במקור: Gosford Park
תסריט: רוברט אלטמן, בוב
בלאבן, ג'וליאן פלווס
בימוי: רוברט אלטמן
שחקנים: קריסטין סקוט תומס,
מגי סמית', בוב בלאבן, הלן מירן,
קלי מק'דונלד, ובעצם – מי לא?
עם מוזר, הבריטים. אומרים שמתחת לחזות המכובדת, הרצינית וחסרת ההומור שלהן מסתתרים יצרים אפלים, משמעויות עמוקות והומור מצוין. מצד שני, יכול להיות שהם פשוט משעממים.
באחוזת גוספורד היפהפיה, בנובמבר 1932, מארחים סר וויליאם מק'קורדל (מייקל גאמבון, 'סליפי הולו') ואשתו ליידי סילביה (קריסטין סקוט תומס, 'הפצוע האנגלי') קבוצה גדולה של בני משפחה וחברים לסוף שבוע של ארוחות מהודרות וציד פסיונים. נשמע מעניין? לא במיוחד. שיטת ה"בוא-נשים-כמה-דמויות-עם-קשרים-ביניהן-
לסוף-שבוע-מבודד-ונראה-מה-קורה" נוסתה כבר הרבה פעמים בקולנוע, עם או בלי רצח מסתורי שיעכיר את השלווה, בסרטים ישראליים ('לילסדה'), בריטים ('המסיבה של פיטר') ורבים אחרים. הקונפליקטים הדרמטיים שאפשר להוציא מסיטואציה כזו שחוקים כבר לעייפה, ועשרות ספרי אגתה כריסטי למיניהם מיצו כל אפשרות הפתעה בפתרון התעלומה. The butler did it, כולם יודעים.
ואכן, כמודע למוסכמה קולנועית זו, הסרט מתמקד לאו דווקא בחבורת האצילים המובטלים ובשיחות הסלון שלהם, אלא גם, ואולי במיוחד, בחיים העשירים והגסים בהרבה של המשרתים, הטבחים, התופרות ורבי-המלצרים המתפעלים את האחוזה במהלך סוף השבוע הארוך. מתוך הערב-רב המבולגן המלווה את הגעת האורחים אנחנו לומדים את ההבדל בין 'Valet' (משרת אישי) ל-'Butler' (משרת אחראי השייך לאחוזה), מגלים למה יש שני מזלגות למנה הראשונה ועוקבים בשעשוע אחרי תלאותיהם של שני משרתים חסרי-ניסיון הנתקלים לראשונה בארגון המסובך והמורכב של אחוזת כפר אנגלית בסוף שבוע ארוך. וגם אם אנחנו יודעים מראש שהמשרת אשם, נשאלת השאלה: איזה משרת?
ההומור השנון, והעניין המציצני-מעט באורחותיהם של המשרתים מחזיקים כמעט שליש סרט, אבל עם הזמן מתחילה הסבלנות לפקוע. איפה התעלומה שהובטחה? למה כולם עסוקים בקשקושים ובציד פסיונים? לשאלות אלו התווסף הניסיון למיין את הדמויות ועלילות המשנה בסרט, משימה בלתי-אפשרית (טום, אייכה?) ומבלבלת עד כדי ערפול חושים. הבמאי, רוברט אלטמן ('תמונות קצרות', 'משהו ללבוש' ועוד הרבה קלאסיקות) ידוע בנטייתו לשלב בסרטיו מספר קווי עלילה וכמות יפה של דמויות, אבל הפעם הוא קצת הגזים. פרט לסיר וויליאם, אשתו ובתו, מבלים באחוזה גם לורד סטוקברידג' ואשתו, הקולונל מרדית' ואשתו, הזוג נסבית', כוכב הסרטים אייבור קובלו והמפיק ההוליוודי מוריס ווייסמן, וכן לורד רופרט סטאנדיש ומר בלונד (לא אותו אחד מכלבי אשמורת). מבולבלים? יש עוד: רוב האורחים מגיעים עם משרת אישי, דמות לא פחות חשובה, וזאת בנוסף לצוות הלא-קטן המשרת באחוזה מימים ימימה. בקיצור, יותר דמויות מאשר ב'שר הטבעות', מפוזרות על הרבה פחות זמן, בלי המשכים מתוכננים, ובלי אף טבעת שתוכל לשלוט בכולם. התוצאה: בהפסקת הסרט היה הקהל עסוק בעיקר בפענוח 'מי הוא מי ולמה', ולהכרעה סופית בתחום אפשר היה להגיע רק מחיטוט בימד"ב, אחרי הסרט.
בהתאמה, אולי, לנושא, אלטמן עושה סרט בריטי: מתחת לפני השטח מתרחשים המון דברים מעניינים, אבל לנו, הצופים, אף אחד לא מספר כלום. הקווים הסיפוריים המעטים שמצליחים לעורר עניין הולכים לאיבוד בבליל של שיחות סלון (בין האדונים) ורכילויות (בין המשרתים) ומונעים שוב ושוב כל אפשרות להזדהות עם אחת משלל הדמויות. ובלי הזדהות, 'גוספורד פארק' הוא לא יותר מפאזל אינטלקטואלי עם שמץ הומור, משחק כורסא חברתי בסגנון Clue, שבו עלינו לנחש את מי ירצחו, באיזה חדר, ומה יהיה כלי הרצח.
פרסים רבים ניתנו ל'גוספורד פארק'. יכול להיות שאלטמן מקבל בסרט הזה את פרי עמלו מזה שנים רבות. ייתכן שלאקדמיה היה נוח יותר לעטר אותו על סרט שמבקר את החברה הבריטית של תחילת המאה ולא, למשל, על סרט כמו 'השחקן' השולח את חיציו השנונים לעבר הוליווד עצמה. ואולי זו ההערצה האמריקנית הילדותית לכל מה שמריח מבריטיות.
בכל אופן, אם היה הדבר היה תלוי בי הייתי מתיך את כל הפרסים לאיש-עם-מטאטא אחד גדול ומעניק אותו (בליווי פרחים) למחלקת הליהוק, שהצילה את הסרט מלהיות סתם שיעמומון חסר תקנה והפכה אותו לשיעמומון חסר תקנה עם שחקנים טובים. ואכן, בהעדר יכולת כלשהי לעקוב אחרי נפתולי העלילה, נאלצתי להתייחס לסרט כאוסף של סצנות קצרות המציגות דמויות בריטיות אופייניות. מגי סמית' ('זיכרונות אהבה מפירנצה', 'הארי פוטר') מגישה את ליידי טרנת'אם הטרחנית (שמקפידה להבהיר ש"אין אף עצם סנובית בגופה") ומצליחה להאיר כל שניית מסך שבה היא מופיעה; אמילי ווטסון ('לשבור את הגלים') מקסימה בתפקיד משרתת-הבית אלסי, גם אם התסריט אינו מאפשר לה להציג סיפור אישי עקבי; סטיבן פריי ('החברים של פיטר'), שנקלע לסט בתפקיד מפקח משטרה לא יוצלח, מספק כמה רגעים קומיים (גם אם הם חוצים לפעמים את הגבול והופכים לטפשיים במיוחד); וראיין פיליפה ('משחקי פיתוי') ממשיך להיות סקסי להחריד בתור משרתו החצוף ורודף הצרות של המפיק ההוליוודי. אני יכול להמשיך – 'גוספורד פארק' פתר את בעיות האבטלה של שחקנים רבים מספור – אבל הרשימה הזאת צריכה להבהיר שאם השחקנים האלה לא מצליחים ליצור תחושת הזדהות, הרי שהבמאי ממש לא עשה את מלאכתו כהלכה. בקיצור, מר אלטמן, אתה החוליה החלשה. שלום.
- האתר הרשמי
- קריסטין סקוט תומס – אתר מעריצים
- אמילי ווטסון – אתר מעריצים
- קלייב אוון – אתר מעריצים
- הלן מירן – אתר מעריצים
- ראיין פיליפה – אתר מעריצים
- הגילדה לבאטלרים מקצועיים
- המדריך לצייד פסיונים
- החוליה החלשה (שלום!)
גוספורד פארק
לאור הביקורת שלך אני די מתלבט לגבי הסרט הזה.
בסה"כ זה נראה לי כמו סרט מתח טוב, עם שחקנים טובים, אך שמעתי גם ביקורות לא כל כך אוהדות.
אבל כל עוד יש בסרט פיתרון של ממש לתעלומה וזה לא פאזל של 1,000 חלקים (שמשהו כמו 200 מהם חסרים) כמו אצל דיוויד לינץ' – אני מתכוון לראות.
בקיצור, ביקורת טובה, אני אכתוב יותר לאחר שאראה את הסרט.
גוספורד פארק
אבל זה בדיוק מה שזה: פאזל של שלושים חלקים, שעשרים ושבע מהם חסרים.
גוספורד פארק הוא ממש לא סרט מתח, אני לא נמתחתי אפילו לשניה אחת. זה סרט משעמם, עם הרבה יותר מדי דמויות ושמות שצריך, אבל לא ממש יש כוח, לזכור. עד אמצע הסרט כבר ממש לא היה אכפת לי מי הרג את מי, למה, באיזה צורה ומה לכל הרוחות הקשר בין זה לבין הבחורה הבריטית המבוגרת שאוהבת לאכול (יאמי יאמי יאמי).
בקיצור, חסוך ממך את התענוג המפוקפק.
אבל מצד שני, דבורית שרגל נתנה לסרט חמישה כוכבים ב"רייטינג"
אני דווקא אהבתי את הסרט. מאד.
נכון, לא כ"כ הצלחתי להבין מי הוא מי ומה עד סוף האקספוזיציה, וגם לא ממש עד סוף הסרט… (ותודה רבה לחבריי שישבו לידי וכרגיל הבינו יותר ממני). אבל אני לא דוגמה – אני מצליחה להתבלבל בין הדמויות והסיפורים שלהם כמעט בכל סרט, אפילו מהזן ההוליוודי הרדוד (נאלצו להסביר לי את כל "משימה בלתי אפשרית" הראשון, ותודה שזה לא עד כדי כך מסובך).
