במקור: Gran Torino
במאי: קלינט איסטווד
תסריט: דייב ג'והנסון, ניק שנק
שחקנים: קלינט איסטווד, כריסטופר קארלי, בי ואנג, אנני הר
וולט קובלסקי (קלינט איסטווד) הוא מאמין גדול בשיוויון: בני כל הגזעים והמינים מקבלים ממנו אותו יחס גזעני ומגעיל. אם הוא לא קורא לך כושי מסומם או איטלקי מטומטם, הוא יתפשר על חמור סתם. 'גראן טורינו' מתחיל בטקס האשכבה של אשתו (זה בסדר, הוא לא הרג אותה. מתה מעצמה), ואיכשהו אפילו המשפט הראשון שוולט אומר בקולו הצרוד והנוהם לאחד האבלים – "תודה שבאת " – נשמע כאילו אותו אורח צריך לבקש סליחה, או לברוח, או שניהם.
לאחר האשכבה, וולט חוזר לביתו, בשכונה של מעמד הפועלים שהידרדרה במשך השנים, בכוונה ברורה להעביר שם את שארית ימיו בדד (מלבד הכלבה). שני בניו המבוגרים והילדים שלהם, שרגילים לשמוע ממנו מחמאות כמו "הייתי מבקש ממך לעשות זה אם הייתי רוצה את זה גמור בשבוע הבא", לא בדיוק ששים לבלות זמן עם אבא. חברים אין לו. מקור השעשוע היחיד הוא הכומר המקומי, שמבקר אותו מדי פעם כדי לנסות לשכנע אותו להתוודות. בתמורה, וולט מעניק לכומר סקירות ממצות של מגרעותיו החמורות כיצור אנושי בכלל, וכמנהיג רוחני בפרט. כל הסימנים מעידים שהדבר הכי טוב שוולט יכול לאחל לעצמו בחיים הוא למות, ושאכפת לו באמת רק ממכונית הפורד גראן טורינו היפה שלו, וגם היא כמעט שלא עוזבת את המוסך.
השכונה של וולט התמלאה לאורך השנים בתושבים ממוצא אסיאתי, או בלשונו המעודנת של וולט, חבורה של מלוכסנים. המפגש בין וולט לשכנים החדשים הוא כצפוי איבה ממבט ראשון. ושני, ושלישי. וולט היה בצעירותו חייל במלחמת קוריאה, ורגיל להסתכל על אסייתים מכל הסוגים דרך כוונת. אלא שלתכונה הזו יש גם שימושים טובים: ברגע של ויג'ילנטיות אמריקנית מהסוג הישן והטוב, וולט מגרש מהמדשאה שלו – וכתוצאת לוואי, גם מהרחוב – את הקרוב העברייני של משפחת השכנים. העברייני והכנופיה שלו, מונעים על ידי אגו והיעדר מוחלט של יכולת מנטלית, ממשיכים להטריד את וולט והמשפחה. בני החמולה, מצידם, מנסים לגמול לוולט על שהציל אותם. לבהלתו הגלויה, הם רוצים לדבר איתו, להביא לו מתנות ומה לא. בהדרגה וולט מתרכך. לא שהוא מפסיק לקלל ולהעליב אנשים, או משהו דרסטי כזה, אבל הוא מסכים לבקר בבית של השכנים, לשתות את הבירה שלהם ולאכול את האוכל שלהם, ובעיקר מתיידד בהדרגה עם בני הדור הצעיר במשפחה, הנערה סו ואחיה טאו.
אף אחד לא יופתע לשמוע שלסיבה המרכזית לראות את 'גראן טורינו' קוראים קלינט איסטווד. איסטוווד, לדעתי, הוא האדם בן ה-78 הכי מרשים בעולם, והיחיד שנראה נורא מפחיד אפילו כשהוא לבוש במכנסיים האלה של הזקנים בגזרת עד-בתי-השחי. קלינט קשישא עושה סדר בשכונה, ומראה לפושטקים צעירים מאיפה משתין הדג; כשהוא משתמש באצבעות שלו כקנה אקדח-בכאילו , זה מאיים לא פחות מאשר הסצינות שבהן הוא שולף את הכפול-קנה האמיתי.
