במקור: The Good, the Bad and the Ugly
במאי: סרג'יו ליאונה
תסריט: סרג'יו ליאונה, לוצי'אנו וינצנזוני, אייג' & סארקפלי
שחקנים: קלינט איסטווד, אלי וולאך, לי ואן קליף
זה נשמע כמו צווחה של נשמה מיוסרת, נצלית בין גחלי התופת.
זה נשמע גם כמו גרוטאה שלא סוחבת בעלייה, שנייה לפני שהמנוע הולך קיבינימט.
אאאאההההההההה! ווה, ווה, ווה.
מאוחר יותר גיליתי שהנעימה של 'הטוב הרע והמכוער', מאת המלחין הגאון אניו מוריקונה, היא חיקוי מוסיקלי מכוון של יללת קויוט. אבל ברגע שבו שמעתי אותה, לא ידעתי את זה. ידעתי רק שלא שמעתי אף פעם שום דבר כמוה. וקשה לחשוב על סרט שבו, כבר בתוך נעימת הפתיחה, אפשר לחוש בצורה יותר ממצה ומדויקת את הסיפור כולו. ההומור הציני, האלימות האגבית, קורטוב (או שנים) של טירוף, קינת רקע נוגה על חיים אכזריים בארץ שסועת מלחמה – והכול בקלילות טרגי-קומית, בלי הרבה רצינות: הכול שם, במנגינה.
מדבריות דרום ארצות הברית. אלף שמונה מאות שישים ומשהו, אמצע מלחמת האזרחים האמריקנית העקובה מדם. מתוך הקרבות המשתוללים מתחילה להתגבש המציאות שתשרור אחר כך, ושתספק את הרקע למיתוס של "המערב הפרוע". מרחבים אדירים, שוממים ועוינים, שמושכים אליהם הרפתקנים וציידי מזל. כל אדם הוא שוטר, שופט ותליין, ששולף מקנה הרובה חוקים פרטיים משל עצמו, ואוכף אותם לפי שיקול דעתו מהר ככל שהוא יכול לכוון וללחוץ על ההדק.
בשכונה גרועה זו יש 3 טיפוסים, שמתאימים לה כמו אקדח ליד. "הטוב" הוא נווד שתקן וסטואי עם סיגר נצחי תקוע בפיו, המכונה "בלונדי" (קלינט איסטווד, עם הרבה פחות קמטים). "טוב" היא הגדרה קצת מטעה: ההומאניות של בלונדי מתגלית בכך שכשהוא מסתכסך עם "המכוער" הוא לא יורה בו, אלא רק מאלץ אותו ללכת ברגל מאה קילומטרים של מדבר צרוב-שמש. "הרע" (לי ואן קליף), רוצח שכיר, ידוע כ"עיני מלאך", כי מתוך פניו המלוכסנים נשקף מבט שגורם לכל אדם לחשוב על העולם הבא – ובדרך כלל לגלות במהירות שזו הייתה מחשבה נבואית. ואילו "המכוער" (אלי וואלאך), באנדיט שמנוני ומגחך בשם טוקו, מתמקח בהגינות עם מוכר בחנות על הסכום שהוא הולך לשדוד ממנו. הייתי מתאר את אופיו של טוקו במילים "בוגדנות שפלה", אבל זה היה מציג אותו באור חיובי מדי.
"הטוב", "הרע" ו"המכוער", כבר ציינתי, מסתובבים בתוך המלחמה. אבל מבחינתם, הקרבות מהווים רק מטרד, או הזדמנות לעשות כסף. כש"הרע" מגלה את דבר קיומו של זהב הקבור בבית קברות, הוא יוצא לחפש אותו. מעט אחר כך, לומדים גם "הטוב" ו"המכוער" על קיומו של המטמון, כשכל אחד משניהם יודע רק חלק ממיקומו המדויק. לכן השניים זקוקים זה לזה, והם שוכחים פרטים שוליים שהעיבו על יחסיהם בעבר (כמו צעדות מוות מחרידות במדבריות צרובי שמש) ומפלסים את דרכם בכיוון האוצר. הם מתמרנים בין "הכחולים" והאפורים", חיילי הצפון והדרום במלחמה, ובדרך הם נתקלים, כמובן, ב"רע". כל אחד משלושתם משתדל לציית למסורת המכובדת המקובלת במצבים כאלה: להרוג, או לפחות לרמות, את האחרים, ולהשיג את כל הכסף לעצמו. עקרונות, כידוע, זה דבר חשוב, במיוחד כשהעיקרון הוא שאין לך עקרונות.
בשנות השישים של המאה העשרים, מערבונים אמריקניים היו פופולריים באירופה, אך בעיות הפצה היקשו על הייבוא שלהם מארה"ב. כתוצאה מכך, החלו מפיקים ובמאים ליצור מערבונים סוג ז', שאמנם התרחשו בארה"ב, אבל צולמו באירופה, בשילוב שחקנים אמריקניים לא מאוד ידועים (ולכן זולים), ושחקנים מקומיים. מכיוון שרבים מהסרטים הללו נעשו באיטליה, הדביקו להם מבקרים את הכינוי "מערבוני ספגטי".
'הטוב, הרע והמכוער' הוא האחרון מבין שלושת מערבוני הספגטי שעשו הבמאי האיטלקי סרג'יו ליאונה ושחקן הטלויזיה קלינט איסטווד יחד (לצד 'בעבור חופן דולרים' ו'הצלפים'). בשלושתם מגלם איסטווד דמות זהה, שזכתה לכינוי "האיש ללא שם". בניגוד גמור לגיבור המערבון הקלאסי, הוא איננו שריף מוסרי וצודק, אלא אנטי-גיבור אלמוני, שמעוניין בעיקר בכסף. וגם שאר הדמויות בסרטים הן כאלה: רוצחים וגנבים, שאין להם שום בעיה להכות אישה, או להרוג אדם בלי להניד עפעף בשביל קערת אוכל. אפילו חיצונית, האנשים ב'הטוב, הרע והמכוער' אינם אסתטיים: הם מזיעים, מלוכלכים, ואיכשהו, גם כשהם מגולחים, הם נראים כאילו הם לא.
