ראשית, הסופרלטיב: "חלף עם הרוח" הוא סרט גדול. הוא מאוד (אבל מאוד) לא מושלם, אבל גדול מהחיים כמו שרק אפוס רומנטי בן ארבע שעות על מלחמת האזרחים יכול להיות גדול, ובעיני הוא מהגדולים שראיתי. זה סופרלטיב שלא צריך להתעכב עליו כדי להוכיח אותו: הוא זוכה שמונה אוסקרים, לפי קריאות מתמטיות מסוימות הוא בבירור הסרט המצליח ביותר בתולדות הזמנים וצפייה בסרט הזה היא אתגר לוגיסטי של ארבע שעות.
שנית, העוקץ: "חלף עם הרוח" הוא סרט איום ונורא. לא רק בשביל מי שנרתע ממלודרמות רומנטיות (בשבילם הסרט הזה בלתי צפי. מי שלא אוהב סיפורי אהבה רחבי-יריעה אמור להבין לבד שלא מדובר בשוט הערק שלו), אלא גם בשביל מי שמעדיף לזהות את התרבות שהוא צורך עם עולם ערכים מסוים – כזה שלא כולל עבדות ואונס בתוך הנישואין, למשל. "חלף עם הרוח" עוסק במלחמת האזרחים האמריקאית ובהשלכותיה, ומספר את סיפורה של משפחה דרומית לבנה – כלומר, מדובר בסרט שבמובן המילולי ביותר החליט להשתייך לצד הלא-נכון של ההיסטוריה.
ושלישית, הסיפור: סקרלט או'הרה. היא הסרט והוא סובב סביבה וסביב חיי האהבה המטורללים שלה. מלחמת האזרחים היא רקע – רקע מסעיר, אבל בסופו של דבר, רקע – לעיקר הזה. סקרלט, הפקאצה הקולנועית האולטימטיבית, מאוהבת בבחור בשם אשלי, שמסרב לאהוב אותה בחזרה – בניגוד לג'נטלמן הדרומי רט באטלר, גבר עשיר וחלקלק שמכרכר סביבה כל הסרט (יש לציין שאשלי הוא צנון לא אטרקטיבי ורט שווה רצח. בניכוי הסצנה ההיא שבה הוא ככל הנראה אונס את סקרלט. השם ישמור, 1939, מה עובר עליך?). הכרכור הזה הוא מסיפורי האהבה האהובים עלי – שתי דמויות אלמותיות שאוהבות ומאמללות אחת את השנייה. בעוד שרוב סיפורי האהבה שנשמעים ככה עולים לי על העצבים מרוב חשיבות עצמית והאדרת הכאב שבאהבה, כאן הסאדו-מאזוכיזם שבאהבתם מבדר בטירוף, מהרגע שבו סקרלט נוזפת ברט על שאינו ג'נטלמן, ועד שהוא נפרד ממנה במה שהיא שורת המחץ ההוליוודית האהובה עלי.
סקרלט היא אנטי-גיבורה מהסוג שהיה נדיר לראות אז, וגם היום כיף להיתקל בממשיכות דרכה. היא היסטרית, ערמומית, תככנית, מלאת תושייה ורכת לבב. העולם מציב בפניה מכשולים בלתי אפשריים – מלחמה, שכול, כל הגברים חרא – והיא תעשה כל שתצטרך ותוכל כדי להתגבר עליהם, בלי התחשבות בזוטות כמו מוסר או הגינות. בפנתיאון הדמויות הגדולות של הקולנוע והספרות היא לא תעמוד עם שאר הגיבורות הרומנטיות מוכות הגורל, אלא עם וולטר ווייט ומייקל קורליאונה, לצד הפרוטגוניסטים האפלים שעשו דברים בלתי נסלחים בשעה שקהלם הריע.
כמובן שהקרדיט העיקרי בהקשר הזה הולך לגברת ויויאן לי. הליהוק לתפקיד סקרלט הוא אחד מהסיפורים ההוליוודיים האהובים עלי – בערך כל שחקנית עובדת נבחנה לתפקיד הזה, בידיעה שהעיבוד הקולנועי לרב-המכר של מרגרט מיטשל עומד להיות בלוקבאסטר עצום ושהתפקיד שבמרכזו הוא מהעסיסיים שהוליווד ידעה, אבל דיוויד או. סלזניק, מפיק-העל שאחראי לאירוע חסר-התקדים הזה העדיף לקחת שחקנית פחות מוכרת לתפקיד – וכך הוא התגלגל לכיוונה של ויויאן לי. ולמרות שדאג שלי בריטית מדי לתפקיד היפהפייה הדרומית האולטימטיבית, ההימור השתלם – הקהל השתגע עליה. ובצדק. לי עושה ב"חלף עם הרוח" את אחד התפקידים הגדולים שראיתי, מעבירה את סקרלט מטינאייג'רית בכיינית ונרקיסיסטית לאישה למודת כאב וטראומה, וזה מהמם. היא לבדה שווה את ארבע השעות האלו.
