"המעניק" הוא לא חיקוי של "מפוצלים", ולא ספין-אוף של "משחקי הרעב", ואפילו לא קשור ל"גוף מארח", עד כמה שזה ממש, אבל ממש נראה ככה. הוא היה שם הרבה קודם. הספר יצא עוד ב-1993, הרבה לפני שדיסטופיות על חברות עתידניות מדכאות שבמרכזן צעיר/ה שהולכים להציל את העולם הפכו, איכשהו, לשיא האופנה. אבל מה לעשות, גירסת הסרט של "המעניק" מגיעה לקולנוע רק עכשיו, בתוך המפולת הדיסטופית הזאת, ועם דמיון מפליא ממש ל"מפוצלים". אז מה הפלא שהוא נראה כמו חיקוי? כמו עוד-סרט-כזה, זה-מה-שפופולרי-אצל-בני-הנוער-אז-נעשה-עוד-אחד? כמו גירסה גנרית לגמרי של אותה נוסחה שממילא כבר נמאסה?
גם הפעם אנחנו בעתיד. הרבה אחרי קטסטרופה גלובלית כלשהי. גם הפעם האנושות שרדה, בתוך קהילות קטנות ומגודרות, אבל תוך ציות לכללים נוקשים. כל נער שמגיע לגיל 18 עובר טקס שבו יוכרז מה יהיה תפקידו למשך שארית חייו (צופי "מפוצלים" סובלים עכשיו מדז'ה-וו עצבני). וגם הפעם גיבורנו, הפעם בן בשם ג'ונאס, מגלה שהוא יוצא דופן, לא מתאים לאף אחד מהתפקידים הרגילים.
במקרה הזה, הוטל על ג'ונאס להיות "מקבל הזכרון" – האדם היחיד שתפקידו הוא לזכור את העולם כפי שהיה פעם, לפני שהפך לעולם החדש והסטרילי הזה. הוא פוגש את שומר הזכרון הקודם – ג'ף ברידג'ס! The Dude! מה הוא עושה בסרט כזה? – ומקבל ממנו, טלפתית, רגעים מהעולם האכזרי, היפה והצבעוני שהיה פעם, העולם שלנו. וכשהוא מגלה מה היה פעם, הוא מגלה את כל הדברים שחסרים בעולם שבו גדל.
צבע, למשל. העולם שבו חי ג'ונאס הוא עולם שחור-לבן, וכך מוקרן כל החלק הראשון של הסרט; הזכרונות מהעולם של פעם מכניסים אליו מעט צבע (מה שמוסיף את "פלזנטוויל" לרשימת הסרטים שהסרט מזכיר באופן חשוד). זו אינה רק בחירה סגנונית של יוצרי הסרט: מובהר לנו שתושבי העולם החדש באמת לא רואים צבעים. למה? ההסבר שהסרט מציע הוא "כדי שכולנו נהיה אותו הדבר". המממ…. צר לי, אבל לא. נכון בהחלט שלבני אדם יש נטיה לסווג, למיין ולהפלות אנשים אחרים על פי צבעים – צבע העור, בעיקר – אבל צבע העור הוא, איך לומר, בעיקר עניין של כהות, לא של גוון. ובין אנשים כהים לאנשים בהירים אפשר להבחין גם בשחור-לבן. אז בשביל מה היינו צריכים לוותר על הצבע, שוב?
וזוהי רק דוגמה אחת למה שקורה בסרט שוב ושוב: הוא מציג רעיונות שהיו עשויים להיות מעניינים, אבל מטפל בהם באופן כל כך פשטני וגס שהם מאבדים כל הגיון. ייתכן בהחלט שהבעיה התרחשה במעבר מהספר (שנחשב לסוג של קלאסיקה) אל הסרט. העולם של הסרט אמנם לא נראה כבר מהשניה הראשונה כאידיוטי מכל בחינה – כמו ב"מפוצלים" – אבל ככל שאנחנו לומדים עליו יותר אנחנו מגלים שהוא לא באמת הרבה יותר אמין. גם כאן מבקשים מאיתנו לקבל חברה שלמה של אנשים שמתנהגים בניגוד לכל טבע אנושי.
