בולט

במקור: Bolt
במאים: ביירון הווארד, כריס וויליאמס
קולות (גירסה אנגלית): ג'ון טרבולטה, סוזי אסמן, מיילי סיירוס, מארק וולטון

דמיינו שאתם מגלים שכל החיים שלכם עד היום היו למעשה הדמיה שנוצרה בשביל תוכנית טלויזיה. בקיצור, דמיינו שאתם ג'ים קארי ב"המופע של טרומן". דמיינו שאתם בטוחים שיש לכם כוחות על מגניבים, כשלמעשה אתם לכל היותר מדברים בדרמטיות ונראים חשובים בעיני עצמכם – בקיצור, דמיינו שאתם באז לייטייר ב"צעצוע של סיפור". דמיינו שאתם צריכים לחצות את ארצות הברית, מניו יורק ללוס אנג'לס, כמו הגיבור של כל סרט מסע אמריקאי שנוצר מעולם. בסופו של התהליך תגלו שאתם חיים בסרט לא לגמרי מקורי. עכשיו תעשו את זה באנימציה.

בולט (שמדבר בקולו של ג'ון טרבולטה, אבל זה בסדר – מתברר שהוא מעצבן הרבה פחות כשלא צריך לראות את הפנים שלו) הוא כוכב של תוכנית טלויזיה פופולרית, בעל מיליוני מעריצים, שתמונתו מתנוססת על עשרות שלטי חוצות, וכלב טוב. בולט מוצלח כל כך לא רק משום שהוא כלב ממושמע, אלא משום שהוא מאמין שהכל סביבו אמיתי: הפקת התוכנית עושה שמיניות יקרות ומסובכות להדהים מסביבו, רק כדי שהוא לא ייראה לעולם צלם או בום-מן, ויאמין שעלילת הסדרה היא המציאות. בולט מאמין שהוא באמת כלב-על, שהוא באמת יכול לרוץ מהר יותר מאוסיין בולט, לקפוץ מרחקים אדירים ולהשמיע הייפר-נביחה על-קולית. והוא מאמין שהוא באמת מציל את העולם ואת פני, הבנאדם שלו, פעם בשבוע, בסדרת אירועי אקשן שנמשכת 43 דקות בדיוק.

בולט היה חייב לגלות את העולם שמחוץ לאולפן בשלב מסוים, אבל למרבה חוסר הנוחות זה קורה בדיוק אחרי צילומו של קליפהאנגר. פני (שמדברת בקולה של מיילי סיירוס, אבל גם זה בסדר, כי היא לא משתתפת בסרט כל כך הרבה) זה עתה נפלה בשבי הנבל המרושע נבלוס מרושעוס או משהו בדומה לזה, ועל כן בולט יוצא כהרגלו להציל אותה. אבל הפעם הוא נמצא בעולם האמיתי, שלא עובד לפי החוקים שאליהם הוא רגיל, ושבו הוא לא יכול להמיס מתכת במבט עיני הלייזר שלו בלבד. כשבולט נשלח לניו-יורק, הוא צריך למצוא דרך להגיע בחזרה לארץ האשליות שעל החוף השני של ארה"ב.

'בולט' הוא לא סרט מקורי במיוחד. זה סרט אנימציה של דיסני שנראה כמו סרט של דיסני, עם מסרי האהבה והמשפחתיות שאי אפשר בלעדיהם. הוא לא פורץ דרכים חדשות בתחום האנימציה או העלילה, אבל מצד שני הוא אחלה סרט, והוא לגמרי לא נראה כאילו הוא נעשה כתירוץ למכור לכם סדרת צעצועים חדשה.