אבל לא רק היא – כל הסרט הזה הוא ספקטקל מהסוג שהרשים אותי גם אחרי עשורים. גם אם ברמה התסריטאית הוא אופרת סבון בנאלית, לכאורה (עם דיאלוגים מספיק שנונים בשביל שזה לא ישעמם באמת), הקולנוע שלו הוא מהסוחפים של תור הזהב ההוליוודי – הפסקול של מקס סטיינר, הצילום המרהיב שמשכיח את העובדה שרובו המוחלט של הסרט צולם באולפן (בסרט יש כמה מהשוטים היפים ביותר שראיתי אי פעם – באחד מהם סקרלט נודרת בצורה בלתי-נשכחת שלא תרעב יותר לעולם, ולשני תוקדש פסקה שלמה בהמשך), העיצוב מנקר העיניים. כל המרכיבים האלה הופכים את "חלף עם הרוח" לתצוגת תכלית שמבהירה כמה עוצרת נשימה ואפקטיבית היא המכונה ההוליוודית, כשהיא מנוהלת בידי האנשים הנכונים (וגם אם ויקטור פלמינג הוא האיש שחתום כבמאי הסרט, חשוב לזכור שהמאסטרו שמשך בחוטים שהפכו את "חלף עם הרוח" למונומנט כזה על זמני הוא סלזניק).
באשר לאנסמבל, חשוב לציין גם את קלארק גייבל (הג'ורג' קלוני של הוליווד הקלאסית, מלבד היותו אנס לכאורה) שהופך את כל הסצנות שלו עם לי לתענוג מוחלט, את אוליביה דה-האבילנד, שנותנת להוריקן האנושי שהוא סקרלט קונטרה כנועה מבלי להיות חלשה מדי, ואת האטי מקדניאל שגילמה את שפחת הבית של משפחת או'הרה, מאמי, וזכייתה באוסקר עבור הסרט הייתה לפעם הראשונה בה אדם שחור זכה בפרס. מאמי היא לא דמות עמוקה במיוחד, אבל במסגרת זמן-המסך המועט שלה האטי עיצבה שפחה שהמרד שלה מתבטא בתעוזתה לאפס את סקרלט כששיגעון הגדלות שלה מתחיל לעלות על גדותיו. אף אחד בהפקה לא היה אמיץ מספיק להציע שמאמי תזכה לחירות שלה ממעבידיה (או אפילו הציע שיהיה לה שם אמיתי), אבל האטי הייתה מספיק מוכשרת (ומספיק חכמה) כדי לתת למאמי את האופי שיהפוך אותה לדמות מורכבת יותר משל השפחה הכנועה. רימייק ל"חלף עם הרוח" היה רעיון מטופש בכל שלב של התפתחות המורשת שלו, אבל סיפור הסרט מנקודת מבטה של מאמי יכול להיות רעיון לא רע בכלל.
ודרך הסיפור של האטי מקדניאל ודמותה של מאמי אפשר לעבור לסיבה בגללה אנחנו בכלל מדברים על סרט שצעיר מהסבתות שלי בשנים ספורות – האם סרט בעייתי כל-כך צריך להישאר קלאסיקה?
אמ;לק: אמ… לא יודע?
יש מומחי קולנוע שמדברים על "ניצחון הרצון" של לני ריפנשטהאל כאחד משיאי הקולנוע הדוקומנטרי לדורותיו ועל "הולדתה של אומה" כאבן יסוד בקולנוע הנראטיבי. האחד הוא תעמולה נאצית והשני הוא סרט שמנסה ממש חזק להסביר למה הדרום הלבן צדק כשהם הרגו ושיעבדו את האפרו-אמריקאים. ניסיתי לראות את שניהם ובנוסף לכל חטאיהם, הם משעממים שזה למות, בניגוד ל"חלף עם הרוח". זה לא פוטר את הסרט מהעובדה הפשוטה שהוא מציג בעלי עבדים חביבים, עם עבדים שממש סבבה עם היותם עבדים.
שוט אחד, מהמפורסמים בסרט, ממצה את כל מה שאדיר ואיום בו. סקרלט מחפשת רופא, ומוצאת את עצמה בין אלפי חיילי קונפדרציה פצועים. אנחנו מתחילים עם סקרלט האבודה, המצלמה עולה, וחושפת את אלפי הפצועים, עד שנעצרת בתקריב על דגל הקונפדרציה, זה שהיום, עבור חלק מהאמריקאים, מאיים כמעט כמו שצלב הקרס שעיטר את אירופה בזמן שהסרט הזה היה ללהיט מאיים עבורנו. זה שוט עוצר נשימה שהוא כל מה שאני יודע לומר על "חלף עם הרוח": מופת של קולנוע שהוא חרפה אידיאולגית.
