זהו החלק השני של טקס חלוקת פרסי הדג הזהב והדג המלוח מטעם האקדמיה הלאומית למבקרי קולנוע מטעם עצמם שהם גם דגים אדומים. לחלק הראשון של הטקס, הקליקו כאן.
דג הזהב לתגלית השנה: אליסיה ויקנדר
התפקיד של אליסיה ויקנדר בתפקיד הרובוטית ב"אקס מאכינה" היה מהפנט. זה היה מסוג התפקידים שגורמים לך להגיד "השחקנית האלמונית הזאת, היא תהיה כוכבת יום אחד, זיכרו את מה שאמרתי!", ואז לפתוח ימד"ב ולגלות שבעצם היא כבר עכשיו כוכבת. ושהיא מופיעה גם ב"שם קוד מ.ל.א.ך" וב"משחק באש" וב"הבן השביעי" (היה דבר כזה, "הבן השביעי"), ובסרט הבא של ג'ייסון בורן ובעוד המון סרטים. כאילו גלשנו פתאום מיקום מקביל שבו אליסיה ויקנדר לא קיימת אל יקום שבו היא אחת השחקניות המוכרות בעולם ומובן מאליו שהיא מופיעה בהמון סרטים מדי שנה.
דג הזהב המלוח לשחקן הטוב הגרוע של השנה: אדי רדמיין
אדי רדמיין הוא התשובה הגברית לאליסיה ויקנדר: אני לא בטוח שהייתי מודע לקיומו עד השנה, אבל אז הוא פתאום גילם את סטיבן הוקינג באופן סופר-מרשים ב"התאוריה של הכל" וזכה על זה באוסקר, ופתאום הוא נחשב למועמד מוביל גם לאוסקר הבא ומקבל את התפקיד הראשי בספין-אוף להארי פוטר. כאילו, אדי רדמיין, הוא אחד השחקנים הידועים בעולם, לא? אבל בדרך לשם, רדמיין עשה עוד משהו – את "עלייתה של ג'ופיטר", אחד הסרטים המרהיבים והמגוחכים ביותר של השנה. הוא לא סתם משחק שם גרוע; הוא משחק גרוע באופן אדיר, מדהים ומרהיב. האובר-אקטינג שלו בסרט הזה, שנע בין לחישות לצרחות, מצדיק לבדו צפיה בסרט. והעובדה שאותו שחקן יכול להיות כל כך טוב וכל כך רע בעת ובעונה אחת כנראה מעידה על כשרון אמיתי. השחקנית הקודמת שקיבלה את הפרס הזה היתה שרליז ת'רון, על "תקועה" ו"שלגיה והצייד". והיי, היא התקדמה יפה מאז, פוריוסה וכל זה.
דג הזהב להופעה הטובה של השנה: דאנה איבגי, "את לי לילה"
נכון. לשחק מפגר זאת קלישאה של פרסים. אבל כשאנשים שואלים ברצינות איך הצלחתם לגרום לבחורה הלוקה בשכלה הזאת לשחק ככה, כנראה שבכל זאת השחקנית עושה משהו נכון. השחקנית היא דאנה איבגי.
מועמדים רציניים אחרים: ריאן ריינולדס על "הקולות", ריס וויתרספון על "הולכת רחוק", שרה סנוק על "ידוע מראש".
דג הזהב לשיר השנה: Feels Like Summer, מתוך "שון כבשון"
לא מספיק אנשים ראו את "שון כבשון", סרט האנימציה החמדמד של ארדמן, ולכן לא נתקעו עם השיר "Feels Like Summer" בראש. אני כן. ואני עדיין מזמזם את זה. כמובן, הגירסה הטובה יותר היא לא זו שמופיעה בפסקול, אלא זו שהכבשים עצמן מבצעות באמצע הסרט – אבל את זה צריך לראות בהקשר הנכון.
