בין הז'אנרים הפופולריים בקולנוע היום ניתן למנות את הקומדיה, המותחן, סרט האקשן, ווס אנדרסון והאימה. לא בהכרח בסדר הזה. ווס אנדרסון הוא סגנון קולנועי ייחודי לגמרי בפני עצמו. אני מאמין שחלק עיקרי בביקורת קולנוע צריך להיות התשובה לשאלה "איזה מין סרט זה", אבל לאורך השנים נהיה קשה יותר ויותר לנסות לענות על השאלה הזאת לגבי סרטים של ווס אנדרסון, בלי להידרדר לתשובה "…נו, זה סרט של ווס אנדרסון, אתה יודע". זאת כמובן תשובה גרועה מאוד, כי היא לא אומרת שום דבר למי שלא מכיר את סרטיו הקודמים של הבמאי. ראיתם את "ממלכת אור הירח"? לא? טוב, אז אני מניח שאני לא יכול להסביר איזה מין סרט זה "מלון גרנד בודפסט", תצטרכו לראות אותו בעצמכם.
אנשים עדיין עושים פארודיות על ווס אנדרסון, אבל זה נהיה כבר לגמרי מיותר. הרעיון בפארודיה הוא להצביע על המאפיינים של הז'אנר ולהקצין אותם, אבל את אנדרסון אי אפשר להקצין. בשלב הזה, להצביע על כך שבסרטים שלו אנשים תמיד עומדים בדיוק במרכז הפריים הסימטרי ומסתכלים ישר למצלמה זה כמו לציין את העובדה שבסרטי אימה כל הזמן קורים דברים מפחידים. זה פשוט הנתון הבסיסי, ולאנדרסון אין שום כוונה להשתנות. "מלון גרנד בודפסט" הוא, אם בכלל, עוד יותר ווס-אנדרסוני מכל הסרטים הווס-אנדרסוניים שקדמו לו. רואים כמה שזה לא מועיל? אם אתם לא מכירים אותו, שתי הפסקאות האלה היו חסרות תועלת לחלוטין.
אז מה זה "מלון גרנד בודפסט", במילים שאנשים שלא מכירים את ווס אנדרסון יבינו? זאת… קומדיה, אני חושב, היסטורית, שמתרחשת ברובה במדינה מזרח-אירופאית בדיונית בסמוך למלחמת עולם כזו או אחרת. רייף פיינס מגלם את גוסטב, קונסיירג' במלון יוקרתי, המאמן את יורשו בתפקיד – ילד בשם זירו (טוני רבולורי) – ברצינות של מיסטר מיאגי. יש בסיפור גם ציור יקר ערך שנגנב, אישום ברצח, מרדפים משטרתיים, ורומן של זירו עם בחירת ליבו, נערה עם כתם לידה בצורת מפת מקסיקו על הלחי.
אבל כל זה לא אומר שום דבר לגבי "איזה מין סרט זה". התשובה קשורה יותר לסגנון ולא לעלילה: זה סרט שבו כל צילומי החוץ של המלון הן של מיניאטורה זעירה, ולא נעשה שום ניסיון להסתיר את זה. זה סרט שמתנהל בקצב מהיר ומוזר, שלא דומה לשום דבר אחר – כמו קטע ג'אז במהירות כפולה עם פאוזות פעם בחצי דקה. זה סרט שבו אנשים מדברים מהר ובסטקטו. זה סרט שבו כל פריים מעוצב באופן שלא מנסה אפילו ליצור את הרושם שהוא משהו מלבד פריים מעוצב בסרט. זה סרט שאין לו שמץ של עניין בריאליזם. וזה סרט שבו אנשים עומדים כל הזמן בדיוק באמצע המסך ומסתכלים למצלמה. זה סרט של ווס אנדרסון, נו.
הסרט הזה הוא כיף. הוא מלא בהתחכמויות משעשעות, כמו האופן שבו הוא בנוי מסיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, כמו "אינספשן" בשתי דקות. או האופן שבו פורמט המסך משתנה בהתאם לתקופה. הוא לוקח סצינות מז'אנרים אחרים – יש פה סרט מתח, ואקשן ומרדפים – אבל מתרגם אותם לווס-אנדרסונית (אז אם חשבתם לעשות פארודית "איך היה נראה סרט אקשן אם ווס אנדרסון היה עושה אותו" – עזבו את זה, הוא כבר עשה).
