנשים יותר התרכזו בעובדה שצ'רלי צ'פלין מדבר ובצחוקים.
זה קצת, ולא שאני משווה
בין הטרגדיות או בין הסרטים, כמו לשאול – האם "מת לחיות 2 (זה עם המטוסים)" היה הופך לכזה קלאסיקה אחרי ה- 11 בספטמבר?
אמרתי "קצת".
כשראיתי את הסרט בפעם הראשונה, לא ידעתי שהוא הופק תוך כדי מלחה"ע ה-2, ועדיין הוא השאיר עלי רושם עז.
בכל מקרה, כן ידעו או לא ידעו, כל זה לא גורע מההנאה שנגרמת מהסרט, ואפילו אם זו נגרמת מהעובדה שצופים בסרט מעידן אחר לגמרי.
מאוד קצת
סרטים על השואה ועל הפוליטיקה הלא יציבה של מלחה"ע II לא היו קיימים לפני שהיטלר עלה לשלטון. התרסקויות וחטיפות מטוסים בידי טרוריסטים קיימות כבר עשרות שנים, הרבה לפני התאומים. השאלה שלי היא פשוט איך היו מקבלים קומדיה של דמות קומית מוכרת כמו צ'פלין על גרמניה הנאצית אם הייתה נעשית לאחר שנודעו הזוועות. זו כנראה שאלה היפותטית כי לא נראה לי סביר שצ'פלין היה עושה כזה סרט אחרי המלחמה. בהתחשב בכעס של אנשים רבים על בניני, שגם עשה קומדיה שמתרחשת בזמן השואה (הוא לא *צוחק* על השואה, הוא מתייחס אליה דווקא די ברצינות), הייתי מצפה שהדיקטטור הגדול לא היה עובר בלי ביקורת קשה אם היה נעשה אחרי המלחמה.
מאוד קצת
צריך לזכור – הדיקטטור הגדול *אינו* סרט על השואה. הוא סרט על מלחמת העולם השניה. השואה עדיין לא הייתה קיימת (לא בתודעה וגם, במידה מסוימת, לא למעשה) כשהוא נעשה.
יש מעט מאוד סרטים על השואה, למרות שיש המון סרטים על מלה"ע II. השואה הרבה פחות פוטוגנית, ומאוד קשה לעשות סרט על דמות שמתה בצורה כל-כך גרוטסקית בסוף. אולי הבעיה העיקרית עם סרטי שואה היא שמתוך הקונבנציה של הקולנוע עצמו, סרט על השואה בהכרח יהיה על דמויות (או אנשים אמיתיים) ששרדו אותה. הם יהיו מרכז הסיפור.
קחו למשל את "רשימות שינדלר" (אם יורשה לי דיון רציני בעין הדג): ישנה הסצינה בה העוזר של שינדלר מועלה על רכבת, ושינדלר רץ ודורש להוריד אותו ממנה מיד. ברגע האחרון, במעין מיני-קליימקס, העוזר נמצא, והוא יורד מהרכבת. אנחת רווחה. הכל בסדר. מה? רגע, לא הכל בסדר – על הרכבת יש עוד מאות ואלפי אנשים שמובלים אל מותם, לא? אבל הסרט לא מדבר על זה, הסרט מתרכז במי ששרד. הוא היחיד שיש לו פרצוף ושם, כל השאר – דמויות משנה במקרה הטוב, וניצבים במקרה הרע. שפילברג ניסה להפנות את תשומת ליבנו לרצח דרך הילדה בשמלה האדומה, כשם שבניני הפנה את תשומת ליבנו לרצח דרך ערימת הגופות שרואה דמותו. אבל סצינות כאלו בהכרח תהיינה שוליות לסיפור העיקרי.
וכבר עשו החמישיה הקאמרית פארודיה מצויינת ששילבה בין "רשימת שינדלר" לבין "שואה" של קלוד לנצמן(?)…
החמישייה הקאמרית עשו פארודיה על
רשימת שינדלר? הכל כדי להרחיב את התפקיד של רמי הויברגר, הא?
אכן.
