זה מה שקרה לי בשנת 2016 בקולנוע: הפסקתי לראות סרטים.
אוקיי, זה תיאור מאוד מוגזם של המצב. אבל 2016 היתה השנה הראשונה מזה הרבה מאוד זמן שבה ראיתי סרטים רק אם בא לי. אחרי שנים בתור מבקר קולנוע מטעם מישהו, השנה אף אחד לא דורש ממני 500 מילה על "אחיות בדם" או "איום מיידי", מה שזה לא יהיה. חוץ מזה, הייתי עסוק. אני עכשיו עוסק בעיקר בהרצאות ("דורון פישלר נגד העולם" בפייסבוק. תתעדכנו שם), כך שהערבים שלי, לעתים קרובות, תפוסים. התוצאה של כך זה היא שכל צורת הצפיה שלי בסרטים השתנתה. ראיתי, באופן יחסי, מעט מאוד סרטים השנה, ורק בסיומה, כשהתחלתי לערוך את הסיכומים, גיליתי את השינוי העיקרי: הפסקתי לראות סרטים גרועים. פעם הייתי צופה בשמחה בכל סרט, טוב, גרוע או בינוני. אבל איבדתי את הסבלנות לסרטים בינוניים וגם לסרטים גרועים, ואני כבר לא חייב, וגם לא רוצה, ללכת לראות סרטים שמראש הסיכוי שאהנה מהם לא גדול. ראיתי השנה, באופן יחסי, מעט מאוד סרטים, אבל אחוז הסרטים שאהבתי מתוכם היה הגבוה ביותר שלי, אולי אי פעם.
לכן השנה, יותר מבכל שנה קודמת, הבחירות שלי ושל האלמקטעד"א הן אישיות. אני לא מתיימר לפסוק שהפרסים האלה מוענקים לסרטים הכי טובים (או גרועים) שיצאו השנה – רק הכי טובים (או גרועים) מבין אלה שראיתי. ובכל מקרה, זאת דעתי בלבד: אם אתם רוצים לבחור את סרט השנה של גולשי עין הדג, המקום לעשות את זה הוא כאן.
הדג המלוח לבתי קולנוע: גלובוס, רשת בהפסקה
רשת גלובוס היתה ידועה במשך שנים כרשת הקולנוע הכי מזלזלת והכי גרועה בארץ. אבל אין ספק שלאחרונה הם מנסים להשתפר. בתי הקולנוע החדשים של "גלובוס מקס" שנפתחו בשנים האחרונות הם יפים ובנויים בסטנדרטים גבוהים. כשנפתח, השנה, גלובוס מקס כפר סבא – קומפלקס גדול ומפואר – חנכתי אותו בצפיה ב"מים לא שקטים", סרט חביב וקטן שארכו, כולל קרדיטים, הוא 86 דקות. ובהחלט, האולם היה נח, השיפוע היה תלול, ההקרנה היתה איכותית, הכל היה סבבה. עד הרגע שבו הסרט הפסיק באמצע. לא קרתה שום תקלה. בית הקולנוע פשוט החליט לעשות הפסקה. הצצתי בשעון כדי לבדוק באיזו מאה אנחנו.
יכולה להיות בדיוק סיבה אחת לעשות הפסקה בקולנוע באמצע סרט בשנת 2016: אם הסרט הוא "שמונת השנואים" וטרנטינו כתב את ההפסקה לתוך התסריט. או, אולי, אם אתם בהקרנת צדקה מיוחדת לאנשים עם שלפוחית קלושה עד כדי כך שהם באמת ובתמים לא מסוגלים לשבת במקום אחד במשך שעה ועשרים דקות. בשום אופן אחר אין סיבה לפגום באופן כל כך בוטה בחוויה של צפיה בסרט. הפסקות בקולנוע הן כמו פקס: זה היה צריך להיעלם מהעולם לפני עשרים שנה. אז כמה שיהיו מפוארים וחדשניים, כל עוד גלובוס מתעקשים להקרין סרטים עם הפסקה, הם עדיין רשת אנטי-קולנועית, שאני לא מתכוון להתקרב אליה.
דג הזהב להפצה המצטיינת: אנומליסה
כמעט אוטומטית הכנסתי את "אנומליסה" לרשימת הסרטים הטובים ביותר שלא הוקרנו בארץ השנה. כי מי מקרין סרט כל כך מוזר, ייחודי ולא מסחרי? אבל סינמטק תל אביב ייבא את הסרט והקרין אותו באופן סדיר, ואני קצת כועס עליהם על כך: אם הם לא היו עושים את זה, ומשאירים את "אנומליסה" בגדר סרט של שנת 2015 שלא הופץ, היה לי הרבה יותר קל לערוך את רשימות הסרטים הטובים של השנה, גם בשנה הקודמת וגם בזו הנוכחית.
הדג המלוח לשם העברי הגרוע של השנה: מועדון שנות השמונים
אלוהים אדירים, מה לעזאזל עבר לאנשים האלה בראש. בסרט החמוד לאללה והמומלץ "Sing Street" אין מועדון. בוודאי שלא מועדון העוסק בשנות השמונים, מכיוון שהסרט עצמו מתרחש בשנות השמונים. אז מאיפה לעזאזל הגיע השם האידיוטי הזה? כל כך רציתם להבהיר לאנשים שהסרט מתרחש באייטיז שהייתם חייבים לדחוף את הביטוי "שנות השמונים" לשם הסרט, למרות שהמסר שזה מעביר הוא בדיוק הפוך? אם כבר נותנים לסרטים שמות שלא קשורים לכלום, אז למה לא לקרוא לסרט "הרפתקאות חורחה מקאליסטר והארמדיל הפיסח"? אני מאמין שלסרט הזה הגיע להצליח יותר, ושהוא באמת היה מצליח יותר אילו היה לו שם פחות מופרך.
דג הזהב לקמפיין השיווקי של השנה: דדפול
הוא עשה טרולינג לצופים, הוא הפיץ פוסטרים מטעים, הוא פנה ישר לציבור, הוא עשה הכל חוץ מלהגיע לביקור בארץ בעקבות 15 אלף לייקים.
הדג המלוח לסרט המוערך מדי של השנה: ספוטלייט
אני לא אוהב את הטרנד הזה: בשנה שעברה נתתי את הפרס הזה ל"בירדמן", זוכה האוסקר של אותה שנה, ועכשיו – לזוכה האוסקר של השנה. אבל אם יש דבר אחד ש-2016 הוכיחה זה שדמוקרטיה, כפי שאמר הפילוסוף הידוע הומר סימפסון, לא עובדת. כשנותנים לאנשים לבחור, הם בוחרים גרוע. וזאת אמנם רחוקה מאוד מלהיות הבחירה הגרועה ביותר שנעשתה ב-2016, אבל אוסקר ל"ספוטלייט"? על מה?! אוסקר לדבר האפרורי, הדברני, המשמים והכמעט אנטי-קולנועי הזה?
הדג המלוח לקלאסטרפאק הקטסטרופלי של השנה: היקום הקולנועי של DC
אני יודע איך דברים כאלה קורים בדרך כלל, אני מבלה הרבה זמן בלהסביר איך עושים סרטים גרועים, ועדיין קשה לי להסביר איך פרוייקט כל כך גדול וכל כך יקר יכול להיות כל כך כושל. איך? איך לוקחים כמה מגיבורי הקומיקס המוכרים והאהובים בעולם, שופכים עליהם ים כסף, ועושים מזה סרט שנראה כמו פיגוע רב נפגעים? איך מצליחים לטעות בכל צומת, לקבל את כל ההחלטות השגויות, להרוס כל דמות, לשרוף כל אהדה שהיתה למעריצים? ואיך, בשם אלן מור שבמרומים, עושים את כל זה פעמיים באותה שנה?!
