בשנים האחרונות רידלי סקוט יוצר בקצב של סרט תקופתי, גדול, ומושקע לשנה. כולם זכו למידה שונה של הצלחה – "נפוליאון" זכה ל-3 מועמדויות לאוסקר ו-220 מיליון דולר, "בית גוצ'י" היה מועמד לאיפור והרוויח 153 מיליון דולר, ו"הדו קרב האחרון", הטוב מהשלושה, היה מועמד לסתום את הפה שלך והרוויח שלושה אגוזים משני הסנאים שהלכו לראות אותו. הסרטים האלה עוזרים להבהיר מהי המורשת הקולנועית של סקוט: במאי עם עין נפלאה לתפאורה, שתלוי לחלוטין בתסריט שאיתו הוא עובד. התוצאה יכולה להיות "הנוסע השמיני" ויכולה להיות "הנוסע השמיני: קובננט". שיתוף פעולה שלו עם ראסל קרואו יכול להניב "אמריקן גנגסטר" כיפי או "שנה טובה" סתמי להחריד. באמצע החידה שהיא רידלי סקוט עומד "גלדיאטור" – סרט שהתניע תת-ז'אנר בתחילת שנות האלפיים, הסרט היחיד של סקוט שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר (אם כי לא הביא לסקוט פסלון), סרט אקשן שטותי שעושה קולות של אפוס היסטורי רציני ולהיט קופתי שרוב הצופים החדשים שצופים בו יוצאים בתחושת "אה, בסדר כזה?".
"גלדיאטור II" ממשיך את הסיפור של "גלדיאטור", משום מה. עברו איזה 16 שנה מאז מאורעות הסרט ההוא, ורומא נשלטת על ידי זוג תאומים שלא כשירים לשלוט, רחוקים מלהיות פופולריים אצל ההמון ורחוקים מלהזכיר את הכריזמה או הסטייל או הטירוף המהנה של חואקין פיניקס בסרט הראשון. באותו זמן, עלם חמודות (פול מסקל) נופל בשבי בעודו מנסה להגן על מולדתו הנומידית מפלישה רומאית בהנהגתו של גנרל אמיץ ואהוב על ההמון (פדרו פסקל). אותו עלם נמכר לזירת הגלדיאטורים תחת אדון עם אינטרסים משלו (דנזל וושינגטון). גם לוסילה פה, והיא זוממת עם הגנרל פסקל – לו היא נשואה – להשיב את רומא לגדולתה, כי למרות שאתם מניחים שהדמות של הגנרל שהרג את אשתו של עלם החמודות תהיה הנבל בסיפור, היא בעצם לא.
התככים הפוליטיים המרובים הם בערך הדבר היחיד שבאמת אמין היסטורית ב"גלדיאטור II" שבו נראה שרידלי סקוט הבין שאם עבד לו ב"גלדיאטור" לעשות מה שבא לו בהיסטוריה, אז מה מונע ממנו לעשות איזה שטויות שבא לו בסרט ההמשך. אני מניח שכל אחד יוכל למצוא את נקודת השבירה שלו, אם תבחרו להתייחס לסרט ברצינות. מישהו אולי ישבר בחייל שרוכב על קרנף. מישהו אולי ישבר ברומאי שקורא עיתון בסבבה שלו. אני אישית התפלצתי סביב הרופא שכנראה חזר בזמן מהמאה ה-19, אחרת אין לי מושג איך הוא מודע לזיהומים, איך אנשים לא אומרים לו "על מה אתה מדבר", ומה לעזאזל קורה פה.
הדברים הקטנים האלה הם רמז לכך שסרט ההמשך הזה לא אמור להילקח ברצינות יתרה. וזה טוב, כי אם "גלדיאטור 2" היה נשפט ברצינות, הוא היה מקבל ציון נכשל. זה בדברים הבסיסיים ביותר כמו חוסר התחושה שיש חשיבות לכך שהדמות של פול מסקל היא גלדיאטור הפעם. בעוד שבסרט הקודם התסריט שם את מקסימוס באור הזרקור ואמר משהו על סלבריטאות, הפעם כל הסרט מתמקד בתככים פוליטיים של שחקנים שונים בזירה ומסקל הוא רק כלי בידם. הוא מוכשר מאוד בלהלחם וכל הכבוד לו, אבל עצם ההימצאות בזירת הגלדיאטורים לא טעון רגשית כמו בפעם הקודמת. במקום שכל קרב ירגיש כמו אתגר נוסף שגורם לכם לשבת בקצה המושב מדאגה, הפעם יש תחושה נינוחה יותר של מגן עלילה לגיבור שלנו, כי הסיפור שלו הוא בכלל אחר לחלוטין.