הדג המלוח לסרט המוערך מדי של השנה: בירדמן
אין לי שום דבר נגד גימיקים. אני נהנה מגימיקים. תנו לי סרט שצולם כולו בתוך מכונית אחת, או סרט שלם שמדברים בו רק שפת-הסימנים בלי תרגום, ואני מבסוט. אז סרט שמצולם (כמעט) כולו בשוט אחד ארוך ובלתי אפשרי, ועוד שוט ארוך של אדוננו מורנו ורבנו, גדול צלמי הקולנוע, עמנואל לובצקי – ומוסיפים עוד הרבה קריצות ורפרנסים – ואני נהנה. זה היה אחלה גימיק, אבל אנשים, בואו נכיר בעובדה שזה בדיוק מה שזה היה. השוט הארוך הזה נועד להיות שוט ארוך, הוא לא שירת את התוכן של "בירדמן" בשום צורה. ובואו נודה גם בזה שבלי הגימיק הזה, הסרט כנראה לא היה מקבל את האוסקר, או כל כך הרבה השתפכויות מכל כך הרבה מבקרים. כי תכלס, "בירדמן" הוא אולי סרט טוב, אבל קצת עריכה ממש לא היתה מזיקה לו.
הדג המלוח לסרט המטומטם של השנה: נקודת פריצה
אני לא בטוח שאי פעם בתולדות הפרס או הקולנוע נאבקו כל כך הרבה סרטים, כל כך קשה, על תואר כל כך מיותר. "חטופה 3" היה בולשיט מוחלט שבו ליאם ניסן שוב ושוב נהרג, אבל נשאר בחיים בלי שום הסבר. "שליחות קטלנית: ג'נסיס" עשה את אותו הדבר, והוסיף גם תסבוכות מסע בזמן אידיוטיות וקוואנטים. "מהיר ועצבני 7" הוכיח שהסדרה נטשה סופית את מגבלות חוקי הפיזיקה כפי שהם מוכרים לנו ועברה ליקום שבו ג'ייסון סטטהאם יכול להתגשם בכל מקום בעולם. "עלייתה של ג'ופיטר" היה… לא יודע בדיוק מה זה היה.
אבל בשבוע האחרון של השנה הגיע הסרט שהכניע את כולם. הרימייק הביזארי ל"נקודת פריצה" הוא הסרט נטול-המח האולטימטיבי: יש בו צילומים נורא יפים של ספורט אקסטרימי, והאופן שבו הם מחוברים זה לזה חסר כל הגיון מכל סוג שהוא. הדבר הזה גורם ל"מהיר ועצבני" להיראות כמו סרט תיעודי ול"חטופה 3" – כמו מאמר מדעי שעבר ביקורת עמיתים.
דג הזהב לטריילר השנה: מלחמת הכוכבים – הכח מתעורר
"מלחמת הכוכבים: הכח מתעורר" היה לא רע בתור סרט, אבל הוא היה יצירת מופת חסרת פגמים בתור מכונת קידום מכירות. האתגר היה החזרת האמונה של הקהל בכלל וציבור הגיקים בפרט בסדרה שאנשים כבר קברו, ולשכנע את כולנו שהסרטים החדשים יהיו "מלחמת הכוכבים" כמו פעם, עם כל מה שאהבנו, אבל גם חדשים ומשוכללים, וחסרי כל דמיון לפריקוולים. מסע הפרסום של "הכח מתעורר" עשה את זה בהצלחה מוחלטת. הטיזר, שפורסם עוד ב-2014, היה מעולה; הטריילר הבא, שפורסם באפריל 2015, היה הרגע שבו הורדתי את המגינים והתחלתי לספור את הימים ל"מלחמת הכוכבים". מהשוט הראשון המופלא של ספינת האימפריה הטרופה, ועד האן וצ'ואי בסיום, כל שוט כאן אומר "זה מלחמת הכוכבים – רק יותר". צמרמורות של התרגשות. והכי טוב? שיכולתם לראות את הטריילר הזה – וגם את זה שאחריו – ועדיין להגיע לסרט בלי לדעת כמעט שום דבר על העלילה. ככה משווקים סרט בלי להרוס אותו.