בסוף הסרט, כשיצאנו החוצה, גיליתי שבסה"כ רוב האנשים הבינו את התמונה הכללית והצליחו יפה במלאכת קישור הדמויות לשמן, לייחוסן ולהקשריהן החברתיים. אחרי שכל אחד שפך את מה שהוא הבין, תוך כמה דקות הצלחנו להבין לא רע מה הלך שם. כבר ברחוב סומסום למדנו: שיתוף פעולה! תמיד עובד
(את ההפסקה, אגב, ניצלתי דווקא כדי לנסות לזהות את השחקנים, ולא את הדמויות… כל אחד והסטיות שלו).
למרות כל הנאמר לעיל, הפעם דווקא לא כ"כ הציקה לי העובדה שלא ממש הבנתי מה הולך. התחושה האישית שלי היתה שהבמאי לא ממש התכוון שאני אדע הכל, וזה ממש בסדר. נהניתי מהאקספוזיציה הארוכה שיש לסיפור (חצי סרט, כמעט עד ההפסקה!), ולמען האמת, לא הטריד אותי כלל שלא קורה בסרט משהו מיוחד, פשוט נהניתי מהצגת הדמויות ומהסיפורים הקטנים של כל אחת. בסופו של הסרט הבנתי את הפואנטה בכל מקרה, גם בלי להבין עד תום את כל ההקשרים, אז הבימוי/תסריט לא היה עד כדי כך רע, מסתבר. אני שוקלת ברצינות לראות אותו שוב בקרוב (לא יודעת אם בקולנוע, בכל זאת המחיר דיי מופרז) – הדמויות הרבות וכל הפרטים הקטנים עשו לי חשק לצפיה נוספת ש"תסדר את הכל במקום".
כמו שצויין בביקורת, הליהוק מצויין, וכמעט כל השחקנים מוכרים מ"איפשהו" (אותי זה כמובן חירפן, תוך כדי). למי שאוהב סרטי אווירה בריטית, יש הרבה – המבטא, התלבושות, המנהגים וגינוני הנימוס הצבועים. מסקנה ראשונית: היתרון הגדול בלהיות משרת הוא הנגישות לרכילות המעניינת! אין שמחה כמו שמחה לאיד, ואין תענוג גדול יותר מהעברת רכילות פיקנטית מאחד לשני. אחחח, איזה יופי
.
סיבות ללכת לסרט:
.
1. מגי סמית המופלאה
2. ריאן פיליפה השווה
3. קלי מקדונלד החמודה
4. ג'רמי נורת'ם שר, ועושה את זה ממש לא רע!
5. לאלטמן מסורת של סרט טוב-רע-טוב-רע לסירוגין… הקודם היה "הנשים של ד"ר T" אז תסיקו לבד את המסקנות
עינת
(מתנצלת שזה יצא כ"כ ארוך… תודה שנשארתם עד הסוף).
וחוץ מליהוק מה?
"פארק גוספורד" הוא סרט ארוך, משעמם, נמתח כמו מסטיק ומייגע. אז מה עם הוא מעוטר בכוכבים איכותיים, הם לא מצילים את הסרט. פארק גוספורד הוא בשורה התחתונה אוסף של תמונות רובן כמעט לא קשורות אחת לשנייה שהודבקו לסרט חסר פואנטה, על זה מגיע לאלטמן אוסקר? וההגדרה שאולי כמה מכם תשמעו מפי עיתונים על "דרמת רצח" מוטעית אף היא, יש פה דרמה וגם רצח אבל לא שילוב של שניהם. הדרמה המשעממת והמעיקה מכסה וחולפת על פני תשעים אחוז מהסרט, ואילו הרצח מגיע רק אחרי ההפסקה (!), וגם אז הוא לוקח תשומת לב קטנה מאוד. ושאין התמקדות על הרצח הדברים מתנהלים באיטיות מרתיחה, והאירועים משום מה מסרבים לבוא. לולא, בדיחה פה ושם הייתי נרדם. פארק גוספורד, הוא החוליה החלשה, לא רק אלטמן.
למעשה, דעתך דומה לשלי
אני מצאתי חלק מהסיפורים מעניינים (פה ושם) אך אני מסכים אתך שאין פה סרט אלא אוסף של 'דברים' שלא מתחברים זה לזה (למרות שכל אחד מהם אולי עשוי היטב).
על ביקורות קולנוע - אפרופו
זה אמור להיות אתר "לאנשים שלא סובלים ביקורות קולנוע" אבל זה לא אומר שצריכים לפרסם כאן גם אנשים שלא יודעים לכתוב ביקורות קולנוע. "גוספורד פארק" הוא יצירת מופת, מסוג הסרטים שמגיעים אחת לעשר שנים למסכים. העובדה שהצופה המסכן חיפש תעלומה, לא הבין מי הוא מי, לא הזדהה עם הדמויות וכו' היא לא בעיה של הבמאי. היא בעיה שלו. הוא כנראה לא הבין מה אלטמן מנסה לעשות (ומצליח, אוהו כמה שהוא מצליח). אבל ה"מבקר" המפונק שכנראה גדל על כל מיני דרמות אמריקאיות עם "הזדהות" עם "דמויות" עם "עלילת מתח" לא מצליח להבין סרט שבו הבמאי חותר נגד כל אלו ובצורה מבריקה. זה בעיקר הפסד שלו, כמובן, אבל כמו שכבר נאמר, אם אתה גר בבית מזכוכית, אל תתקלח עירום.
על ביקורות קולנוע - אפרופו
_________________________________________________
טעות.
באתר הזה כל אחד מהקוראים והכותבים רשאי לחשוב מה שבא לו, ולהביע זאת.
אמרה ידועה:
דווקא את ממנטו
היה צורך לראות יותר מפעם אחת כדי לנסות ולהבין מה קרה שם (וגם אז לא ממש להצליח) – ובכל זאת אהבנו (רובנו) את הסרט.
זה, כשלעצמו, לא מה שגורם לי לאהוב או לא לאהוב סרט, אלא שב"גוספורד", בניגוד ל"ממנטו", השתעממתי. לגמרי.
דווקא את ממנטו אפשר להבין בצפייה
אחת. אחרי שהסרט נגמר הוא התחיל לרוץ אצלי ברוורס (זאת אומרת, לפי סדר העניינים הרגיל) במהירות. ואחרי שזה נגמר התחלתי לשאול את השאלות: כמה פעמים הוא כבר עשה את זה? האם הוא ימשיך לעשות את זה? וכו'…
לצפות בזה עוד פעם זה רק תוספת של הנאה.
על ביקורות קולנוע - אפרופו
מכיר/ה "על טעם ועל ריח"?
אז נונין לא אהב את 'פארק גוספורד'. זכותו. אני למשל לא חשבתי שהסרט כזה משעמם (מצד שני, אני גם לא חשבתי שהוא יצירת מופת גאונית) אבל בשביל זה יש תגובות – בשביל להתווכח. הביקורת היא רק נקודת המוצא לדיון על הסרט.
הביקורות כאן הן לא רשמיות, אלא משקפות את דעת הכותב בלבד. אנשים שקראו ביקורות קודמות של נונין (או קראו את תגובותיו באתר) ויודעים פחות-או-יותר מה הטעם שלו בסרטים, יוכלו לנסות להבין אם הם יאהבו את הסרט או לא (או שהם ישאלו אנשים אחרים).
מה גם שרוברט אלטמן קרוב שלך
או משהו כזה. והנה, אתה לא עושה לו פרוטקציה ושולח את כל החבר'ה באתר לסרט שלו.
, למקרה שמישהו לא הבין.
על ביקורות קולנוע - אפרופו
הביקורת לא מצאה חן בעיניך? קורה. אבל למה לך להעליב את הכותב? אני בטוח שלו (לכותב) לא הייתה שום כוונה לפגוע בך בביקורת שלו.
אם אתה חושב שהביקרות לא טובה- פרסם הודעת ביקורת משלך, אבל זאת באמת לא חוכמה לרדת על ביקורות של אחרים.
נ.ב. האם זאת ההתחלה של "הביקורת על קיי-פקס 2"?
על ביקורות קולנוע - אפרופו
הביקורת על הביקורת על קיי פאקס נמנעה במכוון מנימה אישית כלשהי. אל תשווה.
ואנשים שלא יודעים לכתוב תגובות,
יותר טוב?
מותר לך, ולגיטימי לגמרי, להתווכח עם הכותב, ולא להסכים איתו בכלום. אבל מה הקשר לשאלת יכולת הכתיבה? רק אם מישהו מסכים איתך הכתיבה שלו טובה? כתיבה יכולה להיות טובה גם אם לדעתך הכותב לא הבין את הסרט; יש דבר שנקרא "סגנון" בעולם.
ונימוס קצת, לא מזיק לפעמים.
יש לי בקשה קטנה ממך.
תבהיר מה בדיוק אתה מגדיר כ"לא לדעת לכתוב ביקורת קולנוע".
הכוונה היא במקרה למישהו שפירש את הסרט באופן שונה ממה שאתה?
כי בעיני ביקורת טובה היא ביקורת שמעניין לקרוא אותה, תבהיר על מה הסרט בצורה ברורה ותספר לנו על עוד דברים שקשורים לסרט (דמויות, שחקנים, במאי, סרטים קשורים וכו).
לדעתי נונין בהחלט עונה על הקרטריונים האלו בביקורת הזו ובאחרות שהוא כתב.
ומעניין אותי על פי מה החלטת שהמבקר "מפונק" כדבריך.
אם אתה חושב בצורה שונה על הסרט זו זכותך, ויש לך זכות גם לפרט למה ולעורר דיונים (זה אפילו ממולץ).
אבל למה לתקוף את מי שכתב את הביקורת.