דג הזהב לאפקטים הטובים ביותר: ספר הג'ונגל
אפקטים דיגיטליים משתפרים כל הזמן. מה שהיה בלתי אפשרי לפני כמה שנים הוא סטנדרטי היום. אפשר לעשות היום כל דבר, ואנחנו יכולים לראות דרקונים משמידים חלליות ולפהק. אבל מדי פעם, מגיע בכל זאת סרט שמביא את הוואו. "ספר הג'ונגל", מלבד היותו סרט טוב במידה מפתיעה עבור רימייק לא-נחוץ לקלאסיקת אנימציה, היה וואו מוחלט. כל כך הרבה חיות. כל כך הרבה עצים וצמחים ומזג-אויר. כל כך הרבה אישיות ותנועה חלקה, וכל זה באנימציה. אפשר לעשות דברים כאלה, מתברר. וואו.
דג הזהב לצילום הטוב של השנה: האיש שנולד מחדש
עמנואל לובצקי ממשיך בהצבת סטנדרטים בלתי-אפשריים לחלוטין לכל יתר הצלמים בעולם. "האיש שנולד מחדש" לא היה סרט טוב במיוחד, אבל הדברים שגדול צלמי הקולנוע עשה שם היו שומטי-לסת בכל סצינה מחדש. שוטים ארוכים, שנעים מאקסטרים-קלוז-אפ לצילומי נוף בלי אף קאט, באור טבעי בלבד ובטבע, וזה כל כך יפה שבא למות. אפשר לעשות דברים כאלה, מתברר. וואו.
דג הזהב להפתעת השנה: טרולים
הציפיות שלי מסרט של דרימוורקס שמבוסס על מותג עתיק של צעצועי פלסטיק לא היו גבוהות, אבל מתברר, ולא בפעם הראשונה, שצעצועי פלסטיק הם חומר טוב לסרטים. "טרולים", מתברר, היה סרט עם לוק ייחודי של עשה-זאת-בעצמך, מצחיק במידה מפתיעה, עם פסקול מעולה, ובעיקר, אווירה של טריפ טוב.
דג הזהב לטריילר השנה: יחידת המתאבדים
צריך לציין לשבח את הטריילרים המעולים של "דרך קלוברפילד 10", "מים לא שקטים", "שומרי הגלקסיה 2" ו"לוגאן". אבל אין שום ספק בכך שהטריילר הטוב של השנה הוא זה.
זה הטריילר השווה 300 מיליון דולר. עד שטריילר "רפסודיה בוהמית" יצא, "יחידת המתאבדים" נראה כמו משהו מבאס, קודר ומיותר. הטריילר הזה היה כל כך טוב שהוא הפך את הסרט בבת אחת לאחד הסרטים המצופים ביותר של השנה. הוא היה כל כך טוב שהאולפן – על פי השמועה – הביא את עורכי הטריילר כדי שינסו לשפר את הסרט עצמו. זה, נו, לא עבד. ובהקשר הזה:
הדג המלוח לאכזבת השנה: יחידת המתאבדים
איזה בלגן, יא אללה.
דג הזהב לשיר השנה: אודישן
זה היה ממש קשה! היו הרבה שירים מצוינים בסרטים השנה. אלה שאני הייתי מדרג בראש המצעד הם "You're Welcome" מתוך "מואנה", הקאבר ל"Sweet Child of Mine" מ"קפטן פנטסטיק", "Get back up Again" מתוך "טרולים", "מונטאז'" מתוך "איש האולר", ו-"To Find You" מתוך "הרפתקאות חורחה מקאליסטר והארמדיל הפיסח".
אבל אז הגיעה אמה סטון, ובמשך שלוש דקות, בשוט אחד, כמעט בלי לזוז, סיפרה על דודתה שקפצה לנהר בפריז. ואיזו תחרות כבר יכולה להיות לזה. זה היה כמו להיות בסביבה כשג'ודי גארלנד שרה בפעם הראשונה את "Over the Rainbow". "אודישן" מתוך "לה לה לנד", שיר השנה.
אגב, אם עוד לא ראיתם את הסרט, אל תחפשו את השיר. צריך לראות אותו בפעם הראשונה בהקשר הנכון. אחרת הוא סתם יפה.
דג הזהב להופעת השנה: מייקל סטון ב"אנומליסה"
זאת לא בדיחה ולא התחכמות. זה לא בשביל הקטע, לבחור לשחקן השנה אדם שלא קיים. ברצינות מלאה, הדמויות המונפשות ב"אנומליסה" – שמורכבות מאלפי פרצופים שנוצרו בהדפסת תלת-מימד והוחלפו בזו אחר זו – גרמו לי, בהבעות פנים בלבד, להתרגש יותר מכל שחקן/ית שראיתי השנה. בקלות. אפילו לא התלבטתי הרבה, למרות שג'ון גודמן היה אדיר ב"דרך קלוברפילד 10", סטיב קארל היה ענק ב"מכונת הכסף", וברי לארסון וג'ייקוב טרמבלי ב"חדר" היו שניהם מעולים. אבל הפנים של מייקל סטון – בובה עם פנים מודפסות – עשו יותר.
הדג המלוח לסרט המטומטם של השנה: אקס-מן: אפוקליפסה
כן, אני יודע, היו "באטמן נגד סופרמן", וגם "היום השלישי: התחדשות", ולמרות שאני כבר לא זוכר מה בדיוק היה שם, אני בטוח שזה היה מאוד אידיוטי. אבל לא היה עוד סרט שענה על השאלה: איפה אלוהים היה בשואה (הוא ישן) אגב תצוגת בגדי-ים באושוויץ, שמתעלם לגמרי בלי שום תירוץ מאירועי הסרט הקודם, ושכולל את החץ הקטלני ביותר בהיסטוריה. בשנה שבה "דדפול" התעלה על כל מה שהאקס-מן עשו עד היום ו"לוגן" נראה מבטיח, בריאן סינגר הרס באופן סופי את הסדרה ה"ראשית" של האקס-מן.
ובכל זאת, פרס הרגע הבודד המטומטם של השנה עדיין הולך ל"מרתה".
דג הזהב לדמות הכיפית של השנה: אוסוולדו מוברי, "שמונת השנואים"
חבל שהוא לא היה שם יותר. הייתי בשמחה מקשיב לטים רות' נושא הרצאות על צדק לאורך סרט שלם.
דג הזהב לסצינת האקשן של השנה: איגואנה נגד נחשים, "עולם מופלא 2"
עם התנצלות לכל חברי האוונג'רס ולקרב הכולם-על-כולם שלהם מתוך "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים". זאת באמת היתה סצינה ששווה סרט שלם. אבל אף אחד השנה לא התקרב אפילו למרדף האיגואנה, אחת מסצינות האקשן הטובות ביותר שצולמו אי פעם, בית-ספר למרדפים – וזה קטע תיעודי. מדהים.
בחלק השני של הטקס: הדג המלוח ודג הזהב לסרט הטוב והרע של השנה, וגם 15 (או משהו) הדקות של השנה. נחזור אחרי ההפסקה.
הקישור למרדף האיגואנה שבור
(ל"ת)
לעזאזל! תוקן.
(ל"ת)
הולי שיט
החזרת לי את הטראומה של התיבה האבודה.
ביי ביי שינה רגועה ברוכים השבים סיוטים!
מש''א
איזה דבר נורא (בק טו בק אחרי דוגמניות ושדים, תהרגו אותי וזהו)
באסה אקזיסטנציאלית
"אבל איבדתי את הסבלנות לסרטים בינוניים וגם לסרטים גרועים, ואני כבר לא חייב, וגם לא רוצה, ללכת לראות סרטים שמראש הסיכוי שאהנה מהם לא גדול."
אבל אתה מבקר קולנוע!
התפקיד שלך הוא למות עבור החטאים הקולנועיים של אחרים.
חוץ מזה, כשהסרטים טובים אתה טוב.
אבל כשהסרטים רעים, אתה הכי טוב ומצחיק- ע"ע מה שאתה כותב על משחקי הכס.
