בניגוד לסקר סרט השנה של עין הדג, שהוא בחירת הציבור (ואתם עדיין מוזמנים להצביע ולדרג את נבחריכם, כאן), הזוכים בפרסי דג הזהב והדג המלוח נבחרים על ידי גוף מצומצם הרבה יותר, האלמקטעד"א (האקדמיה למבקרי קולנוע מטעם עצמם שהם גם דגים אדומים). כלומר: זאת דעתי, ואתם לא חייבים להסכים איתה. הטקס נערך זו השנה ה-15, ככל שזה נשמע לא ייאמן ואף חשוד. אבל באמת, בדקתי.
והזוכים הם:
דג הזהב לסרט השנה של השנה שעברה: לשבור את הקרח
"לשבור את הקרח" הוא הסרט המצליח ביותר של השנה (מקום חמישי בכל הזמנים), האהוב ביותר, וכנראה המשפיע ביותר. לו היתה דרך למנות את מספר הצפיות של סרטים בפורמט ביתי, הוא היה כנראה מוביל על כל סרט אחר שיצא בשנים האחרונות בהפרש של כמלאנת'לפים מיליון, וסביר שזה הסרט שייצפה הכי הרבה פעמים בעתיד. בנימה אישית יותר, ההקרנות המיוחדות של "לשבור את הקרח" באנגלית היו אירועי עין הדג המצליחים ביותר השנה, כשמילאו את סינמטק חולון שלוש פעמים ברצף – והיה ממש כיף.
הסיבה העיקרית לכך ש"לשבור את הקרח" לא מוכתר כסרט השנה היא שהוא לא יצא השנה. טכנית, זה סרט שיצא ב-2013, ואפילו הוזכר, בקטנה, בסיכומי השנה הקודמית – אבל את מרבית תשומת הלב, הכסף, התהילה והביצועים של Let it Go ביוטיוב הוא גרף ב-2014. למרות כל הסרטים האחרים שאזכיר בהמשך, אף אחד לא באמת השתלט על העולם השנה כמו "לשבור את הקרח".
דג הזהב בתחום בתי הקולנוע: יש קולנוע בירושלים!
יש עיר בארץ, ירושלים שמה, לא קטנה בכלל, ועד השנה היא היתה שממה. קולנועית, כלומר. כן, יש סינמטק. כן, יש בתי קולנוע קניוניים של חן וגלובוס, אבל הם כל כך מיושנים וידועים לשמצה שאנשים שרוצים לראות סרט כמו בני אדם נסעו למודיעין בשביל זה. אבל ב-2014 המצב סוף סוף השתנה. בתחילת השנה נפתח סינמה סיטי ירושלים, מוסד קצת מוזר ומלא בפסלים של חיות, ובכל זאת – המון אולמות קולנוע מודרניים באמצע העיר. זמן קצר לאחר מכן נודע שיס פלאנט ירושלים אמור להיפתח בשנה הקרובה, ואפילו לפעול כל ימי השבוע. אליהם הצטרף גם אורלנדו סינמה ירושלים, קולנוע קטן ודודתי אמנם, אבל היי, מה שיותר – יותר טוב. אם הכל יילך כמתוכנן, ירושלים תהפוך בתוך פחות משנה וחצי משממה קולנועית לעיר שממש אפשר לראות בה סרטים.
דג הזהב בתחום ההפצה: רכבת הקרח
העובדה ש"רכבת הקרח" הופץ בארץ, בבתי הקולנוע המסחריים (על ידי לב), עדיין נראית לי כמו טעות משונה. זה בדיוק מסוג הסרטים שאני רגיל להתבאס על כך שהם לא מגיעים: סרט אקשן עתידני קוריאני מוזר אך משובח. כמעט הכנסתי אותו לרשימת הסרטים הכי טובים שלא הופצו בארץ מתוך הרגל.
צל"ש גם ליונייטד קינג על כך שהביאו לנו את "וויפלאש" מיד עם הפצתו בארצות הברית, בלי תירוצים של מצליח או לא מצליח ובלי לחכוות לינואר-פברואר כדי לראות כמה מועמדויות לאוסקר הוא יקבל.