לא שגראן טורינו הוא סרט אקשן. האיום באלימות אמנם נמצא ברקע כל הזמן, אבל רוב הסרט מתעסק בשינוי שעובר וולט: משמוק זקן ואנטיפת שכבר לא אכפת לו שום דבר, לשמוק זקן ואנטיפת שמתחיל להיות לו אכפת. התהליך הזה משכנע כי וולט לא רק מרשים ומפחיד. הוא גם מודע לחולשות שלו, לאופי הדפוק שלו שהורס לו את החיים ולכשלונות שלו. הקטעים הכי טובים ב'גראן טורינו' הם אלה שמראים את וולט נקרע בין שנאת האדם הבסיסית שלו לצורך הלא פחות בסיסי שלו בקשר אנושי. הוא ממשיך להעליב את טאו הצעיר, וקורא לו "טוד" (קרפד), כשהוא מנסה לעשות ממנו גבר; לא הייתי רוצה להיות במקום טאו, אבל מאוד משעשע לראות אותו לומד לקלל או חוטף מוולט על הראש בגלל שהוא לא מתחיל עם בחורה. רגע אחר בסרט, מציאותי מאוד, הוא הרגע שבו וולט שומע חדשות רעות, מתקשר לבן שלו ומבין שהוא לא יודע איך לדבר איתו.
כל שאר השחקנים בסרט די עומדים בצילו של איסטווד, אבל בפני עצמם הם בכלל לא רעים. אנני הר טובה בתפקיד סו לור, הבת האסרטיבית והשנונה, ובי וונג מעורר אהדה בתפקיד טאו, הצעיר הנעבעך שכולם נטפלים אליו עד שוולט לוקח אותו תחת חסותו. היחיד שקצת עיצבן אותי היה השחקן ששיחק את הכומר, אבל זה בסדר, הוא גם עיצבן את וולט.
אל תצפו להפתעות מ'גראן טורינו'. יש בו הרבה משפטים, קטעים והתפתחויות שכבר אחרי כמה דקות של סרט אפשר לנחש שהם יגיעו – לא רק ההתיידדות בין וולט למשפחת לור, או הצורה שבה הוא מאמץ בהדרגה את טאו, אלא גם הויכוחים של וולט והכומר על החיים והאמונה, צדק ואלימות. לעיתים הסרט מתאמץ קצת יותר מדי להעביר את המסרים שלו (אף פעם לא מאוחר לגאול את עצמך; לפעמים צריך להשתמש בכוח כדי להגן על אחרים, ולפעמים זה לא מספיק). מצד שני, סופו של הסרט הפתיע אותי, בצורה שודאי מנותחת ותנותח על ידי מבקרי קולנוע כאמירה מהדהדת של קלינט איסטווד שמסכמת את הקריירה שלו, או משהו, אבל מבחינתי הייתה פשוט דרך טובה לסיים את הסיפור.
קלינט איסטווד הוא שחקן ובמאי עם מורשת כל כך מכובדת ושובל אוסקרים כל כך ארוך, שקשה לי להגיע לסרטים שלו בלי ציפיות. 'גראן טורינו' שווה צפיה בקולנוע, אבל ציפיות מוגזמות רק יפגעו בו. אם באים אליו מתוך כוונה לראות "סתם" דרמה טובה מאוד, ולא יצירת מופת, הוא שווה כל רגע.
ראיתי אותו לפני שבועיים
ולמרות שאין שום הפתעה בעלילה של הסרט, ואין משחק יוצא דופן, קלינט איסטוויד מצליח ליצור סרט שקל לאהוב, לא בגלל שהוא סרט טוב, אלא בעיקר בגלל שהוא לא מתיימר להיות מה שהוא לא. הסרט מביע את קלינט איסטווד בתור במאי- עושה את העבודה שלו בלי שטויות מסביב.
לצערי אני לא מסכים..
הסרט הוא אכזבה לדעתי מהסיבה הפשוטה שכן, כל מי שהולך לראות אותו כן מגיע עם צפייה (זה קצת מוזר להגיע בלי) אחרי ההחלפה, אחרי מליון דולר ביבי ועוד הרבה אחרים הצפייה נבנית אצל מי שהולך לקבל את קלינט איסטווד במלא הדרו.
