ביקורת: הסנדק חלק שלישי

כשהסרט השלישי בטרילוגיית "הסנדק" יצא ב-1990 הוא נתקל בביקורות פושרות, אכזבה כללית ושלל מועמדויות לאוסקר (בכל זאת, באקדמיה לא רצו לישון עם הדגים). לי הוא זכור כסרט משעמם, בטח כשמשווים אותו לשניים הראשונים שבמרוץ השנים צברו מעמד של קלאסיקה, בעוד השלישי לא עמד בקצב.

אך השנה החלק השלישי של הטרילוגיה קיבל הזדמנות שנייה. אולפני פארמאונט חגגו לזיכיון יום הולדת 50 וכל הטרילוגיה קיבלה הוצאה מחודשת, ובאולפן אפילו הלכו לקראת פרנסיס פורד קופולה והסכימו לערוך את הסרט השלישי מחדש. וכשממילא הסרט נחשב למשקל העודף בטרילוגיה, אז עריכה מחודשת נשמעת כמו רעיון טוב – מה כבר אפשר להרוס? אז כולם להוריד כובעים – "הסנדק: חלק שלישי" מת, ואתם מתבקשים להרים כוסית לחיי "הסנדק קודה: מותו של מייקל קורליאונה". לכן, למרות הזיכרונות המרים, חזרתי אל מייקל קורליאונה בשלישית. איך אמר מייקל? בדיוק כשחשבתי שאני בחוץ, הם מושכים אותי חזרה פנימה.

האם העריכה החדשה באמת משנה משהו? כן ולא. יש כאן סצנות פתיחה וסיום שונות, שש דקות שקוצצו מהסרט המקורי וסידור מחדש של כמה סצנות. הסידור הזה בהחלט עוזר לקצב, וכעת הסרט מעט זורם יותר ומעט פחות משעמם, אבל נראה שאין מה לעשות – את הסרט השלישי בטרילוגיה אי אפשר להפוך ליצירת מופת. הדבר אולי הכי חשוב בעריכה המחודשת הוא שעכשיו הסרט ממוסגר בצורה יותר טובה: זה כבר לא חלק שלישי בסאגה, אלא "קודה" – סיום מוזיקלי שלובש צורה מבנית שונה משאר היצירה.

הסרט מתרחש בשנת 1979, 20 שנה אחרי הסרט הקודם. מייקל קורליאונה זקן יותר ונמצא על סף עסקה עם בכירים בוותיקן שאולי תוביל אותו לפרישה מחיי הפשע. הרבה מוטל על כף המאזניים הפעם, והנטייה של קופולה להקצין את הסיטואציה מסרט לסרט קיימת גם כאן. אחרי שקופולה ערבב בין המאפיה לפוליטיקה האמריקאית, בסרט השלישי הוא הלך על משהו גדול יותר – ארכיבישופים מהוותיקן שהפכו לעסקנים במקרה הטוב ומאפיונרים בזכות עצמם במקרה הפחות טוב.

אולם הקונפליקט בין משפחת קורליאונה לוותיקן תופס מקום משני בקודה. זה סרט על סוף חייו של מייקל קורליאונה וזאת ההצגה של אל פאצ'ינו ורק שלו. הרבה לפני שאנשים התמוגגו מתומאס שלבי מ"כנופיית ברמינגהאם" או ג'קסון טלר מ"ילדי האנרכיה" היה לנו את מייקל קורליאונה: הגנגסטר האינטלקטואל שמתנהל בשקט ונימוס עד שהוא מתפוצץ; זה שנכנס לעסק המשפחתי נגד רצונו, וגם כשהפך למפלצת מעולם לא הפסיק לחלום על להפוך ללגיטימי ולהתנתק מעולם הפשע. לא משנה כמה ניסיונות נעשו לשחזר את דמות הפושע האינטלקטואל שמנסה לפרוש – אף אחד לא הביס את המינון הנכון של תסריט, בימוי ומשחק שהביא לנו את דמותו של מייקל.

