מותחנים עם מגבלה גיאוגרפית הם המקביל הקולנועי ללהטוט עם יד אחת קשורה מאחורי הגב, או כתיבת מאמר דעה על המצב באוקראינה בחרוזים. לעתים קרובות הם נשמעים כמו תוצאה של התערבות: נראה אותך עושה סרט שלם שמתרחש מסביב לתא טלפון אחד? ("תא טלפון") נראה אותך עושה סרט שלם שמתרחש באוטובוס? ("ספיד". כן, הם רימו). זה כבר לא ממש חדש, וקשה להאמין שמישהו יצליח לשבור את השיא של "קבור" ("נראה אותך עושה סרט שלם שמתרחש אך ורק בתוך ארון קבורה?"), ובכל זאת "התו האחרון" נשמע כמו התערבות נועזת במיוחד, לא בגלל החלל שבו הוא מתרחש – בכל זאת, אולם קונצרטים שלם מספק הרבה יותר מרחב תנועה מארון קבורה – אלא בגלל שהרעיון עליו הוא מבוסס נשמע כל כך מטופש.
פסנתרן (אלייז'ה ווד, והוא ממש בסדר) עולה לבמת היכל הקונצרטים ומתחיל לנגן. לפתע, על גיליון התוים שלו, הוא מגלה הודעה: יש רובה צלפים שמכוון אליך, ואם תפספס ולו תו אחד, תמות. או במילים אחרות: "ספיד" על פסנתר. איך אפשר למצוא הצדקה הגיונית למצב כל כך מופרך? וכמה מעניין יכול להיות סרט שלאורך כולו איש אחד מנגן על פסנתר, וככל הנראה אפילו לא מזייף? לרגע נדמה שאולי הסרט הזה הוא בעצם מזימה נפשעת נגד צופי הקולנוע, שחשבו שהם הולכים לראות סרט מתח ולמעשה מאולצים לצפות בקונצרט קלאסי במלואו. לעזאזל! רצינו בידור אסקפיסטי וטפשי, נתקענו בשעה וחצי של סוגה עילית!
אז לא. "התו האחרון" הוא לא קונצרט, הוא אכן סרט מתח, ואפילו סרט מתח מבדר מאוד. ובכל זאת, הקהל התמים שהגיע לסרט ייחשף לתרבות גבוהה מהצפוי: לא מדובר במוזיקה של בטהובן, אלא בסרטים של היצ'קוק.
יותר משהוא "ספיד" על פסנתר, הסרט הזה הוא מה שהיצ'קוק היה עושה אילו היה חי היום ואוהב הוביטים. מה שכל כך כיף כאן הוא לא הסיפור – שהוא, אפשר להודות, דבילי לחלוטין – אלא האופן שבו הוא מצולם. חלק גדול מהסרט אכן מתרחש בנקודה סטטית אחת: כיסא, פסנתר, פסנתרן. ובכל זאת, ספק אם יש בסרט שני שוטים זהים מבחינת העמדת המצלמה. ותיקי הצופים ייזכרו מיד בסצינת השיא של "האיש שידע יותר מדי" של היצ'קוק, שמתרחשת גם היא באולם קונצרטים. הטריקים הויזואליים, כולל תנועות מצלמה מפתיעות ופיצול מסכים, מזכירים את בריאן דה פאלמה, בימים שהוא עוד היה יותר מחיקוי עלוב של בריאן דה פאלמה של פעם. יש רגע נהדר אחד שכולל סכין וצ'לו שיגרום לסינמפילים בקהל להתחיל ללהג בהתלהבות על בונואל. הבמאי אוג'ניו מירה, ש"התו האחרון" הוא סרטו הראשון, מצליח לעשות את מה שרבים מנסים ונכשלים: לשים את עצמו בנעליים של היצ'קוק, ולצאת מזה בכבוד. הסרט הזה כל כך כיף – בתנאי, כמובן, שכל העסק הזה של היצ'קוקיאדה מעניין אתכם.
כי ישנה אפשרות מאוד סבירה שזה לא מעניין אתכם. הטריקים הקולנועיים שהוא עושה הם להטוטים מגניבים ויהיו מרתקים לכל סטודנט לקולנוע, אבל אי אפשר לומר שהם הכרחיים או שהם קיימים רק כדי לשרת את הסרט. כשקולנוענים עובדים בתוך מגבלות שנכפות עליהם – מגבלות תקציב, או מגבלות צנזורה, למשל – ומצליחים למצוא פתרונות יצירתיים כדי להתגבר עליהם, זה ראוי להערכה, וכך אפשר להגיע להמצאות נהדרות, כי הצורך הוא אבי ההמצאה. כשהבמאי הופך את הסדר, וכופה על עצמו מגבלה כתירוץ ליצירתיות, זה יכול להיות עדיין נחמד, אבל זה מאולץ. זה מופע להטוטנות, כאמור.