הדג המלוח בתחום ההפצה: סרטי קרואסון
פעם היו סרטי בורקס. הם היו פשוטים ונמוכים והמבקרים לא אהבו אותם, אבל זה מה שהקהל אהב. אחר כך הקולנוע הישראלי התקדם. הקולנוע הישראלי היום במצב מצוין, אבל בורקס כמעט שאין בו, אז המפיצים מצאו פתרון: הם מייבאים אותו מצרפת. הבורקס הצרפתי קצת יותר מתוק, מיועד קצת יותר למבוגרים, ומשעמם באותה המידה. סרטי קרואסון. מלך סרטי הקרואסון של השנה הוא "למה זה מגיע לי?" – קומדיה נמוכה וטפשית שמפצה על בדיחות גזעניות בתירוץ של "כולנו בני אדם אחרי הכל!", אבל הדודים שלכם היו וכל כך נהנו! חוץ מזה הגיעו "חברים טובים", "ברביקיו", "היפוכונדר מבריק", "אני, עצמי ואמא שלי" ו"פריז פינת ניו יורק" – כולם קומדיות צרפתיות, אף אחד מהם לא יצירת פאר, חלקם נחשבים לזניחים אפילו במולדתם, חלקם מעלים עובש ("חברים טובים" הוא סרט מ-2012), אבל זה זול וקל לעיכול וזה מה שהקהל אוכל, וזה סותם אולמות שהיו יכולים להקרין משהו מעניין. מדכא.
הדג המלוח לאי-ההפצה המאכזבת של השנה: "טווח קצר 12"
תראו, אני באמת מבין למה, נאמר, "מתחת לעור" לא הגיע להקרנות סדירות בבתי הקולנוע בארץ. זה לא ממש סרט של מולטיפלקסים, זה סרט של פסטיבלים. לא קשה לי גם לנחש למה אף מפיץ לא מקרין בארץ את "באבאדוק". סרטי אימה לא ממש הולכים פה. אבל מה, לעזאזל, התירוץ לכך ש"טווח קצר 12" לא הוקרן בארץ – עדיין?! הסרט הזה יצא למעשה ב-2013, וקיבל שבחים כמעט מקיר לקיר. השנה הוא הוקרן בפסטיבל ירושלים, וגם אצלנו בהקרנת עין הדג. כולם אוהבים אותו. זה סרט שמדבר לכולם. הוא נגיש, הוא מצחיק, הוא מרגש, הוא נפלא. שימו אותו בקולנוע לב ותראו איך הוא ממלא אולמות שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע. למה לא, לכל הרוחות?
ובכל זאת, הסרט דילג מסיבה לא ברורה על בתי הקולנוע בארץ, ויגיע בשבועות הקרובים ישר ל-yes – רק שלא יקראו לו "טווח קצר 12" אלא "בית זמני". גם את ההחלטה הזאת אני לא מבין. אולי החשש הוא שאנשים לא ירצו לראות אותו כי הם פספסו את 11 הסרטים הראשונים בסדרה. מילא. עדיין מומלץ.
וגם: "הפשיטה 2" ו"הקופסונים" בגירסה שאינה מדובבת לעברית.
דג הזהב לסרט הקצר הטוב של השנה: "סעודה"
הסרטון הקצר שמוקרן לצד "שישה גיבורים" מוכיח שדיסני הצליחו להתעלות על פיקסאר בעוד תחום שבו פיקסאר בעבר שלטו: הסרטים הקצרים שלהם. "סעודה" ("Feast") – הסרט על הכלב הרעב – שייך לאותו המדף כמו "For the Birds" או "המשחק של גרי" – קצרצר, חמוד, מונפש להפליא ומספר סיפור שלם ומקסים.