אני אישית לדוגמא לא תמיד מסכימה עם נונין בקשר לסרטים, אבל יש מרחק גדול מאי הסכמה בנוגע לסרט ובין זלזול בבן אדם כמו שאתה מביע.
נ.ב- העובדה שאתה לא ממש מוסיף נימוקים לדעתך לא ממש מוסיפה להערכה כלפי מה שכתבת.
על ביקורות קולנוע - אפרופו
בדיוק!
אני שוקל האם לראות את הסרט
מצד אחד, אני מעדיף בריטים על אמריקאים. מצד שני, אני מעדיף קומדיות על דרמות. אבל אם יש תעלומה, זה כן ימשוך אותי לראות את הסרט.
לא הבנתי כלכך מהביקורת ומהתגובות – עד כמה יש כאן תעלומה?
כמו כן, עד כמה הדיאלוגים באמת משעשעים/מעניינים?
האם אלו סתם דיונים בענייני דיומא, או שמא אלו שיחות עם עוקץ וקריצה בכל מיני נושאים?
מהיכרותי המאוד צנועה עם בריטים
דיוני ארוחת הבוקר שלהם נעים סביב שני נושאים מרכזיים: מצב התנועה ומזג האוויר.
איך זה בסרט באמת?
אין תעלומה.
כלומר, כן, יש רצח, אבל הוא לא העניין המרכזי בסרט וחקירתו (ע"י הגורמים המוסמכים) נראתה לדעתי כמו יציאת-ידי-חובה של המפיקים, שבעצם רצו להראות רק את מה שמתרחש מאחורי הקלעים.
מצד אחד,
אכן אין תעלומה. מצד שני, יש הומור בריטי משעשע. ייתכן כי אם תבוא לסרט בלי לנסות להבין 'מה קורה פה' אלא רק כדי להנות מפניני לשון הנזרקות מדי פעם בין המשתתפים, תיהנה עד מאוד. אבל אל תצפה ל'מי-עשה-את-זה' ולאיזה פתרון מתוחכם.
תודה (לכל מי שענה לי)
אבל מה שאתה אמרת הכריע את הכף – אני הולך!
מי בא איתי? (רחובותים-נסציונאים-ראשלצים במהלך השבוע הקרוב [לא סופש]). צרו קשר בדואל. לא כאן!
ואם החלטת כבר ללכת
אז לדעתי, עדיף לך להצטייד מראש ברשימת הדמויות והקשרים ביניהם, בסגנון אלו שמופיעות במחזות שקספריים טראגיים ואחרים. (הרשה לי לצטט את רד: "המון המון דמויות! המון! דמויות! המון דמויות!").
האפשרות האחרת היא כמובן ללכת לסרט פעמיים.
בהצלחה!
כדאי או לא כדאי
ההתעסקות סביב מפגש הציד היא, באופן מפתיע, עיקר העלילה של הסרט. שיחות לוואי ענייניות בנושאים כמו הביצה המקושקשת של ארוחת הבוקר ומצמוץ העין של אחותה של אישתו של המארח הן השיחות העיקריות בסרט. למרות זאת, די נהנתי ממנו כי האווירה ששרתה בסרט היתה מוצלחת (אפלוליות וחדרי מדרגות קטנים).
בסופו של דבר, אין פה עלילה ממשית ומספקת ל-137 דקותיו של הסרט וגם לא תמצא פה קרבה רוחנית לאגאתה כריסטי. הסרט הוא יותר חידת הגיון מאתגרת: "זהה את הדמות ואת השחקן" ובתור שכזה הוא די נחמד, אם מגיעים אליו במוזה הנכונה.
למראית הדה-ז'וו?
האם לא היינו כבר בסרט הזה? מה בדיוק התרחש בכל אלפיים הסדרות הבריטיות שעסקו בנושא (אדונים ומשרתים, משפחת פורסאייט וכו וכו') ששונה מהסרט המהולל הנ"ל? ובמסגרת תחושת המחזור הכללי שעוטפת אותי – מגי סמית' מתמחה בתפקידי מטרוניתות סנוביות וחמורות סבר (או לפחות, כך מוחי הקודח מאותת לי בעצבנות).
בקיצור – עד כאן סיבות לא ללכת לסרט (ולא לתת לו לזכות באוסקר). למשהו יש סיבה טובה באמת ללכת אליו (למשל, האם לאחד השחקנים אוזניים מחודדות?)?
על גוספורד פארק ועל ביקורות
לכל אלו שלא הבינו על מה הסרט: גוספורד פארק איננו על תעלומת רצח (למרות שיש בו אחת) ואיננו על מנהגי השולחן הבריטים (למרות ריבוי הגינונים). כמו שאדיפוס איננו אודות חידת הספינקס ואיננו אודות מנהגי השלטון בתבי, אלא על משהו עמוק יותר, בסיסי יותר, אם תרצו על היסודות שעליהם מושתת החברה האנושית, כך גוספורד פארק עוסק בדיוק באותם תחומים. כדי לא להרוס לאלו שלא צפו, רק אוסיף שאלטמן, בדרכו החתרנית, פותר את התסביך האדיפלי של הסרט בצורה החלטית ומעוררת השראה. לכן הוא כל כך מדהים. כי במסווה של קשקשת ובלאגן מסתתרת טרגדיה יוונית מדהימה בעוצמתה, שמצליחה לרגש (למרות שהיא נזהרת מאד לא לעשות את זה). הברק בה נמצא באופן שבו "הבלאגן" הזה – כלומר הדמויות הלא לגמרי מוכרות, שלל הסיפורים השונים, הקולות המספרים הרבים – יוצרים מארג שהוא כמעט גיאומטרי בצורתו: זה לא רק המבנה של הבית והשתקפות חיי האדונים בחיי המשרתים. זה בעיקר היחס שבין "הטקסים" לבין "החזרות" אליהם (שימו לב למשל כמה זמן מוקדש לסצינות של התלבשות, עריכת שולחן וכו') והאופן המרומז שבו כל אלו קורצים בסופו של דבר גם לאמנות עשיית הסרט עצמה. במילים אחרות גוספורד פארק עוסק גם בעצמו (נדמה שהוא מנסה לומר משהו על הכוח העצום של "החיים" מול כל נסיון להכניס אותם לסד של "הגיון" או "משמעת") והעיסוק הזה גורם לו לפרוץ החוצה מן המסך וללפות את הצופה (אם הוא מיומן דיו) בגרונו.
ההשחתה של הכותב (שאת שמו, תסלחו לי, אינני מוכן לאיית) היא הדרישה הכנועה שלו מראש לאלמנטים כמו "הזדהות", "עלילת מתח" וכיו"ב. אלטמן תמיד הלך נגד נטיית הלב הזו. לא רק בגלל שהוא ציני וחתרן, אלא מפני שכמספר סיפורים הוא יודע מספיק טוב להניח לצופים שלו לבחור לבד את הסיפור שלהם מתוך "הזמזום" הזה. אבל אתם, מפונקים, שגדלתם על זבל אמריקאי, צריכים שירגשו אתכם, שיאכילו אתכם בכפית. הנורא מכל, שאם זה לא כך, הבמאי אשם. אולי תנסו לעצור ולראות מה הבמאי עשה ולא ישר להגיד שהוא לא יודע לביים. אולי אתם לא יודעים לראות?
על גוספורד פארק ועל ביקורות
הביקורת הזאת (והתגובות שעליה) מעוררות יותר מחלוקות מהבחירות לועדת קישוט…
אני חושב שהדרך שהצגת היא דרך מעניינת לסתכלות על סרטים, אבל אתה בעצמך אמרת שהצופה מחליט איך ולמה, אז למה אנחנו לא זכאים לדיעה משל עצמנו?
אם אנשים אהבו או לא אהבו את הסרט זאת כבר בעיה שלהם, והם הם בוחרים לראות אותו בנקודת מבט (חס וחלילה!) שונה משלך, האם יש בזה משהו רע?
באמת שיש דרכים יותר טובות להביע דיעה מאשר לקרוא למגיבי האתר מפונקים (גם אם הם קמים לקראת שתיים בצהריים
)
מה מפונק בלקום בשתיים בצהריים?
זו שעה מעולה להתחיל את היום. וככה אפשר לנצל את הלילה לדברים שימושיים כמו קריאה, צפיה בסרטים או הגבה בעין הדג.
אין ספק, היה שווה להשאר עד הסוף
כמעט שהקשבתי לתאוריך המלומדים (ואפילו בעניין). רק מה, הטוויסט בסוף, היה קצת, איך לומר, נדוש. לא שמעת שתסריטים עם טוויסט זה פאסה?
טוויסט?
אני לא מסכימה להגדרה שזה היה טוויסט.
לאחרונה רווח השימוש במושג הזה, גם במקרים שלדעתי לא ממש חופפים את ההגדרה. לא כל גילוי "מפתיע" (ברמה זו או אחרת) בסוף הסרט הוא אוטומטית "טוויסט". לדעתי, במקרה הזה, ממש לא.
ואגב, זה לא עד כדי כך בלתי צפוי או מפתיע. ידיד שלי עלה על זה עוד לפני ההפסקה.
עינת
טוויסט?
אממ, לא הובנתי כהלכה (או כמשנה, או כגמרא). אני הגבתי למקלחת הצוננין שקבלנו שתי הודעות קודם (ראי – בתגובה ל"אותו משהו"). אבל, אולי עדיף להפסיק עכשיו, ולחזור לדון בסרט.
אל תבכה, הם לא מביעים דעה שונה,
הם פשוט מפונקים.
לא ראיתי את הסרט, ולפי התיאורים ששמעתי (ושלך בראשם) אני לא מתכוון למהר לראות אותו.
למרות זאת אוסיף, ברשותך, מספר הערות, ואשתדל שלא לבטא במילים את מה שאני מרגיש – מתוך כבוד לאתר בו אני כותב את ההודעה.
