זהו החלק השלישי והאחרון של הטקס, ואנחנו כבר שבוע שלם בתוך 2016, אז באמת כדאי לסגור כבר את תיק 2015 ולהמשיך הלאה. זה החלק הראשון, וזה השני.
סלמון הספק: טלויזיה
פרס סלמון הספק מוענק כל שנה לסרט הכנראה-טוב-ביותר שלא ראיתי, זה שהיה יכול אולי לשנות את הרשימות אילו רק הייתי מספיק לצפות בו. כמו שכבר כתבתי, השנה ראיתי פחות סרטים – ומספר הסרטים שאני מרגיש לא כל כך בסדר משום שלא ראיתי אותם רק גדל. מבין הסרטים שהופצו מסחרית בארץ, ראיתי את רוב, גם אם לא את כל, אלה שחשובים או שנחשבים. אלה הסרטים שלא-הופצו שנחשבים למצוינים ושלא הספקתי לראות שמטרידים אותי. איכשהו, עדיין לא ראיתי את "משהו עוקב אחרי" או את "מה שאנחנו עושים בצללים", ומה שנדמה לי – וכמובן, יכול מאוד להיות שאני טועה – שהוא החור הגדול ביותר: "הלובסטר".
אבל האמת היא שהשנה, הסרטים שלא ראיתי מתגמדים לעומת כל סדרות הטלויזיה שלא ראיתי. הקולנוע היה בסדר ב-2015, אבל הטלויזיה נמצאת בתור הזהב שלה, וכל שבועיים אני שומע על סדרה חדשה שנחשבת ליצירת מופת ואדירה וחובת צפיה, ואז לא רואה אותה. לא ראיתי את פארגו ואת דרדוויל, את ג'סיקה ג'ונס ואת הנותרים, את הג'ינקס וכל כך הרבה אחרים. כנראה פספסתי הרבה יותר יצירות מופת בטלויזיה השנה מאשר בקולנוע. והיי, עכשיו יש אפילו נטפליקס בארץ, אז כבר באמת אין תירוץ.
הדג המלוח לסרט הגרוע של השנה
לבחור את שני הסרטים הגרועים ביותר של השנה – זה ממש קל. היו "שליחות קטלנית: ג'נסיס" המחורבש, ו"ארבעת המופלאים" המטופש, ו"עלייתה של ג'ופיטר" המרהיב אבל איום, ו"איש ללא הגיון" שגרם לי לתהות ברצינות מלאה מה לעזאזל לקחו האנשים האלה שחושבים שהחירטוט המוחלט הזה של וודי אלן שווה משהו, ועוד הרבה סרטים שהיו סתם זבל מצוי – "מרדף לוהט", "חטופה 3", "היטמן: סוכן 47" – ואלה רק הסרטים שראיתי: יש המון סרטים איומים על פי השמועה שלא טרחתי לבזבז עליהם זמן. ולמרות כל אלה, היו בדיוק שני סרטים שמהרגע שראיתי אותם לא יכולתי להעלות על הדעת שפרס הדג המלוח לסרט הגרוע של השנה יילך לסרט אחר כלשהו מלבדם. הבעיה היחידה היא איך לבחור מבינהם.
שני הסרטים הם ישראליים, למרבה הצער, והם מייצגים את שני הקצוות של הקולנוע הישראלי. האחד הוא הקולנוע המסחרי. כל כך מסחרי שהוא שוכח להיות משהו מלבד מסחרי. ראיתי כבר הרבה סרטים כתובים גרוע, אבל מאוד נדיר לראות זבל ברמה של "איביזה" מחוץ לסרטונים ביתיים. התסריט של הסרט הזה לא מגיע לשלב שבו אפשר לבקר אותו: הוא פשוט לא גמור. אין שום סטנדרט בעולם שבו אפשר לקרוא לאוסף המילים הלא קוהרנטי הזה הזה "תסריט". העצוב ב"איביזה" הוא שאנשים ראו את זה: הסרט הזה מכר יותר ממאה אלף כרטיסים, ולמה שלא ימכור? היו לו טריילרים ופוסטרים והכל. הוא שווק כאילו הוא סרט אמיתי. "איביזה" זה כמו חיקוי-קרמבו תוצרת עזה שנמכר בחצי שקל. זה מגעיל, יכול להיות שאפילו רעיל, אבל כל עוד זה באריזה שנראית כמו משהו שאפשר לאכול, מישהו יקנה את זה, וזה כל, אבל כל, מה שמשנה לאנשים שמוכרים אותו.
הסרט השני הוא בדיוק ההיפך – סרט שנועד לכך שאנשים לא יראו אותו. עמוס גיתאי לא העלה בדעתו שמישהו אי פעם יקנה כרטיס ל"צילי", וגם לו זה לא היה אכפת: הסרט (אני משתמש במילה הזאת בהגדרה הרחבה ביותר, כמובן – במובן שמדובר ברצף של דימויים ויזואליים וקוליים, ולא בשום מובן אחר) הוא גיבוב של משפטים פלצניים ברמה כזאת שתספיק בדיוק כדי לקבל כסף מקרנות ולהישלח לפסטיבלים. אני לא קונה את זה שיש יומרה אמנותית כלשהי מאחורי זה: זה לא יותר מהונאה. גם כאן, אין שום סטנדרט של קולנוע שהסרט הזה עומד בו. אין בו עלילה, אין בו הגיון, ובמקרה הזה אין בו גם ערכי הפקה, כיוון שרוב הסרט נראה כאילו צולם לאורך שעתיים בפארק עירוני באזור המרכז. דבר אחד חיובי בסרט הזה: הוא הביא אותי להחלטה לא להיכנס יותר לעולם לסרט שעמוס גיתאי מעורב בו, וכך חסך לי את "רבין: היום האחרון".
מפתה מאוד לתת את הפרס לשני הסרטים יחד, אבל בכל זאת, לאלמקטעד"א יש חוקים נוקשים, שגורסים שרק סרט אחד יכול לקבל את פרס דג הזהב או הדג המלוח מדי שנה. אז לאיזה משני גושי הזבל המהבילים האלה לתת אותו? זה קשה, כי שניהם באמת כל כך ראויים. אבל… טוב, נו, כדי לעשות את "איביזה" לפחות טסו לאיביזה. צילמו דברים ביותר מחמישה לוקיישנים שונים, והיתה תאורה וכאלה. היו שחקנים שחלקם ניסו לבצע את המילים שנתנו להם להגיד באופן סביר. היו אפילו אפקטים. ואמנם מעט הסיפור שיש בסרט שואב השראה רבה מסרטונים מצוירים לגיל הרך, אבל הוא לפחות, ברמה מסוימת, קיים. כל זה לא נכון לגבי "צילי", ולכן "צילי" מקבל את פרס הדג המלוח לסרט הגרוע של השנה, עם אופציה רצינית לתואר הסרט הגרוע ביותר אי פעם.
[הייתי שם פה תמונה אבל לא מגיע לסרט הזה שאתאמץ בשבילו].
דג הזהב לסרט הטוב של השנה
אוף, שוב האלמקטעד"א והכללים שלה. רשימת סרטי השנה שלי, אני חושש, היא מאוד משעממת: אני אהבתי בדיוק את אותם הסרטים שכולם אהבו, ומה הטעם בסיכום שנה עם אף אחד לא ירים עלי גבה או יצעק עלי שאני לא מבין כלום? שקלתי ברצינות לרמות, ולתת את פרס דג הזהב ל"אנומליסה", שראיתי קצת לפני שהשנה הסתיימה. הייתי שלם לחלוטין עם הבחירה הזאת, אבל אז הזכירו לי עורכי הדין של האקדמיה שזה לא חוקי, כי "אנומליסה" ייצא, רשמית, בשנת 2016. לא עזרו הויכוחים.