העניין הוא שאם נתאמץ לשכוח את "חלף עם הרוח", נתעלם מהעבר המחריד שהוא מייצג. אין תועלת אמיתית בניסיון למחוק אותו מההיסטוריה – התרסקות המטאור שהוא הסרט הזה הותירה מכתש שאי אפשר למלא בבטון, לא משנה כמה ננסה. בין אם נאהב אותו ובין אם לא, נצטרך להמשיך לנהל איתו שיח – זה שמזכיר את כל מה שגדול בו, בשעה שנזכיר כל הזמן שטוב מאוד שהעולם אותו הוא מתאר חלף עם הרוח, ונעשה כל מה שצריך כדי ששרידים מאותו עולם לא ישארו איתנו גם מחר. היא הייתה נוגשת עבדים ואדם איום ונורא, אבל סקרלט או'הרה צדקה לפחות בדבר אחד – מחר הוא יום חדש.
חמש-חמש
אמנם זו הכותרת של הביקורת המקבילה (הקודמת) באתר, אבל זה מה שיש לי להגיד על הביקורת הזו.
ביקורת מדויקת וממצה מאין כמוה לתופעה ההיסטורית וההיסטרית של הספקטקל אולי המפורסם בתולדות הקולנוע (או לפחות של המחצית הראשונה של המאה הקודמת).
זה כיף כשמישהו מנסח בצורה חדה ותואמת את המחשבות שעלו לי בראש לאורך 50 השנים בערך מאז שצפיתי בסרט הזה לראשונה.
תודה
(ל"ת)
אבל האם כדאי לטרוח ולראות אותו?
ז.א., מלבד הקושי לראות ארבע שעות ברצף של משהו, והחשיבות ההיסטורית של הסרט – האם היית ממליץ למישהו 'סתם' לראות אותו?
לא (כלומר, אני יודע שאני לא זוהר, ובכל זאת)
כלומר, תלוי במישהו ה"סתם"-י הזה, אבל אם אני עובר על רוב החברים שלי, שאינם משוגעים לדבר שהוא קולנוע (וגם רוב מי שכן) ואינם חובבי הז'אנר – לא הייתי מטריח אותם. לאו דווקא בגלל האורך שלו, אגב. כלומר, כן, אין הרבה סרטים באורך הזה שהייתי ממליץ עליהם באמת (מעל לארבע שעות, Love Exposure הוא האחד שהכי מתקרב לזה, אבל תוך דילוג על השעה השלישית שלו בערך. דווקא באזור השלוש שעות וחצי יש לא מעט יצירות מופת שכדאי ל"כולם" לראות), אבל בעיקר כי לא הייתי ממליץ לאנשים "סתם" גם על "Brief Encounter" או "תהלוכה" או "האופק האבוד" או שאר דרמות רומנטיות תקופתיות מאותה התקופה – מספיק קשה לאנשים עם סרטים מאותה התקופה, או עם דרמות רומנטיות, או עם דרמות תקופתיות – אז כל זה ביחד, ועוד לארבע שעות?
כן, "חלף עם הרוח" יותר חכם וממזרי ממה שהוא נראה כלפי חוץ, ועבודת הבימוי שלו מוקפדת. אבל ההערכה שלי אליו היא ברובה רק מהציפיות ברצפה שלי שהגיעו לצפייה וגיליתי שהוא בעצם אחלה. אם אתה על הגדר וכן רוצה לראות על מה מדובר, הייתי מציע לראות. ואם אתה רוצה לקבל מושג טוב על התקופה (שנות השלושים, לא התקופה ההיסטורית המוצגת בסרט), גם. אבל אם אתה רוצה לעשות איזה ערב סרט נחמד ככה? יש כל כך הרבה אופציות טובות יותר, ורובן המוחץ לא ייקחו לך ארבע שעות מהחיים. למה לקחת את האחד שכן?
אני ממליץ לראות אותו
הביקורת מרתקת ומצוינת ואין לי הרבה מה להוסיף, אבל אם להתמקד בנקודה אחת עיקרית שהופכת את הסרט למומלץ,זו הדמות של סקרלט.
סקרלט לובשת בסרט הזה כל כך הרבה פנים,כולם במשחק מושלם.רומנטיקנית, לוחמת,תככנית מניפולטיבית,אבודה.הסרט הזה מלודרמטי בטירוף, אבל הדמות המורכבת של סקרלט הופכת אותו למרתק מורכב. וכמובן, למרות שזה ארוך נורא,זה קצב של הוליווד,לא של טרקובסקי.
יש כאן מישהו שיכול לתת חוות דעת על הספר? סיימתי לא מזמן את 'מלחמה ושלום' ואמא שלי אמרה שאם צלחתי אותו אין סיבה שלא אקרא 'חלף עם הרוח'. אבל…לא יודע,ניגשתי למלחמה ושלום' אחרי היכרות ראויה עם טולסטוי,ואני חושש שאחרת הייתי משתעמם(חבר שלי התחיל ישר את 'מלחמה ושלום' ונשבר די מהר.לעומת זאת יותר מאוחר הוא קרא את מותו של איוון איליץ' ואת 'השטן' ואהב).אז איך 'חלף עם הרוח' בלי היכרות עם הסופרת?כדאי?לא כדאי?ממש כדאי?
אני לא אהבתי את הספר כספר,
וזו אחת הסיבות שלא ראיתי את הסרט עד היום.