1. ראשית ארצה להודות לך על כך שטרחת והקדשת מזמנך ללמד אותנו, הבורים, את רזי אומנות הקולנוע. תודה לך על שהסברת לנו את האמת היחידה, הוודאית, הנשגבת מהבנתנו בנוגע לסרט זה.
2. אדיפוס הוא *לא* מחזה שעוסק ביסודות עליהם מושתת החברה, אלא אם אתה מתכוון ליסוד החקירה הבלשית והאשמה
3. אבל, רגע, בעצם באדיפוס יש דמויות, ויש עלילה שהולכת בכיוון אחד, ויש התחלה אמצע וסוף (ואיכות הסיפור אפילו לא מתקרבת לזו של הסיפורים כיום).
איזה מפונקים היוונים האלה, הא?
4. תחזור אחרי, בבקשה: שימוש רפטטיבי בדיבור המתקשר ברמה לא מודעת אצל הקוראים לשפה גבוהה וחכמה *לא* עושה אותך יותר חכם.
5. אני לא ראיתי את הסרט, כאמור, ולכן לא רשאי לקרוא למה שאמרת בנוגע אליו בשם 'בולשיט'.
6. אבל ברגע שאצפה בו, אני מבטיח לך שאחזור לכאן במיוחד בשביל זה.
7. אני חושש שיש לך תסביך מסויים עם שמות. בתור התחלה, אתה לא מוכן להזדהות תחת שם או כינוי מסויים, ועכשיו אני מזהה הדרדרות במצבך עקב מיאונך לכתוב את שמו של הכותב. האם אתה מנסה להביע בכך את סלידתך העזה ממנו ומכינויו, או שמא אתה פשוט טיפש?
יכול להיות ששם נשך אותך כשהיית ילד? נסה להיזכר, מתי נתקלת לראשונה בבעיה שלך עם… שמות..?
8. מה בדיוק מושחת בדרישה לעלילה? מה כל כך נורא בדרישה הקיטשית-זבלית-אמריקאית=גרועה-איומה=ממוסחרת להזדהות לדמויות?
9. אני אספור עד עשר ואנסה שלא להגיב על הקטע האחרון ההוא שבהודעה שלך.
10. הגעתי עד עשר, ולא נראה לי שאני עומד להפסיק לקחת את הדברים שאנשים אומרים על דברים שלא קשורים אלי יותר מדי ללב.
נו, מילא.
אתה טוען שאנחנו רואים יותר מדי זבל אמריקאי, מכאן אני מסיק אחת מארבע מסקנות:
1. אתה לא היית כאן מעולם, ובעל דעות קדומות שעוזרות לך בוויכוחים נגד אנשים שאתה לא מכיר.
2. אתה מכיר את הטעם הכללי של הכותבים באתר, ואת הפחות-או-עוד-פחות קונצנזוס שיש כאן בנוגע לסרטים טובים, וחושב שכל הסרטים שאנשים כאן אוהבים עונים להגדרה.
3. אתה בטוח שכל מה שאמריקאי הוא זבל ממוסחר וגרוע, ובכך הופך את עצמך למבקר מקורי-בעיני-עצמו שטחי ומגוחך. כמו כן, אתה לא מודע לעובדה שאלטמן הוא אמריקאי.
4. אתה טיפש.
הטענה הבאה שלך נוחת עלינו לפני שהספקנו בכלל להגיד 'נחמן שניצקליין', ובה אתה גורס שאנחנו צריכים שיאכילו אותנו בכפית, שירגשו אותנו.
האם אתה חושב באמת שסרטים שמצליחים לגעת בקהל מאכילים אותו בכפית? מה הקשר, לעזאזל?
אגב, בנוגע לריגוש – כן, אני אוהב סרטים שגורמים לי להרגיש (וזה דבר די קשה לעשות, לרוב). והנקודה שלך היא..?
לא, הבמאי לא אשם בכך שסרט לא מצליח לרגש. גם התסריטאי, הצלם וצוות השחקנים יכול להיות אחראי לכך במידה שווה.
מלבד זאת, הרשה לי גם לברך אותך בנוגע לכניסתך לאתר. אני בטוח שאם תנסה שלא לזרוק על כל המגיבים באתר רפש כוללני ומתנשא תמצא כאן בעתיד מקום חם ואוהב קולנוע. מכיוון שכבר הוכחת את כושר ההתמדה שלך ואת שליטתך בשפה העברית, נותרו לי רק שתי עצות לתרום לך בנוגע לאתר:
* תמצא כינוי.
* המקל הזה לא אמור להיות שם.
בתקווה שלא פגעתי באף אחד יותר מדי, ובתקווה שלא בזבזתי מילים רבות, וכחצי שעה, על הודעה מועדת להמחקות, כאן יונתן, עם יותר מדי פסיקים, כרגיל.
מה שהוא אמר.
ודיר באלאק אם אתם מוחקים את יונתן. סלחנות למגיבים חדשים באתר זה יופי, אבל כשמישהו מתחיל עם פרובוקציות שלא יתפלא כשעונים לו באותה הנימה.
התרגשות.קון
האם ייתכן שגודל ההתרגשות כגודל הפגיעה של החיצים הנשלחים מצד אל צד בנקודות תורפה אמיתיות?
"הפוזל, במומו פוזל"(?)
לא ראיתי את הסרט ועכשיו לא נותרה לי ברירה אלא לראות ולהחליט בעצמי, לפחות המפיצים ירויחו מזה.
ג.
דוקטור, אני מסכים עם יונתן!
משהו לא בסדר איתי?
יונתן, אתה ענק.
אני רוצה אותך איתי בכל פעם שאני מתווכחת עם מישהו. (ולא דווקא המישהו הזה.)
_______________
יום לא-הולדת שמח,
גל
יונתן, Ilove u
כקוראת דמומה (לרוב) של הדג, אני מרגישה שאני חייבת לומר:
יונתן, אתה מתוק, חכם, וכיף לדעת שאתה קיים פה בשבילנו. זהו.
למרות שהוא לא ג'ינג'י?!
(לא, אני לעולם לא אעזוב את זה).
למרות שהוא לא ג'ינג'י?!
Xמנית יקרה מאוד
גם אחריך אני עוקבת באהדה גדולה.
זה שהדג ג'ינג'י אומר שאני מעריכה אותו *למרות* ולא *בגלל* דמיונו לדוד המלך.
ואני בכלל מתה על שחורים. והעובדה שעכשיו סיימתי בצהלה גדולה נישואים לבלונדיני כחול עיניים תעיד על כך.
מה? אהה.... לא.
*הדג* באמת ג'ינג'י. אני דיברתי על יונתן, שבקון האחרון גילתי שיש לו שיער חום, ומאז אני מחרימה אותי (זה בסדר, הוא מחרים אותי כבר ממזמן, אז זה לא באמת משנה משהו).
וכשמיצינו את הנושא עד הסוף,
נדמה לי ששכחנו את המוטו של עורכנו היקר שבמילואים.
"שלום, קוראים לי רד פיש, ואני לא יודע שום דבר על קולנוע".
אחדים, כולל אני, נסחפנו לוויכוחים שניצקלייניים-משהו, ועל כן אני מתכבד להביא לינק למאמר חנוכת האתר מבית מדרשו של הדג, ופירוט האמיתות הפילוסופיות המקומיות:
כתבה מספר 43
הודעה זו נכתבה לאחר התגובה של יונתן, כמחווה לתגובה הטובה ביותר בעניין, לטעמי.
אה, פעם ראשונה שאני קוראת את זה!
כידוע לכם (או שלא) לא הייתי פה בימיו הראשונים של האתר, ולמרות שבתקופות פנויות יותר בעבר (ממ"א היתה קטנה יותר ורעבה פחות) חיטטתי מעט בהיסטוריה, לכתבת הפתיחה המרגשת הזו טרם נחשפתי… עד עכשיו.
.
טווידלדי – חן חן על השרות!
עינת
ואני רק רציתי לדעת
מאיפה החלטת שכולנו גדלנו על סרטים אמריקאים.
אני ועוד רבים כאן אוהבים סרטים בריטים,את פליני ,ברגמן ,לוק בסון ואיטלקים.
הי! אורי קליין פלש לפה בשם בדוי!
והוא עדיין לא מגיב לעניין.
לטובת הקהל, הרי לינק לדף של נונין (למי שמתעצל להקיש עליו למעלה:
http://www.fisheye.co.il/author.php3?id=73
ואחרי זה, אני רוצה לדעת האם מוצדק לטעון שנונין חובב דווקא זבל אמריקאי?
וחוצמזה, נראה לי שרצוי תרגום לעברית: איך, למשל, משהו מרגש אם הוא נזהר לא לעשות את זה? ומהו תסביך אדיפלי של סרט? ולמה להשתמש בלועזית כשיש מילים אקוויולנטיות בעברית?
ואלו רק קצת מן השאלות.
ועל מה, לעזאזל, הסרט? כי התגובה לעיל בטח לא מחכימה אותי.
אשמח לקבל תשובות, אפשר גם בגליון הקרוב של "הארץ".
ועכשיו לקצת חנה בבלי:
א. רצוי לכתוב תגובות שכל בן אדם סביר יכול להבין. שימוש בהמון מילים לועזיות, הסברים שמוכלים בתוך עצמם ומסתובבים במעגל שאינו מתחיל ואינו נגמר, אינם, חזור אינם, תורמים להבנה.
ב. רצוי לדון לגופה של טענה ולא לגופו של אדם.
ג. אולי אנחנו לא יודעים לראות?
יכול להיות. אישית, טרם ראיתי את הסרט. ואולי גם אתה לא יודע לראות? ע' ערך "שניצקליין" במילון. וזו הערה שלא היתה נכנסת אילולא חוסר הנימוס המופגן בתגובתך.
טווידלדי, שלקח כמה קורסים אקדמיים בחיים שלו, ועדיין מדבר עברית.
מוסר השכל: קודם לקרוא
כל מה שכתוב. אם כך הייתי עושה – הייתי שם לב לתגובה של יונתן, שמוצלחת בהרבה משלי.