אז מה היה טוב השנה? הנה כמה מהסרטים הטובים ביותר שראיתי: "שנה קשוחה מאוד", "הולכת רחוק", "סיקאריו", "שם קוד מ.ל.א.ך.", "ידוע מראש", "סטיב ג'ובס", "אקס מאכינה", "את לי לילה".
אבל כשאני מנסה לחשוב על סרטים יוצאי דופן, כאלה שבולטים מעל לכל היתר, שוב עולים לי לראש רק שניים. וזה לא הולך להיות מפתיע: אלה אותם שני סרטים שכבר קיבלו תארי "סרט השנה" בהרבה מקומות אחרים, ושני הסרטים שמתחרים (בהפרש קטן) גם בסקר סרט השנה של עין הדג. מה לעשות, לפעמים אני חושב כמו כולם.
"מקס הזועם: כביש הזעם" הוא אחד מסרטי האקשן הגדולים של כל הזמנים. ג'ורג' מילר לקח סרט שכבר נחשב לקלאסיקה – "מקס הלוחם בדרכים" – ועשה אותו שוב, עם תקציב גדול פי מאה וכל היכולת הטכנולוגית של האלף הנוכחי. הסרט הזה הוא בית ספר לאקשן, לעריכה, לאפקטים, לבניית עולם מינימליסטית ולעיצוב דמויות. אבל כל אלה מילים מנופחות של מבקרי קולנוע, עזבו את כל זה:
מה שחשוב הוא שהסרט הזה הוא סצינת האקשן הכי כיפית, ענקית ומופרעת של השנה, ואולי של כל שנה אחרת, ומי שבוחר לצפות ב"מהיר ועצבני" במקום זה לא מבין מה הוא מפסיד. כמו כן, עוד כמה דברים שאפשר למצוא בסרט הזה: פיוריוסה, סופת החול, אימורטן ג'ו, !Witness Me, האנשים עם העמודים, האיש עם הגיטרה. יש כל כך הרבה דמויות, סצינות, כלי רכב ומשפטים אייקוניים-באופן-מיידי בסרט הזה שאם הוא לא יהפוך ל"מלחמת הכוכבים" של העידן הזה, משהו לא בסדר בעולם.
"הקול בראש" הוא סרט שהרעיון שלו נשמע כמו משהו צ'רלי-קאופמני, פסטיבלי, מתוחכם מדי: סרט שרובו הגדול מתרחש בתוך המח של ילדה. הסרט הוא כולו מטאפורה. העלילה ש"בחוץ" היא זערורית, והיתה מספיקה בדיוק לסרט קצר שהיה זוכה במקום השני בפרס סרטי הסטודנטים של סן פרנסיסקו והסביבה ואף אחד לא היה רואה. ההישג של פיקסאר הוא בכך שלקחו את הרעיון המוזר הזה והפכו אותו לבלוקבאסטר, לסרט שנגיש לכולם ממבט ראשון. ילדים ומבוגרים, אמריקאים וישראלים. הרפרנסים היותר מתוחכמים לתופעות פסיכולוגיות אולי יעברו לילדים מעל לראש, אבל את הרעיון הבסיסי כולם מבינים. זה אחד הסרטים המצחיקים ביותר שיצאו השנה, ובלי ספק זה שגרם להכי הרבה בכי באולמות קולנוע. הוא לא מושלם (האופן שבו העלילה נפתרת לקראת הסוף עדיין לא מסתדר לי), אבל הוא הכי טוב שיש. אז במקרה הזה, אני מסכים עם הקהל: "הקול בראש" הוא זוכה דג הזהב לסרט הטוב ביותר של 2015.
ולסיום:
20 הדקות הטובות ביותר של 2015 בקולנוע
20. ככה מכינים שייק פרות, "מה כבר יכול לקרות?"
19. דולפין החלל, "בובספוג מכנסמרובע: הסרט"
18. מריח כמו רוח נעורים, "פן"
(הסרט היה גרוע. הסצינה הזאת היתה כל כך הזויה שזה היה נפלא)
17. לילה באופרה, "משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים"
16. החירבה, "אבוללה"
15. ג'ייסון סטטהאם מספר על קורותיו, "מרגלת"
14. הסיור בעולם המחר בפתיחה של "בחזרה למחר"
13. ריס וויתרספון נגד תרמיל, "הולכת רחוק"
12. קורעים את רחבת הריקודים, "אקס מאכינה"
11. איזה בוקר משגע עם הראש של פיונה, "הקולות"
10. הקאמבק של כוכב הסרט המקורי והקרב האחרון, "עולם היורה"
9. חתול, "הקול בראש"
(אחרי שהסרט כבר נגמר והקרדיטים עולים, "הקול בראש" לא מפסיק להיות גאוני)
8. הכבשים פוצחות בשיר בסמטה, "שון כבשון"
7. סצינת הפתיחה, "הנוקמים: עידן אולטרון"
(כולם ביחד, ברגע סופרהירואי מושלם. חבל ששאר הסרט לא היה כזה טוב.)
6. מקס נגד פוריוסה, "מקס הזועם: כביש הזעם"
(שרליז תרון קורעת את טום הארדי ביד אחת)
5. ריי וחרב האור, "מלחמת הכוכבים: הכח מתעורר"
(לפגוש את הכוכבים הותיקים היה נחמד. אבל לגלות שיש דור חדש של לוחמי ג'דאי והם אדירים, זה יותר נחמד).
4. המחסום בדרך לארצות הברית, "סיקאריו"
(עצבים מרוטים דק-דק).
3. ליאם ניסן קונה קורנפלקס, "טד 2"
(כי הבדיחה האידיוטית הזאת גרמה לי להשתנקויות צחוק ממושכות יותר מכל דבר אחר שראיתי השנה)
2. הקטע עם האנשים שמתנדנדים על עמודים, "מקס הזועם: כביש הזעם"
(ובעצם יכולתי למלא את כל הרשימה בדקות של מרדף מתוך "מקס הזועם", אבל אם כבר, נלך על אחד הרעיונות הפסיכיים ביותר בסרט שכבר כולל גיטרה יורקת אש)
1. ריילי חוזרת הביתה, "הקול בראש"
(כן, נו, לפיקסאר יש קטע כזה של לתפוס את המקומות הראשונים של הדקות הגדולות של השנה).
21. שון בין מסביר דברים (The Martian)
(בכנות, אצלי זה כנראה במקום הראשון ברשימה)
ידעתי!
מזל טוב להקול בראש! 2 פרסי עין הדג, והסרט השני בתולדות עין הדג שזוכה גם בסקר גולשים וגם בפרס דג הזהב!
הרגעים שלי:
5. "היה לי אח קטן, והוא היה מושלם בכל דרך אפשרית" – באמצע הסרט החולניו חסר הרסן הזה תוקעים לנו רגע לירי שהיה יכול לעבוד באיזה מחזה קלאסי
4. DnD במתנ"ס – "מה כבר יכול לקרות". הסצינה המצחיקה של השנה, עבורי לפחות.
3. פסטרנק, "סיפורים פרועים"
2. בריחה מבית הספר, "משהו עוקב אחריי"
1. Sing a Happy Song, "הקולות"
(למה 5? כי 5).
שכחתי את פסטרנק. פסטרנק היה צריך להיות שם.
(ל"ת)
גם אתה מכיר את פסטרנק?!
(סצנת הפתיחה הטובה ביותר לסרט ב2015)
21+22
שני רגעים מקינגסמן – כנסייה וראשים מתפוצצים.
נדמה לי שהזכרתי פעם או פעמיים
שאני מאוד מאוד לא אוהב את סצינת הכנסיה.
ידעתי שלא תכניס אותה.