בערך מיליון שחקנים מפורסמים מופיעים בסרט הזה, אבל רובם למעשה מגישים הופעות אורח של כמה דקות או שניות. הכוכב הבלעדי של הסרט הוא רייף פיינס, והוא מגוחך ונהדר. כמו אחרון הסמוראים בעולם מודרני, הוא מייצג תרבות אבודה של ג'נטלמניות ולא מוכן להתפשר עליה עד טיפת התה האחרונה.
בשבילי, אישית, כל הבלגן המאורגן ומסודר ומקוטלג היטב הזה היה כיף באופן מרוחק ועצור. כמו לקרוא את המשפט "ואז כולנו השתוללנו יחדיו ונהננו כל היום" בספר (כשהוא כתוב בפונט צהוב עם מסגרת). זה, כמובן, עניין אישי לחלוטין. אני יכול להבין ואפילו להסביר למה "מלון גרנד בודפסט" הוא נהדר, אבל עדיין נהניתי ממנו רק בערך. אני חושב שאני ואנדרסון הסתנכרנו באופן חד פעמי ב"ממלכת אור הירח" – הסרט היחיד שלו שממנו באמת נהניתי עד הסוף; עכשיו, כשהוא שקע עמוק עוד יותר לתוך המניירות של עצמו, אני נשארתי בחוץ.
אולי זה ההומור שבסרט. עקרונית, כאמור, אם חייבים לתת לסרט כותרת של ז'אנר מקובל, אז זאת קומדיה. לעתים קרובות עוברת בדיחה, אני יודע שהיא שם, אני יכול להבין למה זה היה, עקרונית, מצחיק. אבל אני לא צוחק. גם אנשים אחרים באולם לא צוחקים. אולי בגלל שההומור של אנדרסון יבש יותר מפריכית אורז בגיל בת מצווה. הוא אוסף בדיחות כמו שאוספים צמחים, מייבשים טוב טוב, מועכים, מוסיפים פתק קטן עם שם הצמח והמשפחה לה הוא שייך, ומדביקים בקפידה באלבום. אותו הדבר נכון לגבי הרגשות בסרט: הם שם, אבל המבט עליהם כמעט קליני. בשיאי השיא או השפל של הסרט, ההרגשה היא כמו כותרת מודפסת על המסך האומרת "אוי." או "יאי.".
כל זה נשמע אולי כמו קטילה, אבל זה לא; זה פשוט הסגנון שהסרט בחר והתחייב לו עד הסוף המר. ואם אתם אוהבים את זה, נהדר. ראיתי כבר מספיק אנשים שמתענגים על הסרט הזה בלי שום הסתייגויות, ואין לי שום דרך או סיבה להתווכח איתם יותר מכפי שיש טעם להתווכח עם אנשים שאוהבים חצילים. אני מבין למה אנשים מתים על זה – זה פשוט לא כל כך עובד עלי. אז אני מניח שהמסקנה היא שהסרט האחרון של ווס אנדרסון מתאים לאנשים שאוהבים את ווס אנדרסון. וואו. כמה מועיל.
מזדהה עם התחושה שלך בתום הצפייה
זה סרט שמעניין לראות בשביל החוויה הקולנועית, אבל קשה מאוד להתחבר אליו ולומר שזה סרט מוצלח. אני כן חושב שהיה מקום להרחיב על מה הפריע לך להתחבר לסרט. במקרה שלי, הרגשתי שהעלילה הרבה יותר מדי רחבת-יריעה ומסובכת עבור סרט שבסך הכל נועד לספק סוג של מופע בובות, וסיפור פשוט יותר היה הולם אותו יותר. הרי באנו בשביל המניירות, לא בשביל הסיפור.
באופן פרדוקסלי, המניירות כה בוטות ונטולות עידון (כמו צילום המיניאטורות שלא ניסו להסוות) שהן מסיטות את תשומת הלב מהעיקר – למרות שהן עצמן העיקר. כלומר, במקום להנות מהמניירות ולהיכנס לחוויה, שמים לב אליהן במודע, ואז מרגישים כאילו תשומת הלב שלך הוסחה מאיזשהו רובד עמוק יותר, שלא ברור אם קיים או לא.
תיקון טעון בביקורת: "אז אם חשבתם לעשות פארודית 'איך היה נראה סרט אקשן עם ווס אנדרסון היה עושה אותו'…" – צ"ל "אם".
אני מתנגד להשוואה לחצילים.
חצילים זה נורא. ווס אנדרסון זה נהדר.