אחד הקטעים הטובים והמבריקים ביותר של החמישיה, אלא שעשית לו ספוילר…
אם כבר מזכירים את החיים יפים
צ'אפילן אמר בעצמו שאם היה יודע על עתיד המלחמה, הוא לא היה מעז לעשות סרט שכזה.
אם כבר מזכירים את החיים יפים
זאת שאלה לא הוגנת. הסרט לא היה *יוצא* בכלל, במתכונתו הנוכחית, אם צ'אפלין היה יודע מה באמת קורה (או עומד לקרות) בגרמניה. צריך לזכור שהפתרון הסופי החל רק בשנת 1941, ולאיש לא הייתה סיבה לחשוב, בזמנו, איזה זוועות המשטר הנאצי עוד מסוגל להן.
לכן זו שאלה היפותטית
לפעמים אני חושבת שראיתי סרט אחר
מאשר שאר העולם.
"החיים יפים" זאת קומדיה על השואה? אף פעם לא הבנתי את הטענה הזו. החצי הראשון, שהוא בעיני החלק הקומי, לא עוסק בכלל בשואה. והחלק השני, טוב, בדרך כלל אני צוחקת בקומדיות.
ואני ל א ראיתי שם הצגה של מחנות בצורה משעשעת. ראיתי שם נסיון כואב של אבא להציג אותם כמשעשעים לבן שלו, בשעה שהיה ברור לחלוטין שהם לא.
זה מה שאני מנסה לשכנע אנשים. אני מניח שיש פשוט טאבו שאוסר לראות דברים מסויימים כמו השואה (או התאומים בארה"ב) בזווית קצת שונה מסרטים דוקומנטרים ישנים והרצאות בתיכון. אני טוען שמי שחושב שהחיים יפים צוחק על השואה, לא טורח בכלל לנסות להבין את הסרט.
זה לא צוחק על השואה,
זה צוחק עם השואה. הרבה יותר גרוע.
ניסיתי הרבה להבין אותו, וכל פעם רע בעיני יותר. מתישהוא אכתוב על זה ביקורת, ואז יהיה מקום להתווכח.
עד שתכתוב ביקורת
תוכל לפרט מה הכוונה ב"צוחק עם השואה"?
משתמש בשואה ככלי
למשהו לא קשור בכלל. לדעתי. שלא לדבר על כמה עיוותים שהוא היה צריך לדעת מהם.
משתמש בשואה ככלי
אתם מודעים לספר של קובי ניב
על הנושא הזה בדיוק?
אני מודע לקובי ניב
אישית אני מתייחס אליו כ"מכחיש בניני". אחד שישקיע שבועות של מחקר למצוא את הפרטים הקטנים ביותר בסרט כדי להוכיח שהוא מכחיש את השואה. מבחינתי, יש משהו טיפה חולני בלרכז כאלה מאמצים להוכיח משהו שאין לו הוכחה חד-משמעית. לגבי הטענה שהחיים יפים משתמש בשואה ככלי למשהו לא קשור, אני עדיין לא לגמרי מבין את הטיעון. הרעיון העיקרי בסרט הוא שהאב מודע לזוועות ולגזענות ובניני סומך על הצופים שגם הם מודעים. היחיד שבעצם לא רואה את הדברים כמו שהם הוא הילד. למעשה, השואה וגילויי האנטישמיות שקדמו לה מוצגים כדברים נוראיים בסרט, אבל מכיוון שחלק גדול מהסרט מוצג מנקודת המבט של הילד, אנחנו שומעים גם את השקרים שהאב מספר. אני לא חושב שהשואה מוצגת בסרט כדבר אחר מלבד רצח-עם והשקרים הם טעות של האב. זו עובדה (אולי
) שבסופו של דבר הבן הוא זה שמספר את הסיפור והוא מספר על מה שאביו הקריב בשבילו, כך שבכל אופן הבן מודע למטרת המחנה ולא נשאר עם הרושם שהכל משחק.