התשובה בגוף השאלה
"למה להשתמש בלועזית כשיש מלים אקוויולנטיות בעברית"!
צריך לתת הסבר בגוף השאלה
לכל בדיחה?
דבר השריף
למה שלא תהיה גבר ותזדהה בשמך?
אנחנו אולי מפונקים אבל אתה פחדן.
אויש, באמת, למי אכפת מה השם שלו?
ונניח שהיית יודע מה השם שלו, מה היית עושה? מצביע עליו באצבע ברחוב, צוחק וקורא לו בשמות? מאתר את הכתובת שלו, פורץ לו לבית ומרסס דברי נאצה על הקירות? מה, בדיוק?
הייתי מעביר אותו
סדנת חינוך.
הפרטים לגביה חסויים.
בגדי המלך החדשים.
אצטט ברשותך ביטויים נבחרים מתגובתך.
"… מדהימה בעצמתה"
"… מצליחה לרגש"
"… אם הוא מיומן דיו…"
אני יכול לתקוף דווקא את החלק הראשון, ולטעון כנגדך שלפי מרבית התגובות שראיתי כאן על הסרט הוא דווקא לא מצליח לרגש. אבל לא זאת המטרה.
הענין הוא אחר. את מרבית האנשים הסרט כאן לא ענין. אני, על אף שטעמי הוא רק שלי והוא יחיד ומיוחד, הרי שיש התאמה סטטיסטית בינו ובין טעמם של אחרים. אם כן, אם מרבית האנשים לא אהבו אותו הרי שיש סבירות די טובה שגם אני לא אוהב.
בא אתה. אתה אומר שנדרש אימון מיוחד כדי להבין את הסרט. איזה אימון? לקראת מה? איפה רוכשים אותו?
כנראה שאין לי אותו, נכון? כנראה שאני אחד הבורים.
לא, אין לי בעיה עם להיות בור. יש הרבה דברים שאיני יודע, ולשעולם לא אדע. בורות היא ברכה. אם הייתי יודע הכל, מה עוד היה נשאר לי?
אבל אם אין לי את אותה מיומנות עליה אתה מדבר, כנראה שלא אהנה מהסרט, נכון?
אם כך, צודק כותב הביקורת בדבריו שהסרט 'לא משהו', כאשר הוא מפנה דבריו אלו אלי, הבור.
אין אני דורש מכל יוצר להנמיך את רמתו כדי שגם אני אוכל להבחין במורכבות היצירה ובעפיצותה. מצד שני, למה לי לטרוח ולשלם כרטיס כניסה, לסרט שמלכתחילה לא יודע אלי?
אחרי שקראתי וקראתי
את ההודעה שלך ואת כל התגובות אני חוזר להגיב. הנה גם אני.
מההודעה שלך אני קולט שאתה הולך לסרט כדי להתאמץ להבין. אתה אוהב סרטים שמקשים עליך כמו בחינת בגרות במתמטיקה. שיתבסם לך.
אני, לעומת זאת, הולך לקולנוע כדי להנות. אני הולך לקולנוע כדי שאוכל לכבות את המוח לשעתיים ולקלוט קצת קומדיה (מפלצות), כמה קרבות כלשהם (שר הטבעות) ואולי איזה יצירת אומנות אחת או שתיים (ממנטו). אני לא הולך לקולנוע כדי לעבוד.
אתה נהנה בקולנוע איך שאתה רוצה ואני אהנה בקולנוע איך שאני רוצה. מכאן ועד לרדת על כותב הביקורת ועל כל האנשים שכתבו כאן, הדרך באמת ארוכה.
אוף, אתה נודניק.
מהחצי הראשון של ההודעה שלך די נהנתי, אני חייבת להודות. שפה שפשוט נעים לקרוא. הבנתי כל משפט לכשלעצמו, כל פיסקא לכשלעצמה, ופשוט לא קלטתי כלום ממה שניסית לומר. אבל זה בסדר, אני אחרי אימון, שרועה על הכורסא ובמצב מוחי של "ניוטראל", אני פה בשביל לאהוב את מה שאני קוראת – לא להבין. כפי שאמרתי, נהנתי. וגם מהנימוקים. אני מתה על זה שעולים קולות שסותרים את הביקורת בצורה מפורטת, כך שיש לי שיקולי נגד להתחשב בהם.
אבל החלק השני… אוי…
למה להיגרר לעלבונות? "שמו של הכותב אותו איני מוכן לאיית", למשל. ונונין היה כ"כ מנומס אליך שממש הערצתי אותו.
ולמה בפסקתך האחרונה הכל כתוב בלשון רבים? כולנו מפונקים? כולנו גדלנו על זבל אמריקאי? גם אלו מביננו שמכורים לדברים הבריטים (ואין לי מספיק אצבעות בשביל למנות את אלו שאני יודעת זאת עליהם ממקור ראשון מבין באי האתר)?
רק אתה יודע לראות ולחשוב ולהבין ואנחנו לא?
כפי שאמרתי, אוף, אתה נודניק.
לך תתבגר.
______________
יום לא-הולדת שמח,
גל
אדם הנודניק
"מיקל גמבון ('הבלש המזמר', 'הטבח, הגנב, אשתו והמאהב')".
אבל העיקר הכוונה.
גמני מצטרפת.
כאילו, בשם אלוהים. הדבר הראשון שקפץ לעיני היה מייקל גמבון ("הבלש המזמר"! "הבלש המזמר"! "הבלש המזמר"!), שרק בשבילו אני מוכנה לראות גם סרטים משעממים…
ובכן
בסופו של דבר איש לא העלה טענה עניינית לגופו של עניין. אני טוען: סרט (כמו כל יצירת אמנות) מציע לצופה "אשליה של עומק" בדמות "תעלומה" (צורנית, תוכנית) שהצופה "אמור לפתור". הטענה שלי היא שאתם לא מוכנים לעשות את המאמץ הקטן הזה. בכל אופן, לא במקרה של גוספורד פארק. זה בסדר. זה רק קצת מפונק כי בסופו של דבר אתם מפספסים סרט גדול. עכשיו יש כאלה שיודעים שיגידו בולשיט עוד לפני שראו את הסרט. שיודעים שאדיפוס זה לא על "סדרי עולם", (אבל כנראה מעולם לא הבינו מהם "סדרי עולם") ושביקורת מנומקת ועברית טובה לא עושה להם את זה. שילכו לראות דודו טופז.
ולענין הרגש – סנטימנט זה אחד הדברים הכי קלים והכי קשים בקולנוע. נדמה לפעמים שקל לייצר אותו (למרות שזה בעצם מאד קשה) אבל לעיתים (קרובות מדי) נעשה שימוש ביכולת לעורר רגשות אצל הצופים בצורה נצלנית. הניצול הוא בכך שקיים קשר ישיר בין האפקט הרגשי של יצירת קולנוע לבין המסחריות שלה. שימו לב להבדל בין הטון המיוסר של מיקי חיימוביץ' בימי פיגועים לזה של מגישי ערוץ 1 בשביל להבין שהגברת חיימוביץ' משרתת (באופן בלתי מודע אפילו) את הפסקת הפרסומות הבאה.
אותו דבר בקולנוע. שפילברג הוא המלך של הגישה הזו והקולנוע האמריקאי ברובו מיישר קו.
עכשיו תגידו, בסדר, אנחנו מוכנים שירגשו אותנו, אנחנו משלמים בשביל זה. טוב ויפה. אבל כדאי שתשימו לב (אם כי בוודאי, זיסלך חכמים שכמותכם, שמתם לב) לעובדה שזה בדרך כלל נעשה כדי להחליק את הכל למקומו בשלום. המשפחה בסדר. אמריקה בסדר. וגם אנחנו הקהל בסדר. זה בדיוק הבעיה עם השימוש ברגש. שהוא מצדיק את המובן מאליו. הוא שמרני. הוא מתחנף לקהל. ולכן גוספורד פארק (שהוא אדיפוס במהופך, בו (ואם לא ראיתם אל תקראו את המשפט הבא) הבן והאם רוצחים את האב/בעל למען הסדר החברתי) הוא כזה סרט גדול.
עכשיו תורי להגיב
וכרגיל, לא לעניין. טובים וגדולים ממני (בתחום הרטוריקה, לפחות) כבר הגיהו על דבריך, עכשיו נשאר להגיב על הצורה:
שרשור. התגובה שלך לכל הפתיל הייתה בהודעה חדשה. כאשר הפתיל מתפתח, זה יכול להיות בעייתי- כי התגובה יכולה להתרחק מההודעה. בפעם הבאה, אם אתה מגיב לפתיל כולל, ולא רק להודעה בודדת ממנו, רצוי שתגיב מתחת להודעה שהתחילה את כולו (במקרה הזה- שלך), כך שגם מי שפותח את ההודעה שלך בלבד יראה מה הקשר אליה.
על שרשור כבר נכתב ב''קובץ שאלות
נפיצות": http://www.fisheye.co.il/static/faq.htm#postreply
קראתי, ואני חושבת
שאפילו הבנתי את הטענה שלך.
יותר מדי סרטים משתמשים במניפולציות זולות בכדי למשוך קהל, הסרט הזה לא, בגלל זה הוא עמוק יותר, וטוב יותר, ואנחנו, המפונקים, שרגילים למניפולציות, לא יכולים "לבלוע" את זה, ובגלל זה לא נהננו.
ואני אומרת- למה אתה לא יכול פשוט להגיד את זה בצורה הפשוטה הזאת? כל כך הרבה יותר מובן. שפה גבוהה זה אמנם יפה, ואני אפילו מבינה אותה, אבל מתישהו המשפטים שלך נהיו טרחניים וארוכים, וחוזרים על עצמם.
התחלת להזכיר לי את עצמי.
ובכן
את הטיעון שלך ניתן לסכם במשפט שגוספורד פארק הוא סרט גדול, בגלל שהוא לא מצדיק את המובן מאליו, הוא לא מתחנף לקהל, הוא לא שמרני והוא הופך את תסביך אדיפוס.
