בסוף השבוע שבו דוקטור סטריינג' עושה שטויות בכמה מימדים וארי פולמן מנסה לספר סיפור חדש בעזרת אנה פרנק בשני מימדים, הסרט שאני מפציר בכם לראות הוא "קולות רקע". לא רק בשביל "לתמוך בקולנוע ישראלי" או משהו כזה – פשוט כי בין השלושה (מצטער "האיש שלא היה" ו"קיארה", יבוא יום ואצפה גם בכם) הוא האחד שאני אקח איתי הלאה. ואני אומר את זה לא כניחוש מעורפל, אלא כי אני סוחב את הסרט הזה איתי כבר שנתיים וחצי בערך – ראיתי אותו ביום הקולנוע הישראלי כמה חודשים אחרי שהבת שלי נולדה. היא עכשיו או-טו-טו חוגגת שלוש.
"קולות רקע" מספר את סיפורם של ויקטור (ולדימיר פרידמן) וראיה (מריה בלקין) – זוג עולים חדשים שמגיעים לארץ לאחר נפילת ברית המועצות בה התפרנסו מדיבוב סרטים וכאן מגלים שליכולות הקוליות שלהם אין ממש ביקוש.
מפה, ההגדרה העצמית (והמשותפת) שלהם נבחנת על ידי המדינה שאליה הם עברו. ויקטור מתקשה להסתגל למצב ומנסה למצוא דרך לשחזר את העבר, ואילו ראיה – באמצעות עבודה חדשה – דווקא מגלים צדדים חדשים בעצמה.
אני לא יודע אם אפשר להגיד שמשהו שקורה בסרט הוא מפתיע. "קולות רקע" הוא בסך הכל דרמה "קטנה" על שני אנשים שנמצאים ביחד לנצח וכשהמצב שלהם משתנה מהקצה אל הקצה הם מתחילים לשאול את עצמם שאלות סביב כל הנושא הזה.
כל זה מוצלח כל כך בזכות השחקנים הראשיים. דרמות זוגיות שכאלה לא יכולות לעבוד אלא אם יש לכם סימפטיה ואמפתיה לשני הצדדים, אפילו כששניהם עושים שגיאות וחוצים קווים שלא היה כדאי לחצות. בלקין ופרידמן תמיד מצליחים למצוא את האנושיות שתיתן לנו להיות בצד שלהם – גם כשאלה שני צדדים נפרדים.
וכאן הגיע הזמן לתת קרדיט גם ליבגני רומן, הבמאי והתסריטאי, שמתייחס אל האנשים האלה באהבה ויראת כבוד, והופך לסצנות ברורות מאליהן לכואבות, מרגשות או מצחיקות בזכות דיוק בכתיבה ובבימוי. וכשאני אומר שהגיע הזמן אני לא מדבר רק על הסרט הזה – יבגני רומן יצר בעשר השנים האחרונות ארבעה סרטים: מ"איגור ומסע העגורים", דרך "האיש שבקיר" ו"מקוללים" ועד ל"קולות רקע". ללא קשר לאיכות שלהם, יצירת ארבעה סרטים ישראלים בעשור הוא הישג בפני עצמו. מעטים הבמאים הישראליים שיש להם קצב עבודה כזה, ורומן עוד עובד בקצב הזה בלי הדהוד ביקורתי גדול. וחבל, כי כל הסרטים שיצר נעים בין כיפיים לחמודים לנהדרים, וכל אחד מהם בז'אנר שונה לחלוטין מסרט ילדים עד לאימה, שבכולם רומן מפגין שליטה ומיומנות.
"קולות רקע", במובן הזה, הוא פרויקט יותר אישי שלו – אם כי בניגוד לבמאים שעושים סרט על ילדותם באיזו עיר בצילום שחור לבן, רומן שם דגש על זוג מבוגר שאפילו טכנית לא יכול להיות ההורים שלו (לראיה וויקטור אין ילדים וכבר לא יהיה להם בשלב זה) ובכל זאת אפשר להרגיש איך הוא מספר דרך הסיפור שלהם משהו רחב יותר על העלייה הרוסית של שנות התשעים.
אז אני יודע – יש יותר דרמות ישראליות משפחתיות מיקומים במולטיוורס, ובכל זאת ב"קולות רקע" יש משהו שמפריד אותו מהסרט הישראלי המצוי. אולי זה בזכות איכות האנשים מלפני המצלמה ומאחוריה, אולי זה כי הסרט מספר סיפור שבכל זאת לא דיברו עליו הרבה בארץ, ואולי זה כי פשוט יש משהו מקסים בסרט הזה. אבל השורה התחתונה היא ש"קולות רקע" הוא אחד הסרטים הכי טובים שמוקרנים כעת בקולנוע, והוא אנושי ומקסים ומחמם לב, ואין שום סיבה לא לראות אותו.
מקסים,אותנטי ואנושי משחק נפלא.כדאי לראות