אבל מבחינתי היא כן אחת מסצנות השנה.
אז מוזר מצדך להכניס אותה למקום ה-21 בלבד.
(ל"ת)
שוין. אל תהיה קטנוני.
אז מקום X כלשהו ומקום Y כלשהו. לא באמת ערכתי רשימה.
אם כולם יהיו מיוחדים אף אחד לא יהיה מיוחד
(שורת הנושא הנהדרת כמובן לקוחה מתוך משפחת סופר על)
פרסי השנה של עין הדג לא הפתיעו אותי. הם לא חיפשו בכח להיות מיוחדים, וטוב שכך, כי עכשיו אני מעריך הרבה יותר את אלמקטעד"א על חוקיה הנוקשים.
אם סרט הוא טוב מספיק טוב כדי לשכנע את רוב הקהל שהוא הכי טוב, הסתברותית הוא גם ישכנע איזה מבקר קולנוע מטעם עצמו.
לכן אני שמח לראות גיוון. כי נכון, כולנו יודעים איזה סרטים היו לדעתנו הטובים ביותר, ובכל זאת נחמד לשמוע מידי פעם קולות הסכמה ברקע ולא רק דעות שונות שמחפשות להיות מיודות יותר מכולן.
וזה למרות שלדעתי הכל בראש היה מבולגן מידי ובמקס הזועם חסרה קצת עלילה.
הופתעתי.
היה די ברור שהתחרות היא בין השניים האלה, אבל חשבתי שתבחר במקס הזועם. אתה בדרך כלל בוחר בסרטים שעושים משהו לא רגיל, בסרטים הם יוצאי דופן באיזושהי צורה. סרטים מעולים וסוחטי דמעות של פיקסאר הם, למרבה השמחה, לא מצרך מאד נדיר. האקשן הטהור וההזוי של מקס הזועם הוא משהו הרבה יותר ייחודי.
אבל הקול בראש הוא גם סרט השנה שלי. ואולי גם סרט פיקסאר האהוב עליי. ויש סיכוי שגם בחמשת הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים. וכנראה גם… מתעלה על פורסט גאמפ. כן, אמרתי את זה.
אין סרט שמתעלה על פורסט גאמפ.
(ל"ת)
למרבה הצער
סרט של פיקסאר, שהוא מעולה וסוחט דמעות, כבר לא נחשב לאירוע כל כך רגיל בימינו.
אולי צריך לתקן את הניסוח
לסרט של הבמאי XX מבית פיקסאר
כשXX יכול להיות מוחלף באחד הבמאים שהוכיחו את עצמם אצל פיקסאר (ובמסגרת של פיקסאר, אפשר להתעלם ממה שהם עשו בסרט מצולם תחת חברה אחרת)
הקול בראש
מעניין אותי לשמוע איזה חלק מהפתרון בסוף לא מסתדר לך – הפנימי או החיצוני?
וגם בונוס – כל הראשים שבכותרות הסיום של הקול בראש (החתול בסוף):
https://youtu.be/EMQT-Mv92x0
הבנתי
תודה :)
אני חושב שזה אמור להיות קטע מצחיק בלי באמת עומק מיוחד
אפשר לסלוח לסרט אם פעם אחת לא יצג (גם באופן עקיף מאוד) רגשות, כי ראלית לי אישית זאת הייתה מבסצנות המצחיקות בסרט גם אם אין בה שום הגיון פסיכולוגי.
תודה על זה שהאתר הזה קיים
(ל"ת)
הרגעים שלי, מסודרים לפי הסדר שהם עלו לי לראש
1. סטארמן, 'לבד על מאדים'
2. !I am the scales of justice! Conductor of the choir of death, 'מקס הזועם: כביש הזעם' (בסרט שכולו מלא בסצנות אקשן מטורפות, זו האחת שתמיד עושה לי צמרמורת מרוב אפיות)
3. המרדף בסוף, 'מקס הזועם: כביש הזעם' (וגם זאת)
4. כוכב המוות בפעולה, 'מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר'
5. המטוס, 'סיפורים פרועים'
6. סצנת הפתיחה של 'ניידת משטרה' בה כול קללה אפשרית נאמרת
7. מרדף אופנועים, 'טום קרוז עושה דברים מטורפים 5'
8. מייקל פסבנדר מלמד איך להתגלח, 'מערב איטי'
9. מסע בזמן, 'בובספוג'
10. ריילי חוזרת הביתה ואף עין לא נשארת יבשה, 'הקול בראש'
11. ראשים מתפוצצים! 'קינגסמן'
12. הסוף, 'ידוע מראש'
13. 'תן לקהל את מה שהוא רוצה', 'בירדמן'
14. יום הולדת עם החברים, 'את לי לילה' (הרגע בו הסרט הופך להיות באמת קשה לצפייה, עבורי לפחות)
15. הנאום, 'סלמה'
16. הרגע בו הסרט הזה נגמר סוף סוף, 'משחקי הרעב' האחרון
כשאתה אומר "המרדף בסוף" אתה מתכוון לחצי השני של הסרט?
(ל"ת)
לחצי שעה האחרונה של הסרט
(ל"ת)
הרגעים
וואו, היו מלא רגעים מיוחדים השנה בקולנוע והיה מאוד קשה לצמצם אותם לרשימה אחת. הרבה נשארו בחוץ (הקטע של טום מור ב'נביא'. שיר הקללות ב'גננת' ההליכה ב'על חבל דק'. סמיילי עצוב ב'מורה מחליף' וכו'. קטעים מעולים)
אבל הנה הרשימה הסופית שלי:
(אולי יש ברשימה ספויילר ל'מארק וואטני' ו'הקול בראש'. אני לא חושב, אבל בכל מקרה, מספר 15 ו-2 בהתאמה.)
20. טה טה. טה טה טה טה טהההההההה…. רגע הפתיחה של המיניונים. (סרט לא מצחיק. אבל השנייה הראשונה קורעת.)
19. ריקוד המכונה. 'אקס מאכינה'.
18. אני צריך חולצה עם כיס. 'סטיב ג'ובס'.
17. הסברים מקסיקנים מפורטים. 'אנטמן'.
16. אבא מסביר למה מתגרשים. רגע הפתיחה של 'אסון מהלך'. (עוד סרט לא מצחיק, אבל עוד סצנת פתיחה מעולה)
15. מים במאדים. 'להציל את מארק וואטני'.
14. כתוביות הסיום והפתיחה של 'השד יודע מה'. גאוני. באמת שאלו סצנות הכתוביות הטובות שראיתי בחיי.
13. כל הכבשים נופלות. איזה רגע אדיר, נוראי ויפהפה פותח את 'הרחק מהמון מתהולל'. וואו.
12. 'תדליק את האור ותראה איך חייך משתפרים ברגע'. 'חיות ללא מדינה'.
11. 'הוא יודע שהוא בנהר'? 'מרגלת'. לג'ייסון סטטהם היו רגעים מופתיים בסרט. זה העיקר.
10. גבריאל ספרטנק, מכיר? 'סיפורים פרועים'.
9. זקנות וסמים. 'אני רואה אותך בחלומותיי'.
8. ליטוף מציאותי ופנטסטי. 'אהבה וחסד'.
7. 'עוד פנקייקים!' 'מידות רעות'.
6. מייקל קיטון בתחתונים וכל השאר מחופשים בטיימסקוור. 'בירדמן'.
5. יש הרבה רגעים מעולים ב'לובסטר'. (שבירת אף, מסיבת אוזניות) אבל אין ספק שסצנת הסיום לא רואה את השאר ממטר.
4. סופת חול בולהלה. 'מקס הזועם'.
3. דפיקות בראש. 'את לי לילה'.