), וגם אם אני לחלוטין לא מזדהה עם מה שהבמאי מבקש לומר, ולפעמים גם אם אין לבמאי מה לומר.
טיעונים מעניינים, מפני שזו בדיוק השניצקלייניות השנואה כאן, לדעתי בצדק. אתה מחליט שסרט הוא גדול מפני שיש לו מסר מתאים לך. ז.א., סרט הוא טוב לא אם המשחק טוב, הבימוי טוב, הצילום טוב, המוזיקה טובה והמשהו הלא-מוגדר שרצוי שיהיה בסרט גם הוא טוב – אלא אם הוא מעביר מסר שלדעתך צריך להעביר, אם הוא "נכון".
זאת אומרת, אתה מחפש סרט שעושה תעמולה לדעה הנכונה ו\או מערכת הערכים הנכונה, וכל השאר לא ממש מעניין. אני חושב, שלפי קריטריון זה, אכן אי אפשר להתווכח איתך. אם עוד לא ראינו את האור, הרי שחסרים לנו כלים להבין שסרט הוא טוב, כי אנחנו לא משכילים את המסר שהוד רוממות הבמאי רוצה להעביר לנו.
אבל למה שפשוט לא נקרא איזה מניפסט בשביל זה?
(בנוסף, ראוי לציין שכיום זה לא גליק כזה גדול לרדת על מערכת הערכים הבורגנית\שמרנית\מעמדית. קראתי לפחות מאה ספרים כאלה, חלקם רבי מכר, ואני בטוח שלא גרדתי את אפס קצהו, שלא לדבר על הטענה המפורסמת שגם הביקורת על הסדר הקיים היא בעצמה קבלה שלו, הנכנעת למסגרת ההתייחסות והמקבלת את הערכים הבסיסיים של הסדר הבורגני.
היום בקבוצת ההתייחסות של רוברט אלטמן, אין שום דבר חתרני במה שהוא עושה. אם הוא היה מעיז לקדש את הגישה המעמדית, היה משהו חתרני בסרט, כי אף אחד ממוקירי זכרו בעיתונות לא היה מוכן לקבל סרט כזה. נראה אותו מסרב לקבל את גלובוס הזהב ואוסקר, ואז אולי הייתי מתחיל לחשוב על חתרנות).
אבל חזרה לעניין: סרט טוב יכול להיות סרט טוב גם אם הוא מעצבן אותי, גם אם המסר שלו שנוא עלי (למשל, המסר הנוצרי העמוק שב"לשבור את הגלים", וכמה השפעות נוצריות ב"החותם השביעי", שני סרטים אמריקאיים ידועים
אבל לפי טענתך, סרט טוב יהיה טוב רק אם הוא משרת את המסר המתאים? ומה על סרט בבימוי אד ווד ועם מסר מתאים?
!דמגוגיה! גבלס לא היה יכול לומר זאת טוב יותר. גם לא ז'דנוב (סוף !דמגוגיה!).
בנוסף, ההנחה שלך ש"סרט (כמו כל יצירת אמנות) מציע לצופה "אשליה של עומק" בצורת "תעלומה" (צורנית, תוכנית) שהצופה "אמור לפתור" [אגב, למה כל הגרשיים האלה?)
היא בעיני מופרכת לחלוטין. זו הנחת יסוד לא מוכחת, שכיוון שהדרתי את רגלי מהחוג לתורת הספרות הכללית לא אתווכח עליה – אבל אפשר לחשוב גם אחרת ממך.
"קיים קשר ישיר בין האפקט הרגשי של יצירת קולנוע לבין המסחריות שלה": בעברית זה אומר, "אם סרט מרגש אותנו [ואנחנו מתחברים אליו רגשית או נהנים בו] הוא יצליח". וואלה???
כלומר, זה שסרט צריך למצוא חן בעינינו כדי שהוא יצליח, זו נצלנות. אכן. אני מריח פה טיעון מעגלי.
"סבלתי עבור המוזיקה שלי, עכשיו תורכם" (מ. פייטון).
מיקי חיימוביץ': נכון, אבל לא קשור. זה שמשהו מסויים הוא A, ול-B יש קשר מסויים אם A, לא הופך מיידית את B ל A. A דומה לB אינו A=B.
בנוסף, אני מניח שתוכל להסביר לנו מהם "סדרי עולם", שאנחנו לא יודעים מהם. זה עוד סימפטים של התגובות שלך – אתה בעיקר שולל את דעתם של אחרים, מאיזו עמדה של מספר כל יודע וכל מבין, אבל אתה לא טורח לספק הסבר מנומק, הגיוני ומובן. במקום זה אתה גולש להגדרות מעורפלות למדי. "פותר את התסביך האדיפלי של הסרט בצורה החלטית ומעוררת השראה". זה טיעון ברור? אולי לך. וזה משפט אחד; בהמשך אתה נעשה יותר גרוע.
הביקורת שלך, למרות ההשתבחויות העצמיות, היא לא "ביקורת מנומקת" במובן הפשוט של המילה. היא מניחה שכל מי שעבר אותו מסלול כמוך יכול לזהות על מה אתה מדבר. אבל מה? ז'רגון פנימי של תחומים מסויימים הוא ההפך מעברית טובה. כשבמקום להשתמש בטיעון פשוט, ברור ומובן, משתמשים בטיעונים מעגליים, בז'רגון פנימי של תחום, ובאוצר מילים שמטרתו לומר "אני מיודעי ח"ן, נשקו נא את כפות רגלי" (אם כי לזכותך ייאמר שעוד לא השתמשת במונחים "הבניה" ו"מיצוב". בטח בתגובה הבאה). כשאני כותב מחקר או מעביר הרצאה, המבחן שלי הוא האם בני אדם שהתחום שלי לא מעניין אותם יותר מדי יבינו מה אני אומר, ולא יטבעו במלל פנימי. הגישה הכתיבתית שלך מייצגת גישה הפוכה. מאיזו סיבה, נראה לי שרוב הגולשים פה אינם דוגלים בהתמחות ייחודית לצורך קריאת ביקורות קולנוע.
ומשהו נוסף
שנכנס בתגובה נפרדת כי הוא לא ממש נימוסי, ואולי העורכות יחליטו שהוא ראוי להימחק.
הטפות המוסר שלך, ובייחוד השימוש ביידיש הצינית, נותנות רושם שאתה מסתכל מלמעלה למטה על כו-ל-ם.
שוב ביידיש, קוראים לזה "אגרוייסע פוץ".
נו נו
מה זה "טוב"? כשאתם מדברים על בימוי "טוב", תסריט "טוב" למה הכוונה? איך יודעים שזה "טוב"? כאן מתחילה הבעיה. הכאילו אין-תאוריה שלך מניחה מראש כל כך הרבה הנחות סמויות (למשל, שאפשר לדעת שיש דבר כזה בימוי "טוב", אני מניחה שהכוונה היא שזה "מרגש"), שאתה פשוט עיוור למניפולציות שאתה עושה לעצמך. ולא אני לא מחפשת דווקא את המסר בסרטים שאני רואה. העניין בגוספורד פארק הוא לא "החתרנות" הערכית שלו. היופי שלו הוא בשימוש בחתרנות כאלמנט אסתטי. בשימוש במיתוס אחד (או בכמה מיתוסים) וביצירת וריאציה חדשה עליהם. אלטמנית. כמובן שלסרטים יש גם "ערכים" – זו תהיה שטות להתעלם מכך. בדרך כלל הם מגניבים את זה בדלת האחורית, הופס לא שמנו לב, וכולנו בולעים את זה. אפשר להתעלם מזה, אפשר להתייחס לזה. אבל הטענה שלך, שאנחנו כאן בשביל "איזה קאט מבריק הביא העורך ואיזה אחלה תאורה דפק הצלם" היא שטות מוחלטת. מה שעובד עלינו הצופים הוא הסה"כ, תחושת הסיפוק שזה נותן לנו, והיא בין השאר נובעת מאיזה ליטוף קל, בלתי מורגש שהבמאי נתן לנו ולמערכת הערכים והרגשות שלנו (חוץ מבסרטי אקשן, שם לרוב זה עובד על החושים שלנו שמתמכרים לתנועה, לצבעים ולקולות כמו תינוקות). להגיד ש"המסר" בסרטים הוא לא חשוב זה כמו להגיד שניקוטין בסיגריות זה שולי. אבל אתה כל כך מכור שאתה אפילו לא שם לב שלרוב הסיגריות יש טעם די מחורבן בסה"כ. ואת זה אומרת מעשנת כבדה.
זה שאת מעשנת
כבדה זה דבר אחד, אבל לא הבנתי את הפואנטה של הודעה.
מה את (או אתה, תחליט!) ניסית להגיד? שאנחנו לא יודעים מה זה סרט טוב? או שסרט טוב זה רק המכלול של הכל?
כי התגובה שלך לחלוטין לא לעניין, מה שטויידיטל (ואני לא כותבת נכון, אני יודעת) אמר זה שלא רק המסר חשוב, אלא הכל. מה שההודעה שלך אמרה זה שגם המסר חשוב. יפה, שניכם מסכימים.
שמישהו יזכיר לי על מה הויכוח?
ניקוטין בסיגריות הוא באמת שולי.
ז"א, הניקוטין הוא החלק הממכר בסיגריות, אבל עיקר הנזק לבריאות נעשה ע"י מרכיבים כמו זפת, עטרן ועוד חומרים לא סימפטיים.
דרך אגב, האם ידעתם שניקוטין הוא המרכיב העיקרי של ויטמין B3?
בלבולי מיניות?
רק אני שמתי לב ש"אותו מישהו" עבר/ה מלדבר על עצמו/ה בלשון זכר לדיבור בלשון נקבה?