יותר מזה- הסיפורים של האב מוצגים בבירור כסיפורים. ברור לכולם שזאת הדרך שלו להציג את הדברים, וש"כל הקשר בין מה שהוא אומר לבין המציאות מקרי בהחלט"…
בסרט זה מאד ברור- כשהחייל הנאצי אומר דבר אחד, והאבא מתרגם לילד משהו אחר.
אני איתכם בכל מילה!
אהבתי מאד את "החיים יפים" והחצי השני לא היה בעיני קומדיה, אלא סאטירה(?) אירונית להחריד, עם הומור כ"כ מריר שכל בדיחה רק השאירה לי גוש בגרון – הפער הברור בין הידע שיש לי לסיפורים של האב…
אני חושבת שאפילו בכיתי שם לקראת הסוף.
יש לי אותו בוידאו ואני פשוט מפחדת לצפות בו שוב, כי הוא אולי לא היה כבד ומדכא כמו סרטי שואה אחרים שראיתי, אבל בהחלט אפקטיבי…
החיים יפים...
למרות שאני בדר"כ מעדיפה לשתוק, הפעם אני פשוט לא יכולה…
ראיתי את "החיים יפים" – כסרט אפשר לומר שהוא מצא חן בעיני, אבל בעניין השואה הייתה לי איתו בעיה.
גם לי ברור לחלוטין שהסיפורים של האבא הם רק סיפורים. נו, באמת. אבל אתה באמת חושב שילד היה מסוגל לשרוד באושוויץ? הוא לא! אנשים בריאים, חזקים – גופנית ונפשית, שנלחמו על החיים שלהם שם, נפלו כמו זבובים בכל יום. נכון, "זה רק סרט", אבל זה רק סרט על משהו מאוד אמיתי ומאוד מאוד כואב.
קשה לי שמנמיכים את הווליום של הנוראות (יש מילה כזו?), שכל האנשים בצריף נראים בריאים פחות או יותר, שלכל אחד יש דרגש משלו, או סתם לא צפוף – לא זוכרת בדיוק ועוד כל מיני דברים כאלו. זה ממש הפריע לי וצלצל לי כמו צעד בדרך להכחשת שואה. הרי היו מספיק מכחישי שואה שלא שללו את עצם קיום המחנות, אלא רק הפחיתו מעוצמת הזוועה שבאמת הייתה שם. טוב, מלחמה, מה אתם רוצים – לכולם רע, לכולם אין אוכל… היה לי קשה עם הסרט הזה ואני מצטערת שבניני לא "הסתפק" בחלק של "לפני המחנות" או בילד שהסתתר אצל גויים (סיפורים קשים בפני עצמם, אבל באמת אנושיים יותר לרוב).
אני לא יודע איך זה נראה באיטליה
כמו שכבר ציינתי הסרט בונה על זה שהקהל מודע למחנות ההשמדה ולכן לא מתרכז בלהמחיש את כל הרציחות, אלא רק רומז עליהן דרך ראייתם של ההורים. אני לא רואה בסרט שום נסיון להכחיש את השואה (מלבד הסיפורים של האב, שהם מן הסתם לא נועדו למבוגרים, אלא רק לבן שלו) ולמעשה מצאתי את הסרט הזה יותר אמין מסרטים אחרים שראיתי בהם הראו בפרוט כל רצח במחנה.
לגבי הטענה שלך, לפי עדות מגוף ראשון של סבתא שלי, ילד כן יכל לשרוד באושוויץ. סיכויי ההשרדות שלו אמנם היו כמעט אפסיים, אבל זה לא היה בלתי אפשרי כמו שלא היה בלתי אפשרי לברוח משם.
הצרה היא, שהיה אפשר לא להראות
כלום. אם בניני היה רוצה, הוא יכול היה לעשות סרט על השואה בלי שיראו שום דבר, ורק לסמוך על מודעות הצופה. אבל הוא הראה דברים, ומה שהראה הוא הראה מעוות. וזו הבעיה – מה שהוא כן הראה, לא מה שהוא לא הראה.
