בשנים האחרונות רידלי סקוט יוצר בקצב של סרט תקופתי, גדול, ומושקע לשנה. כולם זכו למידה שונה של הצלחה – "נפוליאון" זכה ל-3 מועמדויות לאוסקר ו-220 מיליון דולר, "בית גוצ'י" היה מועמד לאיפור והרוויח 153 מיליון דולר, ו"הדו קרב האחרון", הטוב מהשלושה, היה מועמד לסתום את הפה שלך והרוויח שלושה אגוזים משני הסנאים שהלכו לראות אותו. הסרטים האלה עוזרים להבהיר מהי המורשת הקולנועית של סקוט: במאי עם עין נפלאה לתפאורה, שתלוי לחלוטין בתסריט שאיתו הוא עובד. התוצאה יכולה להיות "הנוסע השמיני" ויכולה להיות "הנוסע השמיני: קובננט". שיתוף פעולה שלו עם ראסל קרואו יכול להניב "אמריקן גנגסטר" כיפי או "שנה טובה" סתמי להחריד. באמצע החידה שהיא רידלי סקוט עומד "גלדיאטור" – סרט שהתניע תת-ז'אנר בתחילת שנות האלפיים, הסרט היחיד של סקוט שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר (אם כי לא הביא לסקוט פסלון), סרט אקשן שטותי שעושה קולות של אפוס היסטורי רציני ולהיט קופתי שרוב הצופים החדשים שצופים בו יוצאים בתחושת "אה, בסדר כזה?".
"גלדיאטור II" ממשיך את הסיפור של "גלדיאטור", משום מה. עברו איזה 16 שנה מאז מאורעות הסרט ההוא, ורומא נשלטת על ידי זוג תאומים שלא כשירים לשלוט, רחוקים מלהיות פופולריים אצל ההמון ורחוקים מלהזכיר את הכריזמה או הסטייל או הטירוף המהנה של חואקין פיניקס בסרט הראשון. באותו זמן, עלם חמודות (פול מסקל) נופל בשבי בעודו מנסה להגן על מולדתו הנומידית מפלישה רומאית בהנהגתו של גנרל אמיץ ואהוב על ההמון (פדרו פסקל). אותו עלם נמכר לזירת הגלדיאטורים תחת אדון עם אינטרסים משלו (דנזל וושינגטון). גם לוסילה פה, והיא זוממת עם הגנרל פסקל – לו היא נשואה – להשיב את רומא לגדולתה, כי למרות שאתם מניחים שהדמות של הגנרל שהרג את אשתו של עלם החמודות תהיה הנבל בסיפור, היא בעצם לא.
התככים הפוליטיים המרובים הם בערך הדבר היחיד שבאמת אמין היסטורית ב"גלדיאטור II" שבו נראה שרידלי סקוט הבין שאם עבד לו ב"גלדיאטור" לעשות מה שבא לו בהיסטוריה, אז מה מונע ממנו לעשות איזה שטויות שבא לו בסרט ההמשך. אני מניח שכל אחד יוכל למצוא את נקודת השבירה שלו, אם תבחרו להתייחס לסרט ברצינות. מישהו אולי ישבר בחייל שרוכב על קרנף. מישהו אולי ישבר ברומאי שקורא עיתון בסבבה שלו. אני אישית התפלצתי סביב הרופא שכנראה חזר בזמן מהמאה ה-19, אחרת אין לי מושג איך הוא מודע לזיהומים, איך אנשים לא אומרים לו "על מה אתה מדבר", ומה לעזאזל קורה פה.
הדברים הקטנים האלה הם רמז לכך שסרט ההמשך הזה לא אמור להילקח ברצינות יתרה. וזה טוב, כי אם "גלדיאטור 2" היה נשפט ברצינות, הוא היה מקבל ציון נכשל. זה בדברים הבסיסיים ביותר כמו חוסר התחושה שיש חשיבות לכך שהדמות של פול מסקל היא גלדיאטור הפעם. בעוד שבסרט הקודם התסריט שם את מקסימוס באור הזרקור ואמר משהו על סלבריטאות, הפעם כל הסרט מתמקד בתככים פוליטיים של שחקנים שונים בזירה ומסקל הוא רק כלי בידם. הוא מוכשר מאוד בלהלחם וכל הכבוד לו, אבל עצם ההימצאות בזירת הגלדיאטורים לא טעון רגשית כמו בפעם הקודמת. במקום שכל קרב ירגיש כמו אתגר נוסף שגורם לכם לשבת בקצה המושב מדאגה, הפעם יש תחושה נינוחה יותר של מגן עלילה לגיבור שלנו, כי הסיפור שלו הוא בכלל אחר לחלוטין.