מסקל, לכל הפחות, מוכיח שגם עם דמות מבולבלת שכזאת הוא מצליח לשאת סרט אקשן על כתפיו. לא באופן נהדר, ואף אחד לא יחשוב על לתת לו אוסקר, אבל הוא לא עושה מעצמו בדיחה, וזה גם הישג. פסקל קצת יותר חמוד ממנו, אבל מקבל תפקיד רציני וחמור סבר שבעיקר נותן לו לעשות עיניים של "הו, רומא מה נהיה ממך" כשהוא מסתכל על צמד הקיסרים שבודקים מה כל ארבעת השטיקים שחואקין פיניקס לא עשה בסרט הקודם.
היחיד שבאמת מצליח להתעלות על החומר שניתן לו הוא דנזל וושינגטון – מעין איד אפל של רומא בדמות אדם שזומם כל מיני מזימות אבל גם סתם נהנה לעשות שטויות, לאכול אוכל טוב ולצחוק עם חברים בעלי כוח.
והוא לא רק נהדר, אלא גם משכנע בטענה שלו: רומא היא מקום רע, מושחת, וכל אשליות לגבי שלטון נאור שייתן חירות אמיתית לתושביו הן זריית חול בעיניים – ואפשר לראות את זה מהקהל צמא הדם שלא אכפת לו משום דבר חוץ מדם. הוא כל כך משכנע, שכאשר דמויות אחרות, לכאורה הגיבורים, מנסות להסביר לו שהוא טועה, הן פשוט לא מצליחות, וגורמות לכל הטענות שלהן להרגיש שטחיות או טיפשיות, ובשלב כלשהו, גורמות לסרט כולו להרגיש לא אמין. הסרט מדבר על אזרחי רומא שרוצים דברים טובים והגונים, אבל אף פעם לא מראה אותם ככאלה.
בעיות העומק של הסרט לא נעצרות כאן – הבעיות בתסריט באמת רבות – אלא שכאמור, סקוט לא כאן בשביל תסריט. הוא כאן בשביל חגיגה טיפשית של אלימות וקרבות, ותככים פוליטיים מתוככים, ובחיי, זה כיף.
וכן "זה כיף" נשמע כמו כתב הגנה די מצומצם לעומת כל התלונות קודם, אבל כמו אותו נאום של קפטן אמריקה (או שרון קרטר, אם אנחנו מדברים על הסרטים) – הכיף הזה הוא כמו עץ ששותל את עצמו ואומר לכל ההיגיון ואומר "לא, אתה תזוז". ואם המטאפורה הזאת לא הגיונית ומקושקשת ואין לכם מושג מה אני אומר אבל אוקיי, זה קצת מגניב – אז ככה זה בדיוק הסרט. האם זה הגיוני שיש חייל על קרנף באמצע הזירה? לא. האם זה מגניב? כן. זה ההיגיון שמוביל את "גלדיאטור דאוס", ואותי הוא שבה. תוסיפו לקלחת את וושינגטון נהנה מתפקיד עסיסי, ולא צריך יותר מזה.
קשה לי לדעת אם "גלדיאטור 2" יהיה הלהיט ש"גלדיאטור" הקודם היה. הביקורות בחו"ל די מפרגנות והשנים האחרונות הראו צמא לסרטי המשך שכאלה. אישית, אני בעד. לסקוט מגיעה הצלחה עצומה פעם בכמה שנים, ואפילו שזה לא עם סרט אשכרה מוצלח (עוד לא מאוחר להצטרף אליי ואל הסנאים ולראות את "הדו קרב האחרון"), זה עדיין מספיק מהנה – גם אם זה קשקוש מוחלט.
וואו כמה שהדו קרב האחרון היה טוב
לא מספיק סנאים מודעים לזה.