לא יודע
הכול בסרט הזה אמור לעבוד, כי האווירה שלו כן מגניבה, העלילה כן מעניינת, והמשחק מעולה, אבל בסופו של דבר הוא סובל ממחסור בשני דברים שסרט בסגנון שלו חייב- פאנצ'ים, וקשירת קצוות מוצלחת. בלי שני אלה הוא לא יכול לעלות לדרגת "סרט טוב", ונשאר ברמת החביב.
סרט אחר
בתור מישהו שנוטה לפקוד את "יס פלאנט" לפחות פעמיים בשבוע, לפעמים יוצא מצב שראיתי כבר את כל הסרטים ה"גדולים" המעניינים ויש עוד איזה שבוע-שבועיים עד שיצאו הבאים המעניינים. מה עושים בינתיים? הולכים לסרטים בשוליים, אלה שפחות מפרסמים אותם. אז בהתחלה הלכנו ל"רכבת הקרח", שהוא בהחלט שונה (והרבה יותר טוב) מסרטים כמו "ניד פור ספיד" או "300". אחריו החלטנו ללכת ל"מלון גרנד בודפסט". למה לא, יש לי שני כרטיסים חינם (שכמובן אינם תקפים בסופשי שבוע, חגים וימים שבהם כוכבי הלכת מסתדרים בשורה).
מעולם לא ראיתי סרט של ווס אנדרסון. או שלא יצא לי או שזה לא נשמע לי מעניין מספיק. נראה לי שראיתי פעם חלק מ"רכבת לדארג'ילינג" בטיסה, אבל חוץ מזה,,,נאדה. אבל כל פעם שמעתי אנשים מתלהבים, לפני או אחרי הסרט. "ווס אנדרסון עשה את זה שוב", "אין, האנדרסון הזה פשוט גאון". אז החלטנו ללכת כדי לבדוק – מי אתה, ווס אנדרסון? ולא נראה לי שעוברת רבע שעה מהסרט לפני שמבינים: זה באמת סרט אחר. נראה לי שאם הייתי רואה סרטים של ווס אנדרסון קודם לכן ואז בא לסרט הזה בלי לדעת מי ביים אותו, אחרי 10 דקות כבר הייתי חושב "אה, ברור שזה ווס אנדרסון". יש פה סטייל כה ייחודי שקשה לחשוב על במאי אחר שהיה עושה משהו כזה.
אבל איך שהוא, למרות הסגנון המיוחד הזה, זה לא סרט שאני זוכר ממנו הרבה 3 ימים אחרי הצפייה. רק שברי דברים כמו קריינות של ג'וד לאו (דבר שלא נראה לי נעשה מאז "סדרה של צרות"), נער בשם זירו (רפרנס ל"בורות"?), מנגינה קצבית, צילום סימטרי ומעולה (תמיד חשבתי שסירשה רונן נראית טוב, אבל יש פה שוט קלוז-אפ אחד של הפנים שלה שהוא פשוט וואו), סרט עם שוטים רחוקים שבבירור מזוייפים, כאילו הסרט אומר "לא היה לנו לוקח להשקיע בזה, תזרמו", הופעות של כוכבים מפורסמים לדקה-שתיים (הכי אהבתי את אדוארד נורטון) ועוד דברים שונים ומשונים.
אבל כמו שנאמר בביקורת, אי אפשר ממש להנות ממנו. חלק מהבדיחות נמרחות, חלק לא עובדות. העלילה זזה די מהר, עם סיפור בתוך סיפור שקופץ בזמן. לפני שמספיקים להתרגל למקום מסויים הסרט כבר עובר למקום אחר. זה אולי נחמד אם יש לכם הפרעת קשב, אבל די קשה באמת להתחבר אליו ככה. בקיצור, אם אתם מכירים את ווס אנדרסון, כנראה שאתם יודעים למה לצפות. אם לא, למרות פגמיו אני ממליץ ללכת לסרט, כי ספק אם ראיתם משהו שדומה לו.
לאחרונה כל ביקורת פה היא פשוט וואו... שיגעון...
וזה אפילו יותר מגניב שאלה ביקורות לא קוטלות, כי זה הרבה יותר מאתגר ומיוחד לכתוב ביקורת מעניינת ומצחיקה ומלהיבה על סרט מוצלח מאשר על סרט גרוע.
אהבתי אותו יותר ממך
אבל כן, הוא פחות עובד ממלכת אור הירח.
את מר שועל המהולל לא אהבת? כי בסרט סטופ מושן הסגנון שלו עובד מושלם.
לא ממש.