2. בינג בונג נשאר מאחור. 'הקול בראש'. שאומרים 'הקול בראש', ואומרים הרבה, הסצנה הזאת היא הראשונה שעולה לי לראש. רגע קטן ומופתי של רגש. מהפעמים האלה שאין לי מילים לתאר כמה הרגע הזה מדהים.
1. בגדול, 'יונה מתיישבת על ענף ומהרהרת בקיום' יכל למלא בכיף ובקלות את כל רגעי השנה. כמעט כל סצנה כאן גאונית, צינית, מצחיקה וחריפה אחת אחרי השנייה. ואם נבחר אחד: 'אנחנו רק רוצים לגרום לאנשים לצחוק'. ואז המלך נכנס ומפריע עם המלחמות שלו.
הרגע שלי
לא זוכר הרבה, ולא יכול לעשות רשימה,
אבל הרגע בשם קוד מלאך, עם המשאית והאגם, הוא נפלא מאד.
דג הזהב לפרס דג הזהב 2015
הולך באופן צפוי ולא מפתיע בכלל לדג המלוח לסרט הגרוע של השנה.
כרגיל, אין על הביקורות לסרטים הגרועים, לו תהה 2016 מלאה בסרטים רעים, עם סופים צפויים, משחק גרוע שמנסה להיות טוב, תסריטים לא כתובים ובמאים מכזיבים
טוב, אני אתן כמה שלא הזכירו
1. קיילו רן מוריד את המסיכה (כל הפעמים) – "הכח מתעורר".
2. הצמיד – "הנערות האחרונות" (אני לא מאמין שדווקא סרט אימה-קומדיה גרם לי ליילל בכזה בכי בעוד "הקול בראש" השאיר אותי יחסית אדיש).
3. "Witness me" – בסוף "כביש הזעם".
4. הבריכה – "משהו עוקב אחרי".
5. "זה לא סרט מהסוג הזה" – "קינגסמן".
פאק, הקול בראש כ"כ עובד עליי
שרק מלראות את התמונה ששמת שם יש לי דמעות בעיניים. לא יודעת מה יש בסרט הזה שתפס אותי כל כך (אבל מה שזה לא יהיה, נראה שזה כמעט אוניברסלי).
כבר כתבו מלא "x הדקות הכי טובות".
אז אני אכתוב לא סצנות, אלא רגעים קטנים ומצחיקים, שאף אחד לא הזכיר לפני זה. בסדר חסר כל משמעות.
פוי!-מקס זועם:כביש הזעם
מקס מוציא הרבה נשקים-מקס הזועם:כביש הזעם
כל הקטעים עם הגיטרה-מקס הזועם:כביש הזעם
כל הקטעים עם המגף(נראה לי)-מקס הזועם:כביש הזעם
ניקולס הולט-מקס הזועם:כביש הזעם
איך מאייתים מטאור?-הקול בראש
ממש ממש סנל"ל הזיכרון הכחול-צהוב מגיע-הקול בראש
אולי בכל זאת להרוג אותו?-הנוקמים:עידן אולטרון
כל עוד לבי פועם בחזי…-הנוקמים:עידן אולטרון
חישוק-סרט אפס
הוואן-ליינר הכי גרוע-סרט אפס
הסבר ארוך-אנט מן
מיקס מנגו-אנט מן
אל תשרוק-אנט מן
דרסה אותי רכבת-אנט מן
אתה סנוב!-קינגסמן
ארוחת מקדונלדס-קינגסמן
נשתמש בגרוטאה!-מלחמת הכוכבים:הכוח מתעורר
ומיד אחרי זה..
המילניום פלקון מגיע!-מלחמת הכוכבים:הכוח מתעורר
קיילו מוריד את המסכה-מלחמת הכוכבים:הכוח מתעורר
המצית של ביבי-מלחמת הכוכבים:הכוח מתעורר
ראיתי כמעט את כל הסרטים ברשימה שלך
ועדיין אין לי מושג לאיזה קטעים אתה מתכוון…
תודה רבה!
זה היה מפורט!
כמובן שהיו קטעים ספורים שכן הבנתי כמו "עם כל הכבוד, אדוני, אתה סנוב", אבל חלק ממש לא הבנתי (נניח את רוב הקטעים של הנוקמים), וחלק פשוט שכחתי מהם (נניח הקטע עם המקדונלדס…)
ושוב תודה רבה על הפירוט. הזכרת לי קטעים ששכחתי מהם :)
ואני התפקעתי מצחוק בקטע של סרט אפס כי נזכרתי בבדיחה
(ואני עדיין טוען שפיש צריך לעשות לסרט ביקורת(אי הביקורות שלו לסרטים גרועים יוצאות הכי מצחיק))![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
הרגעים של השנה לא יצאו לך קצת ספויילר?
גם בפארק היורה וגם במלחמת הכוכבים מדובר בדברים שאני אישית לא ידעתי אותם לפני שצפיתי בסרט, והם יכלו מעט להרוס.
מעבר לזה-פוסט מעולה כרגיל
היי, רד,
אתה מוכן לגלות לנו איזה סרטים מ-2014 היו יותר טובים מהקול בראש? אני מתייחס כמובן למה שכתבת בחלק הראשון של הטקס, שישנם שלושה סרטים מ-2014 ולפחות אחד מ-2016 שהיו מקבלים את הפרס אם היו יוצאים ב-2015. אז נראה לי שהזה מהשנה הבאה הוא אנומליסה, אבל אני עדיין סקרן לגבי 2014.
אז אפשר לגלות? או שזה תחת חיסיון האקדמיה?
אני רוצה לנסות לנחש
וויפלאש, התבגרות, אפס ביחסי אנוש
זה לא בדיוק סוד
אתה יכול פשוט להסתכל על הטקס של השנה שעברה: וויפלאש, הבאבאדוק, היא.
טוב
עכשיו כשסופסוף האקדמיה והקהל מסכימים שוב על הסרט הנבחר אין ספק שחייבים לציין את גדולתו של "הקול בראש" בהקרנה עינדגית חגיגית של "מקס הזועם: כביש הזעם". זה הדבר הנכון לעשות.
פשוט
הסצינה הזאת היתה צפויה ליטרלי שנים מראש, היא היתה ממוחזרת, לא בנויה כמו שצריך מבחינת הרקע של הדמויות ולא כתובה או מבוצעת טוב במיוחד.
בעיניי היא סצינה אפקטיבית מאוד ומזעזעת מאוד
האפקט הרגשי שלה לא עזב אותי ימים אחרי הצפייה
ועוד רגע
הצעת הנישואים באמריקן אולטרה.
אם כבר הזכרת
אני הכי אהבתי בו את סצינת המכונית והעץ. זה היה די מרגש, בדרך מוזרה וסטלנית כזאת.
אני קצת מאוכזב ש״כביש הזעם״ לא זכה
אין ספק ש״הקול בראש״ הוא סרט מצוין ובהחלט מתברג גבוה ברשימת הגדולים של פיקסאר, אבל ״כביש הזעם״ הוא לא רק סרט האקשן הכי טוב של השנה (בקלות) – הוא כנראה גם סרט האקשן הכי טוב EVER. ואם סרט האקשן הכי טוב EVER לא מצליח לקחת את פרס ״סרט השנה״ בשנה שבקונצנזוס היא די בינונית – ובכן, בעסה.
נשאל את זה ככה:
אם היית צריך לבחור בין "מת לחיות" לבין "פורסט גאמפ", במה היית בוחר?