דג הזהב לאקשן של השנה: "מקס הזועם: כביש הזעם"
כל כך הרבה כבר נכתב על "מקס הזועם: כביש הזעם" ובימוי האקשן שלו שאי אפשר להוסיף שום דבר שלא יישמע כמו קלישאה. ג'ורג' מילר מראה לכל הוליווד איך לעזאזל צריך לצלם, לביים ולערוך אקשן. מתי משתמשים באפקטים ממוחשבים, ומתי באפקטים פרקטיים. איך עושים קרב מטורף של עשרות כלי רכב בלי שאנשים יפסיקו להבין מי עושה מה ולמי. ואיך סרט שיש בו כמעט אך ורק מרדפים ופיצוצים יכול לכבוש את ליבם של מבקרים פלצנים, בעוד הוא מפספס, משום מה, את הקהל הרחב, שלכאורה כל מה שהוא רוצה זה מרדפים ופיצוצים.
דג הזהב לדמות השנה: פיוריוסה, "מקס הזועם: כביש הזעם"
הכוכבת הבלתי מעורערת של "מקס הזועם", שהאפילה על מקס עצמו בכל צורה ואופן. שרליז ת'רון עם יד מכנית ופנים מפוחמות היא אחת מגיבורות האקשן הטובות בהיסטוריה. עם כל הכבוד לדייזי רידלי ב"הכח מתעורר", גם היא אחלה, אבל היא לא פוריוסה. זה בסדר, יש לה עוד שני סרטים לפחות כדי לקבל את התואר.
דג הזהב לדמות המשנה של השנה: ההוא עם הגיטרה מ"מקס הזועם: כביש הזעם"
מה שיפה ב"מקס" זה שבתוך כל הכאוס, הדם והדלק, הוא מוצא גם את האנושיות. בתוך עולם שיצא מדעתו, עם אנשים שמנסים להרוג זה את זה, הוא מקדיש תשומת לב לאדם פשוט, עיוור, שרק מבקש את ההנאות הקטנות והפשוטות שבחיים. אדם שכל רצונו הוא לעמוד על גג של משאית-תופים ולפרוט בגיטרה החשמלית שלו שהיא גם להביור. נוגע ללב.
דג הזהב למתח של השנה: סיקאריו
דבר אחד אני יכול להגיד לטובת דניס וילנב: כשהוא מושיב אותך על קצה הכיסא, אתה יושב על קצה הכיסא. המיקרון האחרון של הכיסא.
הדג המלוח לחדשות הרעות של השנה בתחום בתי הקולנוע, וכן, אני יודע שכבר הענקתי את הפרס הזה בחלק הראשון של הכתבה הזאת אבל האמת שפשוט שכחתי אז אני מבטל את הפרס הקודם ונותן אותו מחדש: קולנוע גת ז"ל
עידן המסך הבודד וה"קולנוע השכונתי" נגמר מזמן, אבל רק השנה הוא נסגר – לפחות בתל אביב – באופן סופי, עם סגירתו של קולנוע גת. זה היה בית הקולנוע בעל המסך הבודד האחרון שנותר בתל אביב, ואחד האולמות הגדולים ביותר בארץ. זה ששכן במרתף, כך שהיה בטוח מפני התקפות טילים. זכר לתקופה שונה של קולנוע, ששרד באופן מכובד למדי גם בעידן הנוכחי. אם ישאלו אתכם איפה אתם אוהבים לראות סרטים, אל תגידו בגת. יהא זכרו ברוך.
הקטע הויראלי של השנה: ריאן גוסלינג, סוף סוף, אוכל את הקורנפלקס שלו
הסרט המרגש ביותר שריאן גוסלינג השתתף בו אי פעם. אוקיי, אולי חוץ מ"בלו ולנטיין".
בקרוב: פרק הסיום של הטרילוגיה, ובו הזוכים בפרסי דג הזהב והדג המלוח לסרט הטוב והגרוע של השנה, וגם רשימת 15 הדקות הגדולות של השנה, וגילוי משפחתי מפתיע בנוגע לחבר בכיר באקדמיה! האם מייקל ביי הוא למעשה אבא שלי?! (לא, הוא לא).