בסרטי מסע לא המטרה חשובה אלא הדרך – וזו כוללת בדרך כלל מפגש עם שרשרת של חיות מגניבות ומשעשעות שמדברות עם הגיבור לאורך הדרך הארוכה הביתה. אלא שב'בולט' מדובר לא בשרשרת אלא ברצועה קצרה, ובקצה השני שלה נמצאת חתולה אגואיסטית בשם מיטנס (קולה של סוזי אסמן המצוינת), שנגררת אחרי בולט, באופן מילולי, ברחבי אמריקה. מיטנס חושבת, בצדק מוחלט, שבולט מטורלל, אבל בהדרגה הם מכירים זה את זו. והמילה "בהדרגה" לא נמצאת כאן במקרה. הכלב והחתולה לא הופכים לידידי נפש במחי סצינה סוחטת דמעות אחת. היחסים ביניהם ממלאים את רוב הסרט, והופכים אותם לדמויות עם עומק. זה גם בגלל שהם מוצגים בתלת-מימד (למי שרואה את הסרט בגרסת ה-3D), אבל לא רק. כמה מהסצינות הכי מצחיקות בסרט לא מבוססות על סלפסטיק מונפש (ובטח שלא על פארודיות ורפרנסים בנוסח שרק; כאלה אין בסרט כמעט בכלל) אלא על היחסים והדיאלוגים ביניהם, כשהחתולה מנסה ללמד את הכלב איך להיות כלב – מחוות קטנות כמו לרוץ להביא מקל, או הדרך להשיג אוכל.

דמויות אחרות, כי הרי אי אפשר לגמור סרט עם חתול וכלב בלבד, הן קבוצת יונים (הברקת האנימציה של הסרט הזה: הם בו בזמן יוניים לגמרי ואנושיים לגמרי) ואוגר שמן חובב אקשן שמתנייע בעזרת כדור פלסטיק נייד. האוגר נחמד, אבל למען האמת, הוא כנראה נמצא שם רק בשביל הצחוקים.

הסרט מוצג בתלת-מימד בכמה בתי קולנוע בארץ, ואם אתם יכולים, תראו אותו בגרסה הזאת. לא חובה – הסרט טוב גם בגרסה השטוחה שלו. זה לא סרט שעומד וצועק כל הזמן "היי תראו אותי אני בתלת מימד, ווווווווו!", וזורק לקהל בפרצוף דברים פעם בחמש דקות, רק כי אפשר. העומק של התמונה לא הופך את הסרט לטוב יותר, אבל הוא הופך אותו לקצת יפה יותר. הוא נותן לתמונה, איך לומר, מימד חדש (מי היה מאמין). הנקודה שבה העומק באמת משמעותי היא סצינת האקשן שפותחת את הסרט: גם בדו-מימד היא היתה לבדה טובה יותר מ"קוואנטום של נחמה" כולו אבל התלת-מימד הופך אותה למשהו מגניב באמת. כשכלב-על גורר קורקינט, ואת המצלמה אחריו, בין שתי משאיות ענק, זה דבר אחד, אבל כשאתם מרגישים כאילו אתם עפים יחד איתם בין שני הגופים הגדולים זה משהו אחר, שמצדיק תשלום של חמישה שקלים נוספים לכרטיס והתחמשות במשקפיים מצחיקים.

בסוף הסרט יש קרדיטים, ואחד מהשמות הראשונים שמוזכרים בהם הוא ג'ון לאסטר. הלאסטר הזה, יש לו מנהג מגונה להופיע רק בקרדיטים של סרטים טובים: עד לא מזמן הוא היה הבוס של פיקסאר, ואז פיקסאר קנו את דיסני – או שמא להיפך – ומאותו רגע גם סרטי האנימציה של דיסני הפכו למצוינים (הקודם היה 'לפגוש את הרובינסונים'). זה נדוש ולא פייר, לזקוף את כל מה שטוב באנימציה לזכות אנשי פיקסאר. אחרי הכל גם לסרט הזה היו במאים ותסריטאים ואנימטורים ונערות בד שחור ואסלה. אבל יש די והותר עדויות נסיבתיות כדי לקבוע שג'ון לאסטר שולת בת' גדושה. אם העתיד של דיסני-פיקסאר נראה כמו 'וול-E' ו'בולט', הכל הולך להיות ממש, אבל ממש מגניב.