אבל סרטים חדשניים יש עשרה בשקל, והיום אף אחד לא יבזבז פיהוק על סרט שבו הגיבורים רעים. בנוסף לזה, פה ושם בולטת העובדה ש'הטוב, הרע והמכוער' הופק כסרט סוג ב': זה בולט במיוחד בקטעים שבהם הדיבוב של שחקני המשנה (שדיברו איטלקית או ספרדית, ורק מאוחר יותר דובבו לאנגלית) לא מוצלח לגמרי. והכי חשוב, טורמ"ר התיישן, בבירור, בקצב שלו: 171 הדקות של הגרסה המלאה משאירות רגעים מתים, והיום היו מקצצים אותו לשעתיים.
ובכל זאת, מה שמשאיר את הסרט עד היום ברשימות הסרטים הגדולים ביותר אי פעם, הוא השילוב המצוין בין כל המרכיבים שלו. אלה השחקנים, שמעצבים דמויות בלתי נשכחות באמצעות דיאלוגים קולעים, הקללות הציוריות של טוקו, שהיה מעין ג'ק ספארו (כולל ההוצאה להורג בעוון 37 פשעים) כשג'וני דפ היה בן 3, האמירות הלאקוניות שפולט בלונדי; והעליצות המרושעת שזולגת מכל משפט של "עיני מלאך".
זה הצילום הגדול מהחיים – מלונג שוטים מדהימים על מישורים סחופים של אדמה צחיחה ועד קלוז אפים על חרקים הזוחלים על פני גופות בשדות הקטל, או עניבות תלייה מתנדנדות.
אלה ההברקות הסגנוניות – כמו טוקו שעוקב אחרי בלונדי באמצעות סיגרים כבויים, כדי לנקום בו, ומחייך חיוך ניצחון כשהוא מוצא סיגר דולק.
זה הדיוקן המדויק של חיילים, לכודים ללא מוצא: הגנרלים העייפים שפוקדים להרוג, החיילים שנשלחים למות, והמפקדים הזוטרים שלכודים ביניהם, חולים מהמלחמה.
אלה הסצנות הייחודיות, שצוטטו מאז שוב ושוב אלפי פעמים, במיוחד העימות הבלתי נשכח, כשהגיבורים עומדים זה מול זה, במשולש, באמצע בית הקברות. וככל שהמוסיקה מתגברת, אנחנו רואים בהבזקים מהירים יותר ויותר, בזה אחר זה, את העיניים המרצדות בדריכות, ואת הידיים על האקדחים, עד הירייה הראשונה הבלתי נמנעת.
וזה הבימוי של סרג'יו ליאונה, שביים את הסרט במיזוג מוזר וכובש של רצינות תהומית וקריצה מתמדת.
יש הרבה סרטים קלאסיים, אבל 'הטוב הרע והמכוער' הוא לא סרט שכדאי לראות כדי לומר שראית סרט קלאסי. הוא סרט שכדאי לראות, כדי להזיע ברגעי השיא שלו, או לשמוע אחר כך בהתמכרות את הנעימה שלו. ובעיקר, כדי למלמל אחר כך, כל החיים, משפטי מפתח ממנו. אלי וואלאך אמר שהוא אף פעם לא הבין למה אנשים כל כך התלהבו מהמשפט הכי מפורסם שלו בסרט. הוא חשב שזה לא משפט כל כך חזק. מכל צופי הסרט, הוא ודאי הבנאדם היחיד שחושב כך.
אהרו''כ
סרט נפלא, ראיתי אותו כל כך הרבה פעמים. יש לי קשר מיוחד אליו כי הוא אולי הסרט שאבא שלי הכי אוהב (קנינו לו עותק דיוידי מעוטר ליום ההולדת האחרון), ולכן גדלתי עליו ממש. הנעימה של אוניה מוריקוני, בלונדי, טוקו ומשפטי המחץ הם חלק בלתי נפרד מהילדות שלי.
אני בטוח שאבא ישמח מאוד לראות שעלתה עליו ביקורת.
אין לי מילים.
אני בדרך כלל חוסך בהערות בומבסטיות לשווא, אבל כאן אני חייב: "הטוב, הרע והמכוער" היה, ונשאר, המערבון הגדול ביותר בהסטוריה. סרג'יו ליאונה היה גאון ענקי שעשה שניים מהסרטים המופתיים בהסטוריה (כוונתי ל"היו זמנים באמריקה", והסרט הזה), ובמאי שעשו לא עוול נורא שלא העריכו אותו באותם שנים (ע"ע סאם פקינפה ומייקל צ'מינו, שנופלים ממנו רק בקצת, ונפגעו מהממסד אפילו יותר). מה שמעניין זה, שהסרט רק משתבח ככל שעוברות השנים, והשלמות שלו בכל הפרטים העלילתיים היא נדירה וכבירה בכל מונח. פשוט סרט ענק. ענק. ענק.
אני לא מאמין בשלמות בקולנוע, ובעיקרון עוד לא ראיתי הוכחה לקיומה, אבל בגלל סרטים כמו זה אני תוהה לפעמים אם היא קיימת.
(הסרט תופס את מקום מס' 8 ברשימת 100 הסרטים האהובים עלי).