שיר מצוין.
(ל"ת)
"או סרט שלם שמדברים בו רק שפת-הסימנים בלי תרגום"
האם זה במקרה אומר שביקורת על "השבט" תעלה לאתר?
יודע מה, נסתפק גם בדף סרט.
"הצגת חצות בגת, חלומי מתקרב לאט..."
לא ידעתי שהוא נסגר.![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
לא ביקרתי בו המון, אבל אולי הצפייה הזכורה ביותר הייתה ב"אלדין", הסרט הראשון בחיי שראיתי פעמיים בקולנוע (בתשלום מלא).
עכשיו אני קצת מצטערת שוויתרתי על הקרנת 40 שנה לרוקי שנערכה בו בשנה האחרונה…
"אל תגידו בגת".
כל הז'
מסכים עם רוב הדברים.
שיר השנה: רוצה לציין גם את "Agony" הנפלא מ"אל תוך היער" וגם את "Sing a Happy Song" מהקרדיטים של "הקולות".
טריילר השנה: "גאווה ודעה קדומה וזומבים". סרט שאני מצפה לו רק בגלל השם. קראתי פעם איפה שהוא שתקציר של כמעט כל סרט ישתפר אם מוסיפים בסוף "מתחת למים" (או "בחלל"). אז אותו עיקרון עם שמות של סרטים ו-"וזומבים".
"גאווה ודעה קדומה" – אויש, נו, עוד עיבוד לג'יין אוסטן? אין לי כוח…
"גאווה ודעה קדומה וזומבים" – הולי שיט, זה נשמע אדיר! מתי אמרתם שזה יוצא?
"ביטוח לאומי ומס הכנסה" – סיריוסלי? מספיק אני סובל מהם בחיים, עכשיו צריך גם סרט?
"ביטוח לאומי ומס הכנסה וזומבים" – אאאעעאעא הלכתי לפתוח אוהל ליד הקופות ולחכות שתתחיל המכירה.
"הקול בראש" – היי, קול, פיקסאר חזרו לעצמם, איזה כיף.
"הקול בראש וזומבים" – In your heeeeeead, in your head, zombie, zombie, zombie.
(סליחה, זו השעה)
וזה המקום לציין:
"גאווה ודעה קדומה וזומבים", הקרנת עין הדג, טרום בכורה, 28.1, סינמטק חולון. עם הרצאה על היסטוריה קולנועית וזומבים.
בדיוק ביומולדת שלי :-)
(ל"ת)
נתראה שם וזומבים
(ל"ת)
הייתי מוריד ציפיות מגאווה ודעה קדומה וזומבים
ולו רק בגלל שהספר פשוט לא משהו. יכול להיות (ואני מקווה שזה כך) שהסרט יתעלה עליו בכמה רמות אבל הספר פשוט היה ממש ממש לא משהו. לא כיף, לא מצחיק ולא מעניין.
מביקורי במוסדות הנ"ל
"ביטוח לאומי ומס הכנסה וזומבים" הוא לא תיאור רחוק מדי מהמציאות, בהתחשב ברמת החיות והחיוניות של מקבלי ונותני השירות.
ההוא עם הגיטרה - הרגעים המהנים של השנה
(ל"ת)
בעיני תגלית השנה הוא דווקא אוסקר אייזיק
שותפה של אליסיה ויקנדר באקס מאכינה, שלדעתי נותן שם הופעה מעולה פשוט. נכון שהתפקיד הראשון שלו היה בתור לואין דייויס, אבל השנה – הכוח מתעורר, שנה קשוחה מאוד, אקס מאכינה, ובשנה הבאה גם הנבל של אקסמן – פתאום ברור שהוא אחד משחקני השורה הראשונה, עם מנעד מאוד גדול של דמויות.