הוא הראה את מה שהדמות ראתה
חצי מהסרט בכלל התרחש מחוץ למחנה והחצי השני התייחס בעיקר ליחסים בין האב והבן (מצב אורי קליין?). אני מבין את הטענה שמה שהוא הראה נוטה להתפס כ"עיוות האמת", אבל לדעתי זה די מתאים לשאר הסרט. הוא יכל להראות רק אנשים סובלים והוצאות להורג, אבל במקום זה בחר להציג את התמודדות הדמות. אני לא הולך לטעון שהסרט מדוייק עובדתית או שהרעיונות בו הודגשו כמו שצריך. מה שאני כן טוען זה שאני לא ראיתי בסרט שום הכחשת שואה או הקלה ברצינות הנושא. מבחינתי הסרט הדגיש את הסבל והאימה שיהודי אירופה הרגישו דווקא על-ידי הקושי של האב להבין את המצב. כשהוא מתלונן שהסדן הראשון כבד ומתפלא שיש עוד, אנחנו לומדים שהוא עצלן או חלש, אבל גם מבינים את ההלם של מי שרק הגיע למחנה ועוד לא עיכל איפה הוא. כשהוא מספר לבן שלו שהכל משחק, בניני לא מודיע לקהל שמה שהם יודעים גם ככה שקרה, לא קרה באמת. הוא מודיע להם שהוא כל-כך מפחד שהוא לא מסוגל לומר לבן שלו שהוא בסכנה.
היו ילדים במחנות ריכוז
בספרים של פרימו לוי הוא מתאר ילדים בגטאות שהוא ראה במו עיניו. מבירור שערכתי בעקבות הסרט עם פרופ' קולקה (מגדולי חוקרי השואה) הוא טען שזה בהחלט יתכן שעם הפסקת פעילות תאי הגז הגיעו ילדים למחנות השמדה ונשארו בחיים. הוא הביא לי עוד כמה דוגמאות שבהן ניתן היה למצוא ילדים במחנות ריכוז ולא אכנס עכשיו לעובי הקורה.
הסרט מצא חן בעיני בעיקר בגלל המבט האנושי על מה שקרה במחנות ובגלל ההימנעות להיטפל לנושא בצורה שבלונית ושחוקה.
ממש לא מסכים
רוב שורדי השואה (מישהו העיר לי על זה שלקרוא להם ניצולים זה לא מתאים כי אנחנו ניצלנו מהשואה, הם שרדו אותה) שעדיין חיים היום היו אז ילדים, או לפחות נערים. בכל זאת עברו כמעט 60 שנה מאז.
ממש לא מסכים
גם אני. לא כל ניצולי השואה עברו במחנות השמדה. ומבין הילדים הקטנים, שרדו הרבה פחות מאשר מבין הנערים.
אוח, אני שונאת את
ההתפלפלויות הלשוניות הללו. אם זה ככה, אז גם כולנו ניצולי הטיטאניק, ניצולי רעידת האדמה הגדולה בצפת, ניצולי אסון התאומים וניצולי התפרצות הר הגעש בפומפיי. אז יופי, היתה כאן התפלפלות לשונית מעניינת, אבל מה התוצר? אף אחד לא מבין מה אתה רוצה.
ורק אתמול ניצלתי מהצגת תאטרון.
תחשבו הייתי שם באולם?
לא נעים.
גם אני
וזה גם בטח יעבור.
אבל כשמתקנים אותי אני בד"כ משתדל להקשיב. מותר להתעלם.
בכלל, מומלץ להתעלם מרוב מה שאני כותב.
גם אני לא מסכימה. איתך
הבן אדם היחיד ששמעתי אותו אומר את המשפט המעצבן הזה היתה המחנכת שלי בכיתה ט' (אדם נתעב ושפל כלפי תלמידיה). זה אולי נשמע חכם ואינטיליגנטי בשתי השניות הראשונות אבל ברגע שאתה חושב על זה, זה ממש חסר טעם וגם לא ממש נכון.
אפשר לומר 'שורדי שואה' במקום 'ניצולי שואה' אבל זה מיותר. ואילו לקרוא לדור שלנו ניצולי שואה זה פשוט לא נכון, האנשים היחידים שלהם אפשר לקרוא ניצולי שואה הם אלה שיכלו להיות בשואה אבל בגלל מאורעות כלשהם לא היו, נגיד יהודים שחיו בגבול בין רוסיה לפולין ואליהם הצבא הגרמני לא הספיק לפלוש.