באנימציה זה עבד מבחינתי בערך כמו לא-באנימציה. זה יפה, זה מעניין, אני לא מתחבר לזה.
ג'ונתן ווספרן אנדרסון.
ווס אנדרסון היה צריך להיות הבמאי של הספרים של ג'ונתן ספרן פוייר (הכל מואר וקרוב להחריד ורועש להפליא). זה פשוט היה מאוד מאוד מתאים, הם אמנם לא עוסקים באותם נושאים בדיוק, אך האווירה בין הספרים של פויר לסרטים של אנדרסון מאוד דומה- שניהם ייחודיים בצורה דומה.
ואו איזה רעיון. 2 יוצרים אהובים. אם כבר הוזכר עיבוד לפוייר, הוא בהחלט לא אמור להיראות כמו שהוא נראה בגרסת הסרט של "קרוב להפליא" וכו'. הוא צריך להיכנס לראש ולקרביים וכן גם ווס אנדרסון יוצא מנוסחאות ומגאנרים
הראשון והיחיד שלו שראיתי היה "ממלכת אור הירח",
וזה היה כולה לפני כחודשיים. וזה היה כ"כ יפה ושונה שהחלטתי לראות גם את החדש, לכשיגיע.
ואכן צפיתי בו והיה מגניב ביותר. אווירה קסומה כזו, אבל שונה. לא דומה לשום "קסום" אחר שאנחנו מכירים. מתרחש בעבר, אבל בעבר אחר, לא ממש בעבר המוכר לנו. ההתרחשויות הן ריאליסטיות אבל באותה מידה הן גם ממש לא. הדמויות אמיתיות אבל בעיקר חיות בסרט ובעולם משלהן. והויזואליה. שילוב של המטריקס ובית בובות של ברבי. הממ, כן. זה מוזר כמו שזה נשמע.
בקיצור, היה מאוד מהנה. ממה שאני זוכר, היתה חסרה לי קצת פואנטה. ולא היה ברור בשביל מה היה צריך את מסגרת הסיפור החיצונית. היא היתה דקה מדי מכדי שתהיה לה השפעה כלשהי (אלא אם פספסתי משהו). והתעלומה נפתרה בקלות מדי.
אבל הפסקה הראשונה לעיל גוברת בקלות על השניה.
או בקיצור: אחלה סרט.
" כיף באופן מרוחק ועצור" זה לא כיף בכלל
במשפט אחד:
חציל הוא הפרי הכי לא מובן שיש.
ווס אנדרסון הבמאי הכי מעצבן שיש (למרות שהרמוני קורין קורא עליו תגר.)
רעלים:
חציל מכיל ניקוטין, ווס אנדרסון מכיל ג'ייסון שוורצמן.
מיקום אידאלי:
בסביח.
בסיביר.
דמיון:
שניהם טובים למאכל, במידה והם מתובלים כהוגן ומבלים זמן מספיק בשמן רותח.
פיינס והרגשות
כל זה נכון מאוד – זה סרט סטרילי ונקי מרגשות, כמו רוב הסרטים של אנדרסון (להוציא, אולי, "מר שועל המהולל") – חוץ מאשר במקרה של הדמות של מ. גוסטב, הוא רייף פיינס. הדמות שלו כתובה כמישהו שמפגין רגשות, ואפילו הרבה, וכמובן שפיינס המופלא נוגס ובולע אותה בצורה מענגת במיוחד.
וכשפיינס מופיע כמעט בכל סצנה, זה שהוא מוקף בדמויות נטולות מנעד רגשי כמעט ולא מפריע.
לגבי שאלת הז'אנר
זה לא נכנס תחת "קומדיה פלצנית"?
לא- כי אין שם תחושה של התחכמות וניסיון לשחוט פרות קדושות בכוח
למשל:
קומדיה פלצנית טובה מאד (לטעמי)- חמישיה קאמרית
קומדיה פלצנית טיפוסית- רוק 30
קומדיה פלצנית מעצבנת- "דוגמה"
ספר ילדים למבוגרים
מר פיש, תרשה לי לעזור כאן.
מה שווס אנדרסון מייצר, לפחות מאז הטננבאומים (לא ראיתי עדיין את שני הראשונים), זה ספרי ילדים מושקעים, למבוגרים, במדיה קולנועית. כאלה עם סיפור פתלתל, מלא דמויות, וכותרות בפונט צהוב עם מסגרת, ואיורים מרהיבים מלאי פרטים שתמיד כיף לחזור אליהם ולגלות עוד איזה דקות קטנה.