הספר טוב מאד ומסביר הרבה דברים שהסרט לא נגע בהם (כי אם כן, היה אורכו 8 שעות).
קוראת את הספר עכשיו. אחד הספרים הכי מענינים שקראתי מכל הבחינות. ובנוסף לכל הוא מלא חוש הומור, אולי בגלל מרחק הזמן ואולי בגלל כשרונה של הסופרת. מומלץ ביותר
שמע, נראה לי שהשתמשתי שם במספיק סופרלטיבים כדי להבהיר כמה אני גמור על הסרט הזה.
אם שמים את הפוליטיקה בצד (ובשנים שעברו מאז שראיתי אותו יותר ויותר קשה לי לעשות את זה), אז בוודאות מדובר באחד מהסרטים הכי טובים שראיתי ואני אוהב אותו מאוד. מצד שני, אני סוג של קהל שבוי בשביל דברים כאלה – אני אוהב מלודרמות, אני אוהב רומנטיקה, אני אוהב הופעות נשיות גדולות מהחיים שמגבה אותן צילום יפהפה שמתייחס לדיווה שלו בכבוד. זה מה שזה – סיפור רומנטי מרהיב וגדול מהחיים שבמרכזו מלכת דרמה אחת מהממת ביותר מדרך אחת. אם זה צירוף מילים שמסקרן אותך – לראות. אם לא – עדיף לוותר.
תודה!
החשיבות ההיסטורית של הסרט היא סיבה די טובה לראות אותו.
אני מכיר לא מעט אנשים שיתעקשו ש"הזקן והים" הוא לא יצירת מופת ספרותית על-זמנית, ובכל זאת הוא ספר שרצוי לחוות כמאפיין של תקופה וגישה וסופר.
בנוסף – כמו שזוהר ציין – לפחות חלק מהחשיבות ההיסטורית הזו נבנתה בזכות איכויות שהן לא רק אבני דרך טכניות למבינים בהתפתחות הקולנוע אלא גם עומדות בזכות עצמן.
העיסוק הנוכחי ב"חלף עם הרוח" גרם לי לרצות להושיב בני נוער בני זמננו מול הסרט ולראות מה יקרה. אנסה לקדם את זה ולדווח מהשטח.
יש שתי גישות להתמודדות עם תכנים מסוג זה
הראשונה, גישת הדיסני, טוענת שצריך פשוט להעלים את התוכן הבעייתי ולהעמיד פנים שהוא לא קרה (נסו לצפות בדמבו בדינסי פלוס ותראו האם הסצנה עם העורבים נמצאת שם). בעוד אני יכול לדמיין גישה חברתית שאומרת שזה הפיתרון הנכון – אני לא מסכים.
חלף עם הרוח, כמו גם הולדת אומה, ניצחון הרצון, העורבים מדמבו וכל אלו – הם חלק מההיסטוריה בדיוק כמו שהעבדות, השואה, וחוקי ג'ים קרואו הם חלק מההיסטוריה (עבדות במובן מסויים היא גם חלק מההווה, אבל לא משנה), ואף אחד לא מרוויח מלהעמיד פנים שהיא לא התרחשה. אני חושב שמשהו בסגנון מה שהם עשו עם הסרט הזה בHBO, של לצוות אותו עם איזו הרצאה ויזואלית על ההיסטוריה של הסרט ושמוצגת בסרט, ולתת הקשר למה שאנחנו רואים – זה הפתרון הכי נכון מבחינה היסטורית ומבחינת שימור האומנות.
גישת דיסני, לא "ה"
(ל"ת)
דמבו מוצג בדיסני פלוס בגרסתו הרגילה. כמעט כל הסרטים מונגשים בצורתם המקורית (מלבד פנטסיה) כשיש כיתוב בתקציר שהסרט עשוי להכיל אלמנטים שבעיתיים היום. שורה תחתונה – דמבו מוצג עם העורבים ושיר הפועלים השחורים בדיסני פלוס. העריכה בפנטסיה היא כל כל ישנה – משנת 1969 ובה מחקו את הקנטאוריות השחורות בסימפוניה הפסטורלית, כך שהגניזה אינה אפילו ייחודית לדיסני פלוס
15 סרטי 4 שעות ומעלה מדורגים, כי למה לא
הנהדרים:
1. שואה (1985) – ארוך מדי? בוודאי. ובכל זאת: כאפוס תיעודי על השואה, פשוט אין שני לו.
2. הצער והחמלה (1969) – אבל אם היה לו, זה היה זה, כנראה, כי מסתבר שהסרטים היחידים שיש להם כרטיס חופשי מבחינתי להיות באורך מטומטם הם סרטי שואה תיעודיים. מי היה יכול לנחש.
3. האפי האוור (2015) – ארבע חברות יפניות בוחנות את מערכות היחסים שלהם עם החיים לאחר שהם מגלים שאחת מהן נמצאת בהליכי גירושין. סוג של. יש משהו כמו ארבעים דקות (!!) שזה פשוט סדנה של בחור שאוהב למצוא את נקודת שיווי המשקל בחפצים, ועדיין לא הייתי מוריד אפילו דקה מהסרט הזה. מסתבר שמדי פעם באמת סרטים צריכים להיות כאלה ארוכים.