במקרה הזה, הסרט לא לקח אותי לשום מקום, זהו סרט שמעביר מסר חשוב בצורה טיפשית ומיותרת, אניבטוח שאיטווד יכל למצוא דרך יותר מעניית להעביר את משנתו בנושא "קל את האחר"…
לצערי ממש התאכזבתי הפעם.
http://stinberger.wordpress.com/2009/02/03/gran-torino/
אני חושב שאתה מסתכל על זה מנקודת מבט לא נכונה
נכון שלאיסטווד יש יכולת ליצור סרטים עמוקים ומורכבים יותר, אבל הפעם הוא עשה בחירה מושכלת ליצור סרט פשוט עם מסר ישיר(ואם תרצה אולי אפילו פשטני), אולם כל אלה לא מונעים מהסרט להיות טוב ולעשות את העבודה שלו בלי להפוך אותו לשמאלצי מדי (מה שהיה מתאים ללא מעט במאים אחרים לעשות), אני הגעתי בצפייה לראות סרט טוב, וזו גם התחושה איתה יצאתי.
מסכימה
זה לא סרט עמוק עם הרבה רבדים.
הסרט הרגיש לי מאוד ארוז ומאופק, וגם ברגעי השיא נראה שאיסטווד השתדל לשמור על הכל מינורי.
אין יותר מדי הפתעות, אבל זה לא הופך את הסרט לבנאלי.
פשוט סרט טוב.
אני גם חייבת לציין שמאוד אהבתי את המשחק של אנני הר, וששיר הנושא היה פשוט מצוין.
ראיתי את הסרט לפני חודש וחצי
אהבתי מאוד, היציאה הכי טובה של איסטווד כזקן.
את מיליון דולר ביבי אהבתי מאוד אבל נתנו לו יותר קרדיט משמגיע לו. לדעתי זה בגלל הסוף(100%)
אני מסכים.
"גראן טורינו" הוא פשוט דרמה מצוינת, גם אם צפויה מעט מראש (למעט הסיום, שאותו ניחשתי רק זמן קצר לפני שהתרחש ולא כבר מתחילת הסרט) שנובעת מנקודת מבט הומנית וליברלית. ושיר הנושא לא הפסיק להזדמזם אצלי מספר ימים לאחר הצפייה בסרט.
אחלה ביקורת
התלבטתי כמה זמן האם כדאי לראות את הסרט. מצד אחד איסטווד הוא שליט היקום הבלתי מעורער, מצד שני אין דבר שנוא עליי יותר מלראות שחקן מבייש את נעוריו בסרט גרוע (אני עדיין בטראומה מברוס ב"מת לחיות 4" והזוועה הקולוסאלית "ללכת על הכל 2").
נשמע סרט חביב ולא מזיק, ואין לי בעיה עם כאלה.
אגב, מישהו היה ויכול להגיד לי איך גלובוס עזריאלי?
בית קולנוע שרצוי להימנע ממנו אם רק אפשר.
למעט אולם 1 הסביר, שאר שבעת האולמות אינם מספקים חווית צפיה ראויה: המסכים קטנים מדי, גבוהים מדי, הסאונד לא תמיד עובד, והשירות כשיש בעיות בהקרנה (ויש) לא קיים. את "גראן טורינו" ראיתי באחד האולמות הקטנים ביס פלאנט (אולם 15) וההקרנה היתה מעולה. אם רק אפשר, אני ממליץ להגיע לשם.
פשוט סרט קטן ולא בומבסטי.
לדעתי דווקא אחד הניותר מוצלחים של איסטווד. לא מורכב יתר על המידה אלא שומר על פשטות וזה היופי שבו.
סרט פשוט וטוב.
למרות המשחק לפעמים מביש של הסביבה המנסה להתקרב והשינוי המהיר מדי שחל בזקן כלפיה, לטעמי.
מאוד אהבתי את הדמות הנוהמת והמיזנתרופית שלו שסיפקה אי-אילו רגעי צחוק מצדי, יותר בחציו הראשון של הסרט. רגעי השיא מבחינתי היו הבעות מורת הרוח שלו – מבט הברזל הנוקב, הטיית השפה מעלה והגרגור המאיים – פשוט התמוגגתי (למרות שלפעמים הן לא היו במקום, שוב לטעמי). הרבה זמן לא ראיתי דמות נרגנת, שבירה ומעלה חיוך לפרקים שכזו.
וגם הסוף התחבר לי לכל האווירה – סרט מינורי, סיום מינורי, ובסופו (של הסוף) השיר המינורי, הגלים ותנועת העלים.
אבל אני עדיין בהחלט יכול להבין את מי שהגיעו אל הסרט בציפייה והתאכזבו קשות.
מסכים בגדול, אבל לדעתי דווקא טאו שיחק זוועה
ואגב, הגרגור הזה של קלינט איסטווד הוא הפרסומת הכי טובה שאי פעם נעשתה לסיגריות.