האם מדובר בחילופי זוויג רצוניים או שמא מדובר באבולוציה (אם כי יש שיגידו רגרסיה)? כמו כן, האם לעובדה שהכותב/ת מסתתר/ת מאחורי כינוי המצביע על מוטיבים זכריים, להבדיל מהכינוי שמוענק כברירת מחדל, יש משמעות כלשהי?
ואולי
אותו אותו מישהו פגש את פליסיטי בסמטא חשוכה למחצה?
אני דיברתי על חוויה
את\ה דיברת על שטיפת מוח.
יצא לך לראות פעם סרט גרמני טוב על מלחה"ע II? (למשל, "הצוללת")? סותר כל ערך שאני מאמין בו, אבל מכל בחינה אחרת סרט מצויין.
מ.ש.ל.
זה לא שהם עיוורים למניפולציות או
לכל דבר אחר.
זה אני שלא רואה, וגם זה רק בגלל שאני מעדיף להיות בחושך.
לדעתי טיעון זה סותם את הגולל על הויכוח בין המעשנת הכבד/המעשן הכבדה/ מעשנת הכבדים/… לזיסלך (הא, הביטוי הזה מחזיר אותי לילדותי בערבות רוסיה עם הקוזקים והפוגרומים)
נו נו
ווי ווי ווי
יש בטח איזה שניים שלושה פילוסופים שדיברו על מה זה "טוב" ומה זו "איכות" ומה ה"תמצית" של דברים. זה מתחיל מזמן מזמן, כשעוד היינו צעיריםת עם הפילוסופים היווניים, ונגמר לפני עשרים שנה בערך עם"זן ואמנות אחזקת האופנוע|".
הייתי ממליץ לכל אחד מכם לקרוא את ספרו של ולטר בניימין: "יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני", שאמם נוגע בנושא מזווית קצת אחרת אבל ללא ספק נוגע ומעורר מחשבהץ
ואני שואל את עצמי, זה בדיוק במקום לכתוב דבר כזה??
זה לא שניצקלייני לגמרי??
למה כולם מתגוננים?
לכל אחד הזכות לאהוב סרטים אחרים. גם אם המרבית חושבת שהסרט לא טוב זה לא אומר שהוא באמת כזה. אני דוקא חושבת שזה נשמע סרט נהדר ואני ממש אשמח לראות. חבל שאין לי זמן…
על ''אומנות'' הבידור של הקולנוע.
אני חושבת שיש ביננו מחלוקת בסיסית על תיפקודו של הקולנוע כ"אומנות". אין לי ספק שסרטי קולנוע רבים נחשבים כ"אומנות" לכל דבר ומגישים לי תעלומה, כדברייך, שעלי לפתור, אך רבים מהם משתייכים יותר ל"בידור" – בדיוק כמו שטלויזיה היא בראש ובראשונה אמצעי בידורי ורק לאחר מכן אמצעי להעברת מסרים, חדשות, רגשות וכו'.
אגב, אני ממש לא מסכימה בענין הרצח – לדעתי תפקידו הוא בעיקר ריגוש נסתר לצופים (נקמה מאוחרת, בלה, בלה,בלה) ופחות כחלק בתסריט יעני-אדיפלי הפוך על הפוך על הפוך.
אנשים רבים הולכים לקולנוע לשם הבילוי שבעניין ולשם ה"מנוחה" למוח ומכאן נובע הרצון לפגוש על המסך מוצר מרגש, מצולם ומשוחק היטב. זה לא נחות, אלא אנושי ("לחם ושעשועים") וכן, אני גם מוכנה לשלם בעבור זה.
בעיני, סרטי קולנוע מצויינים בצורה יוצאת דופן הם אלו שמצליחים להיות גם בידור טוב ויעיל וגם לתפקד כיצירה אומנותית שבאה ומנסה להעביר מסר או מעמתת אותי עם דעה שונה ועם ביקורת חברתית.
ב"גוספורד פארק" לא מצאתי מוצר נעים בצורה יוצאת דופן. הוא די קשה לצפיה משום שהוא חשוך במרבית הזמן ולא מקל על הצופים במלאכת זיהוי הדמויות. לכן, אני לא חושבת שהסרט הוא "בידור" טוב.
אני אישית בפירוש נהניתי מהאווירה, מן הקצב הפנימי של הסרט ומן ההצצה הזו לחדרי החדרים של החיים באחוזה. נכון, אני יכולה גם לנסות ולנתח אותו למוות כדי למצוא בו ערך אומנותי נשגב, אבל אני מעדיפה שלא.
כשקראתי את הבקורת
אמרתי לעצמי, יופי! בקורת מובנת וכתובה היטב שמאששת את חשדותי ביחס לסרט (מצפייה בטריילר התרשמתי שמדובר בסרט די משעמם). אבל בעקבות התגובות הלא מנומסות (אם כי לטעמי, דווקא מנומקות, של אותו מישהי או אותה מישהו) נהייתי סקרנית לראות את הסרט ולגלות אם יש בו משהו מכל אותם דברים שאותו מישהי ראה בו. יחד עם זאת, יש ברשימת הסרטים שאני רוצה לראות כמה סרטים שקודמים לסרט הזה, כמו מולהולהול של לינץ', ו"עידן הקרח" (ולפחות אחד מהם יקרה היום
)
הצחיק אותי: "ואין אף טבעת שתוכל לשלוט בכולם"…
אז פעם הבאה שאתם בחיפה...
(אבל לחכות שאחזור קודם הביתה, טוב?)
הצד העמוק של הסרט
בקשר לכל אותם דברים שאותו מישהו/י ראה בסרט ואת יוצאת לגלותם…
נתחיל מזה שיצאתי מהסרט גם ככה עם רגשי נחיתות – האם יש פה עוד אנשים שאמא שלהם עוד הסבירה להם עמוק לתוך המחצית השנייה של הסרט מי הוא המשרת של מי?
קריאת התגובות של אותו "מישהו" גרמה לי להתבונן אל תוך עצמי, לעשות חשבון נפש ולתהות: האמנם ב-23 השנים האחרונות דרך צפייתי בסרטים לקתה בחסר? יכול להיות שאני מפספסת משהו, שיש עולם שלם של איכויות נעלות יותר
ושכל הזמן הזה התפלשתי בבוץ של סרטים שסתם ריגשו אותי?
ועניתי לעצמי:
אני מעדיפה להישאר בבורותי מאשר לצאת מכל סרט (או מלכתחילה להיכנס אליו) עם כאלו מטענים ופרשנויות… בעיקר המשפט (הפלצני במיוחד) על התסביך האדיפלי של הסרט הוא שעודד אותי לדבוק בבורותי.
אגב, הסרט לא משעמם. למרות שכאמור קצת הסתבכתי עם הדמויות, זה לא פגם בהנאה שלי (ו"מישהו" מוזמן/ת להפסיק לקרוא כאן כי הנימוק להנאתי לא עומד להיות מתוחכם במיוחד) – כנראה שהיה לי חסך רציני עד עכשיו בסרטי משרתים ואדונים, כי פשוט נחשפתי לעולם חדש ומרתק…
וכבר אמרו את זה אבל אני אומר שוב: הרבה שחקנים טובים.
אכן
שועשעתי מאוד. אכן, אם אמא שלי תסביר לי את העלילה של הסרט גם אני ארגיש רגשי נחיתות עמוקים.
מצד שני, גם אמא של בעל שמסבירה לך את העלילה של הסרט ל-פ-נ-י שראית את הסרט או ב-ז-מ-ן שראית את הסרט (הכוונה היא לסרטים שרואים בטלוויזיה) זאת חוויה מאוד אברסיבית, אם כי מסוג אחר.
כמה מילים וזהו
הבעייה עם הסרט הזה הוא שהוא פשוט ארוך מדי.
אלטמן מציב שחקנים מצויינים עם תסריט אינטיליגנטי ומבטא בריטי וסקוטי שקצת מרענן את הצופים בים הגדול של הוליווד, אבל אין מה לעשות, זה לא יכול להחזיק כל כך הרבה זמן ואלטמן עושה סלט אשר בהתחלה אולי היה טעים מאוד, אבל אחרי שהשארת אותו יותר מדי זמן הוא איבד את טעמו.
I quite liked this film, personally. It´s true that you don´t get to understand
everything immediately. It´s true that there´s a lot of information there, not
all of which is crucially important for understanding who had done what and why. It´s true that it´s a long film. And it´s true that the Argentinian audience
(I´m in Argentina at the moment, and this is also why I´m writing english) kept
laughing the whole while. But I still think it´s a very good and fascinating film!
There´s noting wrong with having to see a film a few times to understand
There´s also nothing wrong about having to THINK (good heavens!) about a film. Not every film has to be so obscenely Hollywoodic as to give the last detail
sopken out of the main character, so that even the slowst of us all we´ll get
This film cannot be classified under suspence, as there´s very little suspence in it. There´s little wonder that anyone that had seen it, expecting to be
passion and hope, but the main interest is the upstairs/downstairs cotrast and differences I won´t even start to write about. Even the credits at
To summerize, I don´t expect everyone to like it this film. It does require some patience, some thinking, and some
ראשית, ברוך הבא לאתר.
כעת, אגיב על הערותייך.
אני מאוד אוהב את 'מועדון קרב'. ואכן, לא הבנתי אותו עד הסוף בצפיה ראשונה, וחזרתי אליו לצפיה שניה ושלישית שהגבירו את הנאתי ממנו. *אבל* (וזה אבל גדול) הסרט "תפס" אותי גם בצפיה הראשונה. גם אם לא הבנתי הכל, התעניינתי. הסרט גירה אותי, העלה שאלות קשות, אתגר אותי לחפש תשובות.'גוספורד פארק' לא עשה שום דבר שקרוב לזה. קו העלילה היחיד שהלך לאיזשהו מקום, נסגר לחלוטין בסוף הסרט. השאלה היחידה שנותרה לי היא למה היה צריך את שאר קווי העלילה השונים?