בסרט השלישי של הסנדק פאצ'ינו מצליח להתקרב לרמות האייקוניות של מרלון ברנדו ורוברט דה נירו שגנבו לו את ההצגה בסרטים הקודמים. הרבה יותר קל לשחק דמויות מוקצנות ותיאטרליות כמו ויטו קורליאונה, אבל לזרוח בתפקיד דרמה סטנדרטי ומאופק זה כבר אתגר אמיתי, ופאצ'ינו עמד בו. אפילו התפרצויות הזעם מרגישות אותנטיות יותר, ומאד אנושיות.

מייקל הזקן מלא בחמלה ומבלה חלק ניכר מהסרט בלנסות להעביר חפיפה לווינסנט מאנסיני (אנדי גרסיה), בנו הממזר של סנטינו קורליאונה. וינסנט ירש את המזג החם של אביו, ולא לגמרי ברור מה מייקל חושב לעצמו כשהוא מעביר לידיו את תואר הדון. אני רוצה להאמין שכך קופולה ניסה להראות לנו את הטעויות בשיקול דעתו של מייקל, אלא שהסרט לא באמת דן בהחלטה הזאת ומשאיר את הצופה עם תחושה אמביוולנטית.

אפרופו שיקול דעת, קופולה ומריו פוזו החליטו שמשום מה וינסנט צריך להיות מאוהב בבתו של מייקל, מארי (סופיה קופולה בתצוגת משחק שהיא כנראה תעדיף לשכוח). לפחות מייקל מבין שצריך לעצור את מערכת היחסים הזאת לפני שלנכד שלו יהיו אמא ואבא בני דודים. לבעיה הזאת יש פתרון קסם ברמה העלילתית, שמעלה תהיות למה היינו צריכים את קו העלילה המיותר הזה מלכתחילה.

ההפתעה הגדולה היא מערכת היחסים של מייקל עם גרושתו קיי (דיאן קיטון). זה לא סוד שמייקל היה מפלצתי כלפיה בסרט הקודם, אבל הפרש של 20 שנה הפך את מייקל לאדם אכול חרטה שמנסה לתקן את מערכת היחסים שלו עם גרושתו. פאצ'ינו נותן את תצוגת המשחק הכי טובה שלו בסצנות המשותפות עם קיטון ומעביר היטב את החרטה והניסיונות המגושמים לכפרה.

סיום הסרט מצליח להיות סיום ראוי לסאגה כולה, בקנה מידה של הטרגדיות שצופים בהן באופרה. ובמקרה שמישהו נשבה באופטימיות של מייקל, קופולה ופוזו מזכירים לקהל שפשע לא תמיד משתלם. סופו של מייקל קורליאונה ממשיך את השקיעה המוסרית שהודגמה בסוף הסרט הראשון ולאורך הסרט השני. הסוף המר עומד בניגוד מושלם לתצוגת המשחק חדורת המטרה של פאצ'ינו, כשמייקל מנסה לגאול את עצמו ולתקן את הנזק שעשה לקרוביו במרוץ נגד השעון.

לזכות הסרט עומדת גם התכתבות עם שני הסרטים הראשונים שלעיתים נוגעת בגאונות, בעיקר בסצנות הפתיחה והסיום. בזמן שסיקוונס הפתיחה של הסרט השני נפתח עם אירוע התרמה שבעזרתו מייקל קונה את המעמד שלו, הסרט השלישי נפתח בסצנת התרמה גם הוא, אבל הפעם בקנה מידה גלובלי. ובלי להיכנס לספוילרים, גם הסיום מראה את ההתפתחות של מייקל מאז הסרטים הקודמים.

אז כן, "הסנדק 3" הוא עדיין לא יצירת מופת בשום גרסא, לא כחלק שלישי ולא כקודה. אבל חוץ מפאצ'ינו בתפקידו האיקוני ביותר,  החלק השלישי בסאגת "הסנדק" הוא עדיין סרט מוקפד ויזואלית, ערוך נהדר (בעיקר בגרסא החדשה), מעניין וגם מרגש מדי פעם. והכי חשוב – גם בסרט הפחות מוצלח שלו "הסנדק" עדיין טוב יותר מרוב סרטי המאפיה שנעשו עד היום. אם יש לכם זכרונות רעים מהסרט השלישי אני ממליץ בחום לתת לו הזדמנות נוספת, ואם טרם צפיתם בו – עכשיו זאת ההזדמנות הטובה ביותר.