לא הגדול ביותר
הסיבה היחידה שזה לא המערבון הגדול בהיסטוריה נקראת "בצהרי היום".
שני סרטים שונים מאד אבל העובדה ששניהם נקראים מערבונים גורמת לקרב על הצמרת.
זו הסיבה שמפצלים קטגוריות.
לא הגדול ביותר
ואני הייתי מוסיף לרשימה גם את "הבלתי נסלח"
עם כל הכבוד
ויש כבוד למורגן פרימן, ג'ין הקמן ובעיקר לאיסטווד…
בלתי נסלח הוא בעיקר מחווה למערבונים ישנים בעיניי ולא משתווה- לא במקוריות, לא בעלילה ולא באיכות- ל"טוב הרע והמכוער". יש בטוב הרע והמכוער פשוט משהו ממגנט, מעבר למוזיקה המצמררת, למראה המחוספס ולתפניות בעלילה- משהו ששובה אותך.
או, כאן אני מאוד לא מסכים.
ההבדל בין 'בצהרי יום' ל'הטוב, הרע והמכוער' הוא ההבדל בין סרט שפעם נחשב לטוב, לבין סרט טוב. אני מוכן להאמין שפעם מישהו התרגש מ'בצהרי יום', אבל זה היה לפני המון המון זמן. הוא התיישבן באופן טוטאלי. קשה לי להאמין שמישהו שיראה אותו היום בלי לדעת מראש שזה "קלאסיקה" באמת ייהנה ממנו. הוא פשוט סרט משעמם.
'הטוב, הרע והמכוער' אולי גם הוא התיישן קצת, וכמו שעכרור אמר, היום היו עורכים אותו באופן מהודק יותר. אבל הוא עדיין סרט שכיף לראות. קלאסיקה שמאסיקה.
או במילים אחרות:
ההבדל בין 'הטוב, הרע והמכוער' לבין 'בצהרי יום' הוא כמו ההבדל בין הפסקול של 'הטוב, הרע והמכוער' לשמיעה חוזרת, שוב ושוב, של Do not forsake me, O my darling.
(ולא במקרה).
זה מענין
אני מסכים ש'בצהרי היום' היה עצום אך התישבן עד דק. אבל מה שזה אומר זה שמערבונים גדולים וראויים שנותרו היום הם רק הומאז'ים וקריצות למערבוני עבר, אם זה 'הטהרוהמ"כ' או 'בלתי נסלח' הגדולים או אחרים. קשה להצביע על מערבון קלאסי שהוא ראוי בפני עצמו ולא רק כדי להכיר את הרקע שעליו צמחו הציטוטים.
אתה לא חושב ש'הטוב וכו'' ראוי בפני עצמו?
ראוי באבוהא!
וזה מה שאני אומר – שהמערבונים הראויים בעינינו היום הם אלה שנוצרו כמחוות, קריקטורות, פרודיות ו/או כל צורה אחרת של פרשנות למערבונים הקרויים קלאסיים, ושאינם ראויים עוד לצפיה בזכות עצמם.
אבל לא רק היום.
חבורת הפראים של פקינפה, כמו כל מערבון פקינפאי אחר שראיתי. ולא פחות ממנו "היו זמנים במערב" (בעיניי, אחד מהסרטים הגדולים בהיסטוריה. והטוב ביותר של ליאונה), בדיוק כמו "האיש שירה בליברטי וואלאנס" כולם סרטים שנושאים מחוות לז'אנר ולמעשה דנים בו. אלו כמובן סרטים שנעשו בשנות השישים. הם בהחלט מייצרים פרשנויות.
לעומת זאת, מערבון מאוחר (ומאד בינוני) כמו "שטח פתוח" של קווין קוסטנר הוא דוקא מערבון קלאסי שלא מייצר מחוות (ככל הזכור לי). אני גם לא זוכר מספיק מערבונים מאוחרים אחרים כמו לרכב עם השטן של אנג לי או מערבון הבנות עם מדלן סטו ומרי סטיוארט מסטרסון או "המהירים והמתים" (המאד נחמד בתור סרט אקשן) עם שרון סטון, דיקפריו וקרואו. אבל גם הם לא זכורים לי כסרטים שניסו לומר משהו (פרט למערבון הבנות, שאמר משהו מתוקף תפקידו כמערבון בנות, אך לא מעבר לזה) על המערבון הקלאסי.
כמעט מש''א
"האיש שירה בליברטי ואלאנס" הוא הקרוב ביותר, לדעתי, מבחינת היחס שלו לז'אנר, ל-"בלתי נסלח", ושניהם סרטים ענקיים בעיני.
"היו זמנים במערב" מצויין, אבל פחות טוב לדעתי מהטרילוגיה של ליאונה.
אבל ה-"כמעט" הגיע לכותרת לא בגלל ההודעה הזו דווקא, אלא בגלל שאתה לא אוהב את "בצהרי היום".
אגב, המערבון שמבחינתי מגדיר מהו "מערבון קלאסי" מבחינת התמות והגישה הוא לא אחד מהמוקדמים – "ריו בראבו".
דז'ה וו
כתבה מספר 920
כתבה מספר 2915
חבורת הפראים?
הבעיה היא ש"הטוב הרע" הוא לא ממש מערבון קלאסי, והוא מרוחק ממערבונים קלאסיים כמו "בצהרי היום" כמה קפיצות מדרגה. למעשה הוא יותר קרוב ל"בלתי נסלח" מאשר ל"צהרי היום".
חבורת הפתאים?
חשבתי שזה מה שאמרתי בשתי הודעותי למעלה, אבל ייתכן שלא הצלחתי להביע את עצמי כראוי.