הסיפור החדשותי הגדול והביזארי של השנה: סוני נגד צפון קוריאה
כבר רבים אמרו את זה, אבל אגיד את זה שוב: סיפור הפריצה לסוני, הדלפת החומרים שלה, האיומים וביטול הקרנת "ראיון סוף" לא נשמע כמו משהו שקורה במציאות – זה נשמע כמו משהו מתוך קומדיה מופרכת של סת' רוגן. תאגיד ענק נפרץ כאילו היה קופת חיסכון של ילד; החומרים הסודיים שלו נשפכים על כל רחבי האינטרנט; מיילים מביכים ותכניות מוזרות גורמים להנהלת האולפן להיראות כמו פארודיה עצובה על הנהלת אולפן הוליוודי מנוון; ואם זה לא מספיק, איומים מצד צפון-קוריאה (אולי. עדיין לא ברור) גורמים לסוני לבטל את הפצתו של "ראיון סוף" – ויומיים לפני ההפצה לחזור בה ולהפיץ אותו לבתי קולנוע נבחרים ולאינטרנט. "תאונת רכבת" היא ביטוי עדין מכדי לתאר את הסיפור הזה, שייכנס לדברי הימים של הוליווד והתאגידים בכלל בתור אחת הדוגמאות הקיצוניות ביותר לנזק שפעולת סייבר יכולה לגרום, ובטח כבר גרם לכל האולפנים האחרים להגביר פי חמש-שש את רמת האבטחה שלהם.
הדג המלוח לשם העברי הגרוע ביותר: הדייט שהביך אותי
כי הדבר היחיד שגרוע יותר משם מחורבן ("הדייט שתקע אותי", אחד השמות הנוראיים של העשור האחרון) הוא חיקוי מטומטם של שם מחורבן.
מלבד שכפול-הקקי הזה, התופעה המוזרה שרווחה בשמות סרטים עבריים השבוע היא תעתיקים גרועים. התעתיק הוא מפלטו של מפיץ סרט שלא יודע איך לתרגם אותו: פשוט כותבים את שם הסרט באנגלית – בעברית. נשמע פשוט, אבל גם בזה אפשר לפשל, מתברר. "פוקס-קצ'ר" ו"רוז ווטר" הם הדרך הרשמית וה"נכונה" לכתוב את שמות הסרטים האלה, כולל הרווחים המוזרים. "אקסודוס" הוא תעתיק של שם שלא היתה שום סיבה בעולם לתעתק אותו, כי "יציאת מצרים" זה בעברית. הזוועה הגדולה מכולן היא "זיג זאג קיד", שהצליח איכשהו לשלב את שני סוגי הטעויות בתוך שלוש הברות, והסרט הזה היה לוקח את הדג המלוח בקלות אילו שמו לא היה משתנה ברגע האחרון לשמו הנכון, "יש ילדים זיגזג".
בדג המלוח לשם העברי הגרוע ביותר לשנת 2015 יזכה "בדרך לג'קוזי עוצרים בזמן". בבקשה, בבקשה תגידו לי שלא יגיע השנה שם גרוע יותר.
דג הזהב לשם העברי הטוב ביותר: חיית הלילה
רואים? גם אם שם הסרט הוא בלתי אפשרי לתרגום ישיר, זה לא אומר שחייבים לקרוא לו "נייטקרולר". אפשר למצוא שם שיעביר את רוח הדברים כמו שצריך. כן, אני יודע שזו לא בדיוק איזו הברקה שמצדיקה פרס, אבל מה לעשות – מועמדים ראויים אחרים לא היו.
דג הזהב לפוסטר הטוב ביותר
הנה כמה מהפוסטרים המוצלחים של השנה. יצא שכולם עגמומיים משהו.
אבל משום מה, נראה לי שהפוסטר שאני הכי אוהב מהשנה הנוכחית הוא הפוסטר הפשוט למדי של "מתחת לעור". התמונה הזאת – שבקלות יכולה היתה להיות עטיפת אלבום של הפינק פלויד – היא לא חלק מהסרט, אבל היא במצב הרוח הנכון. אני בהחלט יכול לראות אותה תלויה על הרבה קירות בשנים הבאות.
הדג המלוח לפוסטר הגרוע ביותר: צבי הנינג'ה
טוב, טכנית לא מדובר בפוסטר אלא במודעה לעתונות, אבל אין ספק שהמודעה הגרועה ביותר של 2014 היא זו שכוללת ציטוט מסולף לחלוטין של מבקר שלא רק שלא כתב אותו, אלא למעשה מאוד לא אהב את הסרט שעליו הוא ממליץ. ואני יודע את זה בוודאות כי המבקר הוא אני.