מה שכל זה אומר הוא שאם טריקים סגנוניים, מיזנסצנה ומוזיקה קלאסית לא מעניינים אתכם בכלל, אתם עשויים אולי ליהנות מ"התו האחרון", אבל גם לתהות האם באמת זה היה שווה יציאה מהבית. הרי מבחינת העלילה, זה סרט קטן ופשוט מאוד: האורך שלו הוא 90 דקות ברוטו, כולל קרדיטים ארוכים בהתחלה ובסוף; העלילה די פשוטה, ואפילו על אוסף הטוויסטים שמועמס על הקצה של כל סרט מתח היום הוא מוותר (וטוב שכך). מבחינות רבות זה סרט שמתאים יותר לטלויזיה. שלא לדבר על כך שההסבר לעלילה כולה הוא, מה לעשות, די דבילי.
אבל זה מבוים ברמת ליגת העל. אני מת לראות מה אוג'ניו מירה יעשה בהמשך.
פורסם במקור בוואלה
נחמד ותו לא
״כמה מעניין יכול להיות סרט שלאורך כולו איש אחד מנגן על פסנתר״? ובכן, זה בטח לא לאורך כולו. לא ספרתי דקות, אבל זה אולי לאורך חציו (ומדובר בסרט ממש קצר, אז לא נשאר הרבה) והחצי השני – כלומר כל מה שקורה חוץ מקטעי הנגינה – בנאלי ומשעמם. זה לא בליגה של ״תא הטלפון״ וגם לא ״קבור״. יש לציין שהתנהלות הנבל (מניע, שיטות פעולה, יכולת ביצוע), שבהתחלה נראית מגניבה, מתבררת כשלומיאלית להכעיס. מבוים ברמת ליגת על? נו, כנראה שהתרגלתי לפריימר ליג..
תהיות
"לפתע, על גיליון התוים שלו, הוא מגלה הודעה: יש רובה צלפים שמכוון אליך, ואם תפספס ולו תו אחד, תמות."
פרופסור שורופסקי או מדאם סוזצקה עושים קאמבק?
סרטי high concept
הביטוי לא מאוד מדויק, אבל נראה לי שזה תופס.
זה תופס, אבל כאן מדובר על סוג ספציפי של היי קונספט.
(ל"ת)
אם היו קוראים לסרט Don Piano,
והיה מתברר שהנבל הוא חתול שעושה דברים כאלה כי נו, חתולים, זה היה הגיוני יותר!
לא הבנתי מהביקורת
בסך הכל המיזנסצנה בסרט טובה או רעה? (מצד אחד אמרת מי שלא אכפת לו ממיזנסצנה יכול להנות ומצד שני מבחינת שוטים השוות אותו להיצ'קוק).
רעיון הוא
ש*אפילו* אם לא אכפת לך ממיזנסצנות אתה יכולה להינות, למרות שהמיזנסצנות ושאר הטריקים הקולנועיים הם האטרקציה העיקרית בסרט.
אני ממש אשמח אם תעשה לי ספויילר לסרט
אני חייב לדעת למה הניסיון לחקות את "תא הטלפון" ועוד בצורה כזאת טיפשית
מהיום רד פיש הוא - דורון "תעשה לי ספויילר" פישלר ?
(ל"ת)
מה הוא מנגן בקונצרט?
אני מתנה את הצפייה שלי בסרט בהתאם לתשובה
שאלה מצוינת, לצערי אין לי תשובה טובה.
הוא מנגן שלוש יצירות, ושתיים מהן אני לא זוכר. המוקד של הסרט הוא יצירה שנחשבת כמעט בלתי אפשרית לביצוע בשם "La Cinquette" – אבל מכיוון שבגיגול לא מצאתי עליה כלום, אני מניח שהמציאו אותה לצרכי הסרט.
כל היצירות נכתבו לצרכי הסרט
זה אפילו נאמר בסרט עצמו, שאת כל היצירות כתב מישהו שנדמה לי שקוראים לו פטריק, שהקונצרט מתקיים לזכרו, או משהו כזה. וחוץ מזה, זה נשמע הרבה יותר כמו פסקול של סרט מאשר מוסיקה קלאסית, כי מה לעשות, זה פסקול של סרט.