אותך לג'לי טרזן 2.
נכון, והשנה הייתי פחות מבקר קולנוע.
(ל"ת)
הפכת ממבקר קולנוע למבקר בקולנוע!
(ל"ת)
צר לי להיות אגואיסט מוחלט
אבל ההימנעות שלך מסבל בסרטים לא משמחת אותי.
ולא אף אחד מקוראי עין הדג.
מה לעשות? אנחנו אוהבים את המבקר שלנו סובל:(((
יחידת המתאבדים
חייבת להודות שממש נהניתי מהסרט הזה, והפסקול שלו פשוט ממש, ממש טוב לדעתי. (כנ"ל למואנה, כנראה הסרט הכי טוב שצפיתי בו השנה, נהניתי מכל דבר בכל רגע.)
בעיקרון זה ממש לא בסדר שסצנת האקשן לא הולכת לאוונג'רס בשדה תעופה אבל אם כבר למישהו אחר אז לגמרי רק לאיגואנה!
יוחזרו ההפסקות בסרטים!
אני דווקא אוהבת את ההפסקות, יש המון סרטים שלא נמשכים שעה ועשרים דקות, אלא שעתיים ויותר ואם זה סרט של מארוול אז צריך גם לחכות את כל הכתוביות לסרטוני הסיום ובינתיים שלפוחית השתן שלי עוד שניה מתפוצצת.
אני גם לא אוהבת לצאת באמצע סרט לשירותים, זה מפריע לאחרים ואני תמיד חוששת שאפספס משהו חשוב.
מחזק
לי אישית לא כזה אכפת אם יש או אין הפסקה (הזדמנות למלא עוד נאצ'וס!), אך אשתי למשל היא בעלת שלפוחית עצבנית; אין סרט שהיא לא קמה בו לשירותים בשלב מסוים (בדרך כלל בשלב מאוחר בו מתרחשים דברים חשובים), לכן עבור אנשים כמוה – מה רע? אני מבין שזה מוריד מה-'Immersion', אך הקלה בעניין תהיה לחתוך להפסקה במעבר בין סצנות ולא באמצע פאקינג משפ
חייב לתמוך בצד של דורון פה
ההפסקות האלה תמיד תסכלו אותי. חוץ מזה שתמיד ההפסקה תהיה באמצע סצנה חשובה – כי לקולנוע לא באמת אכפת מתי הם עוצרים לך את הסרט, גם אם זה בדיוק כשהסוס מתחיל לברוח מהרכבת המתגלגלת שאחריו וכל מיני דברים בוערים עפים עליו ומפספסים אותו בקושי ("סוס פרא", 2002. לא נשכח ולא נסלח), זה גם באמת פוגע בהנאה הכוללת מהסרט. כשסרט נעצר באמצע אתה יוצא ממנו לגמרי, המחשבות קופצות לדברים אחרים ואתה מאבד את הריכוז שהיה לך, ריכוז שלפעמים חוזר רק הרבה לתוך הסרט. אפילו כשאני צופה בסרטים בבית אני נמנע מלעצור את הסרטים כדי להימנע מזה, אז שיעצרו לי אותם בקולנוע?
מה גם שיש סרטים שצריכים לשמור את הקהל במתח כדי להיות אפקטיביים, או סרטים שדורשים הרבה תשומת לב לפרטים, וההפסקה תעלים את כל הדברים האלה מזיכרון הקהל. זה קורה, כמו ששלפוחית לחוצה באמצע הסרט זה דבר שקורה, ואני נוטה להעדיף את טובת רוב הקהל מטובת הצופה האינדיבידואל. בסופו של דבר זו פשוט טעות לעצור סרט באמצע מכל סיבה שהיא. אתה מאבד הרבה יותר משמאבד מי שיוצא לרגע להטיל את מימיו, או למלא עוד נאצ'וס (רגע, נאצ'וס בקולנוע?)
כאמור, לי זה פחות משנה
אך אני נשוי למישהי לה זה כן משנה, לכן אין לי בעיה עם קיומם. הרי קח בחשבון שזה לא רק שלפוחיות; יש אנשים שכואב להם הטוסיק אחרי ישיבה ממושכת, או חייבים למתוח רגליים או סתם מתים לנשנש (נאצ'וס > פופקורן), לכן הפסקה אינה בהכרח דבר רע. אנחנו לוקחים הפסקות בעבודה ובלימודים, אך כשזה מגיע לאסקפיזם-שלנו – אותה הפסקה-מההפסקה עולה לאנשים על העצבים, על אף שישנו פלח באוכלוסיה ששמח על הזדמנות לקום מהמושב בלי להסתיר לאחרים.
לכן הבעיה – לדעתי – היא עם התזמון: זקני השבט זוכרים תקופה בה שודרו סדרות טלוויזיה עם פרסומות, רחמנא ליצלן (קטע שפחות קיים בארץ, למזלנו) – ואל הפסקת הפרסומות יצאו בנקודה מתוזמנת מראש באמצע או בשלישים, לכן אני לא מבין את הבעיה של גלובס להפסיק את עבודת המקרן בפייד-אאוט כלשהי, במקום האופן הרנדומלי והברוטלי שנהוג עכשיו.
(לא שאכפת לי מגלובס גם כך, שנינו הולכים ליס פלאנט כי הגלובס החדש בחיפה לא משהו).
כן, אבל עבודה או לימודים לא אורכים בד"כ פחות מ3 שעות.
הimmersion היא אחת הסיבות המרכזיות ליציאה לקולנוע- נכנסים כדי לשקוע בעולם של הסרט. זה לוקח זמן. למה אנשים כועסים כשאחרים מדליקים את מסך הסמארטפון לבדוק הודעות, גם אם ללא צלילים, או מדברים (גם אם בשקט יחסית) בקרבתם במהלך הסרט? כי זה פוגע בimmersion ואז חוויית הצפיה ככלל יורדת בכמה וכמה דרגות.
אני מבין וחש אמפתיה כלפי מי שזקוק להפסקה, אך באותה מידה יש אנשים עבורם הווליום בקולנוע גבוה מדי וכו'- אני חושב שכאן החוויה הטובה ביותר לרוב האנשים אמורה לקבוע- או לפחות להקצות X אולמות בהם תהיה הפסקה, כי במקרה כזה אעדיף לצפות בבית אם האפקטים לא ממש דורשים מסך גדול מאוד.
אבל כשקוראים ספר או משחקים משחק וידאו
מי לא קם להכין סנדוויץ' או להטיל את מימיו? רק משום שהחוויות הללו גוזלות יותר משעתיים וחצי, לא אומר שלא נפגע ה-Immersion (חייבים למצוא מקבילה עברית למילה הזו). רובנו קוראים או משחקים בנגלות ומתנתקים מספר פעמים מהעולם שנבנה – אז להתנתק פעם אחת בסרט זה כזה רע? זו גם אחלה הזדמנות לפתח דיון קצר על הנעשה בו לפני כתוביות הסיום, קצת כמו דיונים על פרקי טלוויזיה שבועיים ("וואו, לא מאמין שהרגו את ההוא. מעניין איך זה ישפיע על הסוף?").
הקצאת אולמות תפלג קבוצות שבאות לראות סרט יחדיו, הרי אין קבוצת חבר'ה בה קיימת הסכמה גורפת על העניין. מנגד, לכפות הפסקה על הרוב (זה באמת רוב? מתחיל להרגיש שלא) אינו פתרון, אם כי בהצגות וקונצרטים עושים את זה כל הזמן (כן כן, ממוצע גיל השלפוחיות שם הוא גבוה יותר…).