יש עוד דבר שחוזר בסרטים שלו, וזה ההתעסקות עם התא המשפחתי, אבל לעומת שאר הקולנוע האמריקאי שעסוק בנושא זה (וברוצחים פסיכופטים), הוא לפחות מביא את זה מזוית אחרת, ומפתיעה, ואפילו מרגשת.
אני נלכדתי עם עמוק במים, ולמרות שלא סבלתי בשאר, לא היה בהם הריגוש שהיה בהוא מבחינתי. יש עוד כמה במאים וסרטים שנמצאים על אותה המשבצת (the fall של tarsem עולה מיד) אבל אין ספק שווס אנדרסון מתמיד בפינה הזאת.
on a personal note, אפרופו הסתנכרנות, בכל סרט שלו אני נתקל במשהו שקשור אלי באופן אישי. הדמות של הילד בmoonrise זה בול אבא שלי בגילו. באותו סרט המשקפיים של השריף זהות לשלי. בעמוק במים השירים של בואי בפורטוגזית עשו לי אלכימיה של נוסטלגיות לילדות שלי בברזיל.
אני חשבתי שזה היה סרט מושלם.
הכל עבד בו עבורי. וזה לא שכל סרט של אנדרסון עובד עבורי בצורה מושלמת. את "ממלכת אור ירח" אהבתי באופן מרוחק. את "מר שועל המהולל" אהבתי בערבון מוגבל, כלומר הוא היה ממש חביב. "משפחת טננבאום" היה שנון ומרגש, אבל לא עד הסוף (אני אפילו לא יכול להסביר למה, כי קשה להסביר במילים דברים שרואים באנדרסונית). אבל "מלון גרנד בודפשט" מצטרף אצלי לשני הסרטים המושלמים האחרים של אנדרסון: "מתחת למים" ו"רכבת לדארג'ילינג". שניהם היו מושלמים כי היה בהם מימד רגשי שעבד למעבר לשטיקים השנונים והקיצוניים של אנדרסון. והיה המון רגש שעבד מעבר לכל השנינויות של "מלון גרנד בודפשט".
חצילים זה נפלא, וגם הסרט, וגם כוסברה.
פעם ראשונה שראיתי סרט של ווס אנדרסון, ונהניתי מאד.
תוך שניות היה ברור מה זה הסגנון האופייני שכולם מדברים עליו. חשבתי שזה ייראה מגוחך אבל זה דווקא היה מקסים. העיצוב והצילום היותר-מדי-מוקפדים היו מגניבים לגמרי. היה כיף לראות כל כך הרבה שחקנים בעלי-שם, חבל שרבים מהם התבזבזו מתחת לתחפושת כל כך מוגזמת שלא אפשרה לי לזהות אותם. ההומור דווקא היה מבריק בעיניי- מאד עדין ומדויק, קצת יותר חכם מהקומדיה השגרתית שפשוט יורה פאנצ'ים מופרעים לכל כיוון.
בסרט הבא של ווס אני כבר אדע למה לחכות, וסביר להניח שאני גם באמת אחכה.
ניתוח של הביקורת "מלון גרנד בודפסט"
כותב הביקורת, AKA רד פיש, הוא הגיבור של הביקורת.
בתחילת הביקורת, האקספוזיציה, אנחנו רואים שרדפיש מצהיר על עצמו בתור מישהו שלא רוצה לבקר את הסרט של אנדרסון, בתור עוד סרט של אנדרסון. זאת למרות שיש לו דחף עז לעשות כך מה שמוביל לשלב השני ביצירה: הקונפליקט.
רד פיש, מנסה ככל כוחו להילחם בדחף להשתמש במונח "סרט של אנדרסון", ולרגעים נראה שהוא מצליח. הצופים במתח, האם רד פיש יצליח להתעלות על עצמו ובסופו של דבר לתאר את הסרט במונחים אחרים. לאורך כל הדרך, הצופים במתח ומחזיקים אצבעות לרדפיש, שיצליח להתגבר על הדחף שלו.
כשמגיעים לסוף היצירה, רד פיש מגלה שאינו יכל לעמוד בדחף ותיאר את הסרט בתור סרט ש"מתאים לאנשים שאוהבים את ווס אנדרסון". הוא מביע תסכול מעצמו. וכך נגמרת הביקורת. מה שהופך אותה באופן רשמי לטרגדיה. הגיבור ניסה להתמודד עם הקונפליקט אבל אלי הגורל הכריעו אותו.
יצירה מרתקת.