יכול מאוד להיות. זה מה שקורה שאוכלים וקוראים בו זמנית.
בכל מקרה, לדעתי "המחפשים" היה די מתקדם לזמנו ולכן התיישן פחות מהאחרים. יש למעשה לא מעט מערבונים שהם ראויים בפני עצמם, אבל לא תראה אותם ברשימות "מאה הגדולים" של AFI* והם גם משודרים בטלוויזיה לעיתים רחוקות בלבד. המערבונים של אנטוני מאן (The Naked Spur) ובאד בוטיכר (Seven Men from Now) הם מצוינים לדעתי.
* הדימוי העצמי של אמריקה מושפע (עדיין) מהמערבונים ההוליוודיים הקלאסיים ולכן הסרטים שמקבלים עדיפות הם הסרטים שמציגים את אמריקה באור כמה שיותר חיובי.
רק לפרוטוקול
מערבונים שכן נמצאים ברשימת 100 הגדולים של מכון הסרטים האמריקאי (AFI): האוצר מסיירה מדרה (30, אם הוא נחשב מערבון), בצהרי היום (33), קיד וקסידי (50), מרכבת דאר (63), שיין (66), חבורת הפראים (80), המחפשים (96) ובלתי נסלח (98).
מערבוני הספגטי לא היו כשירים כשבחרו את הרשימה מאחר והם לא הפקות אמריקאיות.
קישור?
גוגל.
http://www.google.com/search?q=AFI+100&sourceid=mozilla-search&start=0&start=0&ie=utf-8&oe=utf-8&client=firefox-a&rls=org.mozilla:en-US:official
או, כאן אני מאוד לא מסכים (כה''ב)
אז עלי, לפחות, "בצהרי היום" עבד כמו שעון שוויצרי משובח. ראיתי אותו בגיל צעיר יחסית, בלי הקונוטציות של קלאסיקה (אבל עם קונוטציות של "אבא אומר שזה סרט ממש טוב") והופנטתי.
מאז, אני לא ממש שופט אובייקטיבי של הסרט הזה.
מצד שני, אני כבר כתבתי פה פעם שלסרט ממש קשה להתיישן מבחינתי, וטריקים ישנים עוד עובדים עלי טוב לא פעם.
''בצהרי היום''? באמת?
טוב, אני מניח שבאותה תקופה הוא היה סרט טוב, אבל אני כמו שרד פיש אמר, הוא ממש התיישן, והאווירה האופפת אותו כבדה ומהורהרת מאוד, ולא כיפית ומגניבה כמו ב"טוב, הרע והמכוער". ויחד עם ההתיישנות, זה פוגם באיכותו של הסרט מאוד.
ובהערת אגב: המערבון השני הטוב בכל הזמנים, מבחינתי, הוא "חבורת הפראים" של פקינפה. (למרות שיש גם את "האיש שירה בליברטי וואלס" ואת "הבלתי נסלח", עוד שני מערבונים נפלאים, אבל הרבה פחות מהמדובר).
מי אמר שמערבון צריך להיות כיפי ומגניב?
והאם "הסנדק" הוא סרט גנגסטרים רע בגלל שהוא כבד ומהורהר?
לא, אבל הוא גם לא מיושן ומשעמם,
לדעתי, כמו "בצהרי היום".
אני לא יכול להבין את זה.
בצהרי היום הוא לא סרט כל כך טוב, ואני נימקתי את זה כאן בדפי האתר לפני כמה שנים. הוא לא סרט כל כך טוב בגלל שהרעיונות שלו לוקים בפשטנות יתר. א-ב-ל המבנה הסגור והמאד שיטתי שלו (השעון בראש ובראשונה) והעובדה שמדובר בסוג של תרגיל קצר יחסית עם פואנטה ברורה ומהודקת, גורמת לי לתהות מה יכול להיות כל כך משעמם בו?
השעון, אכן, היה ההברקה הגדולה של הסרט.
אבל חוץ ממנו, לא מצאתי בו שום אמירה אחרת ששוה התייחסות (שמעתי כבר פרשנויות שטענו שהסרט בעצם אנלוגיה תעמולתית. אני לא רואה קשר).
העלילה של הסרט אולי מהודקת, אבל היא איטית וכבדה מדי. יכול להיות שבימים עברו האיטיות הזו הייתה אפקטיבית. היום, היא סתם משעממת, לפחות אותי בכל אופן. והפואנטה של הסרט היא סתמית ופוגמת באיכותו אפילו עוד יותר, וחבל.
הטענה המקובלת
היא שבצהרי היום נכתב כמטפורה לציד המכשפות של מק'קרתי. תסריטאי הסרט, בעל רקע קומוניסטי, הוכנס לרשימה השחורה של לא מעט אולפנים. השריף בסרט מייצג כביכול את חברי התעשייה שהואשמו בקומוניזם וננטשו בידי עמיתיהם שפחדו להיכנס בעצמם לרשימה השחורה. סטנלי קרמר שהפיק את הסרט, ניצל בעצמו בקושי מהשחרה בזכות הקשרים שיצר עם האולפן. זו גם הסיבה שרבים מידידיו לשעבר הפנו לו עורף מתוך אמונה שמסר שמות בכדי להציל את עורו*. העובדה שגארי קופר, כוכב הסרט, לא היה ידוע בדעותיו השמאלניות, תרמה לתאוריה לפיה הסרט בעצם יוצא נגד הקומוניזם ולפראנויה נוספת נגד קרמר.
*אני אישית מאמין דווקא לקרמר.