בפורסט גאמפ
מת לחיות בהחלט לא מעפ״ג
הדקה הטובה של השנה + אמירה קשה
1. הדקה הזאת מ"הקול בראש", שהיא בו זמנית גם מצחיקה, גם מותחת, גם מפוצצת מיצירתיות, וגם מדגימה בדיוק איך ילדים ומבוגרים יכולים להנות מהסרט הזה בדרכים שונות:
https://www.youtube.com/watch?v=MlJN9pEfPfE
2. יש לי בעיה, אולי תוכלו לעזור לי: שנאתי את מקס הזועם. בטירוף. ואני מתבאס מזה. זה קצת כמו שאני מסתכל על אוהדי כדורגל ומת להרגיש את הדבר הזה שהם מרגישים כשהם רואים משחק, לחוות את האקסטזה הזאת, אבל אני פשוט לא מסוגל. זה אפילו לא ברמה של "אולי בצפייה שניה אני אקלוט" – כי אין סיכוי שאני אראה את הדבר המזעזע הזה שוב. האם יש ניתוח שיעזור לי? תודה :)
מישו (לא כלכך) זועם
YARON!
אחי מאישה שאיננה אמי!!
אני כה נרגש לפגוש אותך!!!
אתה לא לבד, אח יקר, לא בעניין המקס ולא בעניין הכדורגל.
"מקס הזועם" הוא סרט פעולה פוסט-אפוקליפטי מהנה ומקצועי, על זה אני חותם.
אבל זה כל מה שהוא. לא יצירת מופת, לא מיתולוגיה בהתהוות ובטח לא הסרט של השנה.
אין לי בעיות של גבוה/נמוך בדרך כלל ואני ממש לא חיית ארט-האוס,
אבל לקבל כלכך מעט מסרט שקיבל כלכך הרבה, זה פשוט מכעיס.
אם עלי לסכם במשפט אחד את הביקורת שלי על ההזיה האפילפטית הנשכחת הזו, אני מתכבד להזמין את מוריסי הגאון שיעשה זאת עבורי:
It says nothing to me about my life
וכשמדובר בסרט שהוד-דגיותו מכתיר כעידית הקולנועית של 2015, ובכן, זה כבר נהיה מבאס ממש.
נ.ב.
לגבי כדורגל, אני תמיד נהנה להיזכר בהלצה של יו לורי בעניין: "נרדמתי אתמול בלילה מול הטלויזיה בזמן שחיכיתי שישדרו משחק ביליארד, ופתאום המון אנשים קטנים התחילו להתרוצץ על השולחן".
נ.נ.ב.
דורון פישלר, אתה אמיתי?!! לא ראית פארגו 2???!!!!!
לא חולק איתך את הדעה לגבי מקס הזועם
אבל בהחלט מכיר את ההרגשה. זה בדיוק מה שהרגשתי עם "כרוניקה בזמן אמת", שגם ממנו לא חסך הדג את חסדיו. אני לעומת זאת סבלתי מכל רגע. כנ"ל גם עם עיר החטאים. אני לא חושב שזה משהו שאפשר להסביר בעזרת דברים טכניים כמו צילום או עריכה שכולם חשבו שהם טובים ואתה לא, זה פשוט שלא התחברת לאופי של הסרט. הידד, יש לך טעם משלך!
דרך אגב, גם מהקול בראש אני לא מצליח להבין את ההתלהבות הרבה. סרט טוב, מצחיק, רגיש, חכם? כן. יצירת מופת? ממש לא. אבל הייתי מכניס את זה תחת קטגוריה אחרת של סרטים שפשוט מרגישים לי כאוברייטד.
רק הערה באמת קטנונית:
אף פעם לא היללתי במיוחד את "עיר החטאים". הייתי די קרוב למצב שלך לגביו.
לא נסחתי את זה טוב
אבל הכוונה בכנ"ל הייתה לגבי ההרגשה שלי שכולם אוהבים את הסרט ואני לא, ולא לכך שאתה אהבת אותו בניגוד אלי כמו עם כרוניקה.
לי הספיקו הטריילרים
בשביל להבין שאין לי עניין לבזבז שעתיים על הסרט הזה. אני יכול להבין למה יש אנשים שאוהבים את הדברים האלה, אבל גם אותי מפתיע עד כמה יש קונצנזוס על הסרט הזה. מצד שני לא מפתיע אותי שהוא נכשל בקופות.
מפתיע אותך שיש קונצנזוס על הסרט בלי שראית את הסרט?
רמזת שאקשן הוא לא הקאפ אוף טי שלך, אז אני מבין למה לא הלכת לראות את הסרט, אבל מספיק לקרוא תגובה או שתיים כדי להבין למה כמעט כל מי שזה כן הטעם שלהם התלהבו ממנו.
אתה צודק שזה לא הוגן לבקר סרט
בלי לראות אותו, או לפחות לנסות לראות אותו, אז צריך לקחת את הדברים שלי בעירבון (מאד) מוגבל. ובכל זאת – הרושם שלי מהטריילרים ומהביקורות היה שהמטרה של הסרט היא להציג טירוף ומרדפי מכוניות גדולים מהחיים על פני שעתיים, וכל השאר פחות או יותר נועד לשרת את שתי המטרות האלו. אז אני מבין שמי שחובב אקשן ומרדפים יאהב את הסרט, אבל אני קצת מופתע שסרט כל כך ספציפי לז'אנר מסוים, שמתבלט בעיקר בצד הטכני שלו, נחשב על ידי רבים לסרט הטוב של השנה.
זו הסיבה שהופתעתי לקרוא שהוא נכשל בקופות
ציפיתי לראות תופעת אקשן מרהיבה בת שעתיים- את זה קיבלתי וזה היה פשוט מהמם.
מה שגרם לאנשים להתלהב מהסרט מעבר והפתיע גם אותי מאוד:
1. העובדה שיש בו גיבורת אקשן, והיא לא פצצת מין שרצה ויורה על עקבים אלא אשה נכה שמתנהגת כמו כל גיבור אקשן קונבנציונלי (כלומר, היא לא בדיוק ממוצעת אבל היא לא סטראוטיפ נשי של סרט אקשן)
2. האופן המאוד לא מחפיץ נשים ואף פמיניסטי בו נתפרה העלילה- מרכז הסיפור הוא נשים שלא רוצות להיות שפחות מין ו(מיני ספוילר) בריחה אל שבט נשי חזק
כל זה גורם לסרט להיות יותר אינטיליגנטי מסרט אקשן ממוצע.
יש לי כמה חברים שלא אהבו את הסרט, שעדיין חשבו שמדובר בעלילה דלה יחסית בין קטעי אקשן ואלימות. יש בזה הרבה אמת, אבל העלילה הזו היא כל כך מקורית ועושה כל כך טוב בז'אנר קולנועי שבדרך כלל מחפיץ נשים וכאן קורה בדיוק ההפך שזה פשוט מרענן ונהדר.
הסיבות לקונצנזוס סביב הסרט הן פשוטות.
בתוך טירוף ה-CGI, הפיצוצים והאקשן המוגזם והבומבסטי, נדיר לראות סרט אקשן שלמרות התקציב הגדול והקאמפיות של העולם שהוא יוצר, מרגיש אמיתי וחי – כמו הסרטים שנעשו בעידן שלפני האפקטים המיוחדים, אבל תוך ניצול נכון של האפשרויות שהטכנולוגיה המודרנית מאפשרת, ושלא היו קיימות לפני עשרים או שלושים שנה (דומה ל"פשיטה" בתקציב הוליוודי, או סצינות האקשן האדירות של "הילדים של מחר" שנמתחות על גבי סרט שלם). תוסיף לזה תסריט רזה אבל שלא מתייחס לקהל כמו לחבורת מטומטמים, וגירל פאוור אמיתי (ולא מעושה כמו בהרבה סרטים הוליוודיים אחרים) – התוצאה היא סרט שכל מי שיש לו אפילו חיבה קלה לאקשן יאהב (ויש מעט מאוד סרטי אקשן שאני באמת אוהב, וזה ללא ספק אחד מהם), וגם מי שלא מתלהב מסרטי אקשן אבל אוהב קולנוע יוכל להעריך את הצד הטכני המרהיב שלו.