4. קסם הנעורים (2003) – אפוס על די כלום, בתכלס – פשוט חיי משפחה לאורך דורות, אבל הוא בכל זאת מרתק ובנוי היטב. כלומר, תכלס זאת מיני סדרה שהתגלגלה בטעות לבתי הקולנוע, אבל איזה מזל שהיא התגלגלה לשם, כי היא פשוט נהדרת.
הטובים מאוד:
5. הערפדים/ ד"ר מאבוס המהמר (1915/1922) – האם אלה סרטים ארוכים הרבה יותר מדי? כן. אבל בניגוד לסרטים אחרים ברשימה, הם לא נעשו במחשבה אומנתית באורכים האלה בכלל: "הערפדים" יצא בעשרה חלקים, וד"ר מאבוס בשניים – פשוט כי הקולנועים לא היו מותאמים לאורכים כאלה אז. שניהם, לכן, הם בין יצירות הז'אנריסטיות היחידות באורכים האלה: סרטי פשע על גנגסטרים מהפנטים או שודדים מתוחכמים. צריך, מן הסתם, לסבול את הקצב של סרטים ישנים בשביל, אבל אחרי שעוברים את המשוכה הזאת, מתגלים סיפורים כיפיים ביותר.
7. שטנטנגו (1994) – בלה טאר הרבה יותר טוב כשהוא סרטים שאינם באורך נצח וחצי, אבל הוא גם סבבה לגמרי כשהוא עושה סרטים שהם באורך שכזה.
הסבבה-בסך-הכל:
8. חשיפה לאהבה/ Love Exposure (2008) – לאורך השעה וחצי הראשונות, חשבתי שהסרט הזה יזנק לראש הרשימה, כי השעה וחצי הראשונות שלו פשוט מבריקות. ואז הסרט עומד במקום, בערך לקראת סופו, למרות שבסיומו הוא שוב מזנק. יש כאן יצירת מופת של שעתיים וחצי שנבלעת בסרט סבבה של ארבע שעות. חבל
9. יום שמש בהיר (1991) – סרט מאוד מעניין שאני בקושי יכול להגיד עליו משהו רע אסתטית, אבל בסופו של דבר הוא סרט שאני יכול להעריך, אבל פשוט לא לאהוב.
10. דוגמנית עירום (1991) – אני לעולם לא אסלח לסרט על כך שהוא אשכרהההה גרם לי לצפות בצבע מתייבש (טכנית – מישהו מצייר ציור בזמן אמת, ובכל זאת). מצד שני, הסרט בא עם גרסת שעתיים צמודה שפשוט לא הצלחתי למצוא, אז לפחות הבמאי ידע (יותר נכון – חויב על ידי האולפנים) שהסרט הזה לא באמת חייב להיות ארבע שעות.
11. נפוליאון (1927) – אין לי סנטימנטים גדולים לגביו, הסיום שלו קצת פטריוטי מדי בקטע מביך, אבל יש בו גם קטעים מגניבים, אין ספק.
12. המצב האנושי (1961) – טכנית ראיתי אותו כשלושה סרטים ולא כסרט אחד רציף, אבל הן ככה והן ככה – שיאו באמצע, ושפלותו בסיומו. וכשמדובר בסרט של תשע שעות, זה לא עניין של מה בכך שהשפל שלך הוא כל השעתיים וחצי האחרונות שלך.
ה"בסדר":
13. חלף עם הרוח – כמו שכתבתי למעלה – יש לו את מעלותיו, אבל הן פשוט לא מצטרפות אי פעם לאותה יצירת מופת שכל העולם ראה בו בזמן אמת.
14. יומן (1980) – אוי, אפילו פחות מזה. דוד פרלוב יקר להרבה אנשים, ואין לי באמת הרבה נגדו, אבל אם ב"דוגמנית עירום" צפיתי בצבע מתייבש אבל עדיין הייתי מעוניין (בערך) במה שקורה במכלול, הרי ש"יומן" היה באמת חוויה שהייתי מנותק ממנה ובאותה מידה הייתי יכול לראות צבע מתייבש.
ה"די גרוע, בעצם":
15. או.ג'יי: תוצרת אמריקה (2016) – לכלכתי עליו מתישהו לפני שזכה באוסקר, ומאז הסלידה שלי ממנו רק התגברה. איזה סרט שהיה צריך להיות שעתיים גג. אם "קסם הנעורים" היה מיני סדרה שהתגלגלה למסך והיה כיף איתה, כאן זה כמו מיני סדרה שיכורה שלא יודעת מה היא עושה עם עצמה ומשתינה על עצמה באמצע.
מחזק לגבי love exposure
לא משעמם לרגע מלבד הרגעים בהם הוא כן משעמם
ואף על פי כן, סרט נפלא
ממליץ על עוד סרט מעולה ב4 שעות
הייתי ממליץ לך להוסיף את "היו זמנים באמריקה" של סר'גיו ליאונה.