וזה מזכיר את הסצנה הנפלאה
ב'אגדות וסיפורים' שעסקה בנושא.
תן לי לבדוק
מה זה 'אגדות וסיפורים' ואני אגיב.
תן לי לבדוק
זה יכול לקחת קצת זמן בהתחשב בשתי הביקורות עמוסות התגובות שיש בע' הדג. בכל אופן אני מציע לטובת שפיותך לא לקרוא את כל התגובות העוסקות בפ"מ.
או שאני יכול פשוט
לשים סימן ספוילר ולספר.
בסדר (
לאגדות וסיפורים)
יש שם סצנה שבה המשפחה יושבת לארוחת ערב, ואחד הבנים מספר שהוא קיבל משימה מביה"ס לראיין ניצול שואה. ואז האימא אומרת שטכנית, סבא שלו הוא ניצול. הבן השני שואל איך זה יכול להיות, בהתחשב בזה שהסבא הגיע לארה"ב לפני המלחמה. והאימא אומרת שאם הסבא לא היה נושא, הן היו כולם נשארים באירופה.
והיא אומרת את זה בכזה תיעוב…
תודה
עכשיו נהיה לי חשק לראות את הסרט…
לא 1936?
זה מה יש, ועם זה ננצח.
אחלה ביקורת. עשית לי חשק עז לראות את הסרט שוב. מהמוצדקות שבקלאסיקות הקולנועיות.
אכן
אני מסכים, אם כי מוכרחים להוסיף שבמקביל לאי הנעימות של האופן שבו לפעמים לוקחים את הנאצים בקלות, מוכרחים להעריץ את ההעזה ממש באותו הזמן.
וגם – הנאום בסוף הוא אכן קלישאי בטירוף, והסיבה שהוא בכל זאת מדבר אל הקהל, לטעמי, היא אחת – צ'אפלין פשוט שחקן ענק. גדול מהחיים. והוא יודע לעשות את זה גם עם טקסט כתוב, כמו שהוא מוכיח כאן.
הנאום
הסיבה שהנאום עובד , אם תשאל אותי, הוא שהוא שאף אחד לא טרח לספר לנאום שהוא קלישאה, אז הוא נעדר את הריח הסינתטי הנודף לרוב מקלישאות והוא הוא שהופך אותן למאוסות, הרבה יורת מעצם החזרה עליהן.
רק אני לא זוכרת נאום בסוף?
הנאום היחיד שאני זוכרת הוא דווקא מאמצע הסרט, כשהוא בעיקר עסוק בלהשמיץ את השרים שלו (ולצחוק על השמות שלהם).
מה לעשות, ראיתי את הסרט לפני יותר מעשור, איפשהו באיזור כיתה ח', אני מהמרת. אהבתי מאד, אבל אני בקושי זוכרת משהו… קטעים קטנים מפה ומשם.
אני זוכרת את הפתיחה עם מלחה"ע I, כי הראו לנו אותו שוב בתיכון (בשיעור היסטוריה), את הקטע הסופר מפורסם עם הגלובוס, ועוד 2 קטעים שממש אהבתי
:
• הוא נואם במשך דקה ארוכה והכתבנית מקלידה כשתי מילים, ואז הוא אומר עוד משפט קצר, והיא מקלידה מגילה… זה הצחיק אותי בטירוף בזמנו.
• הוא נכנס לחדר בו יש צייר ופסל שמציירים ומפסלים את דיוקנו, וכל פעם הוא נכנס, הם מיד קופצים ממקומם וניגשים במרץ למלאכה, ואז אחרי כמה שניות הוא אומר "מספיק!", ונוטש אותם מתוסכלים…
סוף
ביקורת מצויינת, בהחלט עשתה לי חשק לצפות בו שוב. מה חבל שהוא לא מציג כלל בחיפה, וגם בת"א זה קולנוע דיזנגוף השנוא עלי (די עמוס, אין חניה, אולמות קטנטנים עם מסכים עלובים, ושורות צפופות במיוחד שלא משאירות מקום לרגליים).