כמו כן "במאי עם עין נפלאה לתפאורה, שתלוי לחלוטין בתסריט שאיתו הוא עובד" זה מדוייק כל כך
לזכות הסנאים, הם לא מודעים לרוב הסרטים
(ל"ת)
תכלס
פתאום גרמת לי לחשוב מהו מספר "מספיק" של סנאים, איך לתכנן סרט שיעניין אותם, ואיך העולם ישתנה בעקבות כך.
הוא מדבר על הסרט
האחד שקרוי "הדו קרב האחרון" – לא על סצנת הקרב האחרונה בסרט.
זה קורה לי יותר מדי באתר שמגיבים לא שמים את הגרשיים
ואז אני קורא את זה כחלק מהמשפט ולא כשם של סרט ואז נדרשות קריאות חוזרות (לפעמים זה יוצר משפטים נורא מצחיקים).
אבל כן, "הדו קרב האחרון" מצוין. הדו קרב האחרון ב-"גלדיאטור 2" פחות.
גלדיאטור המקורי הוא לא מטופש והוא לא "בסדר כזה"
הוא חתיכת דרמה תקופתית אלגנטית ומהנה בטירוף, מרגשת ולא מתאימה לעיניים ציניות. "בן חור" של דור שנות האלפיים. לא יודע מאיפה קבעת את הדעה המוזרה הזאת, לסרט יש עדיין ציונים מאוד גבוהים ברחבי האינטרנט, גם בהשוואה לאפוסים היסטוריים מצליחים מאוד כמוהו של תקופתו ("טיטניק" למשל).
נו באמת הוא סרט כיפי ומהנה אבל ממש לא דרמה תקופתית אלגנטית.
עזבי תחוסר דיוק ההיסטורי, העלילה בכללי מקושקשת ולא הגיונית והדמויות מגוחכות.
אבל ראסל קרואו חתיך (בניגוד לפול מסקל שנראה קצת כמו צנונית חיוורת ולא טרייה)
לגמרי קלאסיקה.
(ל"ת)
במיוחד הפסקול
האנס זימר במיטבו.
מה כבר יכול להתעלות על נעימת הנושא הקלאסית של הסרט, שהיא בכנות אחת מנעימות הנושא הטובות ביותר ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי ובוודאי אחת האפיות שבהם?
אחת הנעימות הטובות ביותר של האנס זימר, שהוא בתורו אחד המלחינים הגדולים של ימינו.
אם היה פרס אוסקר לנעימת נושא הטובה ביותר (בנפרד מפרס האוסקר לפסקול), אז גלדיאטור בוודאות היה זוכה באותה שנה.
סקר 'הנעימה האייקונית האהובה ביותר' נשמע כמו רעיון כיפי.
(ל"ת)
מה שנקרא, ג'ון וויליאמס נגד עצמו?
(ל"ת)
מסכים שוויליאמס עשוי לככב בסקר כזה בכמה וכמה משבצות
אבל לא חושב שלא תהיה לו תחרות כלשהי.
קח לדוגמא את נעימת הנושא של הטוב הרע והמכוער, היא בהחלט יכולה לתת פייט לנעימות הקלאסיות של וויליאמס.
לא חסר לויליאמס תחרות (למרות שגם סקר שכולו ויליאמס עדיין יכול להיות נחמד)
בלי לחשוב יותר מדי עולים לי 'שודדי הקריביים', 'שר הטבעות', 'טיטאניק', 'ג'יימס בונד', 'הסנדק', 'זורבה הייווני', 'הפנתר הורוד', 'התחלה', 'רוקי', 'שליחות קטלנית' ועוד.
ואם יורדים מדרגה אחת בפופלאריות אז גם את 'בחזרה לעתיד', 'פורסט גאמפ', 'למעלה', 'מלך האריות', 'באטמן' של נולאן ואני עכשיו מתחיל לחשוב שלויליאמס אין סיכוי באמת לנצח גם אם יככב בין משתתפי הסקר.
אם זה מעניין כסקר או לא אני לא יודע אבל ממילא החלק המעניין עבורי בסקרים זה התגובות והדיונים ופה נראלי שכן יכול להיות מעניין.