זה לא היה התפקיד הראשון שלו
התפקיד המשמעותי הראשון שלו היה, לצערו, ב-Sucker Punch, שם הוא היה הנבל. באותה שנה הוא גם הופיע ב-Drive, בתפקיד משני אבל לא זניח. הוא עשה עוד כמה סרטים בשנתיים שלאחר מכן, לפני לואין דייוויס. במלים אחרות, הוא כבר היה על המפה של שחקנים עולים בהוליווד בערך מ-2010. אבל, בהחלט, דייויס היה הסרט שהזניק אותו קדימה.
ולא לשכוח גם
את ההופעה המצוינת שלו ב-Show me a hero.
השני סנט שלי על בירדמן
קודם כל, ברור שאחת הסיבות שעושים וואן שוט היא להשוויץ, זה נכון לבירדמן וזה נכון גם לקוארון ולשפילברג. אבל מעבר לכך, בניגוד לסרטים אחרים בהם הוואן שוט אמור להכניס אותך לעולם של הסרט ולא לתת לך לנשום, בבירדמן זה יותר נתן לי את ההרגשה שאני צופה בהצגת תיאטרון עם שחקנים שחייבים לדקלם טקסטים ארוכים ולפעמים חוזרים על אותה מילה או מגמגמים קצת, ובהתחשב בsetting של הסרט לדעתי זה תרם לאווירה.
מסכים
גם אני ראיתי את הוואן-שוט כייצוג כלשהו של התיאטרון, ושהקהל(אנחנו) רואה הכל ואין לשחקנים(הדמויות) לאן להתחמק.
חוץ מזה שאני מרגיש שנותנים הרבה מאוד תשומת לב לעניין הוואן-שוט ומעט מאוד מדברים על הפסקול המשוגע לחלוטין של הסרט, שביחד עם וויפלאש יצר רצף קטן של סרטי תיפופים שאני מאוד נהנתי ממנו.
כתבות מעולות רד
(ל"ת)
100 נקודות על דג הזהב לשיר השנה
אין ספק ששירת האה-קפלה בסרט נכנסת לרשימת רגעי השנה שלי בתור הרגע המוזיקלי המוצלח של 2015.
הרגע הכי מעפן מוזיקלית, כמובן, הוא Smells Like Teen Spirit ב"פן".
קח טוש ענק ותכתוב "לא" על המשפט האחרון שכתבת.
עדיף מרקר אדום עבה. תודה.
הדמות המדוברת
הייתה כל כך אנמית שאני אפילו לא מצליח להיזכר בה.
לא איך נראתה ,לא מה עשתה,כלום..
בעצם זה נכון גם לגבי הסרט , אני מוכן להישבע שאני לא זוכר כלום בסרט חוץ מקרב מעורפל בין שני הa.i משהו עם הצבעים כחול וכתום ואיזה רובוט מתפרק ברקע.
אלוהים ישמור איזה סרט סתמי זה היה
הכתבות האלה רק ממחישות כמה 2015 הייתה משעממת מבחינה קולנועית
יחסית לבערך כל שנה אחרת במילניום הנוכחי.
דאני איבגי אוברייטד בטירוף (אפשר באמת כבר לבנות משחק שתייה סביב המילה הזאת)
לא סבלתי אותה לא באפס ביחסי אנוש (למרות שההורים שלי נקרעו מצחוק) ולא בחיילת בודדה, סרט שלא מספיק שהסאונד בו כל-כך גרוע, אלא שהבמאית עוד החליטה לתת לאיבגי לאכול שווארמה באחת הסצנות כדי שישמעו עוד פחות טוב מה היא אומרת. מצד שני, הבנות שצפו איתי בסרט אמרו שאני לגמרי טועה, שזה סרט גדול ושאני פשוט לא יכול להבין אותו כי לא עשיתי צבא, אז…
לא יודע למה יצא לי דאני במקום דאנה. כבר הרבה מאוד זמן שלא חשבתי על האחיות מינוג.
(ל"ת)
מה שיותר עצוב
זה שהקונוטציה שלך מדאני זה האחיות מינוג ולא משחקי הכס.
אני מרגישה קצת אשמה
לקרוא את החלק השני לפני שקטלתי את השרשופלצת של חלק א'. אתם חושבים שיכתבו לי הערה להורים שלא עשיתי שיעורי בית?