נמשיך. נעלבתי מקביעתך שלא חשבתי על הסרט. האם עצם העובדה שלא ראיתי קשר בין סיפורי העלילה השונים פירושה אוטומטית שלא חשבתי?
לגבי 'על מה הסרט'. ראשית, ייתכן כי זו אכן אשמת המפיצים שכינו את הסרט 'דרמת רצח' ובכך נתנו תחושה שהמתח הוא העניין. זו, אגב, גם התחושה שקיבלתי מהטריילר. אבל בסוף, כפי שכתבת, אכן התחוור לי שמדובר בדרמה העוסקת ביחסי אדונים-משרתים. כפי שכתבתי בביקורת שלי, אספקט זה של הסרט אכן היה מעניין למדי, אך לא הייתה בו הרבה מקוריות (אני זוכר סדרה בריטית נפלאה שעסקה בדיוק בנושאים האלה, ולמעשה בהרבה דקות הסרט נראה לי ממש כמו פרק ממוצע באותה סדרה). ומעבר לכך – אז מה? מה עניינו, ב- 2002, ביחסי אדונים-משרתים באנגליה הויקטוריאנית? כיצד יש להם איזו שהוא קשר לחיינו?
זהו. זו דעתי.
לא מסכימה.
בטח שצריך עוד קווי עלילה. קח כדוגמה נגדית את 'עידן הקרח': יש לו קו עלילה אחד, והוא נפתר בסיום הסרט. נו ו…?
קווי עלילה משניים באים כדי לתת לנו נקודות מבט שונות על אותו הארוע (הם יכולים לפעמים לספק הסבר מה גרם לארוע, או מה נגרם כתוצאה מקו העלילה הראשי – אפילו אם אין קשר ישיר בין קו העלילה הראשי לזה המשני), או לפעמים סתם כדי שיהיה מעניין. וזה כיף, כי זה מגרה את החשיבה שלי. וזה כיף, כי בין אם קווי העלילה המשניים נפתרים ומשתלבים בזה הראשי, ובין אם לא – זה מעניין לי יותר מאשר עלילה ליניארית.
וכמו שאתה אומר "מה מעניין אותנו כיום ביחסי אדונים-משרתים של אנגליה הויקטוריאנית", אפשר גם לשאול איך יעניין אותנו כיום סרט על מלה"ע ה-2, סרט על ילדי הפרחים, כל סרט שנעשה על פי ספר ישן (שהרי ברור שהטכנולוגיה התקדמה מאז. הרעיונות של ה.ג'. וולס כבר מיושנים, לא?) או אפילו סרט על העתיד – אנחנו הרי בהווה. למה שנתעניין במשהו אחר?
לכל דבר יש קשר כלשהו לחיינו – לא תמיד הקשר הוא ישיר. אבל אני גם לא חושבת שצריך להצטמצם בבועה של ה"הווה". לפעמים גם העבר מרתק (רק לפעמים! אני מודה שאישית את רוב הדרמות ההיסטוריות אני לא סובלת).
ומה דעתי לגבי 'גוספורד'? לא יודעת. ראיתי אותו סמוך ליציאתו ונשארתי בדיעת "פרווה", או יותר נכון: עוד לא ממש סגרתי עם עצמי מה דעתי עליו.
ואני דווקא מסכים אתך.
לגבי שתי הנקודות שהעלית:
1. ודאי שבסרט לא חייב להיות קו עלילה אחד. זו לא הייתה הטענה שלי. Yolk טען שחוסר היכולת שלי לעקוב אחרי מספר קווי עלילה הוא שגרם לי לא להינות מהסרט; אני טענתי שקווי העלילה היו ברובם לא מעניינים, ושהקו המעניין היחיד (הקו המרכזי) היה לינארי וסגור, ולא השאיר מקום לשאלות. כתוצאה מכך, הסרט לא משך אותי להקדיש לו צפייה נוספת או התעמקות, פשוט בגלל העובדה שהוא עשה עלי רושם מינורי מאוד. זאת לעומת סרטים כמו 'תמונות קצרות' (של אלטמן עצמו), 'סטייט פינת מיין' ואפילו 'מלהולנד דרייב' שבהם קווי העלילה המשניים היו מעניינים ומגרים למחשבה.
2. לא טענתי שסרט היסטורי בהכרח אינו מעניין. טענתי הייתה כנגד תפיסתו של Yolk שראה את הערך בסרט בכך שהוא נותן לנו 'הצצה לתוך התרבות הויקטוריאנית'. אינני חושב שסרט שמתמצה בהצצה לתוך תרבות עבר יכול להיות בעל אמירה אמיתית ורלבנטיות לצופה בימינו, מה גם שמדובר על תקופה שאינה לגמרי זרה לקולנוע, ושראינו אותה בעשרות סרטים וסדרות אחרים. אינני חושב שאלטמן התכוון לעשות סרט 'על אנגליה הויקטוריאנית', אלא להעביר דרכן מסר אחר (או מסרים אחרים). לדעתי, הוא נכשל בכך (וכך גם הגבתי ל'אותו מישהו' שהציג מה שלדעתו היה המסר של הסרט). לפיכך: סרט היסטורי יכול להיות מרתק, אם הוא מכיל בתוכו איזושהיא תובנה, על-זמנית נניח, שמקרינה עלינו גם כיום. "מייקל קולינס" האירי עסק בשאלת המנהיגות החותרת לשלום בזמן מלחמה. "יחסים מסוכנים" עסק במתח בין תשוקה לבין מערכת מוסרית. במה עוסק "גוספורד פארק"? אני לא יודע.
ואני דווקא לא מסכימה איתך.
משרתים מוצגים בהרבה סרטים וסדרות טלוויזיה כבני אדם – אם הם במקרה מהדמויות הראשיות, ולא דמות משנה. וזה לא יוצא דופן – דמויות משנה נוטות להיות שטוחות יותר גם כשהן לא משרתים. זה, כמובן, בתקופה שבה התעסקו יותר עם סרטי משרתים: אני לא בטוחה שאני זוכרת הרבה מהם שנעשו לאחרונה (חוץ אולי מדרמות של הביביסי…).
ואני דווקא לא מסכימה איתך.
אשמח אם תראי לי סדרה אחת שבה המשרתים מוצגים קודם כל כבני אדם, ורק אחר כך כמשרתים. לעניות דעתי בכל הסדרות והסרטים שעוסקים במשרתים – המשרתים הם קודם כל משרתים ורק אחר כך בני אדם. כל ישותם ועלילתם סובבת סביב מקצועם כמשרתים. אלטמן הוא הראשון ששבר את הקלישאה הזו והראה משהו אמיתי
אגאתה כריסטי קמה מקברה
מצטער, אבל זו התחושה בה נתקפתי בזמן הצפייה בשעמומון המתיש הזה. אז מה אם מדובר ברוברט אלטמן. הסרט פשוט גרוע ומחייב את צופיו להצטייד במחשבון לחישוב הדמויות , דמויות המשנה, העלילות , עלילות המשנה ושאר הרגליהם המגונים של הבריטים . נראה לי שאגאתה כריסטי הינה היחידה המסוגלת לראות סרט זה.
ישנם גם כמה מיליונים
ש*קראו* את הספרים של אגאתה כריסטי, אתה יודע. (ואני בינהם, אגב, השבוע. היה לא משהו, אבל קצר).
ישנם גם כמה מיליונים
גם אני בצעירותי נהגתי לקרוא ואף לאהוב את עלילותיה של אגאתה כריסטי.צר לי, אך דומה שחוק ההתיישנות הומצא בשל סופרים כאגאתה כריסטי.
הלוואי אגאתה כריסטי.
את אגאתה אני אוהב, או לפחות אהבתי לפני שנים, כשקראתי אותה.
אבל הסרט הזה מנסה לנוע על הגבול בין דרמת מתח (מצטער, לא ממוצה) לבין סאטירה חברתית או השד יודע איך לקרוא לזה, ובגלל השיווק של הסרט כדרמת מתח, הצפייה בו, ככזה, היתה משעממת.
אתה אומר את זה רק מפני
שמספרים לנו כבר בפרסומים לסרט ועל הקופסה של הדויד שמדובר בסיפור מתח על רקע רצח, כשלמעשה רק אחרי שעה וחצי מישהו נרצח? בשלב הזה כבר ממש לא היה אכפת לי מי הרוצח, רק שיגמר כבר.
באיחור של עשר ומשהו שנים ראיתי את הסרט
ובאתי בלי ציפיות ובלי לדעת מה הולך לקרות בכלל, חוץ מכך שזה סרט עם טונות של שחקנים טובים.
מה אגיד, כיף חיים, נהניתי מהסרט לכל אורכו. החשש היחיד שלי היה אי שם באמצע הסרט שהוא לא באמת ילך לקראת שום דבר ובפרט לא לקראת מה שהוא רומז כל הזמן שהוא הולך אליו – אבל גם זה הוסדר. זה לא אומר שכל מה שהיה לפני כן לא היה מעניין – אקשן המשרתים ושלל עלילות המשנה היו עיקר ההנאה בסרט.
אז נכון שרוב קווי העלילה לא הולכים לשום מקום ובפרט לא אל מה שהוא לכאורה לב הסרט, אבל זה בסדר – הם מוסיפים בשר לסרט, שבלעדיהם היה עם עלילה ראשית סבירה אבל לא מדהימה. ונכון שיש שלל דמויות וקשה לעקוב, אבל לא הרגשתי בשום שלב צורך לעצור ולהתחיל לערוך רשימות אלא הסתפקתי בכך שאחרי שראיתי דמות עשר פעמים כבר התחלתי להבין מי היא – ולמרות הבלבלה הזו עדיין הצלחתי להבין בדיוק מה קורה בחלק המרכזי ומי ומה עוד לפני שהסרט חשף את זה במפורש. אני לא אומר את זה בתור הישג שלי, כמובן, אלא בתור נקודה לזכותו של הסרט שלמרות כמות האינפורמציה האדירה שהוא מטיח בצופה לא באמת מבלבל אותו יותר מדי.