וחוץ מזה, הפוסטר הזה גם סתם מכוער.
מחר: חלק שני של פרס דג הזהב, ובו: הסרטים המפתיעים ביותר, המאכזבים ביותר, הטריילרים, הסרט הכי יפה ועוד קטגוריות חשובות.
לדעתי תופעת סרטי הקרואסון חייבת את קיומה למשוואה המגוחכת 'דובר צרפתית = יענו איכותי'
ובאותו הקשר (נגיד. בערך.) אני רוצה לציין בפעם ה-603.5 סיווג אחר שתמיד נראה לי נלעג משהו. והוא, שסרטים צרפתיים – כמו סרטים הונגריים, ברוקינה-פאסיים וצ'יליאנים – מופיעים בעיתונים, ואתרי אינטרנט כמו "סרט", תחת הקטגוריה "סרטים זרים".
ההנחה מאחורי העניין היא, כנראה, שסרטים אמריקאיים אינם זרים אלא מקומיים, שהרי ישראל כולה איננה אלא המדינה ה-51 של ארצות הברית, כשם שתל אביב היא כמובן ממש פרבר של ניו-יורק.
ועל כך נאמר, פחחחחח.
איזה כיף! לא ידעתי שיש "בדרך לג'קוזי עוצרים בזמן"!!!
ולמה ג'ון קיוזאק לא משחק בסרט ההמשך? אפילו לו יש גבולות?
בעניין סוני וצפון קוריאה
מיום ליום, אני נעשה יותר משוכנע שאין שום קשר בין צפון קוריאה לבין הפריצה למחשבים של סוני. זה מריח כמו ספין שנועד לקדם את הסרט, במיוחד אחרי שסוני הבינו שהמבקרים הולכים לקטול אותו. צפון קוריאה היא מדינה נלעגת. למרות צבא ענק ומאגר נשק אימתני, הם לא כח קניה ואני בספק אם הם מסוגלים להפחיד את סוני. יותר סביר שהעניין נתן לסוני השראה לדרך יצירתית לקדם את הסרט ולהפוך את ההקרנות שלו לנדירות ומיוחדות.
אפשרות לא סבירה, אבל בלי קשר
הסרט הופץ ממש אחרי הפרשה באינטרנט בגלל כל עניין בתי הקולנוע שלא הסכימו וכו'. הוא הרוויח (כנראה?) הרבה פחות ממה שהיה יכול להרוויח, ואפשר להגיד שסוני הפסידו די הרבה בגלל הסיפור הזה.
יהיה לי ממש קשה להאמין שהיה לסיפור הזה אינטרס מסחרי, אבל אם היה הוא נכשל לחלוטין.
עוד כמה פעמים נאלץ לשמוע שזה ספין?
(ל"ת)
לציין שוב את העובדה שהערך של חברת סוני העולמים ירד במליארדים בשיא המשבר?
שהעבודה בחברה שותקה לימים שלמים? שהמון מידע אישי של עובדי החברה הופץ, ואם אם יתברר שהחברה עמדה מאחורי כל העניין אפשר לתבוע אותם בהרבה מליונים של דולרים? שמי שעומד מאחורי כל העניין, אפילו אם מדובר באנשים מתוך סוני, יכול לשאת באחריות פלילית? וכל זה בשביל לעשות יח"צ לסרט שבמקרה הטוב יכניס עוד כמה עשרות מליוני דולרים?
בהחלט ייתכן שלא צפון קוריאה עומדת מאחורי כל הסיפור, אבל מי שעשה את זה ללא ספק רצה לפגוע בחברה (עם או בלי קשר לסרט).
אני ממש לא חושב שזה ספין
כי יש איפשהו קו אדום שאין שום סיכוי שמנהלי סוני היו מוכנים לאשר בהנחה ואכן היה מדובר בתעלול יח"צ. מיילים מביכים ונתונים כלכליים הם לא משהו שהם היו מוכנים שיצוף במסגרת קמפיין גרילה כזה. גם הפריצות לרשת של הפלייסטיישן תורמות לעובדה שכן מדובר בהאקרים שפרצו לסוני.