אולי היית מצליחה אם היית שקטה לגבי זה
עכשיו השרשורפלצת התעוררה, והיא עצבנית. אה, ועל כל תגובה שתקראי יצמחו לה שתיים חדשות במקומה.
אזכורי כבוד
ההומופובי של השנה: שושנה חלוץ מרכזי
הכי ממתק הכי מפוספס: DOPE
המבייש נעוריו: אנטוראז' (כן, אני יודע. אבל כשאומרים 'הפמליה' זה אפילו יותר מביך)
הוודי ושברו: איש הגיוני
ה-'תמותי הוליווד, את השטן': פיקסלים
ה-'כמה מלהיב ככה נשכח': THE WALK
ה-'הולי קראפ, מאיפה זה הגיע?!…": Bone Tomhahawk
שושנה חלוץ מרכזי זה שנה שעברה
בון טומהוק זה נהדר.
שיר השנה שלי הוא של הים.
טוב, בערך. זה שיר יפה והכל, אבל אני זוכר אותו יותר בזכות החשיבות העלילתית שלו. פשוט לא עולים לי שירים מקוריים זכירים אחרים מסרטים של השנה שעברה. ובלי קשר, ברונו קולה עדיין מעולה.
רגעים מוזיקליים ראויים לציון אחרים מ-2015 הם הוריאציות מפוצצות הורידים של Junkie XL לדיאס אירה של ורדי ב"כביש הזעם", וההחלטה המוזרה אך בדיעבד מאוד מוצלחת להפקיד את הפסקול של "מישהו עוקב אחרי" בידיו של Disasterpeace, פסקולן של משחקי מחשב בעל סגנון דמוי רטרו. אבל הדבר הכי טוב ששמעתי בסרט בשנה שעברה הוא המאש-אפים האווירתיים ודמויי האנימל קולקטיב שאטיקוס רוס רקח מחומרי הגלם של הביץ' בויז עבור "אהבה וחסד", שחלק מהם מהווים את השימוש הטוב ביותר בסאונד 5.1 מאז אני לא זוכר מתי.
שיר השנה שלי הוא של הים.
טוב, בערך. זה שיר יפה והכל, אבל אני זוכר אותו יותר בזכות החשיבות העלילתית שלו. פשוט לא עולים לי שירים מקוריים זכירים אחרים מסרטי השנה שעברה. ובלי קשר, ברונו קולה עדיין מעולה.
רגעים מוזיקליים ראויים לציון אחרים מ-2015 הם הוריאציות מפוצצות הורידים של Junkie XL לדיאס אירה של ורדי ב"כביש הזעם", וההחלטה המוזרה אך בדיעבד מאוד מוצלחת להפקיד את הפסקול של "מישהו עוקב אחרי" בידיו של Disasterpeace, פסקולן של משחקי מחשב עם סגנון דמוי רטרו. אבל הדבר הכי טוב ששמעתי בסרט בשנה שעברה הוא המאש-אפים האווירתיים ודמויי האנימל קולקטיב שאטיקוס רוס רקח מחומרי הגלם של הביץ' בויז עבור "אהבה וחסד", שהם גם השימוש הטוב ביותר בסאונד 5.1 מאז אני לא זוכר מתי.
דורון פישלר
זה פשוט תענוג לקרוא את הכתבות שלך.קולנוע משובח והומור משובח ביחד,שני התחומים החשובים בחיים,מה צריך יותר?
אוכל.
רייצ'ל, אפשר קצת עוגיות בבקשה?
תכפיל אותם ואז יהיה לך משובח בריבוע
כפול X כשX זה קולנוע כפול הומור (אני לא יודע כמה זה יוצא..)
