ביקורת: גולגו 13

אתם מכירים אותו בלי להכיר אותו. הוא קשוח, הוא לאקוני, הוא גבר. קל לו מאוד למצוא מושאי אהבה אבל הם אף פעם לא שם ליותר מפרק. כמוהם כל דבר אחר שעשוי לקשור אותו למקום או למצב. הוא נודד לעיר מעיר ונתקל בשורה של בעיות אותן הוא מתקן. לפעמים הוא בצד אחד של החוק ולפעמים באחר. מתקן את הבעיות של העולם בעזרת מילים יפות על כל הטוב שבאנושיות. סליחה, תיקון – הוא מתקן את הבעיות בעזרת אלימות. עם אקדחים, סכינים, חרבות או אפילו האגרופים שלו. ואז זה נגמר והוא עובר לעיר הבאה. אתם מכירים אותו בתור פלאדין (Have Gun, Will Travel), או אוגמי איטו (Lone Wolf and Cub), או פארקר (The Hunter) או ג'ק ריצ'ר. לפעמים הוא פשוט האיש ללא שם (נו באמת, זה אתר על קולנוע, אני לא צריך להגיד לכם באיזה סרט מדובר). הוא לא דמות כמו שהוא ארכיטיפ. הגבר האמיתי האחרון. אם יש לו חיים פנימיים הם כל כך עמוק עד שהם לא באמת קיימים. אנחנו פחות מתעניינים בפסיכולוגיה של למה הוא עושה דברים מאשר מה הוא עושה. שזה, כאמור, אלימות.

במרעו הסוג הזה של יצירה, שאפשר למצוא בכל מדיום כמעט, הוא הגרוע מכולם – קלוריות ריקות, רפטטיביות סיפורית, אפס דמויות, אפס תחכום. במיטבו… הוא סיפורם של מקצוענים שטובים מאוד בעיסוק שלהם. ויש תמיד משהו כיף בלראות מישהו שממש טוב בעבודה שלו עושה אותה בלי הסחות דעת. במיוחד אם העבודה הזו היא משהו מעניין אסטטית (אבל רע מוסרית) כמו להכניס כדור באיזה גנגסטר ממרחק של קילומטר וחצי עם רובה צלפים. כי אלימות זה כיף (על המסך הקטן לפחות). העולם כשורה של בעיות שצריך לפתור, הגיבור כלוגיקן האולטימטיבי, רק שבמקום לפתור בעיות של חשבון הוא פותר בעיות מוחשיות יותר.

בין השנים 1968 ל-2021 המאנגאקה (כמו "יוצר קומיקס" אבל ביפנית, אז מגניב יותר) טאקו סייטו סיפר בלי הפסקה את סיפורו של האיש ללא שם האולטימטיבי. אפילו שיש לו שני שמות. גולגו 13, המכונה על ידי אזרחים דיוק טורגו (כן, השם הנורמאלי הוא דווקא הזהות הבדויה), הוא המתנקש הכי טוב בעולם. תן לו כסף, תן לו מטרה והוא יהרוג אותה. הוא יהרוג גנגסטרים, הוא יהרוג מנהיגים צבאיים, נשיאים, מלכים, טרוריסטים, שוטרים ואם תבקשו שיהרוג את אלוהים הוא כנראה לא יצחק אלא יתחיל לתכנן את מה ואיך. גולגו 13 הוא לא סתם לאקוני, הוא גורם למחסל משליחות קטלנית להראות כמו דמות מקומדיית סקרובול. הוא לא סתם קשוח אלא כמעט בלתי מנוצח. וגם כשחשבת שסוף סוף הצלחת לעבוד עליו גילית שבעצם הייתה לו תוכנית נגדית כל הזמן הזה.  כל סיפור של גולגו 13 הוא כמו פאזל הגיון, נותנים לו מטרה והירייה היא תמיד בלתי אפשרית – רחוקה מדי, מוגנת מדי, שמורה מדי. יש איש שחי בטירה שבנויה מזכוכית חסינת כדורים שיכול לראות את כל מי שמתקרב אליו ממרחק קילומטרים. יש אסיר שנמצא בתא בידוד בכלא הכי שמור בעולם עם דלת שנפתחת באופן אקראי רק פעם ביום. יש בוס פשע אחד שלא מוכן לעזוב את הפנטהאוז שלו. וכל פעם שצריך, הוא מוצא דרך.

יש כמות מופרזת של מנגה של גולגו 13, יותר מ-200 טונקובן (נו, הכרכים הקטנים האלו של מנגה שאתם רואים בחנויות הקומיקס). בשנות היצירה של הסדרה היא לא הפסיקה להתפרסם עד שהקורונה הכתה. גם כאשר המחבר שלה נפטר לפני שנה הודיעו בסטודיו שלו שהם לא הולכים להפסיק. למה להם? זה לא כאילו גולגו הוא הטיפוס שיפסיק.