הקונצרט מתקיים לזכרו,
אבל אני לא חושב שנאמר בסרט שהוא כתב את היצירות. חוץ מזה, בפירוש הוזכר משהו של בטהובן.
הוא כתב את היצירה השניה
את היצירה הראשונה כתב מישהו שהם המציאו וקראו לו סטפן ירונסין. והיצירה של בטהובן (סונטה "הסערה") [לא נוגנה בסוף].
הוא מנגן קונצ'רטו מקורי שהמלחין ויקטור רייס חיבר במיוחד לסרט
http://moviescoremedia.com/grand-piano-victor-reyes/
שאלה למבינים בתחום
עד כמה נפוצות טעויות בנגינה בקרב פסנתרנים קלאסיים מקצועיים?
אחלה סרט וזה
ובאמת ממליץ לאנשים לראות אותו, הוא היה חמוד וכיפי בצורה מפתיעה ואני פשוט מסכים עם הביקורת שאם היצ'קוק היה חי זה פשוט כנראה הסרט שהוא היה עושה. אז לכו לראות!
חבל שהסרט לא זכה ליותר הצלחה כי הייתי מת לראות פארודיות יו-טיוב עליו. הראשון שיעשה את התו האחרון עם משולש או לחלופין בכיכובו של ריי צ'רלס יזכה בצחוק ובעוגיית מזל סינית.
נ.ב
זה לא סרטו הראשון של יוג'ינו מירה. הסרט הראשון שלו מ2004 נקרא "היום הולדת", הדמות הראשית מגולמת על ידי קורי פלדמן והעלילה היא: Norman, a young man very much in love with his girlfriend, attends her father's birthday party, held in a hotel where a sect happens to be preparing for the birth of the god it worships.
פלצני ומטופש.
(ל"ת)
כ"כ קצר, ועדיין אני רוצה את הזמן שלי בחזרה...
יא אללה איזה סרט אדיוטי. אם אתמול ("נון סטופ") עוד חשבתי לעצמי שלנבלים בימינו יש מניעים מטופשים, בא הסרט הזה והוכיח לי שתמיד יש לאן לרדת. זה נראה יותר כמו תרגיל, סרט סטודנטים שזכה לתקציב מכובד במיוחד.
המופרכות לא החלה רק בחלק העיקרי של העלילה, אלא עוד הרבה קודם; התקשורת עוצרת את נשימתה בגלל פסנתרן? מראיינים אותו לרדיו בצורה כ"כ דוחה רגע לפני קונצרט? נו מילא, נגיד, הוא נשוי לשחקנית. אבל פסנתרן בקונצרט שמגיע לאולם רגע לפני שהוא מתחיל? בלי לערוך חזרה קטנה (ולו חלקית) עם התזמורת? גם אם נניח שהם עשו על כך חזרות בעבר, אין, פשוט אין דבר כזה שנגן לא מתחמם לפני הופעה. זה פסנתר שהוא לא ניגן בו חמש שנים (ואולי לא ניגן בכלל) והוא לא מנגן בו לפני הקונצרט? בלתי מתקבל על הדעת. לא חסרו עוד נקודות בלתי הגיוניות בעליל, אבל באמת שזו מטרה נוחה מדי לנטפק.
נראה שלג'ון קיוזאק ולאלייז'ה ווד חסר כסף לאחרונה. קיוזאק לפחות לא עבד קשה, ווד נראה לי שהשקיע (חבל על המאמץ המבוזבז). אגב מאמץ, האם נזכה מתישהו לראות את אלייז'ה ווד משחק מישהו שלא נראה כל הזמן לחוץ בפרצוף של עצירות קשה? די, בבקשה!
"אני מת לראות מה אוג'ניו מירה יעשה בהמשך"
מה שאוג'ינו מירה יעשה בהמשך: פאקינג כלום.
לא, באמת, הבחור פשוט נעלם (לטובת הלחנת פסקולים, נראה לי?). מה נהיה.
אם אנחנו כבר כאן,
הייתי מציע לעדכן את השם של התסריטאי, כדי לקשר את הסרט לפרוייקטים המעט יותר מפורסמים שלו.
בהחלט
(האם זה בעצם התסריט שאני הכי אוהב של שאזל? אה, לא, הוא גם עזר לכתוב את "קלוברפילד 10", לא? אז אולי זה)