לעומת זאת, אני משוכנע שלא מדובר בצפון קוריאה כשזה נוגע לזהות האחראים לפריצות. ואכן כמו שהתברר ביממה האחרונה, כנראה שהדליפות האלה מקורן בעובדים לשעבר בחברה עצמה.
את הפוסטר המדהים למתחת לעור עיצב ניל קלרהואס
(שעיצב גם את הפוסטר המצוין לנעלמת).הוא לא פחות מגאון. ביקור באתר שלו מומלץ: http://www.kellerhouse.com/
הפוסטרים של מתחת לעור ונעלמת היו גם
האהובים עלי השנה. אני בהחלט אשמח לראות עוד פוסטרים של ניל קלרהואס.
אה, זה הוא אחראי לענן של "נעלמת"?
מישהו יכול להסביר לי מה הענן הזה אמור לסמל?
קראתי את הספר, ראיתי את הסרט, עדיין לא מבין מה הסיפור של הענן הזה שהם תוקעים בכל פוסטר.
להעלים את 'נעלמת'
(ל"ת)
סרטי הקרואסון הם תוצאה ישירה של הצלחת "מחוברים לחיים" - הסרט המצליח ביותר לפני שנתיים
(ל"ת)
אהבה ולימונים הוא סרט שבדי
כך שהוא לא סרט קרואסון. הוא משהו הרבה יותר נדיר – הוא קומדיה רומנטית.
זוכרים שהיה פעם ז׳אנר כזה של סרטים, קומדיה רומנטית? הוא לא קיים יותר, מת ברובו, מריח מוזר. בטח אם מדובר על קומדיות רומנטיות הוליוודיות, ובטח ובטח אם הגיבורים שלו הם מתחת לגיל חמישים. השנה לא יצאה אפילו קומדיה רומנטית אחת מהאולפנים הגדולים. יש כמה סרטים ספורים שאולי יכולים להיות שייכים לז׳אנר אבל בדרך מתחכמת ומעצבנת שכזאת (הדייט שהביך אותי, ההוא עם כריס אוונס). יש גם לפעמים יבוא זר, מצרפת טיפה, משבדיה הגיע כאמור איזה סרט זניח, אבל בתכלס אין יותר קומדיות רומנטיות. אין מה לצפות להארי שפגש את סאלי, נוטינג היל או דומיהם, וזה קצת עצוב.
ומצד שני, הקומדיה הרומנטית חיה וקיימת, בסיטקומים טלוויזיוניים – הבחורה החדשה, מינדי, you're the worst. רק לא בסרטים.
די מסכים
כמה תוספות:
בפוסטרים – הפוסטר הנהדר הזה של "וויפלאש"
אי ההפצה – "The Spectacular Now". בין "500 ימים עם סאמר" ל"אשמת הכוכבים", מייקל וובר וסקוט נוסטאדר כתבו את הסרט (המבוסס על ספר) המקסים הזה, שגם יצא בשנה שעברה, ממש קצת אחרי "טווח קצר 12". סרט מקסים על התבגרות ועל העתיד עם מיילס טלר ושיילין וודלי (וגם בריי לארסון!)
פרס הטאגליין שהלך לאיבוד – "
" rel="nofollow">הגן על כבודך" ("השופט"). כאילו, אוקיי, תרגמתם את זה מילולית, אבל הפאנץ' נעלם.
לגבי הפוסטרים
באופן אירוני, הפוסטרים הטובים ביותר השנה לטעמי היו של סרטים על הסקאלה של בינוני עד גרוע ברמות כמו למשל
" rel="nofollow">גודזילה, דרקולה – untold, וכמובן לוסי שציינת.
יש מייקינג אופ נחמד
לפוסטר של מתחת לעור.