האם זה רק אני או האם יתכן...
1)סרט מצחיק! נהנתי מאוד, הסליפסטיק היחיד שעובד שראיתי מימיי
2)מצאתי דמיון שלא יכול להיות מקרי בין שפת הגוף ואופן הדיבור של הינקלר לבין ד"ר איבל מאוסטין פאוורס.
אין לי ספק שזה לא מקרי רק— מישהו יודע משהו על זה מעבר לכך?
האם מייק מייארס התייחס לזה האיזשהו ראיון? האם אני היחידה ששמתי לב לכך?! :-)
באעבה, שרה (מפלצת? איזה מפלצת?!)
הביקורת מאוד קלעה לדעה שלי
נתחיל מהסוף: הנאום. נאיבי כ"כ. אבל יפה. השאיר אותי עם חיוך עצוב לאורך כל היום.
קצת הדהים אותי שכזו סאטירה עברה בשנים האלו. היא כ"כ שקופה! (כל הזמן חשבתי לעצמי כמה היא בנאלית, וכל פעם נזכרתי שהשנה היא 1940, וזה די מדהים).
ועוד שתי הערות קטנות:
*אני לא כ"כ צחקתי. השתעשעתי קלות, אבל זה לא סוג ההומור שמדבר אליי.
*הסרט היה ארוך משחשבתי. לא ידעתי שעשו אותם כאלה ארוכים אז.
אני די בטוחה שבנאום המקורי
של הינקל בסרט מופיעה איזה שלוש פעמים המילה "בוחצלגיחצן". מפתיע אותי שלא כללתם אותה בציטוטים כאן. אחרי הכל, ברור שהוא למד את המילה הזו מאיתנו.
שאלה
הסרט הוא בעצם פארודיה (like, dah!) על מלחמת העולם השניה מנקודת מבט פחות או יותר אובייקטית (הם כבר סיפקו תחמושת לבריטניה, אבל לא ממש עשו משהו). השאלה היא האם הפרודיה היתה שונה במשהו אם היתה מצולמת אחרי 1941, והאם הקהל היה מגיב את הסרט בצורה דרסטית יותר?
זה לא מה שאני שאלתי?
בכל אופן, זו לא פרודיה אלא סאטירה על מלחה"ע II. פרודיה, ככל הידוע לי נעשית על יצירה כתובה, מצולמת או מומחזת ולא על אירועים אמיתיים.
באמת?
לא שמתי לב. סליחה.
סלחתי
הממ.
יחסית לזמן בו הוא הוצא (1940), הוא היה מאוד נועז. היתה בארה"ב מגמה בדלנית עזה למדי, הקרב על בריטניה עוד לא הסתיים. באמת שיש לי חשש שחלק מהקהל לא הבין את הקטע. מצד שני, סביר שחלק מהקהל גיבש בזכות הסרט עמדה פרו-מלחמתית.
אם הסרט היה נעשה אחרי הכרזת המלחמה, אבל בטרם הצפייה במחנות המוות (סרט של היצ'קוק, אגב), אני חושב שהתגובות לא היו שונות במיוחד. מהרבה כתבים של אמריקאים עולה שבשלב הלחימה הראשון (צפון אפריקה) הם התייחסו לגרמני הבודד בגיחוך. גם בסרטי תעמולה אותו זמן (למשל, "פרצופו של הפיהרר" מבית וולט דיסני, וסרט מצוייר באורך מלא ששכחתי את שמו), לא תמיד התייחסו לנאצים בתור הרוע המוחלט – לפעמים רק כמגוחכים.
נראה לי...
שלרוב היו אלה יהודים שהתייחסו לגרמנים כרוע המוחלט. אחרי אירוע היסטורי כמו השואה קשה להתייחס לאחראים עליו כמגוחכים.
ואילו לאמריקנים, לבריטים ולשאר מדינות ההסכמה קל יותר לראות בהם בני אדם, מכל סוג שהוא, אחרי הכל הם ניצחו אותם במלחמה.