מסקל, לכל הפחות, מוכיח שגם עם דמות מבולבלת שכזאת הוא מצליח לשאת סרט אקשן על כתפיו. לא באופן נהדר, ואף אחד לא יחשוב על לתת לו אוסקר, אבל הוא לא עושה מעצמו בדיחה, וזה גם הישג. פסקל קצת יותר חמוד ממנו, אבל מקבל תפקיד רציני וחמור סבר שבעיקר נותן לו לעשות עיניים של "הו, רומא מה נהיה ממך" כשהוא מסתכל על צמד הקיסרים שבודקים מה כל ארבעת השטיקים שחואקין פיניקס לא עשה בסרט הקודם.
היחיד שבאמת מצליח להתעלות על החומר שניתן לו הוא דנזל וושינגטון – מעין איד אפל של רומא בדמות אדם שזומם כל מיני מזימות אבל גם סתם נהנה לעשות שטויות, לאכול אוכל טוב ולצחוק עם חברים בעלי כוח.
והוא לא רק נהדר, אלא גם משכנע בטענה שלו: רומא היא מקום רע, מושחת, וכל אשליות לגבי שלטון נאור שייתן חירות אמיתית לתושביו הן זריית חול בעיניים – ואפשר לראות את זה מהקהל צמא הדם שלא אכפת לו משום דבר חוץ מדם. הוא כל כך משכנע, שכאשר דמויות אחרות, לכאורה הגיבורים, מנסות להסביר לו שהוא טועה, הן פשוט לא מצליחות, וגורמות לכל הטענות שלהן להרגיש שטחיות או טיפשיות, ובשלב כלשהו, גורמות לסרט כולו להרגיש לא אמין. הסרט מדבר על אזרחי רומא שרוצים דברים טובים והגונים, אבל אף פעם לא מראה אותם ככאלה.
בעיות העומק של הסרט לא נעצרות כאן – הבעיות בתסריט באמת רבות – אלא שכאמור, סקוט לא כאן בשביל תסריט. הוא כאן בשביל חגיגה טיפשית של אלימות וקרבות, ותככים פוליטיים מתוככים, ובחיי, זה כיף.
וכן "זה כיף" נשמע כמו כתב הגנה די מצומצם לעומת כל התלונות קודם, אבל כמו אותו נאום של קפטן אמריקה (או שרון קרטר, אם אנחנו מדברים על הסרטים) – הכיף הזה הוא כמו עץ ששותל את עצמו ואומר לכל ההיגיון ואומר "לא, אתה תזוז". ואם המטאפורה הזאת לא הגיונית ומקושקשת ואין לכם מושג מה אני אומר אבל אוקיי, זה קצת מגניב – אז ככה זה בדיוק הסרט. האם זה הגיוני שיש חייל על קרנף באמצע הזירה? לא. האם זה מגניב? כן. זה ההיגיון שמוביל את "גלדיאטור דאוס", ואותי הוא שבה. תוסיפו לקלחת את וושינגטון נהנה מתפקיד עסיסי, ולא צריך יותר מזה.
קשה לי לדעת אם "גלדיאטור 2" יהיה הלהיט ש"גלדיאטור" הקודם היה. הביקורות בחו"ל די מפרגנות והשנים האחרונות הראו צמא לסרטי המשך שכאלה. אישית, אני בעד. לסקוט מגיעה הצלחה עצומה פעם בכמה שנים, ואפילו שזה לא עם סרט אשכרה מוצלח (עוד לא מאוחר להצטרף אליי ואל הסנאים ולראות את "הדו קרב האחרון"), זה עדיין מספיק מהנה – גם אם זה קשקוש מוחלט.
וואו כמה שהדו קרב האחרון היה טוב
לא מספיק סנאים מודעים לזה.
כמו כן "במאי עם עין נפלאה לתפאורה, שתלוי לחלוטין בתסריט שאיתו הוא עובד" זה מדוייק כל כך
לזכות הסנאים, הם לא מודעים לרוב הסרטים
(ל"ת)