תגובה לביקורת לניתוח של הביקורת של "מלון גרנד בודפסט"
כותב הביקורת, AKA כש, הוא הטרול של עצמו ושל הביקורת.
בתחילת הביקורת, האקספוזיציה, ניתן לראות שזה אמור להיות נסיון (כושל כמובן) לשחזר את ההצלחה הפנומנלית של הביקורת של הביקורת של "המבקר" AKA "החיקוי האורגינלי", שהתבטאה בעיקר בפישלייק של המבקר המבוקר הראשוני – רד פיש.
However, כבר בהמשך הביקורת אנו מבינים שהיוצרות התהפכו שוב (ואצטט פה את מילותיו האלמותיות של סקוט פילגרים: "Changed from what to what?") – ובעצם הביקורת מופנה כלפי כש עצמו ותגובתו המתחכמת מדי.
את המתח בו שרויים הקוראים (צופים?) לא ניתן היה לחתוך בסכין גם אילו הוא היה קיים, כי ברצינות, איך לכל הרוחות אפשר לחתוך מתח עם סכין? זה משהו כמו חצי צול ברזל!
כשהיצירה נגמרת, אנו מתרווחים בכסא, מסמנים לעצמנו בראש פישלייק עצמי על שלא נתפתינו לסמן לכותב פישלייק, כי מה פתאום שכש יקבל כזה דבר, אם הוא בכלל לא מתחיל להבין מה זו מודעות עצמית מוצלחת כמו שרק ווס אנדרסון יודע לביים.
ואז האסימון נופל (מה זה אסימון?) – זה בעצם מה שאנדרסון עשה לנו בסרט:
תרגיל במודעות עצמית מבוקרת ומתחכמת – כמעט מדי.
מדכא
שעוד לפני שפורסמה הביקורת הזו אני ועוד קומץ חברים רצינו לצפות בסרט. בירור זריז הבהיר שהוא לא משודר כמעט בשום מקום. הגענו למסקנה שזה מסובך מידי להחליף 2 אוטובוסים (או לקנות רכב).
הסרט הזה?
הוא מוקרן בשלושת הפלאנטים, סינמה סיטי, תל אביב, ירושלים ועפולה. לא יודע אם זה קרוב אליך לבית, אבל זה בהחלט לא "כמעט בשום מקום".
השעות ממש דפוקות.
בירושלים מקרנים אותו בשעה 6 בערב.
זה שעה מאוד לא נוחה!
לא,
מקרינים אותו שם מדי יום בשעות 19:50 ו-21:55.
תגידו, מה קורה? יש מין קונספירציות "בואו נעשה כאילו מלון גרנד בודפסט לא מוקרן בשום מקום למרות שהוא כן" שכולם חוץ ממני שותפים לה?
איך?!
בדקתי הרגע! הייתי מעלה תמונה של צילום מסך אבל אין לי מושג איך עושים את זה.
על איזה קולנוע אתה מדבר?
ברב חן הוא לא מוקרן ובסינמה הוא מוקרן ביום שני שלישי ורבעי בשעה שש בערב בלבד!
ברב חן הוא מוקרן בשעות שרד פיש ציין
(ל"ת)
בלי רכב זה לא כל כך פשוט
כדי להגיע ליס פלאנט או לסינמה סיטי (בראשל"צ) אני צריכה להחליף 2 אוטובוסים. אם כולם יגיעו בזמן זה יקח רק 45 דקות, אם לא זה יתארך עד שעה וחצי.
בין היתר זה אומר שגם להקרנה של 19:30 יהיה לחוץ להגיע, ושככל הנראה החזור במונית.
אני גרה **בעיר** עם 2 בתי קולנוע מקומיים, נכון שזו לא אותה חווית צפיה, אבל זה מה שיש לי ליד הבית. לא נשמע לי סביר לצאת למסע לעיר שאפילו לא ממש סמוכה.
זה היה ברור שזה יקרה
ובגלל זה ראיתי את הסרט בשבוע שהוא יצא *מתרבב על זה שראיתי סרט של ווס אנדרסון בקולנוע *
זה לא קרה.
(ל"ת)
אני חושב שהביטוי 'סרטים של ווס אנדרסון'
מעיד שהסיפור הוא התצורה ולא התוכן. כמו לשמוע שיר טוב בשפה שאתה לא מכיר. אתה לא מבין את המילים ולא יודע לשחזר אותן, אבל נהנה מהצורה בה הן מוגשות.