למען האמת, אני מחשיב את ''בעבור חופן דולרים'' לסרט טוב יותר
אני דווקא חושב ש"הצלפים" הוא הסרט הכי טוב בטרילוגיה. מצאתי את לי ואן קליף כשחקן הרבה יותר טוב בתפקיד אהוב מאשר בתפקיד רשע, ובכלל, חשבתי שהסרט הרבה יותר מעניין ומקורי מהטוב הרע והמכוער.
אין לי מילים.
מסקרן מה הרשימה שלך, יש לך לינק או משו?
לגמרי במקרה
http://my.area.co.il/view.php?siteid=38980&jet=page&menuid=144782&postid=198274
לגמרי במקרה
יש לך אחלה אתר, אביעד
ברדוויל, תתחתן איתי
יש ברשימה כמה בחירות מצוינות. מתי הספקת לראות את כל זה?
תודה.
מה לעשות, יש אנשים עם יותר מדי זמן פנוי. אני אחד מהם.
איזה בוקר של כיף
כשנרשמתי ללימודי קולנוע, נשאלתי אילו סרטים אני אוהב. פירטתי רשימה ארוכה של סרטים עכשוויים פלצפניים כאלה ואחרים, תוצרת של במאים חדשים יותר ופחות והמון סרטים אירופאים. חשבתי שכך ארשים את המראיין בבקיאות בעולם הקולנוע העכשווי, ושדרכי ללימודים במוסד תהיה סלולה. לאחר שעברתי על חלק נכבד מהרשימה, ראיתי שהמראיין מאבד אותי ושהוא לחלוטין לא מכיר את הסרטים שדיברתי עליהם, בשלב הזה לא נותרה לי ברירה ונאלצתי להגיד את האמת: "אבל בסופו של דבר, הסרט שאני הכי אוהב, הוא הטוב הרע והמכוער"…
אחד גדול על הביקורת!
בערך באותה תקופה, אחותי למדה באוניברסיטת חיפה, והחלטנו שפסטיבל הסרטים תהיה הזדמנות טובה לביקור שלי אצלה. האירוע שנבחר היה הקרנה של שלושת סרטי האיש ללא שם, אמנם בעקבות בלבול קל ואילוצי לוח זמנים לא זכינו לראות את "הצלפים", אם כך קוראים בעברית לfor a few dollars more, ופספסנו את ההתחלה של הטר"מ, אבל הצפייה בו ובבח"ד על מסך גדול (אפילו שהייתה בעיית סינק קשה בבח"ד), היא מהחוויות הקולנועיות הטובות שהיו לי.
בקיצור,
היי, גם אני הייתי בהקרנה הזאת.
וכן, 'הצלפים' הוא השם העברי של 'For a Few Dollars More'. לא ממש קשור אמנם, אבל יותר טוב מ'בעבור עוד חופן דולרים'.
במה הוא יותר טוב?
האם זה מקרה
שהיום ב"הארץ" יש קריקטורה המתייחסת לסרט?
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=750138&contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=0
אחד מאותם צירופי מקרים
מש''א מוחלט.
ברמה שבה, בדיוק כשחשבתי לעצמי, אבל מה עם התלת-קרב, איך הוא לא מזכיר את התלת-קרב, הגעתי לפסקה שעוסקת בו.
'בצהרי היום' היה המערבון הראשון שראיתי. עוד אחד מהסרטים שאבא שלי הכניס אותי אליהם, (כמו כל הסרטים של קורוסאווה).
אם מדברים על השוואה בין השחקנים, אז כן, The bad ממש מפחיד,The ugly מעולה ואת המבט של קלינט איסטווד כולם מכירים , אבל גארי קופר נמצא אצלי בhall of fame, אף אחד מ'הטוברעמכוער' לא נמצא אצלי שם.
וכמובן שצהרי היום יותר איטי. כל העלילה מכוונת להיות כך. כמה זמן הסרט בערך, שעה וחצי+? וזה מה שהוא גם במציאות; השעה וחצי האחרונות שעוברות על מרשל וויל קיין לפני הקרב על כבודו.
ורד פיש,
את Do not forsake me אני יכול לשמוע שוב, ושוב, ושוב, ושוב… וחוזר חלילה. :)
ביקורת נהדרת.
אבל למרות שבאמת ניסיתי, לא הצלחתי לשכוח איך "ואן הלסינג" הצליח להשמיד את הרושם הטוב של המשפט בעזרת הוריאציה המטופשת שלו: "When you have to kill somebody, kill him, don't just stand there and talk about it".
ואן הלסינג?
ואן הלסינג הוא תועבה מהסוג הגרוע ביותר!. לאזכר את שמו באותו הקשר (או דף) של "הטוב הרע המכוער" הוא חטא בלתי נסלח, שבמילניום הקודם היית מועלה על מוקד בגינו.
מישהו היה צריך להגיד לליאונה
שאם הוא רוצה לירות באלי וואלאך שירה, לא יעמוד וינסה להרוג אותו בדרכים מוזרות.
ביקורת נאה
נהניתי. תודה.
שאלה קטנה: האם תוכל לתת עוד ביקורות משובחות כאלה על סרטים קלאסיים אחרים שכבר הפסיקו ממזמן לשבור קופות? אם כן אני אשמח
תודה,
נעים לשמוע.
ככלל, ביקורות על סרטים ישנים הן בעדיפות נמוכה יותר אצלנו, ומתפרסמות בתדירות לא גבוהה. אבל פרסמנו בעבר ביקורות של כותבים שונים על סרטים ישנים יותר, כולל קלאסיקות מאמצע המאה ה-20. למשל "האזרח קיין":
כתבה מספר 3012
או "הדיקטטור הגדול":
כתבה מספר 1198
אם סרט מסוים מעניין אותך, אתה יכול לחפש באינדקס של כל הביקורות:
http://www.fisheye.co.il/storylist?SortOrder=date&desc=1
יש לי חולשה רצינית למערבונית סוג ז'...
