ביקורת: The Gorge

יש סרטים שצריך לדבר על ההתחלה שלהם. יש סרטים שצריך לדבר על הסוף שלהם. אבל את הביקורת על "הגיא" (The Gorge), הסרט החדש של סקוט דריקסון ("דוקטור סטריינג'", "בלאק פון") שעלה עכשיו באפל טי.וי. עדיף להתחיל מהאמצע. כי האמצע של הסרט הזה הוא באמת משהו-משהו. זו פשוט חוויית האקשן-אימה הכי טובה שאתם יכולים לקבל כרגע, בלי קשר לגודל המסך שאתם צופים בו. הגיבורים, לוי (מיילס טלר) ודראסה (אניה טיילור-ג'וי) מוצאים את עצמם בתוך סיוט שלא נגמר, גיהנום עלי-אדמות (אוקי, יותר מתחת לאדמה, אבל אותו עיקרון) כשהם מנסים להתמודד עם גלים של יצורים מפלצתיים ששועטים בעקבותיהם. וזה מלחיץ, ומלהיב, ונראה מרשים – כל הסביבה האורגנית-רעילה שמקיפה אותם נותנת לכל הסיפור תחושה שמזכירה קצת את המקומות הנגועים ב-"האחרונים מבינינו" אם בסדרה היו מתמקדים באחד המקומות האלה לשעה שלמה. וסצנות האקשן מזכירות את סרטי "האויב שבפנים", אם אי פעם היו מצמידים לסרטים האלה במאי עם כישרון. 

גם השחקנים עושים עבודה לא-רעה. מיילס טלר הגיע משום-מה למסקנה שהצעד ההגיוני בשלב הנוכחי של הקריירה שלו זה להמציא את עצמו מחדש בתור שרירן עם חיוך כובש סטייל ואן-דאם, אבל במפתיע זה הולך לו לא-רע בכלל. אניה טיילור-ג'וי הגיעה משום-מה למסקנה שהצעד ההגיוני בשלב הנוכחי של הקריירה שלה זה להמציא את עצמה מחדש בתור האלמנה השחורה, אבל במפתיע זה הולך לה לא-רע בכלל. לא באותה איכות שהיא הפגינה ב-"פיוריוסה", אבל בסך הכל אין טענות.

בקיצור, אוהבים אקשן? אוהבים אימה? אוהבים את שניהם ביחד? אין לכם, כרגע, חוויית צפייה טובה יותר מהשעה השניה של "הגיא".

הבעיה הגדולה הראשונה של הסרט היא שלפני השעה הזאת מגיעה שעה נוספת. והשעה הזאת היא כישלון כמעט טוטאלי, שנובע בעיקר מהעובדה שנדחסים לתוכה לא פחות משלושה סרטים שונים. עשרים הדקות הראשונות של השעה הזאת נראות כמו פארודיה סטייל "איך נעשה את כל מה שבשיעורי תסריטאות אומרים עליו נו-נו-נו". בעשרים דקות האלה לא קורה כמעט כלום, אבל "הגיא" מנצל אותן כדי לספר לצופים את כל סיפור חיי הגיבור והגיבורה עד לנקודה זו. קשה לתאר עד כמה עשרים הדקות האלה משמימות ומיותרות, בעיקר כי הן לא מלמדות את הצופים שום דבר שהם לא יכולים לגלות ממה שבא אחר-כך. חטא על פשע: עשרים הדקות האלה כוללות הופעה – מיותרת בתכלית גם היא – של סיגורני וויבר. סיגורני פאקינג וויבר. צריך לעבוד ממש קשה כדי לגרום לסיגורני וויבר להרגיש מיותרת בסרט כלשהו, אבל דריקסון ושות' בהחלט עשו מאמצים ניכרים. במהלך הצפייה בעשרים הדקות האלה תהיתי ביני לבין עצמי – רגע, התסריט של הדבר הזה היה ב-"רשימה השחורה" של התסריטים הטובים שטרם הופקו? ברצינות? בואו נגיד שאלא אם שינו מאוד את התסריט מהמקור שלו, אני מתחיל לפקפק בשיקול הדעת של האנשים שמרכיבים את הרשימה הזאת.

אחרי אותן עשרים דקות מיותרות קאט, אנחנו עוברים לסרט אחר לגמרי. לוי ודראסה ניצבים משני צדי המתרס של גיא עמוק ומסוכן, מוקף מלכודות, כשהם אמורים לשמור על… משהו לא ברור ומנסים לתקשר זה עם זו. הי, זה דווקא נראה מעניין, מה קורה פה…

קאט, עברנו לסרט השלישי בשעה הראשונה של "הגיא". הפעם: דרמה רומנטית. אוי. אה-ברוך. צריך למנוע בחוק מסקוט דריקסון להתקרב לכל מה שקשור ברומנטיקה (הסצנות בין בנדיקט קמברבאץ' לרייצ'ל מקאדמס ב-"דוקטור סטריינג'" כבר די רמזו על זה, למען האמת).

וכל הסמטוכה הזאת, כאמור, נמשכת שעה שלמה, שרק אחריה הסרט סוף-סוף מכניס את דריקסון לאלמנט שלו. וזה, כמו שנאמר קודם, באמת נעשה מצוין, למשך שעה נוספת. רק שאחרי השעה הזאת קורה דבר מוזר: צריך לסיים את הסרט, ובמקום לעשות את הדבר המתבקש –לבנות איזשהו שיא – מישהו בהפקה החליט כנראה שהצופים התרגשו יותר מדי בשעה האחרונה וצריך לתת להם להירגע. מאוד מתחשב מצד מי שלא החליט על זה, אבל גם מאוד לא עובד בתור סיום מספק לסרט. או ששוב מישהו החליט להטריל פה מורים לתסריטאות, וביחד עם השיעור ש-"הגיא" מלמד אותנו על איך לא להתחיל סרט, הוא החליט לתת לנו שיעור גם באיך לא לסיים אותו.

וכך הופך "הגיא" לסרט המתסכל של השנה – לא בגלל שהוא רע, להיפך, יש בו שעה שאני מנחש שתירשם בתור אחת המצטיינות של הז'אנר בשנה הנוכחית, אלא בגלל שלפני השעה הזאת באה שעה נוספת שרובה דרעק, ואחריה מגיע סיום מאכזב ולא מספק. וכך, מסרט עם פוטנציאל להיות משיאי השנה, נשארנו עם פשוט עוד סרט סטרימינג – אחד מאלפים שיוצאים מתוך גיא עמוק ומסוכן, בלי אף אחד שיגן עלינו מפניהם.