הדרך היחידה שבה זה יהיה מעניין זה אם יהיה טורניר של נעימות נושא.
(ל"ת)
הקטע הזה של סקוט כ"במאי שתלוי באיכות התסריט" ממש מוזר בעיני
הרי זה לא שהוא להשכיר של אולפנים, או שהסרטים שלו פונים לקהל צעיר או כזה שמצפה למשהו מחופף. הוא אחד מהבמאים היחידים בהוליווד שמקבל תקציבים משמעותיים לסרטים מקוריים (או לפחות לפרנצ'ייזים שהוא יוזם), ואמור להיות מסוגל לבחור את הפרוייקטים שלו (או לפחות להשפיע על איכותם כבר בשלב התסריט). וההבדל המשמעותי ביותר בינו לבין עמיתיו למעמד הזה (נניח סקורסזה/נולאן/ספילברג/ווילנב) הוא רק היכולת שלו לסנן ולדרוש תסריטים ראויים. אני באמת מתקשה להבין מדוע זה קשה כל כך.
הרושם שלי הוא שפשוט לא אכפת לו. ויש פה שני גורמים:
א. לא באמת אכפת לו לתפקד כבמאי שכיר מדי פעם, אבל בפירוש יש סרטים שהם יותר סרטי תשוקה בשבילו מאחרים.
ב. כמישהו שהתחיל מתחום האנימציה והסטוריבורדינג, וזאת גם ההכשרה שלו, הוא תמיד שם דגש על הצד הויזואלי שכמעט תמיד ללא רבב בסרטים שלו… בזמן שהוא פשוט לא מבין את כל עקרונות הסטוריטלינג.
יש הבדל בין לכתוב תסריט טוב (שזה באמת אולי משהו שסקוט לא מצטיין בו)
לבין לזהות תסריט טוב – או אפילו, לזהות תסריטאי טוב. דייויד סקארפה שכתב את התסריט הזה לא כתב תסריטים שנחשבים לטובים – עם או בלי סקוט. לעומת זאת, ב"דו קרב האחרון" משתתפים שני תסריטאים/כוכבים זוכי אוסקר ועוד תסריטאית שזכתה בהמון פרסים – פלא שהתוצאה מהבחינה הזו טובה בהרבה? כל כך קשה לסקוט להתעקש על תסריטאים ברמה הזו.
הרבה יותר טוב מהראשון
יותר אקשן, יותר אינטריגות פוליטיות ויותר שרירים. מה רע? רידלי יודע להביא אותה בבידור קהל ההמונים, בדיוק כמו קיסר רומאי.
קוני נילסן הקלף הסודי של הסרט
היא היחידה שחזרה מהסרט הנקורי והיא מצליחה לטעון כל סצנה שלו בכל כך הרבה משמעות, היסטוריה, רגש ודרמה. היא לגמרי הלב הפועם של גלדיאטור 2 . הכימיה בינה לבין מסקל מחשמלת
לא היחידה, גם דרק ג'קובי חזר.
(ל"ת)
נכון הוא היה הסנטור.
לצערי היה לו תפקיד יותר מרכזי בסרט הראשון. לעומת זאת התפקיד של לוסילה רק גדל ונראה כי היא הסרט הנוכחי סובב סביבה.
אכן קשקוש מוחלט
אין לי מקום מיוחד בלב ל"גלדיאטור" הראשון, וכפי שנכתב הוא זכור לי כ"בסדר כזה". הסרט השני אפילו לא ראוי לציון הזה. האקשן עשוי רע ו \ או קצר מדי (עד שנכנסתי לסצינת הקרב הימי היא הסתיימה), לעומת זאת הסרט עצמו ארוך הרבה יותר מדי, אף תצוגת משחק לא משאירה רושם פרט לדנזל ואלוהים אדירים, ראיתי קופים ממוחשבים יותר ריאליסטיים במשחקי פלייסטיישן. וכמו שטענו למעלה, הקרב הסופי כמעט מעליב בעליבותו.
אז כן, סרט סתמי מאוד וכנראה שכבר לא אזכור אותו בעוד שבוע. אם לענות לשאלתו של ראסל קרואו מהסרט הראשון: לא, אני ממש לא מבודר.