ולא פחות חשוב, בניגוד לבלוקבאסטרים אחרים, לסרט הזה יש הרבה פחות יומרות. אין לו את הפילוסופיה בגרוש של "מטריקס", לא את המסר החברתי השחוק של "משחקי הרעב" ולא הטלנובלה המשפחתית הבלתי נגמרת של "מלחמת הכוכבים", ולכן אין לו את מרבית הפגמים של מרבית סרטי האקשן מנופחי העלילה שסביבו. ואיפה שהוא כן נותן הפוגה קלה מהמרדף הבלתי פוסק או מראה קצת רגש, הוא עושה את זה מספיק בעדינות (ולזמן מספיק קצר) כדי שזה לא ירגיש כמו ניפוח מיותר.
תגובה
אני בהחלט יכול להעריך את הסרט על הגשמת החזון, ייצוג נשי הולם וביצוע טכני, אבל זה לא נראה לי מספיק בשביל להפוך סרט לסרט השנה. לכל היותר סרט האקשן של השנה אולי, אבל זה מרגיש לי בעיקר כמו סרט שוליים עם תקציב של בלוקבסטר הוליוודי טיפוסי. זה יפה שמשקיעים בסרטים כאלה אבל מראש הם פונים לקהל מאד ספציפי.
רק אני חושב שהכל בראש הוא סרט קצת מפוספס?
הרעיון שלו גאוני, ואוקי היו בו רגעים ממש מקסימם.
אבל רגעי ההומור בו היו מועטים מדי וגם רגעי הרגש
לא היו מרגשים כמו שפיקסאר יודעים לעשות (כמו עשר הדקות הראשונות של up או כל wall e לדוגמה).
לא רק אתה, אפשר להרגע.
(ל"ת)
אני רוצה באופן כללי להרגיע את הציבור:
זה בסדר שאתם לא אוהבים סרט שרוב האנשים כן אוהבים.
לא, אתם לא היחידים שחושבים ככה.
ווי, איזה הקלה.
(ל"ת)
...אלא אם כן אתם לא אוהבים את פורסט גאמפ ואז זו בעיה.
(ל"ת)
לי יש רשימה של סרטים שחשבתי שהיה להם רעיון שרציתי לראות
אבל נפלו בצד הביצועי-
1)התעלות – הרעיון של הסרט היה מעניין ,אך או נפל בגלל המשחק הגרוע של חלק מהדמויות והתסריט האידיוטי שעשו לו.
2)שני סרטי פרסי ג'קסון- כל כך רציתי שיעשו חסד לסדרה ושהסרטים לא יפלו מהרמה של סרטי הארי פוטר אבל קיבלתי את שני גושי ה@$#Q$$@#%#%@ האלה ,שהיו כל כך גרועים שאל הראשון אני מתכחש והשני אני מוכן לסבול את הקיום שלו כי כשחיפשתי בויקפדיה אם כתבו משהו שיכול להעלות את הסרט מבחינתי (מה שלא קרה) ,מצאתי קישור לאתר הזה ,ובגלל זה אם כמה שבה לי לשרוף כל עותק של הסרט הזה כמו שקרה אם הראשון אני חייב לו את זה.
3)סטאר וורס הטרלוגיה השנייה -אני לא צריך לפרט.
4)(תכנית זה לא סרט אבל ) העונה ה-9 של דוקטור הו – מי שרואה את הסדרה מבין למה אני מתכוון.
ומה הטעם בסיכום שנה *עם* אף אחד לא ירים עלי גבה או יצעק עלי שאני לא מבין כלום?
זה לא צריך להיות אם?
אם כן אז אפשר למחוק את ההודעה
אם לא אני מחכה לשרשורפלצת העצום שיהיה מתחת להודעה הזאת בנוגע לאיות נכון
מה ההתלהבות הגדולה מהקול בראש?
זה סרט נחמד והכל אבל מאוד פשטני ורדוד מבחינת עלילה. האמת היא שעד כדי איכות האנימציה אני לא רואה מה ההבדל הגדול בינו לבין הדינוזאור הטוב שהיה טוב באותה מידה בעיני. לא יוצא לי לראות הרבה סרטים בקולנוע אבל ממה שכן יצא לי לראות, סיקאריו, גשר המרגלים ולבד על מאדים היו הרבה יותר מעניינים ובקלות עוברים את הקול בראש בדירוג שלי. גשר המרגלים לבדו, שבכלל לא הוזכר ברשימות, יכול לבד למלא רשימה של 20 הרגעים הטובים ביותר השנה.
הדינוזאור הטוב בסרט הרע
הקול בראש הוא הסרט הראשון של פיקסאר מזה הרבה זמן עם דמויות ממש אהיבות, מקסימות ומתוקות, בראש ובראשונה ריילי עצמה ואחר כך הרגשות וכמובן ההורים. זה ממש לא מובן מאליו, דמויות אהיבות של הורים ביצירה שמיועדת לילדים, אחרי שהורגלנו במשך שנים לצרוך דמויות של מבוגרים טיפשים. תשווה את זה לרובוטים המנוכרים ב-WALL-E, לראסל הוולגרי המעצבן מלמעלה או לרמי שיש מי שטוענים שהוא בכלל סוכן סמוי של איין ראנד, ואולי תבין את ההתלהבות, במיוחד בקרב מי שמורגל כבר ברצף האכזבות של פיקסאר שהדינוזאור לא שבר.
לא יודע, זה לא הרשים אותי במיוחד
לפיקסאר יש יכולת מוכחת לבנות דמויות אנושיות ומלאות רגש בסרטים שלהם. למעשה, היכולת הזו הוכחה כל כך הרבה פעמים שזה כבר הפך לשטיק קבוע – בונים עולם סביב גימיק כלשהו, יוצרים עלילה מאד פשוטה שאפשר לסכם בשתי פסקאות, ומריצים אותה עם דמויות מאד עגולות. פעם זה צעצועי ילדים, פעם זה עכבר שף, פעם זה רובוט עתידני, פעם זה זקן רגזן והפעם זה רגשות בראש. אז נכון שלא צריך לזלזל והם עושים עבודה מצויינת, אבל אני לא מוצא הרבה עומק בסרטים האלו. הם בסופו של דבר סרטי ילדים.
ואגב, גם בדינוזאור הטוב דמויות ההורים היו די אהיבות בעיני, ובנוסף היה שם הרבה רגש וגם ממש אהבתי את הדמות של ספוט.
אני לא מהמגוננים על פיקסאר כי כמעט חצי או יותר מהסרטים שלהם אוברייטד
(אין מילה עברית אחת ל"לא טובים כמו שאחרים מציגים אותם", מצטער), אבל דמויות עגולות אינן גימיק, הן דרישה בסיסית בכתיבה. העיצוב החיצוני של הרגשות, סצנת החשיבה המופשטת, האזכור לבקט – אלה גימיקים. דמויות עגולות שגם תהיינה אהיבות, שאתה תרצה בהצלחתן ובטובתן לאורך כל העלילה ועדיין יהיו אנושיות ומעוררות הזדהות ולא סופרמנים זה דבר שלא קל לכתוב בכלל. בלמעלה לא הרגשתי את זה, למשל (עם קארל בהתחלה כן, אחר-כך כבר לא, עם ראסל ממש בכלל לא). בלמעלה גם לא היה גימיק מבחינת הזמן והמקום, העלילה העיקרית מתרחשת ביבשת אמריקה של שנת 2009. הדינוזאור לצורך העניין זה סרט שכל אולפן אנימציה אחר היה יכול לעשות, רק עם אנימציה שתיראה פחות טוב.