מבחינת הקהל, רכבת הקרח הוא לא באמת סרט קוריאני
כלומר, הוא הופק בקוריאה, בוים ע"י במאי קוריאני ויש בו כמה דמויות קוריאניות. אבל 90% ממנו הוא באנגלית, מרבית השחקנים הראשיים בו אמריקאים (ואפילו מוכרים) ומבחינת הקהל אפשר למכור אותו כסרט מד"ב אמריקאי לכל דבר (הוא אמנם יותר קיצוני מסרטי המד"ב ההוליוודיים הסטריליים, אבל אפשר למכור אותו כאחד כזה בלי בעיה).
כרגיל, סיכום השנה הכי טוב בארץ.
2 הערות-
לשבור את הקרח? באמת? נכון הוא תופעה היסטרית חסרת תקדים וכולם בעולם התחפשו לאלסה. אבל תכלס מדובר באמת בסרט נחמד ולא יותר. קשה לי להבין את התופעה הזאת שנקראת לשבור את הקרח אבל מצד שני גם היה לי קשה להבין את התופעה ג'סטין ביבר. לא שאני משווה, אבל גודל העיסוק לא מגדיל את גודל הדבר עצמו. אפילו בשמות עם קרח הוא לא הסרט הכי טוב שיצא השנה (רכבת הבעייתי היה יותר טוב ממנו)
אם הפרס היה על מי שלט בעולם, אז סבבה. אבל כסרט השנה שעברה? לא לא.
בנוגע לפוסטרים. איך אפשר להתעלם מ
" rel="nofollow">Tusk? זה פשע.
שיט
הפוסטר המעולה של "אויב" קיבל צל"ש
בשנה שעברה. "Tusk" – נכון, באמת פוסטר מצוין.
שמע.
הקריטריון "הסרט שעליו חורשים ילדים ללא הפסק, מכירים אותו בעל פה ומתחפשים אליו בפורים הקרוב" הוא לא קריטריון איכות מוכר. אבל כשהזוכה בקריטריון הזה הוא סרט איכותי (עם המגרעות הסיפוריות שיש לו), אז הוא בהחלט סרט טוב.
הקטגוריה הזאת
לא התייחסה לטעם אישי (למרות שאני אוהב את "לשבור את הקרח") אלא לתופעה שקרתה השנה, כמו קטגורית הסיפור החדשותי של השנה.
או במילים אחרות, שלג דאשתקד
(ל"ת)
סרטי קרואסון
מסכים איתך בעיקרון. אבל
אני רוצה להוציא מהכלל את "אני, עצמי, ואמא שלי". ראשית, ממש אהבתי את הסרט. אני אולי הישראלי היחיד (אני. ואורי קליין), אבל הוא ממש הצחיק אותי, ואפילו ריגש אותי. שנית, זה לא סרט זניח. למעשה, זה היה הזוכה הגדול של פרסי הסזאר השנה, והוא גבר על סרט נחשב בהרבה (אבל לטעמי נחות בהרבה): "כחול הוא צבע חם". אז ממש שמחתי לראות את הסרט הזה מופץ בישראל, ואפילו בלי הרבה עיכובים.
כמו כן, יש לציין תת-קטגורייה "קרואסון לתיירים". סרטים לא צרפתים המתרחשים בצרפת. היה השנה את "סוף שבוע בפריז" (במקור: Le Week-end), ואם תעיפו מבט בחוברת החדשה של "לב" תראו שיש להם בסטוק משהו שנקרא My Old Lady. בעברית מפיצית יקראו לזה: "דירה בפריז". קווין קליין, מגי סמית', וקריסטין סקוט תומס בסרט שלא נראה מעניין בכלל.
וא-פרופו סרטים שבדים ("אהבה ולימונים" שלא ראיתי): אני רק מזכיר שאת הזוכה הגדול של פסטיבל ונציה השנה אף אחד לא הקרין עדיין בארץ. לא מסחרית, לא פסטיבלים, לא סינמטקים. אף אחד. רוי אנדרסון הוא עד כדי כך אוונגארד שאף אחד לא רוצה להתעסק איתו?
רוי אנדרסון
הוא לא עושה סרטים שמיועדים לקהל הרחב, ולכן לא נראה לי שיגיע להקרנות מסחריות.
לגבי פסטיבלים, אני בטוח שנראה אותו בירושלים או בחיפה בשנה הבאה, ממש כמו שפאוסט וכביש אבוד הגיעו בסוף לפסטיבל ירושלים.