ואני לא יודע לשחזר משפטים נבחרים מ'משפחת טננבאום' או מ'ממלכת אור הירח', אבל נהניתי מהצפיה ואני יכול לדבר הרבה על העמדות שוטים ובימוי מיוחד והגשה וכל שאר הדברים שעושים את הסרט למה שהוא. יש גם סיפור ודמויות, אבל לפני הכל יש פה משהו אחר. זה הקולנוע האוונגרד של שנות האלפיים, וזה די מגניב.
הדגש על העיצוב לא מספיק
יופי של עיצוב.פריימים מוקפדים.תאורה מיוחדת.צבעים חזקים.זה לא מספיק בשביל להנות מסרט.העלילה משרתת את הצורך של הבמאי בהקפדה על הצד הויזואלי אבל יוצאים מהסרט ולא זוכרים מה היה שם.אף סצינה לא ממש מצחיקה או מצליחה לרגש.בשביל תמונות יפות לא צריך קולנוע.אפשר להתבונן בגלויות.סרט מאכזב.
אדיר
ווס אנדרסון הוא עכשיו אחד הבמאים האהובים עליי. לא היו לי ציפיות גדולות מהסרט, כך שהופתעתי מכמה ש'מלון גרנד בודפשט' קרע אותי מצחוק עם ההומור ההזוי שלו. גם העיצוב בסרט עוזר לתחושת הWTF המצחיקה של הסרט. בשום שלב הסרט לא נראה אמיתי. כמעט הכול בו מצועצע ומלאכותי. קאסט השחקנים מעולה. אומנם אין שום הופעות של אוסקר, אבל הם בסדר גמור. סך הכול נהנתי בטירוף. ווס אנדרסון מלך ומעניין אותי עכשיו מה יהיה הסרט הבא שלו.
התאהבתי מחדש.
איזה כיף לראות את הסרט הזה.
פשוט לשבת שעתיים מרותק לכיסא עם חיוך ענק ולב קטן שמפרפר..
אני לא יודע איך אבל הסרטים שלו נוגעים בי בצורה ששום סרט אחר לא מצליח.
<3
פורנו בבימויו של ווס אנדרסון
מבריק
קצת נמאס לי מהפארודיות האלו
היחיד שיודע לעשות סרטים כמו ווס אנדרסון הוא ווס אנדרסון.
וחוצמזה (כמו שאמרה מישהי בפיד הפייסבוק שלי), אנדרסון כבר עשה סרט פורנו, וקוראים לו הוטל שבלייה.
מושלם.
מצחיק, ונפלא, ומתוזמן לעילא, ותענוג צרוף. אני כל כך שמחה שהספקתי לראות אותו על מסך גדול.
אמרו לי פעם שווס אנדרסון או שונאים או אוהבים. רק שאני, מה לעשות, אני ככה, נו, די מחבבת. את חלקם יותר (עמוק במים), את חלקם פחות, בכולם יש פוטנציאל אבל איכשהו הוא מצליח לפספס אותי, בבירור במילימטרים ספורים, זה כל כך קרוב… אבל זה פשוט לא. מלון גרנד בודפשט זה, מתברר, מה שקורה כשהוא פוגע בול.
זה כבר לא משנה על מה הסרט ומה הסיפור והתוכן
הסרט הזה הוא אמנות ברמה חזותית כה גבוהה שהייתי רץ לראות אותו גם אם היה עוסק בתיאור חיי המין של שוכני בית גיל הזהב ביקנעם עילית .
הסרט הזה הוא חויה, שונה, מיוחדת, אוירה קולנועית מסוג אחר, מחוייכת , ליצנית, אסתטית לעילא ולעילא, צילום מרהיב, שנינות והברקות.
פשוט כיף אמיתי !
לא מופלא כמו 'ממלכת אור הירח' אבל מאוד מאוד נחמד
(ל"ת)
סרט מרציפן
נכתב בתקציר שהסרט מתים לאוהבי הבמאי, אבל לא הכרתי את ווס אנדרסון ולכן לא היה לי מושג למה מתכוונים כשאומרים שזה הסגנון שלו. מנגד, לא ידעתי שזה סרט שלו לפני שצפיתי בו, ולמעשה לא היה לי מושג מי הוא בעצם (מלבד במאי ידוע). מעיון בוויקיפדיה הסרט היחיד שהיה לי מוכר הוא "משפחת טנבאום", וגם בו אני לא בטוחה שצפיתי עד הסוף (נדמה לי שלא כ"כ התחברתי לביזאר). את הביקורת לא קראתי לפני הצפייה, ופספסתי את הסרט בקולוע; שמעתי עליו לראשונה באירוע "עין הדג" לסיכום 2014 ובו "רשמתי" לעצמי סרטים שדורון ואבי נשר המליצו עליהם. בקיצור, לא היה לי מושג על מה הסרט, באיזה סגנון הוא, מי ביים אותו ומי משתתף בו; ידעתי רק שהוא מועמד לאוסקר וזכרתי שדורון אמר שהוא לא כ"כ נהנה מהסימטריה בו כי ישב בצד האולם. זהו.