לא שאני אומר ש'הטוב הרע והמכוער' לא.
אבל מישהו יודע אם עשו גירסה קולנועית לספר האהנוב עליי שבנה את ילדותי 'יד הנפץ'?
עשו -
מערבון גרמני (מסתבר שיש כאלה)
http://www.imdb.com/title/tt0057380/
בהחלט לא קלאסיקה. אבל היי, יש בו נציגות ישראלית – דליה לביא.
ידוע לך אם ניתן להשיג?
לפי ימד''ב, הוא יצא ב-DVD
באוסף של שלושה סרטים המבוססים על קרל מאי.
אפשר להזמין מאמאזון הבריטי.
http://www.amazon.co.uk/gp/product/B0007PLF6G/026-1564330-7611630?v=glance&n=283926
תודה ע-נ-ק-י-ת!!
אין לך מושג כמה אני מחפש את האינפורמציה הזאת.
באמת תודה!
שמע, אין בעד מה
אבל קח בחשבון שעל פי כל הסימנים מדובר בסרט לא טוב במיוחד, ולא נאמן לספר. דווקא משום שאתה כל כך אוהב את הספר, אני לא בטוח שהייתי ממליץ לך על הסרט.
אני מאוד בררן בסרטים.
אבל איכשהו כשזה מגיע למערבונים, זה כאילו מתחיל מהתחלה…תודה בכל זאת.
מה שמעמיד בסימן שאלה את אהבתי לסרט היא מידת הסיבולת שלי לשפה.
סיפור מבאס שהיה לי
סיפור מבאס שהיה לי עם הסרט הזה הוא, שהלכתי לטאוור רקורדס וראיתי תסרט שמה יושב לו בפינה של הסרטים שיושבים בפינה כבר הרבה זמן, ומיד עלה בי גל של נוסטלגיה שאני ואבא שלי ראינו ביחד את הסרט שהיינו קטנים והוא לא הפסיק להסביר לי דברים שלא הבנתי, אבל סך הכל מאוד נהנתי (זה רק אני, או שכולם רואים תסרט הה עם אבא?) אז קניתי אותו, והלכתי לסחוב שלוש שעות מהחיים שלי ברביצה מול הטלוויזיה וגירבוץ ממושך. ממש, אבל ממש נהניתי מהסרט הזה, עד שהחלטתי לחזור לטאוור ולקנות את כל המערבונים שיש להם בפינה של הסרטים המקופחים. (4 סרטים, זה כל המערבונים שהיו להם. אבל זה עדיין נשמע מרשים שקניתי את כל מערבונים שיש להם שמה) ועשיתי לי לילה של מערבונים. שנאתי כל סרט וסרט ומשכתי כל פעם בתקווה ש"הסרט הבא יהיה יותר מעניין" או ש"אולי אוטוטו יגיע האקשן" ומאז הגעתי למסקנה אחת – אני שונא מערבונים, ואני אוהב רק את הטוב הרע והמכוער. ואין בזה שום בושה. אז אני בחור שקנה הרגע סרטים במאתיים שקל שהוא תרם אחרי זה לשכן בן ה-12 שלו שכנראה גם העביר אותם לתמים דרך אחר. תקראו לי טיפוס שיטחי שלא מעריך קלאסיקה, אבל אני טיפוס שיטחי שלא מעריך קלאסיקה גאה.
אה כן, ו..
יו וונה שוט, שוט. דונט טוק!
(לא ממש קשור, אבל מצד שני אולי בכל זאת)
גם אני ראיתי את הסרט עם אבא. זה סרט שאבאים מראים לבנים שלהם.
אולי הם מקווים שהבנים יקבלו מזה השראה להיות כמו טוקו, או משהו.
לפחות, אני די בטוח שאבא שלי קרא לי אחר כך טוקו במשך כמה זמן. אני חושב שהוא ניסה להגיד לי בזה משהו, אם כי קשה לומר מה בדיוק.
תסלח לי מאוד, אבל גם אני ראיתי את הסרט עם אבא.
הטוב הרע והמכוער הוא סרט האבאים הרשמי בישראל
אני משוכנע שאבא שלי בודק את לוח השידורים מדי שבוע כדי שיוכל "במקרה" להעביר לערוץ בו הסרט משודר ברגע שאני עובר בסביבות הטלויזיה (זה קרה כבר לפחות פעמיים בהיסטוריה). האמת היא שראיתי את הסרט פעם, דווקא לבד, אבל רובו כבר הספיק להמחק מהזכרון. אני לא יודע למה, אבל הוא משוכנע שאני חייב לראות את הסרט הזה שוב ואין לי את הידע הדרוש להבין את העולם לפני שאצפה גם ב"בעבור חופן דולרים" ו"בעבור עוד חופן דולרים". מזל שלא יצאו עוד המשכים כי אני לא חושב שמישהו היה מצליח להחזיק ביד את האינפלציה.
הו, כן, הבעיה שלי עם הקביעה לא היתה עם חלק האבאים.
סרט האבאים הרשמי בישראל
מעניין שאני מנסה להפיל את הילדים שלי לסרטים של ג'ון סיילס דוקא, והבן שלי הוא שניסה לשכנע אותי לצפיה משותפת ב'הטוב הרע והמכוער'. עם כל חיבתי לקלינט הישן והחדש, לא זו בהכרח הקלסיקה שאני מנסה להנחיל לצאצאי.
סרטי המדורה
אני זכיתי באבא שהנחיל לי את האהדה הרבה לסרטי אמנויות לחימה, וגם חובב טרנטינו/ גיא ריצ'י.