אז… ברצינות, מה עוד אפשר לעשות? RunPee (אתר שממילא הרגיש לי כקוריוז) לא התעדכן מאז "הנוקמים 2", וכאמור לא רק אנשים שצריכים פיפי זקוקים להפסקה. המצב הוא כי ישנם צופים אשר לא יכולים ליהנות מסרט כמו שצריך כי עליהם לקום באמצע, להפריע לאחרים ולהרגיש רע על כך (וצללית של בן אדם על שליש מהמסך זה מעצבן יותר מהפסקה לדעתי), או לחילופין מוכרחים להתאפק וכך הם לא שוקעים כראוי בעלילה. עבורנו, השאר, חוסר הנוחות בהפסקה נגמר די מהר – אני אישית "צולל אל המטריקס" 5 שניות מרגע החזרה, ולדעתי גם רובנו. איני מצליח אפילו להיזכר איזה סרט בכלל ראיתי עם הפסקה, משמע בראייה לאחור ההפסקות הן לא חלק כזה אינטגרלי מחווית הצפייה. אולים אחרים שחייבים את הפאוזה הזו יודעים כי בזכות ההפסקה הם זכו להנות מהסרט כמו כולם.
אבל אולי אני בדעת מיעוט. מסכים עם מקס צ'פלין למטה, סקר בנושא יכול להיות מעניין.
איך מסתדרים בשאר העולם?
אני לא רוצה להגיד שישראל – וספציפית, האולמות של גלובוס – הם המקום היחיד בעולם שבו יש עדיין הפסקות, כי לא ראיתי סרטים בכל העולם, וסביר להניח שיש עוד מקומות כאלה. אבל בארה"ב, בבריטניה ולדעתי ברוב העולם המערבי לא שמעו על הפסקות בקולנוע. אני חושב שאם היית מספר לסקורסזה, לאלפונסו קוארון או לדמיאן שאזל שהסרטים שלהם מוקרנים עם הפסקה של שבע דקות בנקודה אקראית לחלוטין באמצע הסרט, הם היו מתפלצים.
ניסיתי למצוא בגוגל מה המצב בשאר העולם
אבל מצאתי רק מאמר דעה בנושא עם כמה טיעונים משכנעים, ומהתגובות הרבות משתמע כי אכן אין (בימינו) הפסקות בעולם המערבי – אבל רבים מסכימים שהפסקה לא תזיק (לא הרוב, אך גם לא מיעוט אזוטרי). אם כי ההתייחסות היא לא להפסקה-כפויה של הקולנוע אלא intermission כפי שעשה טרנטינו מגן-השלפוחיות, והיה נפוץ בעבר גם כשלא היה צורך טכני לכך. אלפרד היצ'קוק מצוטט שם כמי שאמר "The length of a film should be directly related to the endurance of the human bladder" – ומי אנחנו שנתווכח עם היצ'קוק?
איך מסתדרים בתאטרון?
בתאטרון (אמנותי, מסחרי; למבוגרים, לילדים; דרמטי, בידורי) מקובלת הפסקה, וכך בכל העולם. זה הסטנדרט, ואנשים לא מתלוננים עליו, כי כך מקובל. בקולנוע הסטנדרט השתנה. זה אמנם בסדר, אבל לא הופך את מה שיש בקולנוע לטבעי או נכון יותר.
אני כן מסכים שסרטי קולנוע בימינו נכתבים בלי הפסקה, בניגוד למחזות, שעדיין נכתבים (ברובם), עם. אבל זה לא קשור ליכולת לשקוע אל תוך החוויה.
איני מבין גדול בנושא
אבל אני מניח שההפסקה נולדה מצורך טכני והשתמרה (אולי היא עדיין נצרכת עבור השחקנים, הסטים, התלבושות וכו'). היתרון הגדול בסרט הוא שכל אותן הפסקות שקופות עבורנו כי הוא לא חי אלא ערוך ספציפית כדי לספר סיפור רצוף.
אגב, רק בגלל שמשהו היה נהוג מזה זמן רב ואנשים למדו לחיות איתו לא אומר שזה המצב הנכון או הרצוי. ספציפית לגבי תיאטרון, החוויה איטית יותר וכפי שציינת, כתובה מראש בפאוזות, אז הציפיות מותאמות לכך.
החוויה בתאטרון לא איטית יותר.
זה תלוי בהצגה. בגלל שבשנים האחרונות רוב ההצגות שראיתי היו עם ילדים, היה מדובר בחוויות די מהירות (וכאלה שאמורים לשקוע לתוכן), ובכל זאת, הכל היה בסדר גם עם הפסקה באמצע.
אתה כמובן צודק שזה שכך עושים בתאטרון לא אומר שזה המצב הנכון או הרצוי. אבל גם זה שכך לא עושים בקולנוע לא אומר הרבה. זה מה שאני חוזר ואומר כאן: יש כאלה שמתאימה להם הפסקה, וכאלה שלא.
דווקא עם ילדים זה הרבה יותר מובן
הattention span קצרה יותר, השלפוחית קטנה יותר… זה דווקא הגיוני יותר.
לכן אני בעד הקצאת אולם אחד, למשל, בו תהיה הפסקה (ואולי כללים יותר חופשיים לגבי מה שנחשב הפרעה באולם) ואם יהיה ביקוש להרחיב את ההיצע.
ההפסקות בתיאטרון
הן החל מאורך מסויים של הצגה,
וכן, הן מיועדות יותר לשחקנים ולצוות ופחות לקהל,
וזאת אחת הסיבות למה הצגות שמיועדות לילדים הן קצרות.
וחוץ מזה, ההפסקות בתיאטרון לא בנקודה רנדומלית
תמיד במקום שהם תיכננו מראש, אז זה שוב חוזר למצב כמו ההפסקה שטרנטינו הכניס ב"שמונת השנואים".
לא התלוננו על הפסקה אם הבמאי קובע אותה.
אני יכול להגיד מה גלובוס מקס עונים
כששואלים אותם על עניין ההפסקות.
התשובה שלהם בדף הפייסבוק שלהם אומרת פחות או יותר כי הם מודעים לכך שהעניין הוא שנוי במחלוקת, אבל מבדיקה וסקרים שהם עשו, הם גילו כי רוב הציבור רוצה את ההפסקה.
אני חייבת להאמין שיש סיבה
שהפסקות בסרטים לא נהוגות כבר באף רשת חוץ מגלובוס. אם רוב הציבור באמת היה מעוניין בהפסקות, זו הייתה ברירת המחדל. הרי האינטרס של כל הרשתות הוא שהציבור יגיע אליהן.
מצד שני יכול בהחלט להיות שהאנשים שעדיין צופים בסרטים בגלובוס הם אכן אלו שמעדיפים הפסקות או שלכל הפחות לא איכפת להם. אני יודעת שאני הפסקתי ללכת לגלובוס מהסיבה הזו, אז אני מניחה שמי שכן הולך לשם כנראה לא מוטרד מהעניין (או שפשוט אין לו ברירה מטעמי נוחות/מיקום).
כלומר יכול להיות שצופי גלובוס, שממשיכים להגיע לרשת למרות או בגלל ההפסקות, אכן מעדיפים אותן ברובם. קשה לי להאמין שזה המצב עבור כלל הצופים.
בכל מקרה למרבה המזל יש לנו מספיק מבחר ואנשים כמוני שלא אוהבים הפסקות באמצע הסרט פשוט יכולים לבחור להגיע ליס פלאנט (או לסינמה סיטי אם יש להם משום מה חיבה להקרנות באיכות גרועה ולפסלי ענק של דינוזאורים).
אני בירושלים, ואין כאן גלובוס
רק סינמה סיטי, יס פלאנט ולב סמדר אחד מקסים.
משתדל לא להתקרב לסינמה סיטי,בשום סניף, ובנוגע להפסקה, מדובר ב 5 דקות, ויש אנשים שזה בהחלט מתאים להם, זמן קצר לשירותים.
אני חושב שלי זה לא היה מפריע במידה כזו שהייתי פוסל את בית הקולנוע,.