למרות ההצלחה שלה הסדרה לא באמת התפרסמה מחוץ ליפן, רק חלק קטן מהסיפורים תורגמו לאנגלית. ויש מעט מאוד מדיה נוספת – סרט מצויר משנות השמונים שמחבר בגסות כמה סיפורים שונים עם הרבה הילוך איטי בניסיון לחפות על המיעוט בעלילה. שני סרטים מצולמים משנות השמונים שלא ממש תפסו את לב הציבור (אחד מהם, באופן מוזר לסרט אקשן יפני, צולם באיראן עם צוות שחקנים מקומי בעיקרו). אבל איכשהו, בשנת 2008, קיבלו סדרת אנימה כמו שצריך – חמישים פרקים מלאים בכל טוב. בהנחה שההגדרה שלכם ל"טוב" זה כדור לפנים.

חמישים הפרקים לקוחים ממיטב הסיפורים של סייטו, יותר מארבעים שנה. העובדה שאין עלילה מתמשכת, שכל סיפור עומד בפני עצמו, עזרה ליוצרים (The Answer Studio – שמורכב, באופן מאוד לא הולם לטון של הסדרה, בעיקר מחברים לשעבר בשלוחה היפנית של דיסני), לבחור באופן די חופשי. הדבר היחיד שנמנע מהם הוא הבחירה בסיפורים שמערבים אנשים אמיתיים. כך שלמצער נמנע מאיתנו סיפור המנגה בו גולגו 13 נשכר ע"י משה דיין (ברצינות), או המעורבות שלו שהכריעה את הכף לטובת ג'ורג' בוש בבחירות של שנת 2000 (סופר ברצינות). במקום זאת כל הסיפורים, גם כאלו שנכתבו במציאות סוציו-פוליטית של לפני עשרים, שלושים, ארבעים שנה עוברים למעין הווה אחיד שמרגיש איפשהו בין שנות השמונים לתשעים (אין כמעט אינטרנט, או טלפונים ניידים). 

האנימציה, כראוי לרוח המנגה, מרגישה מיושנת (old school) במובן הטוב של המילה. החלקות המיופה שמאפיינת רבות מסדרות האנימה המודרניות, כאלו בהן הפרוטגוניסטים הם כמעט תמיד ילדים ובני נוער, לא מתאימה לטון הרציני, כמעט פאטאליסטי, של הסדרה. במקום זאת כל הדמויות חמורות סבר עם קווים על הפנים. התקציב אולי מוגבל, אבל בניגוד לסדרות אקשן אחרות שנתקעות פעם אחר פעם עם סצנות מכות בהן אנשים בעיקר עומדים במקום, Golgo 13 מרוויחה מכך שהגיבור שלה הוא צלף. יש אמנם סצנות עמוסות אדרנלין, בפרק 16 גולגו מסתנן לכת חדשה שחבריה לא מפחדים ממות ומנסים להרוג אותו בעזרת כמויות סיטונאיות של נשק, אבל רוב הזמן אנחנו בעסקי המתח. הבניה ליריה האחת שתקבע בין חיים למוות. פרק 13,  "Deadly Shadow of the Setting Sun, מתחיל כאשר גולגו מוצא עצמו משתף פעולה עם מתנקש אחר בשעה שהם מנסים להשיג את אותה מטרה, אבל באמצע הפרק הם מבינים שרק אחד מהם יכול לשרוד ומבלים דקות ארוכות (שהן שעות בעולם של הסדרה) ב stand off שיכול היה לגרום לסרג'יו ליאונה להתגאות.

בחלק מהפרקים, החלק הטוב יותר, גולגו עצמו כמעט ולא נוכח. הוא כמו מלאך המוות שרודף אחרי מישהו. בפרק 40, The Brutus’ Banquet, כמה מיליונרים משועממים משלמים לרוצח אחר שילחם בגולגו (תוך כדי שהם מצלמים בוידאו) בשביל הבידור. אחרי שהרוצח שלהם מת הם מבינים שגולגו רודף אחריהם ובורחים בפאניקה מרחק של חצי עולם. אנחנו מבלים את רוב הפרק הזה איתם, במנוסה, חרדים מכל רעש וכל רמז של צל חשוד. לפעמים אנחנו מתמקדים באיש חוק, או שכיר חרב אחר, שמנסה לתפוס את גולגו. פרק 2, Room No. 909, עוסק באחת הפעמים הנדירות האלו בהן גולגו ביצע פאשלה במהלך ההתנקשות – פאשלה שמאפשרת לבלש עקשן במיוחד ממשטרת ניו יורק לעלות על עקבותיו. נעול בחדר אחד בשעה שהשוטרים סורקים סביבו אחר רמזים נוספים. השאלה היחידה – איך הוא יצליח לכסות על השגיאה הגורלית?

האם הסדרה מושלמת? ברור שלא. בעולם הזה הדבר היחיד שמושלם זה פיצה (וגם אז, רק בשילוב תוספות נכון). יש פרקים מהנים יותר ומהנים פחות. עבודת הדיבוב יעילה אך לעולם לא מרשימה (אני מדבר על הדיבוב היפני, תחסכו לעצמם את הדיבוב האמריקאי עם הניסיונות הכושלים שלו לשורה של מבטאים מקומיים), זה לא בדיוק חומר מתאים לבינג' (חדגוני מידי). ובכל זאת – Golgo 13 היא כמו שעון שוויצרי, או כמו האיש עצמו. יפה או לא, היא תמיד עובדת.