מצד שני, זה מתאזן מכיוון האמא – פליני, הו פליני שלי (שלה בעצם).
אצלי פליני זה אבא
אמא שלי פשוט רואה מה שאני מביא מהספריה.
בכלופן זה נחמד שאתה רואה סרטים עם ההורים.
אני לא חושבת שעשינו את זה מאז שהייתי קטנה, לצערי. מאז זה יותר בגדר המלצות, ממש כמו ספרים.
לפעמים המלצות זה עדיף
בעיקר כשאמא ששלך מכורה לסרטים זרים *ממש* משונים. פיתרון חלופי – לראות סרטים עם ההורים של החבר…. (ברצינות!)
אולי אפשר לארגן באתר פינה קטנה לחילופי הורים.
אם את חושבת שתהני לצפות בקומדיות רומנטיות ותעלומות רצח עם אמא שלי, תמיד נהניתי מסרטים זרים ביזאריים…
סרטים זרים ביזאריים זה טוב עד גבול מסוים
די נהניתי לראות איתה את "חתול שחור, חתול לבן", "לונה פאפא" ודומיהם, אבל כשזה הגיע לסרטים של מחמלבאף דרכינו נפרדו.
אה, למטרות אלו אולי אשקול להשאיל לך אבא דובר פרסית.
זו חוויה אחרת לגמרי. אבל אותו אני אצטרך בחזרה למטרות מד"ב, אקשן, וזבלוני-2-לפנות-בוקר. שאר בני הבית ישנים בשעות האלו.
מבחינתי העיסקה סגורה,
אבל יש פרט קטן אחד שאני חייבת לגלות לך, כדי שלא תגידי שמכרתי לך חתול בשק. בתור מישהי שמכנה את עצמה MR, לא בטוח שתשמחי לקבל אמא שמעולם לא הצליחה למצוא שום דבר מצחיק במונטי פייטון.
הו.
זו, אכן, בעיה. זה לא שאין לי חברים שלא אוהבים מונטי פיתון, זה פשוט שאני אוהבת אותם *למרות* פגם האופי הבולט והמזעזע הנ"ל…
(ו-MR? אנוכי? אני באמת לא רואה את הקשר ביני לבין צמד האותיות הנ"ל…)
סליחה, סליחה.
לא התכוונתי לרמוז שאבא שלך *לא* רצה לחשוף אותך בגיל צעיר ורך לאלימות מהנה, חוסר ערכים ציני והומור גרוטסקי, כדי שיעצבו את אישיותך.
ותראה כמה טוב זה עבד.
אחד מהסרטים היותר טובים שנעשו
מדהים שהסרט הוא באורך של שעתיים וחצי ויש בו כ"כ מעט דיבור, הכל מתבטא בשפת גוף.
המשחק של קלינט פשוט מצויין ונותן אווירת מערב-פרוע משהו.
וגם אלי וואלך לא מתקמצן על משחק מצוין.
מומלץ לקחת מסיפריית הוידיאו הקרובה !
מוריקונה זוכה לכבוד שמגיע לו: יקבל אוסקר על מפעל חיים בטקס הקרוב
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3339976,00.html
עכשיו צריך לקוות שהוא, בניגוד לאלטמן, עוד יחיה אח"כ שנים ארוכות ופוריות.
בהחלט מגיע לו
לסרט יש את סצינת הסיום הטובה ביותר בתולדות הקולנוע.
אח... איזה תענוג!
בעקבות רשימת 100 הסרטים הגדולים של ימד"ב (ראיתי בין 77-80) החלטתי לראות שוב כמה מהם כדי לברר לעצמי אם עדיין לא נס ליחם, אם לא העלו עובש וכו'. צפיתי שוב בטוב הרע והמכוער, והנה, סרט מעולה! שנון, מלא קסם, לא ישן כלל וכלל.
לעניין ההשוואה בינו ובין בצהרי היום: בצהרי הוא סיפור מוסר, משל על התקרנפות ותסמונת העדר, סיפור עצוב שמצא ביטוי בכמה וכמה סרטים מאז. ייחודו הוא התנהלותו בזמן "אמת" והצילום הנהדר שלו וכמובן סיפורו העצוב. מה שמיושן בעיני הוא בעיקר משחקה של גרייס קלי שלא היה עובר היום. למרות הכל זהו סרט נפלא וחשוב.
הטוב הרע והמכוער הוא סרט כייפי בעיקר. אמנם הוא ארוך, אבל לדעתי הוא שווה כל שנייה. להיפך, לפעמים הוא חסכן בהסברים מילוליים כמו שנהוג היום כששפת הקולנוע מתבססת על מאה שנות היסטוריה של הקולנוע והצופים מבינים הרבה יותר בהרבה פחות.
אין ספק שהוא חדשני לזמנו והאגביות והציניות שלו מעמידים אותו באור טרי ורענן גם היום.
מענג ונפלא.
מערבונים חדשים
מכיוון שהחבר'ה למעלה עסקו קצת במערבונים בכלל, רציתי להוסיף ששניים מן המערבונים היפים ביותר שראיתי הם דווקא מערבונים חדשים. (ראיתי איזה עשרות ישנים שאני אפילו לא זוכרת את שמם) ושני המערבונים החדשים הם: ג'סי ג'יימס ו-ההצעה. בעשיית שניהם היה מעורב ניק קייב, כישרון ענק. שניהם פיוטיים, מהפנטים, יפים עד להלל. ההצעה לא זכה לכבוד הראוי לו והוא ראוי בהחלט.
אכן, שני סרטים מצוינים.