מכירות של שתיה ופופקורן
בזמן הפסקה אפשר לחלק את הקהל ל3 סוגים
1. הקמצנים/השוקיסטים, שבעיקר מנסים להבין למה הסרט עצר ואם הקולנוע עולה באש
2. אלו שעושים פיפי
3. אלו שמחזיקים את התיק של אלו שעושות פיפי וגם קונים פופוקורן למחצית השניה.
אלוהים אדירים מישי, בדיחה סקסיסטית!?!?
רק בגלל שזו את אשכרה לוללתי בקול בבר.![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
בדיחה גילנית, למען האמת
בגיל 40-45 היחס מתהפך :)
צריך לקחת בחשבון גם שיקול של זמנים.
אני לא בטוחה כמה זמן ההפסקה, אבל יכול להיות שזה מאפשר להם להצמיד את הסרטים יותר אחד לשני.
זה לא שהשבע דקות הפסקה האלה יאפשרו להם לשדר סרט נוסף, אבל אני מניחה שיש שעות עיקריות שבהן יש נטייה יותר ללכת לסרטים (לדוגמא- אם אנחנו באמצע שבוע, אני מניחה שהרבה אנשים ילכו לסרט שמתחיל בעשר, אבל עשר וחצי זה כבר מאוחר, ואחת עשרה על סף הבלתי האפשרי). אם יש להם אפשרות לדחוס יותר סרטים כך שיתחילו בשעות שבהן זה הגיוני מבחינת אנשים לצאת לסרט – יכול להיות שזה יותר משתלם.
אני באופן אישי מעדיפה שלא יהיו הפסקות, אבל אני בהחלט יכולה להבין את מי שמעדיף שכן. מה שכן, אם כבר יש הפסקה אני יכולה רק לקוות שלא יעשו אותה באמצע משפט של דמות
תמיד עושים אותן באמצע משפט של דמות
אני חושבת שרוב הבוז והשנאה להפסקות נובע מחוסר המסוגלות של הקולנוע לקבוע את הזמן האידאלי להוציא להפסקה. ביחוד בעידן הדיגיטלי, זה כל כך קל לעצור בין סצינות (או למשל בסרט של טרנטינו, בשקופית שכתוב עליה הפסקה)
יש כמה וכמה הבדלים
ראשית, יש משחקים וספרים שדורשים *המון* זמן, אז לבסוף פשוט חייבים להפסיק- כורח שלא קיים אצל רוב האנשים בסרט. האם כל אותם אנשים שחייבים לקום כל שעה עושים זאת בכל הרצאה/נסיעה/ישיבה, מדי יום? לא נראה לי. ואם זה פוגם עד כדי כך בחוויה שלהם, למה לא לפתוח להם אולם נפרד? הצפיה המשותפת תגרור בהכרח פגיעה בחווית הצפיה של חלק ומי שכ"כ רוצה לצפות בכ"ז ביחד, פשוט יוותר על העדפתו האישית וייכנס להקרנה מהסוג השני עם שותפיו לצפיה.
בנוסף, בניגוד לספר, סרט מסתמך בצורה משמעותית על ויזואליה וקול כדי לגרום לך לשקוע בו, בניגוד לספר בו הדמיון מהווה גורם משמעותי הרבה יותר. מהבחינה הזו משחק הרבה יותר דומה אבל שוב, אף אחד לא יכול לשחק במשך 40-50 שעות ברצף (וכמה שעשו זאת, בד"כ בקוריאה, פשוט מתו). אבל גם שם, הפסקה מוציאה ומפחיתה משמעותית את האינטנסיביות של החוויה.
אני שמח עבורך שאתה יכול "לקפוץ" חזרה לתוך סרט בשניות, לא כולם יכולים. אבל גם אם היו, החוויה ככלל נקטעה ונפגעה. כ"כ, אין לי שום רצון לעצור באמצע הסרט כדי לדון עם אחרים בהתפתחויות עד כה, כי בניגוד לסדרה- סרט נועד להיחוות (מקווה שזו מילה תקינה) כיחידה רציפה. זה כמו לראות חצי ציור, לעצום עיניים ולדון עם אחרים במשך דקות בהתרשמותך ממה שראית עד כה. אם הייתי רוצה ניתוח של הסרט תוך כדי צפיה, הייתי ממתין לבלו ריי עם קומנטרי או פשוט צופה עם חברים בבית. עשינו את זה פעם עם הסרט basic- עצרנו פעם בכמה זמן והימרנו מה נכון, אפילו חזרנו אחרוה פעם או פעמיים כדי לוודא שזכרנו נכון וזה היה ממש כיף, אבל זו ממש לא החוויה לה אני מצפה בקולנוע.
שאלת אז אני עונה
כן, אנשים שחייבים לקום כל שעה עושים את זה גם בכנסים ובישיבות. אם הסיטואציה לא מאפשרת לקום כל שעה, מוצאים getaways אחרים. נגיד מחשב/טלפון, לדוגמה, יומן העבודה שלי מלא עיטורים ורוב המטלות שנכתבות בזמן ישיבות כתובות באותיות בלונים או עם מילויים שונים, למשל להקליק על עט ולהקשיב לצליל ולקצב.
אני לא יודעת מה עובר לאנשים אחרים בראש, אני לא כל כך מבינה איך בכלל אפשר להתרכז במשהו בלי לעשות משהו מפקס תוך כדי. בדרך כלל, אם דורשים ממני לשבת ישר ולהביט קדימה אני לא שומעת כלום כי אי אפשר להתרכז ככה וישר מתחילים לחשוב על דברים לא קשורים.
בדרך כלל מדברים איתי על ריטלין ולא על הפרדה :D
ברור שיש אנשים שחייבים הפסקה
הניסוח שלי לא היה ברור דיו. ב"כל אותם אנשים שחייבים לקום כל שעה" התכוונתי למצדדים בהפסקה בקולנוע כי רוצים לאכול/ להתפנות/ להניע את הגוף, לא עקב ADHD וכו'.
הנק' שלי היתה שלדעתי רוב הטוענים בעד הפסקה בקולנוע לא באמת קמים אחרי שעה-שעה וחצי בכל סיטואציה, אז אפשר "להתאפק" גם בקולנוע.
בכלל, אני לא בא בטענות כלפי אנשים עם צורך שכזה, אבל נסי לדמיין אולם קולנוע בו שליש מהצופים מקליקים על עט כדי להתרכז בסרט… אז אם זה לא עט זה דיבור עם מישהו או סמארטפון וכו', אלו דברים שלי אישית מפריעים מאוד בקולנוע. עד כדי כך שאעדיף צפיה שקטה בבית ע"פ קקפוניה מול מסך גדול.
ואם זה באמת כזה עניין קריטי ויש צורך וביקוש אמיתיים לכך, ניתן להקצות הקרנות עם הפסקה, כפי שהקצו אזורים למעשנים. אם יוכח שיש ביקוש רב, תעלה התדירות.
אני קצת רוטטת פה
מהמחשבה על כל כך הרבה עטים מקליקים בבת אחת, אבל נעבור הלאה.
עד כמה שאני מודעת אני שקטה בקולנוע, אני גם בחיים לא אתעסק בטלפון למשל כי זה מאיר ומפריע. בסך הכל גם יש הבדל מאוד גדול בין משהו שגרתי (ישיבת עבודה למשל) ובין חוויה חד פעמית יחסית כמו סרט.
להניע את הגוף או להתפנות הם צרכים בערך כמו לזוז, זה צורך אמיתי וזה צורך אמיתי אפילו אם הפיזיולוגיה שמאחוריהם היא אחרת. אני אף פעם לא מבינה אנשים שמשוכנעים שמה שנכון להם נכון לכולם- יש הרבה אנשים, כל אחד והפיזיולוגיה שלו, שלא מסתדרים בישיבה שעה וחצי. כניראה שהרוב כן מסתדרים ככה, גם מאלפים אותנו לזה מגיל מאוד צעיר, אבל להתרשמותי (הבלתי מחושבת) יש באמת נתח גדול של אנשים שלא יושבים. וכניראה שהם לא יושבים גם בישיבות ובהרצאות, ואולי סתם בסוף היום השלפוחית שלהם כבר פחות חזקה והעייפות לא מאפשרת להם להחזיק ריכוז. אבל זה מאוד לא הוגן להגיד למישהו שהוא מסוגל לעשות X אז למה לא Y.