ואם החברה אינה אמינה, ההחלטות שמקבלים גיבורי הסרט מוזרות עוד יותר. לא בכוונה, הסרט מצא את הדרך לדחוף כל סצינה מופרכת-אך-מגניבה סטנדרטית אל מעבר לגבול המגוחך: להוסיף לה תינוק. נכון בסרטי אקשן לפעמים רואים את הגיבור קופץ מגובה של עשרות מטרים אל תוך מים גועשים, ואז יוצא מהמים רטוב אך בריא ושלם וסבבה? ונכון ברור לכם שזה מטופש, שבחיים זה לא היה עובד, אבל זה בסך הכל סרט, אז עזבו? אז דמיינו את אותו הדבר, אותה קפיצה אדירה לתוך מים גועשים, רק שהגיבור מחזיק ביד תינוק. לפחות לגבי, זה הרגע שבו זה מפסיק להיות טפשי וחביב, והופך לאידיוטי, מטורף, מה לכל הרוחות חשבתם?!? והמדהים באמת הוא שזה לא הדבר הכי מופרך, מסוכן ומטופש שנעשה בסרט הזה עם תינוק. נשבע לכם שזה לא.
עוד דמיון ל"מפוצלים": גם כאן מופיעה שחקנית זוכת אוסקר וסופר-מכובדת שבטח היו לה דברים יותר טובים לעשות, בתפקיד הביג-בוס של הקהילה. הפעם מדובר במריל סטריפ, ומדובר במקרה נדיר של סרט שסטריפ לא תקבל עליו מועמדות לאוסקר. גם ג'ף ברידג'ס, כמה שנחמד לראות אותו, לא באמת עושה פה תפקיד שהיה שווה לגרור את ג'ף ברידג'ס בשבילו. ברנטון תווייטס, הצעיר שמגלם את ג'ונאס גיבור הסרט, נראה טוב, ויש לו חיוך רחב וקצת טפשי, ומקומו הנכון הוא בלהקת בנים.
יותר מכל, אני לא מצליח להבין על מה הסרט הזה מדבר וממה הוא מזהיר. דיסטופיות, כשהן טובות, הן אזהרה: "אם זה ימשיך ככה, אז…". הן לוקחות משהו קיים ומוכר בעולם של היום, ומושכות אותו עד קצה גבול האפשר. "1984" לא מתאר שום מקום שקיים במציאות, אבל הוא מקצין דברים שלמרבה הצער קיימים בהחלט. "משחקי הרעב", המצליח בדור הנוכחי של עתידנות קודרת לנוער, הוא אולי לא יצירת מופת של מדע בדיוני, אבל בהחלט יש בו רעיונות רלוונטיים: פערים חברתיים בלתי נתפסים? שימוש ב"ריאליטי" כדי להסיח את דעתו של הציבור מהעניינים החשובים באמת? תפתחו את החלון ותראו את כל זה ממש פה בחוץ. אבל על איזו תופעה אקטואלית, בדיוק, מבוסס "המעניק" (וגם "אקוויליבריום" ו"גוף מארח", שהשתמשו ברעיון זהה)? מי בעולם של היום מנסה שיטתית להדחיק רגשות אנושיים? למה אנחנו צריכים לראות את החברה העתידנית הכל כך לא קשורה לכלום הזאת רק כדי להגיע למסקנה שההווה בעצם טוב יותר? איזה מסר אנחנו אמורים לקחת מהסרט – שאהבה זה טוב? אני לא זוכר שמישהו טען אחרת. בוודאי שלא אני. רק על הטענות של הסרט לגבי ספורט אקסטרימי בהשתתפות תינוקות יש לי כמה השגות.
פורסם במקור בוואלה
בקשר לג'ף ברידג'ס
הוא אחד מהמפיקים של הסרט, וכבר בשנות ה90 ניסה ללהק את אבא שלו לתפקיד שהוא בסוף מגלם, ככה שלא נראה לי שגררו אותו:)
המצחיק הוא שאם היו עושים את הסרט בשנות התשעים
הוא היה הרבה יותר טוב.
אותו הסרט בדיוק, עם כל החסרונות שלו, היה לפחות משהו מאוד מעניין בשנות התשעים, כי עדיין לא ראינו דבר בדיוק כזה. היום הוא גם מלא בבעיות וגם חסר כל ייחוד, מה שהופך אותו לחסר ערך.
גם אני חשבתי ישר על שיווי משקל!
כאילו, מהטריילר בשומרי הגלקסיה. לא ראיתי את הסרט הזה.
מה שכן, כשבשני טריילרים רצוף מופיע המשפט "הוא לא כמו כולם, הוא מיוחד", אתה יודע שבשני הסרטים האלה אין דבר אחד מיוחד. זה הופיע בטריילר למעניק, ובעוד אחד שאפילו לא טרחתי לזכור.
"אקוויליבריום" היה פחות או יותר בדיוק הסרט הזה
רק עם אקשן הרבה יותר טוב.
והוא גם היה לפני יותר מעשר שנים, זה לא מעט כשמדברים על מקוריות.
ברור שמריל סטריפ תקבל על זה אוסקר!
https://www.youtube.com/watch?v=1xL5WLS3m3M
שאלת תם
האם הספר מכסה את האירועים של הספר הראשון בלבד (the giver) או מגיע גם לספר השני?