יכול להיות שיש לי חולשה לכול מה שקשור לויזואליה בחלל
אבל הפוסטר שהכי אהבתי השנה (=הייתי מוכן לתלות על הקיר שלי) זה הפוסטר הזה של 'בין כוכבים':
http://www.impawards.com/2014/interstellar_ver4.html
בין כוכבים פוסטר חלל
לגמרי איתך, גם כן הפוסטר של האיימקס
http://www.impawards.com/2014/interstellar_ver8_xlg.html
מה השם של "טווח קצר 12" באנגלית?
(ל"ת)
Short term 12
(ל"ת)
לגבי "הדייט שהביך אותי"
שרשרת השמות הגרועים לא נעצרת ב"דייט שתקע אותי", אלא הולכת עוד אחורה, ל"מרגל שתקע אותי", שהוא בתורו מחווה ל"מרגלת שאהבה אותי" (אבל זאת כבר אשמת מייק מאיירס, לא המפיצים). אני יודעת שזה אוף טופיק לשנה הנוכחית, אבל אני אשמח רגע להתעכב על כמה "המרגל שתקע אותי" הוא נוראי: קודם כל, shagged הוא פועל חמוד ושובב, בעוד "לתקוע" הוא סתם וולגרי, ובנוסף, כדי שהמחווה תעבוד צריך היה לתרגם ל"המרגלת ש…", רק שבניגוד ל shagged, אי אפשר להגיד שמישהי "תקעה" מישהו. מה שכן, אני לא יודעת איך הייתי מתרגמת את זה בעצמי. כמו כן, אני לא באמת יודעת אם מאיירס ושות' התכוונו שהמרגלת תהיה הפעילה שם, או דווקא אוסטין, בגלל שגם ב The Spy Who Loved Me המצב לא ברור. יש להניח שהמפיצים הישראלים צדקו במקרה של ג'יימס בונד, וכוונת המשורר אכן היתה שהמרגלת היא המאוהבת, ולא ג'יימס בונד הקשוח, אבל מעניין שהספר של פלמינג דווקא נקרא במקור "המרגל שאהב אותי" (אפשר לדעת כי הוא כתוב בגוף ראשון מפיה של האישה, ובנוסף, היא בכלל לא מרגלת). אבל מכיוון שהסרט רק משתמש בשם הספר ללא כל קשר לעלילה, לא ניתן להסיק מהספר על הסרט, וכך גם לא נדע לעולם מי שם בדיוק shagged את מי.
ההיסטוריה של התקיעות
הכל נכון, ונכון גם שאת "The Spy who Shagged Me" היה צריך לתרגם ל"המרגל ששגל אותי". המילה "תקע" היתה מיותרת. ובכל זאת, "המרגל שתקע אותי" הוא פשע תרגומי מינורי יחסית. בכל זאת, זה תרגום, גם אם לא אידיאלי, לשם הסרט.
"הדייט שתקע אותי", לעומת זאת, הוא לא תרגום לשם הסרט ולא קשור לסרט. והוא מגעיל.
האמת שגם Knocked Up זה שם די מגעיל.
(ל"ת)
בנוגע לתרגומים מטופשים - המבול.
אם לסרט קוראים Noah, הסיבה היחידה שאני רואה לקרוא לסרט הזה "המבול" זה נסיון עלוב נוסף לכתוב את נח בשבע שגיאות…
זה כל כך מצחיק
באמריקה קוראים לסרט "נוח" למרות שהם לא מסוגלים להגות נכון את השם כי הם לא יודעים לבטא "ח", ודווקא בארץ משנים את השם. אבסורד.
הדג המלוח שנצבע זהב לשם העברי הגרוע ביותר שמיום ליום הופך להיות טוב יותר: הקול בראש
יש מישהו אחד שחשב שזה שם עברי טוב בפעם הראשונה ששמע את השם?
אבל מיום ליום, לפחות אצלי, השם הזה הופך יותר ויותר להגיוני.
הטיזר החדש שהם פרסמו מראה בבירור שאלה אכן קולות בתוך הראש, מה שלחלוטין הולם את השם.