בכנסים הכי קשים שהייתי, היתה הפסקה כל 3 שעות, בדרך כלל זה כל שעתיים.
כבר שנים שאין אזורים למעשנים (בקולנוע ובהרבה מאוד מקומות אחרים)
לא יודע עד כמה זה *צורך*
יותר רצון, אני חושב. למישהו עם OCD יש צורך, למישהו שחייב להתפנות בדחיפות יש צורך.
למישהו שרוצה לדבר על סרט, לקנות פופקורן או למתוח רגליים יש גחמה או רצון- לא ממש צורך. ואם זה בסדר לתכנן את הזמן כך שניתן יהיה לשבת שעה-שעתיים ברצף, בד"כ כמה פעמים מדי יום, לא חושב שזה סופר מוגזם לבקש אותו דבר בקולנוע. אז לא שותים ליטר קולה תוך כדי אם יודעים שרגישים לכך…
ושוב, אם זה עד כדי כך קריטי, הקרנות נפרדות עם הפסקה יכולות לפתור את הבעיה לשביעות רצון כולם.
(אני יודע שכיום כבר אין כמעט אזורי עישון, לכן כתבתי "הוקצו", אבל הרעיון זהה והגיוני למדי).
העובדה שרוב ההקרנות כבר לא כוללות הפסקה ולא נוצר ביקוש מיוחד עבורה אולי מרמזת שרוב הצופים מעדיפים זאת כך.
איך אתה מבדיל בין גחמות ובין צרכים?
תשאל כל בן אדם עם הפרעות קשב כמה פעמים ביקשו ממנו להפסיק עם הגחמות שלו, ואילו ציונים הוא קיבל בבית הספר על התנהגות.
אני לא יודעת אם הפרספקטיבה שלי מוטה בגלל הנסיון האישי שלי, הרבה פעמים לאורך החיים נרמז או נאמר לי במפורש שההתנהלות שלי היא גחמה. יש הרבה דרכים להדביק רציונליזציה ל"גחמות" כאלו. הרי שם החיבה לילדים עם הפרעות קשב הוא "פוטנציאל מבוזבז" וזה במקרה הטוב שלא זכית להיות "מטומטם שלא יצא ממנו הרבה", זו תפיסה שרואה בהפרעת קשב גחמה, משהו שאפשר לשלוט בו ולהתחיל להתישר לפי התלם, והיא מאוד מאוד מאוד נפוצה גם אם לא באופן מודע.
ויכול להיות שמישהו אומר שהוא צריך לחלץ עצמות, או ללכת לקנות פופקורן כי זו הדרך שלו לא להגיד שהוא לא מסוגל לשבת שעתיים רצוף בלי לזוז. גם יכול להיות שלמישהו יש פריצת דיסק ולשבת כל כך הרבה זמן על כיסא כל כך נמוך די דופק את הגב..
אבל כתבתי בפירוש
שאני *לא* מדבר על אנשים עם ADHD אלא על כאלו שיושבים שעות ברצף מדי יום כשצריך ורוצים הפסקה בקולנוע מטעמי נוחות/ העדפה אישית. אני חושב שהדגמתי בצורה טובה למדי מה ההבדל בין רצון לצורך בהודעה הקודמת.
נכון, יש אנשים עם ADHD, ואנשים עם פריצת דיסק, ואנשים שעבורם הווליום בהקרנה גבוה מדי, וכאלו שעבורם הכסא רך/ קשיח מדי, המרווח לרגליים קטן מדי, יש עוד מליון רצונות והעדפות לאנשים.
בסופו של דבר החוויה בקולנוע היא אחידה לכולם. אני לא חושב שמספר האנשים ש*צריכים* לזוז מדי שעה מצדיק הנהגת הפסקה בכל הקרנה. אם זה כ"כ בוער בעצמותיו של מישהו, אין שום פסול בהקצאת הקרנה נפרדת- אין צורך להרוס/ לגרוע מחוויית הצפיה של אחרים, זה כל מה שאני אומר.
(להיפך, אם כבר- הקצאת אולם כזה, בו תזוזה/ פעילות כדי להישאר מרוכזים תהיה מקובלת יותר תעשה רק טוב לאנשים עליהם את מדברת. בהפסקה הנ"ל יוכלו להשתמש כל מי שזקוקים לגישה לנוחיות מדי שעה וחצי (וגם הם קיימים), בעלי כאבי גב כרוניים וכו'. )
מה זה משנה אם זו גחמה או צורך?
לא כל כך הבנתי את הדיון.
קולנוע הוא מותרות. זה משהו שאני עושה כדי שיהיה לי כיף.
נכון שאני *יכולה* להשאר שעתיים וחצי בכסא, אבל אם זה לא כיף לי, אני לא אשלם 40 ש"ח על כסא בקולנוע.
הדיון של צורך מול גחמה הוא רלוונטי לדברים שחייבים לעשות (וגם של לא תמיד). אבל כשמשהו מוגדר כמותרות? כמשהו שעושים בשביל הכיף? זה לא עניינו של אף אחד אם אני *צריכה* את ההפסקה או סתם רוצה אותה.
(אני, אגב, שונאת הפסקות בסרטים, מעדיפה שהסרט יהיה ברצף, אבל מכירה בעובדה שיש אנשים שמעדיפים שיהיו הפסקות, ואני לגמרי חושבת שהכי הגיוני שכמו שעושים הקרנות דו מימד והקרנות תלת מימד, יהיו הקרנות עם הפסקות והקרנות בלי הפסקות וכל אחד יבחר מה נוח לו)
לשם חתרתי
אני יוצא מנק' הנחה שהרוב מעדיפים בלי וזה לא סופר קריטי לחלק לא מבוטל מתוך אלו שמעדיפים עם.
בכ"מ, הפתרון ההגיוני ביותר הוא אכן להקצות גם הקרנות כאלו, אם יש די ביקוש.
ואם כבר מדובר על צורך,
קולה ופופקורן מאוד מזרזים את הצורך הזה.
מזמן לא בדקתי את האתר של RunPee
אבל האפליקציה שלהם מתעדכנת בקביעות.
הייתי רוצה לראות סקר בנושא.
מעניין אותי אם הדחייה מהפסקות נפוצה בציבור או שזו קפריזה של סינפילים. הרי רוב האנשים צופים בסרטים בעיקר בבית וכנראה עוצרים את הסרט יותר מפעם אחת במהלכו.
בדיוק.
רוצים לראות סרט שתוכלו להפסיק מתי שתרצו, כמה פעמים שתרצו, לשחק בטלפון תוך-כדי, לשוחח בקול רם עד כמה שתרצו, לצחוק על השחקנים, להעביר אחורה לראות קטעים טובים עוד פעם? תראו סרט בבית.
זה לא נאמר בשום רמה של זלזול. חוויית צפיה בבית גם היא חווית צפיה, ולגיטימי לחלוטין להעדיף אותה. אבל כשאתה יוצא לקולנוע, אתה יוצא לקולנוע. אתה הולך לשם כדי לקבל סרט אחד על מסך גדול ללא הפרעות וללא הפסקות. בקולנוע מצפים ממך לא לענות לטלפון, לא לדבר בקול רם וגם לא להפסיק את הסרט באמצע. לא מביאים את חווית הצפיה הביתית לקולנוע. בשביל זה יש בית.