במסגרת סופ"ש מרתוני לאוסקר החלטתי לצפות בו עם בנזוגי, בלי לדעת למה לצפות, כאמור. הסרט נפתח בשקופית לכוון את המסך ל-16X9, אבל לא ייחסתי לה חשיבות. ואז התחיל הסרט, כמו "חבילה עוברת"… ממסך "לטרבוקס" (כבר חשבתי לעשות זום בטלוויזיה, אבל התאפקתי, וטוב שכך) למסך סינמסקופי למסך מלא; מההווה ל-1985, ל-1968, ל-1932… והוא נראה כמו ציור (אחר) כמעט בכל שוט… זה היה מקסים. הוויזואליות הסימטרית המוקפדת הזאת בהחלט תופסת את העין. אבל אין בה די; העלילה עצמה היא סיפור שהולך ומסתבך ו"מתעבה" (מטאפורית![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
) והיא לא נורא מרתקת אבל גם לא משעממת, אלא בעיקר חיננית להפליא.
הדמויות היו מלבבות, והדמות של רייף פיינס (דווקא לא שחקן אהוב עליי בד"כ) נשמעה לי רוב הזמן כאילו יצאה ממערכון של מונטי פייתון. הטקסטים שבקעו מפיו היו משובבי נפש והוגשו כהלכה; הומור בריטי מהסוג שלא מגלגל אותך על הרצפה (זו קומדיה, אבל לא סיטקום, אין בה "פאנצ'ים") אבל בהחלט גורם לך (טוב, לי) לחייך מבפנים.
אין לי מושג מדוע טענו שהסרט "מהיר" או שהדמויות מדברות מהר; לי הסרט עבר די לאט דווקא, ותוך כדי בדקתי כמה זמן הוא והופתעתי לגלות שהוא בסה"כ 100 דקות. גם הדמויות דיבקו בקצב שנשמע לאוזניי סביר לגמרי (אבל בתור טיפוס שמדבר מהר, דיבור איטי מחרפן אותי ודיבור מהיר נשמע לי כזה רק אם הוא ברמה של דני קיי או "סיקס" מ"בלוסום"…). אבל בעיקר אני לא מבינה את הטענה שזה סרט ששוכחים מהר. הא?
לסיכום, לא היה לי מושג למה לצפות, אבל בחיי שלא ציפיתי לזה… פשוט זרמנו איתו והוא היה מרהיב ומלהיב, ממש לא סרט שאני עומדת לשכוח בקרוב. הוא היה יפה כמו ציור מהרנסאנס הצפוני וטעים כמו עוגה מ'דמל'.
נ.ב.
תישארו לכתוביות, יש ציורים של בללייקות ורוסי רוקד! כמו הסרט, זה היה קצת הזוי אבל חמוד להפליא.
רק למה בכלל לעשות זום בטלוויזיה?
(ל"ת)
כי אם השידור בפורמט לטרבוקס התמונה מוקפת במלבן שחור
זום מעלים אותו והתמונה ממלאת כל המסך. כמובן, משלמים על כך ברזולוציה, אבל זה בכל מקרה.
מישהו יודע איפה מקרינים אותו ?
(ל"ת)
אני חושש שפספסת את ההקרנות של הסרט בשנה
(ל"ת)
תראו מי כאן כדי לעזור!
אני לא ממליץ לחזור למרץ 2014 בעזרת הדלוריאן
כי במהלך ההקרנה אתה עלול לשנות את המרקם הקוסמי של היקום ולהיתקע בציר זמן מקביל שבו ווס אנדרסון שליט היקום, ובו כל האנשים בוהים לחלל ומדקלמים משפטים באדישות, כל דבר מעוצב וסימטרי עד לרמת האריג של המקטורן של עכברי התהלוכה שמתקיימת מדי אחר צהריים ותהיה חייב לצעוד בצעדים ישרים עד לסוף ימיך.
הלוואי
(וזה בוודאי עדיף על ציר זמן מקביל שבו טים ברטון הוא שליט היקום).