ועוד דבר, יש פה משחק מילים כשבמקור אין משחק מילים, בדרך כלל זה הפוך.
כן, אהבתי את השם מהתחלה.
(ל"ת)
אני אהבתי את הפוסטר של ההוביט 3
הפוסטר הראשון בעמוד הזה (את הפוסטר השני אני דווקא שונא): http://www.fisheye.co.il/hobbit_3_trailer/
הפוסטר של חמש הדקות הראשונות של ההוביט 3, אתה מתכוון.
(ל"ת)
לפי מה שכתבת בביקורת זה החלק החשוב ביותר, אחרי זה סתם יש איזה קרב מוזר
אבל רק אבהיר שהתכוונתי לפוסטר בפני עצמו ולא למידה בה הוא משקף את הסרט.
וויזואלית, זה פוסטר אדיר.
אני יודע, זאת לא היתה אמירה נגד הפוסטר.
הפסטר עצמו יפה, אבל גם מאוד נדוש. איש-בודד-עם-נשק-ביד-מצולם-מהגב-במרכז-התמונה-על-רקע-אתגר-ענק הוא אחת מקלישאות הפוסטרים הגדולות ביותר.
בדיוק הרגע כתבתי כתב על הבנליות בעמוד של פרסי דג הזהב חלק 2
נמאס מהמקוריות!
הנוסחה הבנלית הפכה לכזו משום שהיא מוצלחת.
אז כמובן שצריך שיהיו גם סרטים / טריילרים / כרזות מקוריים, אבל זה לא אומר שצריך לפסול דברים בשל בנאליות. אי אפשר כל הזמן להיות מקוריים.
זה מה שמרגיז אותי בדרך כלל אצל מבקרי קולנוע, השנאה לנוסחה ההוליוודית.
כמובן שאי אפשר שכל הסרטים יהיו קלישאתיים או בנאליים, צריך גם דברים מקוריים לגוון. אבל הנוסחה ההוליוודית הקלאסית היא דבר מצוין. הנוסחה ההוליוודית הפכה לכזו משום שזה מה שהקהל אהב ואוהב. מעצבן אותי כל הדרישה הזאת מכל דבר להיות מקורי ולא קלישאתי. מי אמר שמקורי זה בהכרח יותר טוב? אם הנוסחה ההוליוודית היא מה שעובד טוב, למה לא להשתמש בה?
תחי הבנאליות!
הבהרה: נא לא לקרוא את דברי בכעס בשל האווטר המגוחך שיש לי (כנ"ל לגבי המשפט הזה).
המילה "כתב" בכותרת נכתבה בטעות
(ל"ת)
תצייר לך אווטר חדש ומגנוב!
(ל"ת)
זה נכון: הבנים שלי באמת נסעו למודיעין לראות סרטים.
הבנתם?! פההה הא הא! הא הא הא ה..
אוקיי, סליחה.
החלטה לשנה החדשה: לפתח חוש הומור.
לא הבנתי :(
(ל"ת)
בני אדם. בני... אדם.
(ל"ת)
דווקא יש לך חוש הומור מוצלח. השורה האחרונה הייתה בהחלט טובה. בדיחות עם מודעות עצמית זה תמיד מצחיק
;-)
באיחור של שנה,
עם תגובה משעממת שלא תזיז לאף אחד, רשימת תרגומים מעניינים של שמות סרטים לרוסית:
התאוריה של הכול-היקום של סטיבן הוקינג
בובספוג מכנס מרובע הסרט-בובספוג בתלת מימד
עיר הגיבורים – שישה גיבורים
משפחת המפלצות – טרולי הקופסאות
מסע של מאה צעדים-תבלינים ואהבות
להציל את אקו – הד חוץ ארצי
המעניק – המוקדש
מיליון דרכים להתפגר-מיליון דרכים לאבד את הראש
דווקא נחמד ומשעשע
למה חשבת שלא יזיז לאף אחד?
א. כתבתי את זה בפוסט של פרסים שנָתִיים אחרי שנה.
ב. בדרך כלל שום דבר שאני כותב לא מזיז לאף אחד.
(הולך לבכות בפינה) :)