אבל השוט הארוך של בירדמן דווקא כן משרת את הסרט
הסרט עוסק במתח ובהבדלים שבין המשחק בקולנוע למשחק בתיאטרון. יש שם מונולוג יפה של אדוארד נורטון בבר שמסביר למה הוא חושב שההתיאטרון נעלה יותר – מכיון שאין קאטים. אין עריכה- מה שאתה נותן באותו רגע זה מה שהקהל ייקבל. ואתה צריך להייות מצויין ומדוייק כל ערב מחדש, ולא רק כשיש קלוז אפ. בקולנוע אתה יכול לעשות כמה טייקים ואז לקחת רק את הטוב ביותר וזהו, אתה לא צריך לעשות את שוב לעולם. ה״שוט הארוך״ בא להגיד – הנה, אנחנו קולנוע, אבל אנחנו עושים את הכל בטייק אחד – כמו בתיאטרון. גם הקולנוע יכול.
אבל... זה לא צולם בטייק אחד.
(ל"ת)
רק שזה שקר.
הסרט לא באמת מצולם בשוט ארוך אחד, הוא רק נראה ככה, ומן הסתם גם לא צולם בטייק אחד. השחקנים עשו כמה טייקים, שובו ושוב, ואז לקחו את הטוב ביותר, בדיוק כמו בכל סרט אחר. אז על מה אנחנו מדברים, שוב?
אני רק שאלה
גם אם ברור שלא כל הסרט הוא שוט אחד רצוף, עדיין השוטים הנפרדים הן כנראה הרבה (הרבה) יותר ארוכים משוטים מקובלים בסרטים.
לכן לי הטיעון של שרון לעיל נראה רלבנטי גם עבור שוטים של עשר דקות ולא רק של שעתיים.
נקודה טובה
משום שהסרט מוצג כאילו הוא שוט אחד סופר-ארוך – דבר שהוא בבירור בלתי אפשרי – הוא *פוגע* באפקטיביות של כל אחד מהשוטים הארוכים (האמיתיים) בנפרד. יכול להיות שכל אחד מהם היה "הצגה" בנפרד, אבל אנחנו יודעים שזה מזויף, ולכן זאת כבר לא הצגה.
אבל מה זה משנה לי כצופה?
לא באמת אכפת לי שהסרט לא צולם במשך שעתיים, מה שחשוב זה שהוא לא נשבר במהלך הסרט ובסצינות עצמן אין קאטים (את רובם לא קשה למצוא, אבל אם אתה לא מתעמק בזה אז זה לא מעניין אותך)
כן, אבל....
באופן עקרוני אני מסכימה איתך, אבל נראה לי שאי אפשר להתעלם מהעובדה שבכל זאת כל סצינה בנפרד כן צולמה בשוט אחד.
זה לא כמו בסרטים אחרים שבהם בגלל מעברי המצלמה אפשר לקחת את השורה של שחקן א' מטייק 2 והשורה של שחקן ב' מטייק 5 ואז לחזור לשורה של שחקן א מטייק 7.
חייבים שכל השחקנים יהיו בשיאם עבור כל סצינה. כי פר סצינה – אין באמת עריכה. אז זה יותר דומה למצב שבו אתה מצלם את אותה הצגת תיאטרון כמה פעמים. אז אתה יכול לקחת את הסצינה הראשונה מהיום הראשון והסצינה השנייה מהיום השלישי, אבל אתה לא יכול לקחת חצי סצינה מיום ראשון וחצי סצינה מיום שני כי אי אפשר לחתוך באמצע סצינה. הסצינה כן דורשת תיאום בין כל השחקנים ברמה יותר גבוהה מסרט סטנדרטי.
אז זהו, שלא כל סצינה צולמה בשוט אחד.
כשהאמת התגלתה לגבי הוואן שוט של בירדמן, אחת הדוגמאות שניתנה הייתה הסצינה של מייקל קיטון ואדוארד נורטון על הבמה כשהמצלמה מסתובבת מסביבם – סצינה שהורכבה מהמון שוטים שונים שחוברו דיגיטלית.
וזה נראה לי מקום טוב
לשים את הסרטון הזה.