יש הבדל גדול בין "ללא הפרעות" ל"ללא הפסקות"
אפשר לראות סרט במלוא הרצינות ובתשומת לב מלאה גם אם יש בו הפסקה. אי-אפשר אם אתה מדבר בטלפון במהלכו או משוחח עם מישהו לידך. בהגדרה, אם תשומת הלב שלך מוסטת מהסרט, היא לא בסרט. אבל בזמן ההפסקה אין סרט, ולכן תשומת הלב שלך לא מוסטת.
לעשות הבדלה בין חוויה ראויה לקולנוע לחוויה לא ראויה זו צורה של זלזול. במיוחד כשאתה מתבאס מזה שקיימת רשת שבכלל מציעה את האופציה הזו. וזה בסדר שיש לך דעה מוצקה לגבי החוויה הקולנועית האופטימלית, אבל היא לא אוניברסלית.
האם ראוי להכניס אוכל לקולנוע? ואלכוהול? מה יותר גרוע, להתלחשש או לצחוק בקול רם? כמה חזק צריך להיות הווליום? האם צריך לשים כתוביות בכל סרט או שהן מסיחות את הדעת ותלמדו כבר אנגלית?
לאנשים שונים יש תשובות שונות לשאלות האלה, והפתרון האופטימלי הוא שכל צופה יקבל את החוויה שמקובלת עליו. ובעוד שנימוסי קולנוע קשה לאכוף ובנושא הזה תמיד יש פוטנציאל לאי-נעימות, קל לוודא אם בהקרנה שלך תהיה הפסקה או לא, בתנאי שאתה מקבל את החופש לבחור. רשת גלובוס היא אולי אנטי-קולנוע, אבל היא פרו-פלורליזם.
אפשר לעשות סקר עם לייקים?
אם כן – זו התגובה שתהיה 'בעד הפסקות'
וזו התגובה שתהיה
'נגד הפסקות'
(אני מאמין שיש עוד שזה מעניין אותם, אז למה לא בעצם)
חורחה מקאליסטר
מתברר שיש לא קולנוען אחד אלא שניים בשם חורחה מקאליסטר. התגלגלתי מצחוק מהשם "הרפתקאות חורחה מקאליסטר והארמדיל הפיסח". הייתי הולך לראות אותו.
זאת נראית לי טעות של ימד"ב
לא סביר שיש שני אנשים בשם חורחה מקאליסטר (העובדה שקיים אחד כזה היא מאוד בלתי סבירה כשלעצמה), וששניהם עוסקים בדיוק באותו מקצוע ובאותה תקופה, רק שאחד מהם עבד רק בסרט אחד. יוחזר כבודו האבוד של חורחה!
פרסים וסיכום שנה וזומבים
כן, הפסקות זה באמת מעצבן. הפעם האחרונה שזה קרה לי הייתה כשצפיתי ב"משחקי הרעב 3 חלק א' תת-סעיף 1" בגלובוס באר-שבע והתפלאתי שזה עדיין קיים. פעם היו חייבים לעשות הפסקות, כי פילם והכל, אבל עכשיו כשזה לא נחוץ באמת שאין לזה סיבה. הולכים לשירותים לפני. מי שממש לא יכול לשבת שעתיים וקצת ברצף, שיצא ויחזור. אפשר לבדוק באתר runpee מתי כדאי לצאת או להתעדכן ממי שבאתם איתו לסרט. לדעתי זה סתם מפריע.
הפצה – רוצה להזכיר גם את "גאווה ודעה קדומה וזומבים", ממתק קטן ונחמד שבקלות יכלו לותר עליו אבל הגיע למסכים שלנו בכל זאת.
השם הגרוע – "ברידג'ט ג'ונס בייבי". וואן מור טיים? לא יודע אם המפיצים לא הבינו שזה גרש שמסמל שייכות או סתם התעצלו. אולי שניהם.
צילום – נו כן, לובצקי, אבל זה לא ממש פייר, הוא סוג-של צלם-על. כדאי לציין עוד סרטים עם שוטים נהדרים, כמו "לה לה לנד", "קריד" ו"לא לנשום". לא ראיתי את "נעורים" אבל בתור עובד בקולנוע יצא לי לראות את ההתחלה שלו כמה וכמה פעמים ואני ממש מחבב את השוט המסתובב שפותח אותו. בטלוויזיה היה גם את הקטע הנפלא הזה בעונה השנייה של "דרדוויל".
הפתעת השנה – "מכסחות השדים". לשם שינוי פול פיג עשה סרט שלא העליב את האינטליגנציה שלי. אפילו היה בו משהו טוב (קייט מקינון). זה היה סרט רע…אבל לא כזה רע. וגם כזה זניח שלא הייתה שום הצדקה לכל הסערה המקוונת שהתחוללה נגדו (לא שהייתה לה סיבה מלכתחילה).
גלובוס מקס הפיצה את אנומליסה
(ל"ת)
תקנו אותי אם אני טועה,
אבל אם אני זוכר נכון, "אנומליסה" לא הוקרן, אפילו פעם אחת, באף בית קולנוע של גלובוס.
אז לא, גלובוס מקס לא "הפיצה את אנומליסה". גלובוס מקס הם בעלי הזכויות על הסרט, והם הסכימו לקבל כסף על הסרט כשהוא הוקרן בסינמטק ת"א בלבד. לזה לא קוראים "הפצה", ובוודאי שלא מגיע להם על זה פרס.
התרגום של 'מועדון שנות ה-80' הוא המשך של אופנה חדשה ומזוויעה
בדומה ל'להציל את מארק וואטני'.
"היי, איך נמשוך את קהל חובבי האייטיז לסרט החדש הזה?"
"הממ.. יש בו תיכון, והוא מתרחש באייטיז. נקרא לו.. 'מועדון שנות ה-80'! בינגו!"
אני מניח שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה שהם לא בחרו ב'יפה במועדון', או ב'בת 80 הייתי'.
ומעניין לעניין באותו עניין- אני יודע שזאת דעתך הסובייקטיבית והכל, אבל איך אפשר לבחור בשיר מתוך חורחה מקאליסטר שהוא לא the riddle of the model?!
על מה כולכם מדברים, לעזאזל
Drive It Like You Stole It או כלום בפיתה.
"The riddle of the model" הוא שיר, אמ, די גרוע.
הוא גרוע *בכוונה*, אבל עדיין. אני יודע שרוב האנשים בוחרים מתוך חורחה מקאליסטר את "Drive it like you stole it", וזה גם השיר שייצג את הסרט באוסקר. אבל מה לעשות, אני מעדיף את השקט.
שנה מוזיקלית
באמת הייתה שנה אדירה למוזיקה.
ואני לא מדבר רק על 'טרולים', 'מואנה' ובעיקר 'לה לה לנד' שהיו מיוזיקלס. גם בסרטים אחרים שלא מקוטלגים כמיוזיקל, הרגעים היפים ביותר בהם הם מוזיקליים.
'קפטן פנטסטיק'– יש גם את מה שדורון הזכיר, ויש גם סצנה מוזיקלית מדהימה בתחילת הסרט.
'איש האולר'– כמובן, מונטאז'. אבל כל פעם שפול דאנו ודניאל רדקליף שרים או מזמזמים אקפלה זה פשוט מרגש ביותר. מהרגע הראשון של הסרט, דרך איש הכותנה ג'וי ובעיקר CRAZY.
'מועדון שנות השמונים'– כמעט כל השירים בו היו נהדרים ותפסו את התקופה מעולה.
'לעבור את הקיר'– מבין כל הרגעים המיוחדים שיש לסרט הזה להציע, אחד הבולטים בו זה השיר בלילה שלפני. צמרמורת.
'מרגריט'– יש כאן סצנות מועטות מאוד של שירה יוצאת דופן ונהדרת. אבל רוב הסרט בנוי מסצנות זיוף פשוט נהדרות כשבטובה שבהן מוצרט מתהפך בקברו. מדהים כמה זיוף יכול להיות נפלא.