4 שעות אדירות בתוספת מוסיקה של אניו מריקונה זה גם משהו.
נופל בעשר דקות, אבל אם הייתי מכניס אותו
היה תופס את המקום הראשון.
באו ג'יי, תוצרת אמריקה צפיתי כסדרה של שעה בכל פעם
וככזו, היא אכן יכלה להיות קצרה יותר, אבל בהחלט לא מנופחת באופן מוגזם בהתחשב בכך שמדובר בסיפור בהחלט מרתק, ובעובדה שאו ג'יי סימפסון מבחינה תרבותית הוא דמות באמת מרתקת: אדם שחור ש"אומץ" על ידי המדיה הלבנה, והפך לדמות מפלגת כשאימץ את שיח הגזענות כדי לחמוק מרצח שברור עשה, רק על מנת להישפט באופן לא הוגן על מעשים אחרים (סוג של קארמה מוזרה מאוד). כסרט של שש שעות זה אולי הרבה, כסדרה תעודית זה הרבה פחות "מנופח" מטייגר קינג או אפילו מהסדרה על ג'ורדן (שמחוץ למגרש הוא לא דמות מאוד מעניינת), או הרבה סדרות תיעודיות של נטפליקס שמצאתי את עצמי עוצר באמצע. אני מניח שגם את "שואה", כשאצפה בו סוף סוף, אצפה בחלקים כמו מיני סדרה.
אני חושב שגם כסדרה יש לו הרבה שומן מיותר
אבל בהחלט במצב יותר טוב. אבל כסרט, ובטח כסרט שגורף כל כך הרבה התלהבות – הסרט הזה לא עובד.
דווקא ג'ורדן כאדם יכל להיות מעניין
אם היה פוקוס אמיתי על האישיות התחרותית והנוראית שלו, במקום זה קיבלנו סדרה שהוא שולט בה על כל הנאמר בלי קשר למה נכון או לא. הסדרה בכל זאת מאוד מהנה לחובבי כדורסל וספורט בכללי אבל היא די סתמית(או אחת מ12 הסדרות הכי טובות אי פעם לפי IMDB כי הטופ 250 סדרות שלהם הוא באמת קומי).
הטופ 250 סדרות שלהם שבור לחלוטין
ואני בהלם שהם עדיין מנסים לתחזק אותו.
נהניתי לקרוא, תודה
בסרט צפיתי אי אז בילדות (נדמה לי שבטלוויזיה שידרו בשני חלקים) ואני לא זוכרת כלום למעט סצינה של מדרגות (אם היא אכן משם).
פחות או יותר אותו זכרון בודד שעולה אצלי כשאומרים "חלף עם הרוח", אז כנראה שהיא באמת משם
איזו ביקורת מצחיקה!
"אלא גם בשביל מי שמעדיף לזהות את התרבות שהוא צורך עם עולם ערכים מסוים – כזה שלא כולל עבדות ואונס בתוך הנישואין, למשל."
כמה רגישים צריכים להיות כדי להיפגע מטיפה אונס ועבדות בסרט שהופק לפני 80 שנה ומתאר עולם לפני 160 שנה?
ומתי יוצאת הגרסה לרשימת שינדלר שבה הנאצים לא רוצחים יהודים?
מצטער אם אני עצבני, אבל כבר ימים שאני מנסה ליישב את הביקורות שהחדש של ספייק לי מקבל עם העובדה שהוא סרט מחורבן בכל כך הרבה מובנים.
כתבתי בדף של הטריילר, לא חושבת שהוא סרט
לא ראיתי אילו ביקורות כתבו עליו, הוא מסמך מאוד מעניין ומאוד רלוונטי. הוא גם עושה משהו שאנשים אחרים ניסו ונקברו תחת הררי נאצות- הוא מבקר דווקא את התנועה השחורה שויתרה על המאבק לצדק, ומראה שהמאבקים החברתיים נפלו דווקא על הצעירים חסרי התמיכה והכיוון. מגדיל לעשות ומראה כמה שהפוליטיקה חשובה יותר מה"צדק" או ה"אמת" (הרי בסוף כולם משקרים על האנשים שמתו ומשאירים תרומות בשמם) איכשהו הדבר הזה, שחשבתי שיצליח סתם כי קורונה, הצליח להגיע בזמן הכי רלוונטי בעולם. אז הוא עושה משהו מאוד נכון.
רק שהוא פשוט לא סרט, מי שמחפש את החוויה של יצירה עם עלילה ומשחק מרשים וקתרזיס יצטרך לחפש אותם במקום אחר.
חכו רגע.
(ל"ת)
אתה ראית את הסרט?
פשוט כי אם היית רואה יתכן שהיית מבין למה אנלוגיה שלו ל"רשימת שינדלר" היא מעט פחות מדויקת. זה סרט על אנשים לבנים שגם אם מובהר שאינם מושלמים, אנחנו בפירוש בעדם, גם כשבבעלותם עבדים, וסיפור אהבה סוחף של גבר ואישה בו באמצעו הגיבור הרומנטי והאלגנטי אונס את אהובתו היפהפייה. כאמור – אני לא יודע אם באמת ראית אותו, אבל נשמע שלא. במידה שלא, אנא תחשוב רגע לפני שאתה מגן עליו. יתכן שכבר אז, ב-1939, הסניגוריה הזו הייתה לא חיונית או רלוונטית.