לא מעט סצינות בסרט הזה יותר קצרות משחושבים. הרבה טייקים נגמרים בתנועות מצלמה, אבל בגלל טריקים של עריכה זה נראה כמו אותו השוט. עבודת האשלייה של השוט הארוך שנעשתה בעריכה מרשימה ביותר, וגם אני חושב שהיא בהחלט משרתת את הסרט, אבל מבחינת צילום אין פה איזה משהו מהפכני במיוחד.
ארררג
התכוונתי לסרטון הזה.
האם זה משנה?
לצערי לא ראיתי (עדיין) את "בירדמן", אבל האם זה משנה? אני לא זוכר אם היתה אמירה בוואנשוט של היצ'קוק ב"חבל" (ככה קראו לזה, נכון?), אבל זה היה אמצעי קולנועי (או גימיק) וגם שם הוא לא היה באמת רציף. בסופו של דבר זה משהו טכני. ואם כאן זה בא לומר משהו על התאטרון, האם זה משנה אם הוא מלאכותי או אמיתי?
אנחנו חיים בעידן של CGI, אנחנו מקבלים את כוכב המוות כאמיתי בעולם של סטארוורז. הוא חלק מהסיפור ואי אפשר בלעדיו. זה משנה שהוא לא? סנדרה בולוק מרחפת בחלל לאורך כל "כח משיכה", זה משנה שאין כמעט שום דבר אמיתי בעשיה של הסרט הזה? את "הארטיסט" צילמו בשחור לבן וללא סאונד כשיש אפשרות לצלם בצבע ובסאונד, האם זה פוגע בתחושה התקופתית שרצו ליצור (מה שלא היה המסר שם)?
אני מבין מה שכתבת, אבל למה אי אפשר להתייחס לזה בתור כל אמצעי(או טריק או גימיק) קולנועי אחר, שמשרת את הסרט והיוצרים ובא לומר משהו (בהתאם למה ששרון כתב/ה)?
כי הוא פשוט לא משרת את הסרט.
זה לא נותן לסרט הרגשה של הצגת תיאטרון. בהצגת תיאטרון אין קלוז-אפים על פרצופים של דמויות או שינויי פרספקטיבה שחושפים מידע. יש סצינות בודדות בהן זה מוסיף. לרוב זה הורס. סצינות שאני זוכרת שהיו גרועות בגלל הדאווין הזה: מונולוג של אמה סטון שבו המצלמה מתמקדת בפרצוף שלה ורק בסוף מסתובבת וחושפת את התגובה של בן השיח שלה – מאד הרגיז אותי כי היה קשה לנחש מה תהיה התגובה; רגעים ארוכים שבהם המצלמה הולכת במסדרון אחרי דמות, ואנחנו בעצם בוהים בעורף של אותה דמות בלי שום סיבה; המעברון שבו המצלמה מכוונת לשמיים בסוף סצינה, צבע השמיים מתחלף, ואז המצלמה יורדת שוב והעלילה ממשיכה – דרך ילדותית ונדושה להמחיש את מעבר הזמן, שגם משמשת כקאט לכל דבר כי אין בזה שום המשכיות.
האם מוקדם מדי להכריז על הטריילר הטוב של 2016?
https://www.youtube.com/watch?v=vMUUKtF_BF0
עד מה הטריילר מספיילר?
אני ממש מתלבט אם לצפות בו.
הוא לא.
(ל"ת)
אתה אומר את זה לא נכון
"הוא לא", כאילו זה מתגלגל מהלשון
הוא לא.
(ל"ת)
"כאילו זה מתגלגל מהלשון"
(מניף את היד)
אלן ריקמן מת
בגיל 69. מסרטן
http://www.theguardian.com/film/2016/jan/14/alan-rickman-giant-of-british-film-and-theatre-dies-at-69
לא הכרתי את האיש
הכרתי את האנס גרובר, את השריף מנוטינגהם, את מטטרון, את אלכסנדר דיין, את דוקטור לזרוס (בשם פטישו של גרבת'אר, בשם שמשות וורואן עוד תנקם!), את סרווס סנייפ, את מרווין האנדרואיד, את הארי, את השופט טרופין.
היו עוד רבים שלא הכרתי ואשמח להכיר.
יהי זכרו ברוך