אני מסכים לגבי כתיבה של דמויות
ברור לי שלא קל לכתוב דמויות אנושיות ועגולות, ואני גם נהנה מזה שהדמויות מתנהגות כמו בני-אדם ולא סתם משמשות כמכשיר לקידום עלילה. אבל א. פיקסאר כבר הוכיחו לי מספיק פעמים שהם יודעים איך לעשות את זה נכון, וב. זה כשלעצמו לא הופך סרט לטוב במיוחד. הייתי אומר שזה תנאי הכרחי אבל לא מספיק, ובסרטים של פיקסאר אין (לטעמי) הרבה מעבר לזה. (ובמחשבה שנייה אני אוסיף גם ג. כשהסיפור הוא סיפור אישי, ובפיקסאר הסיפור הוא תמיד אישי, יותר קל לכתוב דמויות עגולות. זה די דומה לדעתי לסרטי אינדי במובן הזה).
כשדיברתי על גימיקים לא התכוונתי לכתיבת הדמויות, התכוונתי לעולם שבו הסרט מתרחש. בין אם זה עכבר במסעדה צרפתית או רובוט בכדור ארץ עתידני, זה נחמד אבל כשלעצמו לא מעניין במיוחד ולכן זה קצת מרגיש לי כמו גימיק. במקרה של למעלה הגימיק היה יותר ללכת על איש זקן ונרגן כגיבור הסרט, שזו בחירה מאד לא שגרתית (ושוב, אהבתי את הבחירה הזו, אבל זה מפסיק להיות מעניין כמה דקות לתוך הסרט).
לא בא לי כל כך להגן על 'הדינוזאור הטוב' כי זה לא שאני חושב שזה סרט יוצא דופן במיוחד, ובהחלט אני מסכים שהוא יותר שיגרתי בז'אנר שלו מ'הקול בראש', אבל בשורה התחתונה שני הסרטים האלו היו די פשוטים, ידעו ללחוץ על בלוטות הרגש במידה הנכונה ולא אתגרו אותי יותר מדי מבחינה שכלית. אני לא יכול להגיד שאחד השאיר עלי רושם מאד שונה מהשני. עוד אינדיקציה לכך זה הבן שלי שמבחינתו שני הסרטים חדשניים ומקוריים באותה מידה והוא אהב יותר את הדינוזאור הטוב. לא בהכרח אומר הרבה אני יודע, אבל בכל זאת אומר משהו.
מעבר לכך שהמשפט האחרון שלך הוא אוקסימורון,
לא הבנתי מה זה מבחינתך "מעבר". מה צריך להיות בסרט מעבר לדמויות אנושיות, אהיבות ומעוררות הזדהות, ועלילה אמינה ו/או מעניינת?
כלום
אבל זה בדיוק העניין, שהעלילה בסרט היא לא אמינה ולא מעניינת, עם הדגש על לא מעניינת. בעיני לפחות.
ובקצת יותר פירוט – הבעיה שלי עם העלילה היא שבסופו של דבר היא מאד פשוטה (כיאה לסרט ילדים). הסרט מציג מצב נתון כלשהו, ואז קורה משבר שמתניע את העלילה ושולח את הדמויות הראשיות עם מערכת היחסית המעורערת שלהן למסע כלשהו שבו הן נתקלות בדמויות שונות שבאות והולכות אבל לא באמת משנות משהו, תוך כדי הדמויות הראשיות לומדות להכיר אחת את השנייה ובסוף הן מתחברות ומגיעים לסוף הטוב שבו כולנו למדנו שיעור בהתבגרות וקבלה של השונה. אותה עלילה בדיוק כמו למעלה, מוצאים את נמו, הדינוזאור הטוב, ועוד כהנה וכהנה סרטי ילדים עד כדי וריאציות קטנות. אז נכון שהסרט עשוי טוב, הדמויות עגולות, המסע מרגש, הבדיחות מצחיקות והאנימציה מעולה, אבל בסופו של דבר זה לא סיפור מעניין במיוחד. אחלה סרט שעושה בדיוק את מה שצריך, אבל סרט השנה? ממש לא.
ולשם השוואה, גם להציל את מארק וואטני הוא לכאורה סיפור די פשוט, אבל שם היו דברים מעבר – היה תחכום מדעי, היו מערכות יחסים מורכבות בין גופים שונים ואנשים שונים, היו התפתחויות לא צפויות, הסוף לא היה טוב לכולם. שם הרגשתי שאני צריך להתרכז כדי להבין את העלילה, שאני לא יודע איך בדיוק זה יגמר ואפילו למדתי דבר או שניים מהצפייה בסרט. וזה דוגמה לדברים שאני מחפש בסרטים.
ולמה המשפט האחרון הוא אוקסימורון?
סיפור המסע של שמחה ועצב באמת פחות מעניין.
והגרסה ההפוכה לסרטון שרץ ברשת – זו שמציגה רק את החלקים של ה"בפנים" – תהיה לא מעניינת כל כך. מה שעושה את זה כל כך מדהים היא שהאלמנטים בסיפור הזה, שהם לא כל כך מקוריים בפני עצמם, משמשים ככלים להמחיש תהליכים רגשיים שעוברים על ריילי, ושהרבה מאיתנו יכולים להזדהות איתם. הרבה אנשים יודעים איך זה לנסות להדחיק רגשות שליליים, זה מעניין לדמיין איך הדמויות הקטנות בראש שלנו עושות את זה. הרבה אנשים יודעים איך הקהיה של הרגשות מרגישה, זה מאד מעניין כשמציגים את זה ככה שהרגשות הולכים לאיבוד. העובדה שלקחו סיפור נדוש והציגו אותו כמטאפורה לדברים פעוטים אבל מאד כואבים שקל להזדהות איתם היא מה שהופך את הסרט הזה לחדשני ומעניין. וכשמוסיפים לזה את הדמויות הנפלאות ושובות הלב, את העיצוב היצירתי והמופרע ואת הבדיחות המעולות מקבלים יצירת מופת.
אני לא מבינה מה הבעיה
יש גבול לרמת העומק שניתן להגיע אליה בסרטים שהם בסופו של דבר סרטים שמיועדים לילדים.
"הקול בראש" לא ישתווה ולא יכול להשתוות למורכבות של "12 קופים", כי זה לא אותו קהל יעד.
אבל הוא מאוד מורכב יחסית לסרט ילדים. כל כך מורכב שגם כמה מבוגרים פה ושם אמרו "הי, יש כאן משהו מעניין מעבר", לא ציפינו.
אבל אי אפשר לשכוח שבסופו של דבר זה סרט שמיועד לכל המשפחה (ז"א, גם לילדים קטנים), ולהצליח להכניס רעיונות פסיכולוגים לא פשוטים, בצורה ציורית, שתעניין את הילדים ותגרום גם למבוגרים שביננו להתעניין מה קורה שם – אני לא חושבת שזה כזה טריוויאלי בכלל.
הקול בראש טוב פי אלף מונים מ-12 קופים (ואני לא מכיר בכלל בקהלי יעד)
קשקוש עתידני דיסטופי פוסט-אפוקליפטי מטומטם עם אחד ממבני המסע בזמן המחוררים ביותר שאני מכיר ובלי דמות אהיבה אחת, שאלמלא גיליאם היה חתום עליו לא היה מגיע בכלל להערכה ביקורתית והיה נשאר בגדר עוד סרט מד"ב/פעולה עם בראד פיט. אחרי הקול בראש רציתי רק לחבק את ריילי, אחרי 12 קופים רציתי רק להעיף כאפה למורה לקולנוע למה היא הכריחה אותנו לצפות בדבר הזה.