"חלף עם הרוח" הוא מזמן לא רק סרט
הוא אבן דרך היסטורית. זה אומר שמספר האנשים שיצפו בו כי בא להם לראות סרט רק להנאתם הפרטית בלי להכיר אותו קודם הולך ויורד, אם בכלל נותרו אנשים כאלה. כל צפייה בו באה עם מטען היסטורי ותרבותי. אי אפשר לצפות בו נקי, בדיוק כמו שאי אפשר לראות את המונה ליזה רק כיצירת אמנות יפה יותר או פחות. יש משמעות נוספת לציור כזה, שאתה יודע על קיומו כל חייך, שמעת עליו דברים טובים או רעים, אנקדוטות וביקורות.
הקהל הרחב, זה שצופה בסרטים בסטרימינג באקראי, לא יבחר ככל הנראה סרט משנות ה-30 סתם ככה כי בא לו. מי שיצפה בו היום הוא לרוב אדם שחיפש את הסרט בכוונה, שמע על הסרט הזה בעבר ורוצה לראות אותו מסיבות שונות, קולנועיות, אמנותיות, בגלל הערך ההיסטורי, כי רוצים לצרוח בוז או להתמוגג בערגה נוסטלגית על גדולתה של הקונפדרציה, כי אוהבים דמויות של דיוות גדולות מהחיים או מאהבים שרמנטיים, לא משנה. הקהל של הסרט מכיר ככל הנראה ברמה כזו או אחרת את הביקורת על העבדות המשתקפת בו. יש כבר דעה מוכנה מראש על זה, וככה ניגשים אליו. אז כל אחד יראה בסרט את מה שהוא רוצה לראות. לא צריך לצנזר או להוסיף שום סרטון שנותן הקשר לסרט, למרות שזה בהחלט לא מזיק.
בניגוד לכך, סרטי ילדים של דיסני מכוונים, ובכן, לילדים, שהם קהל יעד נקי יחסית מרעשי רקע תרבותיים,. הם צופים בהם לראשונה, בדר"כ בלי תיווך הורי (אבל למרות המסרים השליליים שלהם, לא הייתי מצנזר אותם. כן הייתי מוסיף סרטון לפני או אחרי שמונגש לילדים ומסביר להם קצת על הרקע ההיסטורי והתרבותי של הסרט, ולמה העורבים ב"דמבו" הם לא רק דמויות מצחיקות, נניח. כמובן שהעדיפות הראשונה היא תיווך הורי).
**הביקורת גרמה לי לרצות לראות את הסרט שוב, לפחות חלקים מתוכו, כי אני לא יודע אם אחזיק מעמד ארבע שעות. הוא עצמו זכור לי לטובה יחסית, אבל בעיקר כי הקלטתי אותו ואז הרצתי חלקים שלמים. צפיתי בו כנער לפני שנים רבות. הוא שודר בטלוויזיה ורציתי להבין על מה כל הבאז שסביבו. כן, כבר אז (או עדיין אז, בכל זאת עברו עשרות שנים מאז שיצא) הזכירו אותו בלי סוף והכרתי סצינות שלמות בתוכו בלי לצפות בפריים אחד. אגב, כולל ביקורת חוזרת ונשנית על דמותה של מאמי. לקראת סוף שנות ה-90, לא היום.
סרט א-ר-ו-ך, עם הרבה סצינות מיותרות וכמה סצינות חזקות מאוד. התפאורה הדהימה אותי כבר אז. הכול גדול מהחיים, עצום, כולל המשחק של ויוויאן לי וקלארק גייבל. גם אני זוכר סצינה עם מדרגות, במעורפל אמנם, אבל אני זוכר שהיא עוררה בי תחושות חזקות, לא זוכר איזה. אולי הייתה סצינה של לידה? לא משנה, בשביל זה יש אינטרנט.
אני צפיתי בו בלי רקע ובלי תיווך
אבל זה היה בילדותי (ושוב בנערותי, ואז שמתי לב להרבה מאד דברים דוחים), כשהיה רק ערוץ אחד. אולי היום אנשים יותר מודעים.
הסצנה שבה הנשים ממתינות במתח לגברים שיצאו לעשות לינץ' (למרות שהשריף הזהיר אותם שלא) נחרטה לי בזכרון הרבה יותר מרוב האחרות.
זה בדיוק ההבדל
ערוץ אחד לעומת עשרות ערוצים, שירותי סטרימינג וצפיות "אלטרנטיביות". בנוסף לאינטרנט נגיש לכל אחד ואחת, ודיונים שאי אפשר לפספס בכל אמצעי מדיה אפשרי על ייצוג באמנות ותפקיד האמנות בשימור ההיסטוריה ועוולות חברתיים. וכן, גם מודעות חברתית שהייתה בחיתוליה בשנות ה-90, והיום נוכחת בכל מקום.