'נעורים'– שתי סצנות מוזיקליות מרהיבות שעולות מעל כולם: מייקל קיין מלחין את הטבע. מייקל קיין מנצח על 'שירים פשוטים'. איזה יופי.
'אנומליסה'-girls just wanna have fun. שיר נוראי הופך לשיר אלוהי. הסצנה הכי טובה בסרט המדהים הזה.
'יחי הקיסר'– אני חושב שהסצנה המוזיקלית בה צאנינג טייטום וחבורה של מלחים שרים ש'אין גברות' לפני שהם חוזרים לשטח, היא אחת מסצנות השנה.
וכן, 'לה לה לנד'– 'עוד יום של שמש', 'אודישן', 'מישהו בקהל', 'עיר של כוכבים'. או פשוט המנגינה של סבסטיאן ומיה. אין לי מושג איך לבחור.
שנה מוזיקלית נהדרת!
ועוד אחד, בבקשה?
דרך לונדון/London Road – המלצתי עליו כאן ואני אחזור ואגיד עוד פעם: מדובר במחזמר מבריק (ומבחינתי, הטוב של 2016) עם שירים מדהימים. "זה יכול להיות הוא", "כולם מאוד לחוצים" ועוד מראים מחזמר מלחיץ שמשתמש בסגנון הדיבור הפשוט כדי ליצור משהו שונה לחלוטין ומדהים.
(סיבוב בונוס: הפסקול של "חברי הדרקון אליוט" והסצנה האחת ההיא של סטר טרק)
כל כך מסכים בעניין ההפסקות
ההפסקות האלו (שטורחות לצוץ גם בסרטים קצרים!) הן פשוט פשע נגד אוהבי סרטים. זה מנתק אותך מהעלילה, מוציא אותך מהאווירה וזורק אותך למציאות בצורה אכזרית בזמן שאתה אמור להינות מאסקפיזם טהור. זה נוגד בעיניי את המהות של הליכה לקולנוע.
כל כך לא מסכים בעניין ההסכמות
אני מתנצל מראש שאני משתמש בך כמקפצה, אבל מהות ההליכה לקולנוע היא שונה מצופה לצופה. יש כאלה שמעדיפים זמן לחשוב על הסרט במהלכו; או שבכלל מעדיפים סרטים שמתכתבים עם המציאות בצורה ברורה והאסקפיזם לא קריטי עבורם.
חשוב לא פחות, גם בתוך אסכולה מסוימת יש צופים שונים – יש כאלה שקשה להם לשבת בלי לזוז שעתיים וחצי, אם מסיבות שלפוחיתיות ואם אחרות, ולכן דווקא הפסקה באמצע מאפשרת להם יותר שקיעה בסרט, כי הם לא צריכים לחשוש שהם יפריעו לאחרים או יפסידו משהו חשוב.
אני יודע שהדעה שהפסקה היא עניין מועיל נפוצה פחות מהדעה השניה, לפחות כאן, אבל היא עדיין דעה, והיא עדיין לגיטימית. היא לא "פשע נגד אוהבי סרטים", אמירה שבעצם מסמלת שאין כאן מקום לדיון. תמיד יש מקום לדיון.
אני לא מבינה איך קורה
שבסרטים ארוכים אין הפסקות בהגדרה, אז מודה לך על ההודעה הזו.
אין לי שלפוחית רגיזה, בבית אני בד"כ פותרת סודוקו או עוברת על עיתון או מדברת אל (ומשגעת את) הצופים שאיתי או סתם משחקת במשהו שיש לי בידיים. בקולנוע אי אפשר כי זה מפריע ולא מנומס, נראה לי שאני מצליחה לשמור על ריכוז סרט שלם (בד"כ אני גם יכולה לתת תאור מפורט של כל האנשים שישבו מסביבי והמיקום של הרמקולים באולם, אז אולי לא לגמרי). יש את הרגע הזה ב2/3 סרט שאני תוהה אם אני אפסיד מלא אם אצא לרגע וכמה זה יפריע לאנשים שאיתי בשורה.
לסרטים ארוכים מאוד מאוד (מעל שעתיים) אני לא מגיעה בקולנוע בלי הבטחה שהם מדהימים מאוד.
הפסקה ושמונת השנואים:
עשו אצלינו בקולנוע הפסקה, מאוד הופתעתי כש10 דקות מאוחר יותר קפצה על המסך המושחר כיתובית ״הפסקה״.
ולרשימת השירים הטובים בקולנוע השנה, אפשר וצריך להוסיף את הפסקול של ג׳אנקשן 48 (יא רית, שגם עדיין מעיף אותי לסצינת הסיום שיותר אפקטיבית מכל שאר הסרט).
לגבי ספוטלייט...
כבר כתבתי בביקורת עצמה מדוע דעתי על הסרט שונה משל דורון:
http://www.fisheye.co.il/spotlight/#target-comment-928704
אמ;לק: הוא אולי סרט משעמם על עיתונות אבל הוא סרט מרתק על השתקת פשעי מין בחברה.
נראה לי שיאיר רווה שינה את דעתו על הסרט הזה אחרי צפיה שניה, אם הבנתי נכון את מה שהוא אמר עליו בסיכום 2016 בקולנוע בפודקסט של גיקונומי.
סצינת האקשן מבחינתי
היא לגמרי הקרב העצום בשדה התעופה ב"מלחמת האזרחים", מארוול מעולם לא עשו סצינת אקשן שמתקרבת אפילו לזו שהם הרימו שם.
את "אנומליסה" עוד לא ראיתי אבל עכשיו ממש נהיה לי חשק !
השנה יש רק שני חלקים של דג הזהב?
(ל"ת)
כן.
צמצומים.
נראה שאני במיעוט, אבל סצינת השנה שלי שייכת לקוויקסילבר מאפוקליפסה,
שזה סרט לא רע בכלל והרבה פחות משעמם וצפוי ממרוול משחקים "מלחמה".
לא, *זה* שיר השנה
https://youtu.be/5T5rCSmduaY
מסדרת הילדים של ערוץ קרטון נטוורק Steven Universe.
רגש, טרגדיה וכל כך הרבה עומק והכל בשיר אחד. וואו.
פירסמת אותו כבר אז, ואני חייב לא להסכים
לא ראיתי סטיבן יוניברס, ומפה אולי מגיעה האדישות שלי אליו אבל לא מדובר בשיר שהשאיר אלי חותם כלשהו – רגשי, מוזיקלי או מילולי. נראה לי שכמו שדורון אמר על "אודישן" – מדובר על שיר שעובד בהקשר.
(גם, אגב – השיר מהטרולים של אנה קנדריק. בלי הקליפ שלו שמדגיש את הניגוד שהשיר מציע נגד עצמו הוא הרבה פחות אפקטיבי.
ואם אנחנו לוקחים את שיר השנה לא מסרטים אז PPAP, דאה.
נכון שכבר פירסמתי
אבל הפוסט הזה מדבר על שיר השנה אז הרגשתי צורך לפרסם אותו שוב.
לא התכוונתי למשהו רע בכך שפירסמת כבר!
פשוט שכבר אז לא הסכמתי..
מנגינת השנה שלי
היא בלי ספק המנגינה של סבסטיאן ומיה.עוקפת בסיבוב את כל השירים הנפלאים שיש בסרט.
הדבר העיקרי שיצאתי איתו מהקריאה הזו
היא שאני מחכה ל"הרפתקאות חורחה מקאליסטר והארמדיל הפיסח" בציפיה רבה. נשמע כמו הצלחה בטוחה מבית הדג.
ובנושא אחר – סצינת האקשן – מעבר לעובדה שמרדף האיגואנות הוא מדהים, אם הייתי צריך לבחור מקום שני הוא לא בהכרח היה מלחמת האזרחים… עם כמה שהוא היה מגניב. לדעתי דדפול לוקח בגדול בקטע הזה עם סצינת המרדף שפותחת את הסרט פחות או יותר.