תיאוריה - האסתטיקה של החבובות הוא אמיר חצרוני.
(מבלי להעליב כמובן…)
לו הייתי אמיר חצרוני, הייתה לי בת זוג קבועה.
וגם היה לי יותר קל לעבור לחו"ל.
למיטב ידיעתי, בת הזוג שלו נטשה אותו בסין בלי כסף ודרכון
אם כבר לגרד יתרונות בלהיות א"ח, זה הנדל"ן שיש לו בתל אביב
יחסית למישהו שלאף אחד לא איכפת ממנו, אתה יודע עליו יותר מדי.
התיאוריה שלי – אתה אמיר חצרוני.
(מבלי להעליב כמובן).
אבל איך אפשר שלא להעלב?
בכל מקרה, את רוב ידיעותיי על הפרופסור שאבתי מהקומיקס הנחמד הזה:
http://e.walla.co.il/item/2893511
אחרי שקראתי הכול, אני לא יודע אם לצחוק או לכעוס או להיגעל.
אז אני אקח דוגמה מריילי וארגיש הכול ביחד.
שמע, לא יודעת מה נסגר
אבל אני מסכימה איתך כבר בכמה דיונים שעוסקים בהקול בראש. חשבתי שלנצח אני אחשוב הפוך מכל דבר שאתה כותב. אם אתה אמיר חצרוני, כניראה שבלע אותך יוסי שריד או משהו.
בנוגע ל12 הקופים, יש כשל אחד מטורף בלוגיקה של הסיפור- אם רוב האוכלוסיה האנושית בעולם תכחד, אין כמעט שום סיכוי סטטיסטי שישרדו מספיק אנשים שמסוגלים לשתף פעולה כדי לתפעל/לשחזר טכנולוגיות קיימות או לפתח טכנולוגיות מתקדמות אף יותר.
והקרדיט לטיעון הזה למרגרט אטווד והדיסוטופיה המלחיצה oryx and crake- ידעתם שיש pigoons? היה על זה מאמר בנייצ'ר לפני חודש בערך.
תיאוריה חלופית - אני יותר משכנע ככל שהדבר נוגע לסרטים שאני 100% בעדם.
ועם נשים ששם משפחתן אטווד אני בטח לא יכול להתווכח.
לגמרי אנומליסה
זה משעשע שלמרות כל חלוקי הדעות, שלושת סרטי השנה שלנו הם אותם הסרטים, וכך גם היה בשנה שעברה ואפילו בזו שלפניה. אך אם יש סרט השנה שגרם לי ממש להתרגש, ליטרלי, להביע אמפתיה אמתית ועמוקה כלשהי לדמויות, זה יהיה אנומליסה. הסרט הזה כל כך מיוחד ועדין, ועם רעיון כל כך יצירתי ויפהפה מאחוריו שקשה לי שלא להגיד שהוא הסרט הטוב ביותר שצפיתי בו השנה. הוא פשוט חוויה קולנועית אמתית. אמנם לא בכיתי בו כמו שבכיתי ב"הקול בראש", אבל משום מה החוויית צפיה שלי בו פשוט נצרבה בי יותר עמוק.
עשו טובה, חובבי הקולנוע שבניכם, ופשוט תראו את הסרט הזה.
עוד כמה רגעים מוצלחים
שריל נפטרת מהציוד העודף – "הולכת רחוק".
"מה אנחנו עושים בצללים" מסבירים אחת ולתמיד למה ערפדים מעדיפים דם של בתולים.
החתן מנשנש קצת עוגה ב"סיפורים פרועים".
אמה סטון מקללת מגג של בניין – "בירדמן".
מארק ווטאני מתכתב לראשונה עם העולם.
מריל סטריפ שרה בסלון – "ריקי והפלאש".
כבר ציינו פה, אבל הסצינה הוציאה ממני כזה שילוב של הלם וצחוק ששווה להזכיר אותה שוב – הריקוד ב"אקס מאכינה".
לקולין פארל יש בערך 10 שניות להחליט אם הוא סטרייט – "הלובסטר".
שריל מגיעה לגשר האלים – "הולכת רחוק".
גם אני רוצה.
צריך לקחת בחשבון שחלק נכבד מהסטרים המשמעותיים שהופצו (ושלא כמובן) השנה בארץ לא ראיתי. ואגב הרגעים פה הם לא בהכרח האהובים עלי אלא רק כאלה שהרגשתי צורך מיוחד לשתף.
בירדמן- בירדמן הופך להיות לרגע "הנוקמים"
"הולכת רחוק"- מאבק איתנים בין תרמילאית לתרמילה (כן אמרו את זה פה מעלי, אבל הוא פשוט יפיפה).
"קוד מ.ל.א.ך"- מרדף על אי
"הדוב פדינגטון"- מפגש ראשו של פדינגטון עם אב המשפחה
"הקולות"-דייט בדירה
"כשנהיה צעירים"- שבוע בחיי זוג היפסטרים VS זוג בורגנים
"מקס הזועם"- תכירו את לארי ובארי
"מה שאנחנו עושים בצללים"-איך להתכונן לדייט בלי מראות
"מה שאנחנו עושים בצללים"- דייט שנגמר מלוכלך
"סלמה"- הצעידה הראשונה על הגשר
"צאפי"- שוד מכונית
"שון כבשון"- טיול בקראוון
"אני ארל והנערה הגוססת"- הסרט האחרון.
"אני ארל והנערה הגוססת"- הכירו את ארל
"בחזרה למחר"- וואן שוט בארץ המחר בנק' המבט של קייסי
"הקול בראש"- גועל, פחד וכעס מנסים לתפוס פיקוד על ריילי
"קינגסמן"- Manners Maketh Man
"אסון מהלך"- ג'ון סינה פותח בקרב קללות באולם הקולנוע.
לא הבנתי
אלה לא הרגעים שאהבת במיוחד, אלא… מה? רשימה של רגעים אקראיים?
זה רשימה של רגעים שנזכרתי בהם במהלך הכתיבה
ושלא ציינו אותם עד עכשיו. לדוג' ישב"מה שאנחנו עושים בצללים" עוד טונות של רגעים לא פחות טובים שהייתי מכניס (בסופו של דבר זה היה מסתכם בזה שאני מכניס את כל הסרט) אבל לא נזכרתי בהם בזמן כתיבת ההודעה.
אם כבר טלוויזיה - הנה המלצה, תראו את הסדרה "ה-100"!
אחת הסדרות הטובות ביותר על המרקע כרגע. שני הפרקים הראשונים (ורוב הפרק השלישי) הם די גרועים, אבל ברגע שעוברים אותם מגלים את אחת הסדרות הכי מרתקות ומתקדמות (as in progressive) עם בניית עולם מרשימה ודמויות נהדרות! אבל העניין המרכזי שלה אלו ההחלטות המוסריות שהדמויות האלה צריכות לקחת שהן באמת הלב של הסדרה (או שמא, אלו שירסקו לכם את הלב בסדרה). לא מעט קראו לסדרה "משחקי הכס לנוער" ולא במובן הרע*.
*אבל אני אוהב לקרוא לה "מה שאבודים באמת הייתה מסוגלת להיות אם היא הייתה מממשת את הפוטנציאל שלה".
הקול בראש גם סרט השנה שלי
ומד מקס גם נפלא. הגרסא הקולנועית לרד בול. מצד שני את אקס מאכינה לא כל כך אהבתי; הרגיש לי קצת מבולגן מדי וחסר פואנטה.קצת כמו צ'אפי. הייתה בסך הכל שנה טובה לדעתי,שנה שבה האולפן האהוב עלי חזר להיות האולפן האהוב עלי(אם מתעלמים מהדינוזאור הטוב) והאקשן הטהור קיבל במה. אה,ובובספוג היה נחמד.