ברוקס?
"להיות או לא להיות" של ברוקס הוא הפקה מחודשת — וחיוורת לחלוטין, לעומת המקור — של ארנסט לוביץ' (that great, great German director). הסרט הופיע בשלהי המלחמה (42).
ה''Heil Myself'' הופיע גם במקור?
ה''Heil Myself'' הופיע גם במקור?
אני באמת שלא זוכר את הסרט בע"פ, אבל למיטב זכרוני — כן.
אולי הכוונה לסרט ''המפיקים''
לא ראיתי את "להיות או לא להיות" אבל פארודיה על היטלר יש בסרט "המפיקים" המספר על מפיק כושל שמנסה להרים מחזמר בשם
את הסרט
ראיתי לפני בערך 10 שנים, בגיל 10 ומצאתי אותו דיי מצחיק. אני ממש לא יודע איך אני אמצא אותו היום, אני לא בטוח שאני רוצה לנסות. יש דברים שכדאי שישארו נוסטלגיים.
בכל אופן, אני דיי בטוח שאם הסרט היה נעשה ב46' או אפילו 43' הוא היה נראה שונה לחלוטין. אף אחד בתקופה ההיא, אחרי שנודע כל סיפור השואה, לא העיז אפילו לצחוק על היטלר. גם היום קומדיות על הנושא הן בגדר טאבו מסויים.
הסרט נעשה כסאטירה על השלטון הגרמני כמו שהחרצופים לפעמים מציגים פארודיות על השלטון הפלסטינאי.
אני זוכר, מסהסרט על צ'אלי צ'אפלין שהדיקטטור הגדול נכתב וצולם לפני תחילת המלחמה, דבר שמראה עד כמה גדול היה חזונו של האיש הזה. לצערי אני לא מצליח למצוא על כך לינקים. האם מישהו זוכר איזה לינק שבו מידע זה כתוב?
-האשף הדגול
תסלח לי אם אני לא
אשקיע הרבה זמן בחיפוש אחרי אתרים עם מידע שגוי?
אהמ...
ואם אני כאן (לרגל צפייה נוספת):
1) סצנת "התספורת המוזיקלית" מחייבת השוואה בין צ'פלין ללוני טונס; הם עשו גם תספורת מוזיקלית וגם סרטון שמבוסס על המחול ההונגרי של ברהמס…
2) זה רק אני או שבאמת טראמפ קרא את הספר של נפלוני?
רק רציתי לציין
שייס מתכננים להקרין 18 סרטים (אני חושב) רצוף של צ'אפלין ביום השנה למותו, במשך 29 שעות רצופות.
הדיקטטור בלווין
בסוף השבוע הקרוב עושים בלווין ספיישל לסרטי צ'ארלי צ'פלין, כשבמרכזו, ביום שישי בערב, ישודר בשעה 21:30 הסרט "הדיקטטור הגדול".
אני חושבת שהסרט ממש מדהים.. נתנו לי לראות אותו מתוך חובה.. כדי לעשות עליו עבודה. אני רק בת 17 וילדים בגילי ממש לא רואים סרטים של צ'רלי צ'פלין וכמובן לא בשחור לבן.
ממש נהנתי וראיתי אותו 3 פעמים ברציפות. צ'פלין עושה שם עבודה נהדרת הוא משלב (כמו בשאר העבודות שלו) בסרט פחד והומור. שזה מדהים בעיניי.
אני ממליצה לראות את הסרט הזה ולא רק אותו אלא גם את הסרט שמספר את סיפור חייו (ביוגרפיה שלו) שעשה בשנות ה-90 אם אני לא טועה.
תהנו…
אני מניח שהתכוונת לסרט ''צ'פלין''
בכיכובו של רוברט דאוני ג'וניור, שמסתמך על הביוגרפיה של צ'רלי צ'פלין עצמו.
http://www.imdb.com/title/tt0103939/
באמת חבל שגיל צעיר (אוי, הנוער של היום) יהיה נימוק לא לצפות בסרט רק כי הוא ישן.