היום כבר לא מתרווחים על ספה, מדליקים טלוויזיה וצופים במה שמשודר באותו רגע, גם אם זה אפוס בן 4 שעות שנוצר ב-1939. חושבים על מה לצפות, על פי המלצות של חברים או ביקורות, או סתם כי הנושא מעניין אותם, והשירות סטרימינג הציע להם. ואיזה שירות תוכן יציע לנער או נערה את סרט כזה?
אז כאמור, ילדים, או נערים, צריכים לבחור לצפות בסרט הזה, וזה לא יקרה אלא אם הם במגמת קולנוע, או שמעו עליו בשיעור חברה במסגרת דיבייט כלשהו, ורוצים להתרשם בעצמם (אני מכיר כמה נערים, שהקשיבו לוואגנר למשל בעקבות דיון כיתתי, אז יש כאלה). ואז הם כבר באים עם הרקע המתאים.
בנוגע לסצינה המדוברת: היא דוחה, אין ספק, וקיצונית מספיק כדי שמי שיש לו אפילו מאית של מודעות חברתית היום, יפתח סלידה כלפיה.
עוד כמה פרטים שלא נכנסו לטקסט עצמו במאמץ רב להיות תמציתי וענייני ככל האפשר:
ואם כבר מדברים על סרטים ארוכים
האגדה מספרת שכשיצא הסרט שואה של לנצמן נערכה בארץ הקרנה חגיגית בנוכחות הבמאי וכל מיני סלבס מקומיים. לאחר ההקרנה לנצמן ניגש לטומי לפיד ושאל לדעתו על הסרט. לפיד ענה 'הייתי בשואה, וזה עבר יותר מהר'. (למעשה זה לא אגדה, שמעתי את הסיפור מהבן שלו. אבל זה עדיין לא אומר שזה קרה באמת).
בהתחשב בעבר של הבן שלו עם דיוק ואמת
זה כנראה אפילו אומר שזה די בוודאות לא קרה.
זה נכון
מצד שני, להמציא בדיחת שואה על אבא שלך זה בכל זאת קצת שחור מדי, ויאיר לפיד לא עשה את הקריירה שלו מלהיות לואי סי.קיי.
וגם
זה באמת מתאים לסוג העוקצנות של טומי לפיד ז"ל…
זה כמו הסיפור על יהונתן גפן באמסטרדם
עם התיירים הגרמנים.
אני כל כך רוצה שזה יהיה נכון, אבל מרבית הסיכויים שזה לא כך
מה הסיפור?
(ל"ת)
כאמור, זו אגדה/סיפור
יהונתן גפן מבלה לו באמסטרדם, כנראה מסטול, כשזוג תיירים גרמנים מתחילים לנדנד לו ולשאול אותו אם הוא יודע איפה הבית של אנה פרנק.
"מצאתם פעם אחת, תמצאו פעם שנייה !"
ובכן
צפיתי בסרט לא מזמן ועבור יצירה מאותה תקופה הוא קולח, מהנה, מרתק וססגוני וזה אינו דבר של מה בכך לגבי שנות ה30, גם כשמדובר בקלאסיקות של אותה תקופה. הוא מתעלה למשל מעל נערתו ששת, מר סמית הולך לוושינגטון וסיפור פילדלפיה וגם מעל האפוס השני של אותו אולפן, הקוסם מארץ עוץ. הוא אינו בר תחרות רק ליצירות המופת של ג'ון פורד מרכבת דואר וענבי זעם.
לעומת זאת, התוכן של הסרט הוא אכן חרפה אידיאולוגית. כמו כל תעמולה טובה של כוחות הרוע הוא מציג את המדוכאים כשמחים בחיי הדיכוי שלו וכמתנגדים למשחרריהם. מכיוון שבניגוד להולדתה של אומה (ולשאר הסרטים של גריפית' שכיום אינם אלא מלודרמות מיושנות ומשעממות) ולבית לחם הוא גם סרט טוב ומהנה הוא ראוי לצפייה עם אזהרה בצד.
אחד מהסרטים האהובים עלי, צפיתי בו המון פעמים וגם קראתי את הספר. גם אותי נורא הטרידה סצנת האונס, אבל בספר זה לא אונס והיא די נעתרת לו, מה שעזר לי לחבב בחזרה את רט באטלר… ממליצה לקרוא אותו, הוא מסביר די הרבה דברים שלא פורטו בסרט כמו גם על המלחמה.
אז ראיתי אתמול את הסרט
והדבר הכי חזק שתפס אותי היא העובדה שבשנות ה-30 היו סרטים כ"כ מושקעים כמו זה. הצילום מהמם, המוזיקה יפה, העבירו מאוד יפה את רוח התקופה.
רק בשביל זה הסרט שווה צפייה.
ומה שתפס אותי חזק למקרא התגובה
היא העובדה שעוד לא-המון-זמן אי אפשר יהיה לומר "בשנות ה-30" בלי להבהיר באיזה מאה מדובר.
לא ייאמן.