אם כבר הזכרת את זה,
רק אני הרגשתי בתוך פרסומת אחת גדולה לבירות וסיגריות (וכמובן, ל'פורד')?
חשבתי על זה
אבל אני חייב להודות שכבר מסצנת הפתיחה, ציפיתי מהדמות של איסטווד לעשן. זה פשוט יותר מדי מתאים לה. זה בטח לא הפריע ליצרני בירה וסיגריות, אבל לא הרגיש לי שזה נדחף לתסריט בכוח.
מסכים בגדול, אבל לדעתי דווקא טאו שיחק זוועה
לגבי טאו, גם אני חושב שהמשחק שלו די חובבני. השחקנית שמשחקת את סו היא מצויינת, אבל טאו זה כבר סיפור אחר.
אהבתי אבל...
באיזשהוא שלב הסרט פשוט נעשה צפוי מדי, שלא לומר, פתטי, גם המעבר היה קצת חד מדי ולא הגיוני כל כך. מה שכן, כמעט לא ראיתי סרטים קלאסיים של איסטווד, ככה שאין לי ממש בסיס להשוואה.
פספסתי את ההאכלה בכפית
אבל כן, לו שמתי לב זה בהחלט דוחף את המסר קצת חזק מדי.
לגבי השאלה הראשונה, כנופיות באופן כללי (בהתסמך על הידע הנרחב שרכשתי בצפיה ב"המגן") כן להוטות לגייס, במיוחד אם הן קטנות וקקיוניות וצריכות להלחם בכנופיות קטנות אחרות. אם אין להן מוניטין שיביא אליהן מועמדים, צריך לגייס בצורה פרואקטיבית. חוץ מזה, סיכוי סביר שבן הדוד של טאו באמת חשב שאלה חיים יותר טובים ממה שהיו לו, או שאלה החיים האפשריים היחידים שישאירו אותו בחיים.
פספסתי את ההאכלה בכפית
יכול להיות שאני לא מבינה מספיק בכנופיות (ואולי אפשר אפילו להוריד את ה"יכול להיות" מהמשפט), אבל אני מבינה משחק וקונפליקטים, ולי היה נראה שהקונפליקט של טאו לא מספיק חזק בשביל שהוא יעשה החלטה לכאן או לכאן.
יכול להיות שהוא פשוט לא שחקן כל כך טוב (לעומתו הדיאלוגים של סו עם איסטווד, למשל, היו מצויינים). באופן כללי קיבלתי תחושה של דיאלוגים מאולצים (בעיקר עם טאו ועם הכומר) ובהחלט יכול להיות שהמקור הוא בתסריט לא מאוד טוב, ויחסית פשטני.
קצת מאכזב, בסופו של דבר.
קלינט הוא קלינט
יש לו בציפורן הקטנה מה שאין לאחרים במותניים.
קשה לומר שהופתעתי (חוץ מהסיום כמובן, ו (לא) רק עבורו שווה ללכת לסרט), אבל לא חיפשתי להיות מופתע מהוד איסטוודותו; תן לי סרט "בינוני" שלו (וגראן טורינו לדעתי לא מהבינוניים שלו) ולא "מצויין" של כל מיני כוכבים דהיום.
אגדה מהלכת, לצערנו גיל 79 מספיק מבוגר ע"מ שאפשר יהיה לומר שלא נוכל ליהנות ממנו עוד הרבה זמן (והלוואי שאתבדה!). אז לכל המהססים- לא להחמיץ!
שאלה לאנשים שמבינים בקולנוע
משהו אחד מנקר בי: מה בעצם החשיבות של הגראן טורינו בעצמו? לא הבנתי מה הוא אמור לסמל, ובהתאם מהלכי העלילה מסביבו נראים לי די סתומים.
אני חושב שהתשובה במידה מסוימת
היא שהגראן טורינו היא הגורם סביבו נוצר הקשר בין וולט לטאו, אולם זה סיבה חיצונית. אם תנסה למצוא סיבה יותר מעמיקה, ניתן להגיד שהגראן טורינו היא אובייקט שמסמל את וולט, את עצם המהות האמריקאית.
)ואף בסוף מקבל אותה לרשותו (סוף 
).