לינק שחייב בדיקה רצינית
הלינק מוזיאון היטלר, אחרי שקראתי בו ועיינתי בו במשך כמה שעות וכן הלינקים שהוא מפרסם בתוכו די נראה לי שהוא שייך למכחישי שואה שמסווים את פעילותם באמתלה של שימור ההיסטוריה. אני חושבת שצריך לעשות משהו לגבי האתר הזה ולהביא אותו לידיעת מי שצריך לדעת.
טווידלדי
על מה אתה מדבר? הסרט צולם בשנת 1940! איזה ידע כבר יכל להיות להם בשנת 1940 על הגטאות, ועל מה שבאמת קורה בגרמניה? אני נדהמתי כשהתברר לי שהסרט לא צולם אחרי מלחמת העולם השנייה.
ואם אינני טועה מדי, כשהתברר לצ'אפלין עד כמה גרוע היה המצב בגרמניה, הוא עשה סרט נוסף (אך כמעט ולא פופולרי).
גטאות היו עוד ה-ר-ב-ה לפני גרמניה.
גטו הוא שם מקובל לרובע, שכונה או רחוב של יהודים, המסוגר ומופרד משאר חלקי העיר (הגדרה מילונית). גם ב'הסוחר מוונציה' של שייקספיר מדברים על הגטו היהודי. אלא מה, בזמן מלחמת העולם השניה המילה 'גטו' קיבלה משמעות עמוקה יותר, כזו המסמלת את השואה בלבד.
גטאות היו עוד ה-ר-ב-ה לפני גרמניה.
אני מודע לכך שגטאות היו קיימים לפני. לא התכוונתי שלא היה להם מושג מה זה גטו, אלא שלא היה להם מושג מה זה הגטו הנאצי
אז מה אתה רוצה ממני, למען השם?
ובבקשה, תביא ציטוטים שמצדיקים את התגובה הראשונה שלך, בפרט לאור תגובתך השניה.
קצת התבלבלתי.. אני כבר לא יודע על מה אנחנו מדברים..
אולי כדאי שאתחיל מהתחלה:
טווידלדי, אהבתי את הכתבה שלה (וגם את הסרט עצמו).
כתבת בכתבה את זה:
" וגם מחנות הריכוז נחמדים מדי, ועל פרעות כגון אלו של פלוגות הסער היה כל יהודי בזמן הנאצים חותם בשתי ידיים."
ואילו אני אומר שבשנת 1940 באמריקה לא ידעו כלום על טיב מחנות הריכוז שנבנו רק אז על ידי הגרמנים.
אבל על זה בדיוק טווידלדי מדבר בביקורת.
הוא מזכיר שהסרט בוים ב-1940, בזמן שארה"ב היתה עדיין ניטרלית והיטלר נתפס כסתם עוד רודן. בראיה לאחור, אמר טווידלדי, הנאצים הוצגו כחבורה תמימה ולא מזיקה. אז עוד לא ידעו למה הם מסוגלים. כיום אנחנו יודעים, ולכן זה כל כך מציק.
למען האמת
בזמנו הקטעים שמציגים את ה"התעללות" בגטו נחשבו לקיצוניים על ידי המבקרים והקהל.
נהנתי בטירוף.
באופן נדיר, הישבון והנאיביות רק מוסיפים לו חן. צ'פלין כובש הן בתור הספר והן בתור הדיקטטור. והסלפסטיק, להפתעתי, מתוזמן ומדוד טוב יותר ממרבית הקומדיות של זמננו. הייתי אומר שהפער בין הידע שלנו לזה של ארה"ב בזמן אמת רק מוסיף לסרט עניין, ולצ'פלין כבוד. ישמור האל כמה שנהנתי.
אגב, הופתעתי לגלות כי למרות שמדובר בסאטירה שמתבססת על מימיקה, הומור שטותי ומסרים נאיבים, לא הרגשתי בשום שלב שעולבים במנת המשכל שלי. למה אין מספיק קומדיות שמצליחות להמנע מסארקזם וציניות בלי להראות אינפנטיליות ופונות לאנשים מטומטמים בצורה קיצונית? הסרט הזה בהחלט עשה לי חשק.