טוב, אז עוד חור מביש ביותר בהשכלה
נסתם באיחור מביש עוד יותר. חשבתי שאולי ראיתי אותו כשהייתי קטן ואני לא זוכר, אבל לא זיהיתי כלום. או שממש שכחתי הכל, או שבאמת לא ראיתי אותו מעולם.
הבעיה היא, שלא הייתי כ"כ מרוכז והייתי מאוד עייף. וזה כנראה השפיע על החוויה. כן, מאוד מרשים מבחינה ויזואלית, נופים, שוטים, שחקנים, דמויות, וכו'. באמת תענוג. אבל היו דברים שלא התלבשו לי. נגיד, מלחמת האזרחים מרגישה מאוד תקועה באמצע, בלי קשר ובלי פואנטה יותר מדי. כמה סצינות בודדות שלא מתחברות לסיפור ממש ולא יוצרות איזשהו מסר מוצק.
לפעמים הדמויות עושות דברים לא ברורים, בלי היגיון נראה לעין ובלי פואנטה.
אבל כאמור, אני בהחלט מאשים את רוב הרשמים הפושרים שלי בחוסר הריכוז ובעייפות. הבעיה היחידה היא שזה סרט כ"כ ארוך ואיטי, שאין מצב שיהיה לי כוח לצפות בו שוב בקרוב. באסה. ייאלץ להמתין לעתיד.
מה שכן, יש דמיון לא ברור בין לי ואן קליף לבין מורגן פרימן. בחלק מתווי הפנים, במבט, בחיוך. רק לא בצבע העור. אלא אם העייפות השפיעה גם על הרושם הזה.
עריכה
ראיתי אתמול את הגירסה המלאה של הסרט עם ילדי בהוליווד. היו שם 180 דקות, ובניגוד למה שאתה כותב, כל דקה היא זהב טהור. היו שם קטעים שראיתי שם לראשונה ובאמת לא מובן לי למה הם הוצאו.
הילדים, אגב, ישבו פעורי פה ושאלו בסוף הסרט למה אמרו שהוא באורך של 3 שעות, כשבפועל לא עברה אפילו שעה…
2 הערות:
1. טוקו הוא יהודי ממוצא פולני
2. הדרום קוריאנים עשו סרט מחווה מצויין בשם "The good, The bad, The weird". מומלץ.
מצב חרום!
לונג שוט, אבל ננסה בכל זאת. יש לי שני כרטיסים לסרט הנ"ל הערב בתשע ביס פלאנט ראשון לציון, והחבר שהייתי אמור ללכת איתו החליט פתאום שהוא חולה. מישהו מעוניין לבוא?
לאחר צפייה נוספת
ראיתי אתמול את הסרט לאחר כמה שנים טובות, והדעה שלי לגביו פשוט לא השתנתה – מדובר בקלאסיקה עצומה, ששורדת בכל הכוח את מבחן הזמן. מדובר בפאקינג סרט בן 50 שנה שאפילו לא קרוב להתיישן, ולדעתי ישאר כזה לעולם.
סרט שכולו שלמות. מדברים על כך שבתקופה ההיא מערבוני ספגטי נחשבו לנחותים, בגלל אילוצי תקציב וכו', אבל בטוב הרע והמכוער, אין שום דבר שניתן לזקוף לרעת התקציב הדל – זה פשוט לא מורגש. הסרט מושלם כפי שהוא, ולא בטוח שעם תקציב גדול יותר היו יכולים להתעלות על השלמות הזאת. זה פשוט הכל, החל מהמקום בו צולם הסרט שבאמת משכנע את הצופים שככה היתה המציאות במערב הפרוע, שחקני המשנה שממש מתיישבים באופן מדוייק עם כל העולם החזותי הזה (אנשים מלוכלכים ומזוהמים בעלי פנים מחוספסות), וכלה בעלילה מדהימה, שחקנים ראשיים מצויינים (בעיקר אלי וולך שבתור דמות של חלאה לא קטנה, גורם לצופה ממש להתאהב בו), סצינות ארוכות שעשויות בשלמות, מוזיקה הכי מדהימה שיש וצילום מדהים. האורך של הסרט גם מושלם בעיניי, אין סצנה אחת, לדעתי, שניתן היה להוריד בעריכה. סרט כזה ראוי לקבל שלוש שעות שלמות משלו, וככל שהיו חותכים בזמן הסרט כך היתה נפגמת החוויה מהפלא הקולנועי הזה שהקדים את זמנו.
"זה בולט במיוחד בקטעים שבהם הדיבוב של שחקני המשנה
(שדיברו איטלקית או ספרדית, ורק מאוחר יותר דובבו לאנגלית) לא מוצלח לגמרי".
א… אל… מה… למה…
היום התיישבתי לראות את הסרט במלואו לראשונה מזה כמעט 3 שנים שלא ראיתי אותו. סתם בשביל רענון קטן החלטתי לקרוא את הביקורת הישנה הזאת. מן הסתם קראתי את החלק הזה גם בפעמים הקודמות, אבל רק עכשיו באמת שמתי לב להערה ההיא על הדיבוב. ואז ניסיתי להמשיך לצפות בסרט… וכל פעם שדמות משנית דיברה, הבנתי שזה נכון. לראשונה שמתי לב שבכלל היה שם את הדיבוב הלא מוצלח הזה. וזה היה ממש מפריע ומסיח דעת.
לעזאזל, אני חושב שהסרט האהוב עליי אי פעם נהרס לי.
הסרט האהוב עליי
קראתי לכלב שלי טוקו.
וכולם שואלים
אם זה משובר שורות…
"ואיכשהו, גם כשהם מגולחים, הם נראים כאילו הם לא."
שמע, זה ענק 🤣🤣🤣🤣🤣