היחס של כל אחת מהדמויות למכונית גם בא להעביר איזשהו מסר- וולט מתייחס אליה כאל חלק ממנו, הוא זה שבנה אותה והוא זה שדואג לה, ממש כמו שהוא נלחם עבור ארה"ב ודואג לשמור על ביתו ועל השכונה כמקום נעים לחיות בו, לעומת זאת הנכדה שלו מתייחסת לזה כאל דרך להרשים את החברים ולהעלות את הסטטטוס- בדיוק כפי שאמריקה עבורה זה עולם קפיטליסטי שנועד לספק עבורה את התענוגות שבהן היא חפצה.
עבור הכנופיה המונג גניבת המכונית היא דרך להראות את דריסת הרגל שלהם בשכונה- ואילו טאו שבהתחלה לא היה לו כל יחס כלפי המכונית לומד להכיר אותה לאט לאט ולומד להתייחס אל המכונית כפי שוולט מתייחס אליה (
אפשר לעשות הקבלה לאופן שבו טאו שהיה מנותק מהחברה האמריקאית מצליח לאט לאט בהדרכו של וולט להפוך לחלק מאותה מדינה.
ניתן להמשיך ולדון בזה, אבל נראה לי שזה מספיק לעת עתה. בכל אופן אני מקווה שהצלחתי להאיר במידה מסוימת את הסתום.
אני בטוח שזו קומדיה
כלומר, הסרט מתחיל כדרמה קומית קלילה כדי להדגיש את הסוף המונומנטלי, על דרך הניגוד? סליחה, אבל לי זה נראה קצת זול.
אתם בטוחים שזאת דרמה ולא קומדיה? אפשר להבין, גם איסטווד התבלבל.
גם אני ורוב הקהל צחקנו רבות כמעט כל הסרט..
מצטרף לרושם שהיה לי על כל הסרטים שראיתי מאז תחילת השנה:
בסדר. עשוי לא רע. לא מעליב, אבל גם לא (ליתר דיוק, בכלל לא) מלהיב.
השחקנים טובים, הבימוי מהוקצע, אבל הסרט ממצה את הרעיון שלו בשלב די מוקדם, במיוחד בחלק הראשון שלו. בסדר, האיש שונא את כל העולם שמסביבו, במיוחד את החצי האסייתי שלו. אז בפעמיים הראשונות שאיסטווד משמיע נהמה מאיימת זה משעשע, בפעם השלישית כבר לא, ובפעם הרביעית זה נמאס.
החצי השני של הסרט טוב יותר (רק לי זה הזכיר קצת את "ילד הקראטה" בהפוך-על-הפוך?)ועדיין אין כאן שום דבר מפתיע מדי.
ובניגוד לקונצנזוס, מבין שתי היצירות של איסטווד השנה, אני חייב לציין שלדעתי "ההחלפה" הוא סרט טוב יותר.
זו פשוט לא יודע איך הוא,
אבל אני הייתי קורא לזה הוצאה להורג.
נפילתו של אל.
לפני הכל ואף על פי שבעיניי הסרט מאכזב ורע, אתוודה ואומר שקלינט איסטווד הוא אחד היוצרים החשובים בתעשיית הקולנוע ההוליוודית ובכלל. אין לי צל של ספק שלאיש שמור מקום מכובד בהיכל התהילה יחד עם יוצרים מגוונים ובולטים כאלפרד היצ'קוק, פליני, ויטוריו דה סיקה וקובריק. איסטווד הוא הפרש ללא השם. איסטווד הוא השולף המהיר ביותר במערב. איסטווד הוא גם שחקן מבריק, במאי וקולנוען ענק. לו מגיע כל תואר או סופרלטיב אפשרי.
אלא, ואין טעם לכעוס רבותיי, "גראן טורינו" שלו הוא סרט תפל ומיותר. לאורך הקריירה הקולנועית שלו איסטווד נהג כמעט תמיד לגעת בנושאים תיאולוגיים ולעסוק בשאלת קיום האדם, הבורא והרוחניות עלי האדמות. איסטווד מטפל בדמויות מורכבות, בעלות ניסיון חיים מר ואכזר. כלומר, דמויות עם מבנה חיצוני מחוספס ומערכת פנימית מתפוררת- רגשית מאד. כך בדיוק גם בסרט הנזכר. איסטווד מביים את עצמו כישיש נרגן, גזען ובלתי סימפטי בעליל החי את חייו באחוזה ריקה ומבודדת כשאותו רודפים זכרונות פוסט טראומתיים מימיי מלחמת העולם הראשונה. שוב, דמות קרה- חיצונית ומלאת עוצמה מבפנים. אמנם, איסטווד אכן נהדר והכתיבה התסריטאית, זו ששוזרת דיאלוגים שנונים ומשפטים חדים בפיו של הזקן, מוסיפה לעשות עם דמותו חסד רב. אבל הרושם החיובי נהרס מהר מאד כאשר "גראן טורינו" גולש למחוזות הקומדיה הבינונית במקרה הטוב, והמלודרמה הנוראית בעלת המסרים הפשטניים במקרה הרע.
מאד מפתיע, אבל איסטווד חסר כל חן והשראה בפיתוח העלילה. כך לדוגמה, התמודדותו עם יחסי קובלסקי (איסטווד) והילד הצעיר גובלת בכל קלישאה אפשרית של סיפורי "הידידות המופלאה והבלתי אפשרית". איסטווד זועק בקול רם: "בואו לראות! עשיתי דרמה מרגשת על הזקן הקשוח שמתרכך בזכות חברות האמת. אה.. ויש גם קומדיה קלילה." כמעט פאטתי. בייחוד כשמדובר בבמאי נשגב כמוהו. איסטווד בונה סרט כל אוסקרי, סרט כל ביקורתי. איסטווד כל כך רוצה שיאהבו את הסרט עד שהוא מרכיב את כולו באמצעות טכניקות רגשיות זולות ומניפולציות קיצ'יות נורא גועליות.
נכון, "גראן טורינו" חף מטעויות עשייה. איסטווד נשאר אמין גם כשהסיפור לא כזה. הצילום פשוט, העריכה מסוגננת והסאונד איכותי. צפייה בסרט היא בהחלט חווית צפייה טכנית טהורה. זאת אומרת, איסטווד מבין את מהות הקולנוע וניכר כי האנשים שפעלו מאחוריי הקלעים בצעו את עבודתם במומחיות מעוררת הערצה. אך, ונוסף לדרמה הקלוקלת, איסטווד מתעקש לדון במשמעויות הנסתרות בצורה בוטה וגסה. סמלים מגוחכים. טקסט הנשמע כאילו, לא פחות, יהודה איש קריות בכבודו ובעצמו מדקלם. וכמובן, סצנת הסיום המטופשת להפליא.
תפניות עלילה משעממות, שיחה פילוסופית אקזיסטנציאליסטית על משמעות, או, נכון לומר, חוסר המשמעות בחיים ושאר אמצעים פיגורטיבים לא מקוריים מביאים לצופה סרט יומרני, "כבד" ולא מיוחד. חצי שעה ראשונה חביבה, קומית ומעניינת והמשך ארוך, מעייף ונורא.
את הסרט "ההחלפה" טרם הספקתי לראות, אבל יחד עם "מיליון דולר בייבי" המוערך יתר על המידה, "מכתבים מאייו ג'ימה" ו- "גיבורי הדגל", קלינט איסטווד מצליח לערער את תדמיתו בתור יוצר קולנוע מושלם ומשאיר טעם רע בכל אחד מהסרטים האחרונים שלו.
כ''כ הרבה טענות, ושום דוגמא אחת לרפואה. לא השתכנעתי.
כ''כ הרבה טענות, ושום דוגמא אחת לרפואה. לא השתכנעתי.
מסכים, אין פה טענות קונקרטיות שנשענות על סצינות מהסרט. ומדוע אתה חושב שמיליון דולר בייבי הוא סרט אוברייטד?
ניתוח דמותו של וולט בביקות הפריע לי
הגם שמדובר בבחור קשוח, הרי שללא ספק הוא טיפוס מאוד ערכי ושמרני. יעידו על כך הפטריוטיות היתרה שלו, והיחס שלו כלפי הדורות הבאים שיורקים בפני המדינה והזקנים שנלחמו עליה.
יש לו חברים רבים שאינם מהשכונה. הוא יודע לגלגל שיחות גברים, ולשבת לשתות בבאר עם ההומי'ס. הבעיה היחידה שלו היתה שהשאירו אותו לבד בשכונה עם טיפוסים שאינם מתאימים לו.
בהחלט יצירת מופת
ראיתי את הסרט אתמול לראשונה.
כשסרט נשאר איתי גם בבוקר שאחרי, כנראה שהוא ממש עשה לי משהו, ואין הרבה סרטים שיכולים.
מעבר לעובדה שקלינט איסטווד הוא מאחרוני הנפילים, מדובר בסיפור אנושי מופלא וקשה עם אין ספור רבדים. אחד הטובים שראיתי.