בעקבות קריאת תיאור העלילה של הספר בויקיפדיה
אני מבין שהוא מכסה בדיוק את אירועי הספר הראשון (בשינויים מסוימים) ולא ממשיך מעבר לכך.
נשמע מאכזב
קראתי את הספר מספר פעמים (הוא לא ארוך מאד) והתיאורים של זכרונות המעניק היו מאד משמעותיים וחזקים. חבל שנשמע שהסרט התפקשש קצת, וגם בחרו להפיק אותו דווקא בתקופה שיש עוד אלף ואחת סרטים שכאלה.
מה שלדעתי מפריד אותו משאר ספרי הדיסטופיה הוא העובדה שבהתחלה הכל נראה באמת מושלם, ואין תחושה חזקה מאד שמשהו לא בסדר.
מצד שני קראתי אותו בפעם האחרונה לפני כמה שנים והוא היה מספרי הדיסטופיה הראשונים שקראתי. יכול להיות שהרושם שזכור לי לא כלכך מדוייק. אבל עדיין נשמע שלא הוציאו מהסרט הזה את מיטבו.
מה חשבת על אודיה רש?
יש עתיד?
אין מושג
היא היתה בסדר. לא מרשימה במיוחד, אבל התפקיד שלה הוא גרוע (רוב הזמן היא *אמורה* להיות חסרת רגשות), וקשה להאשים שחקנית אלמונית בכך שהיא לא מפגינה כישורים יוצאים מגדר הרגיל בסרט שבו אפילו מריל סטריפ לא הצליחה להרשים. יש מצב שהבמאי לא משהו.
מעניין לקרוא את דברי המבקר אורון שמיר לגבי המשחק של אודיה רש:
" רש, חיפאית במקור, היא הפלא האמיתי של הסרט. לא זאת בלבד שהיא נראית בדיוק כמו שמילה קוניס / אנג׳לינה ג׳ולי נראו בגילה (וכולנו יודעים איך זה המשיך), היא אף מוכיחה כשרון משחק ומנעד דרמטי ככל שנדרש ממנה, החל מדמות כבויה לחלוטין למלאת רגשות סותרים. היא עוברת חלק מהתהליכים שעובר הגיבור רק בזעיר אנפין, אבל אצלה אפשר ממש להרגיש אותם ולראות את אש המרד שהיא מסתירה בעיניה כשכולם סביבה לא חושדים בדבר."
אני רק דבר אחד
אין את הבלוק מידע על הסרט בצד.
לגבי הסרט… ראיתי את הטריילר שלו לפני "שומרי הגלקסיה", הקטע עם הצבעים נראה חביב, אבל הסרט נראה דיי מטופש.
תודה :)
(ל"ת)
תיקון קטן ושאר חפירות
-גילוי נאות: טרם ראיתי את הסרט, אך בהיותי דוברת אנגלית הוכרחתי לקרוא את הספר בכיתה ח' (ובאופן מפתיע די נהניתי ממנו), לכן התיקונים שאציע פה הם על סמך הספר, ואולי השתנו בעיבוד לסרט, מה שעשוי להיות מאוד מעצבן.
ראשית כל, החברים בקהילה של the giver מקבלים תפקיד בגיל 12 ולא 18 (בעיניי זה פרט חשוב, מאחר שזה הופך את ההחלטה לקצת יותר הזויה).
שנית, יכול להיות שהמעבר לסרט אכן הורס את הקטע של הצבעים – בגלל שזה כל כך ויזואלי, ובקריאה של הספר זה מתחיל ברמיזה מאוד לא ברורה (כי אי אפשר להסביר בכתב מה זה צבע) שקשה מאוד להבין ממנה מה הולך פה (תודה לאל על לינדה המורה שהסבירה לי הכל).
וסתם חוות דעת – מאוד נהניתי מהספר, ואני בספק אם הצליחו להעביר אותו למסך כמו שצריך (בגלל העניין שציינתי קודם ודברים אחרים – הספר הזה מאוד "ספרותי" ומילולי, המילים וכפלי המשמעויות שמופיעים בו הם מה שעושים אותו למה שהוא. יש בו מיתורין שפשוט אי אפשר להעביר באמצעי ויזואלי. הדבר היחיד שאולי ייתרם מהמעבר הוא תיאור הזכרונות). בכל אופן, אראה את הסרט ואשפוט סופית :)
בסרט שינו את זה מ-12 ל-18.
וזה לא תיקון קטן! יש הבדל גדול מאוד בין גיבורים שגילם 12 ל-18.
טוב, זה אכן מאוד מעצבן. באמת יש הבדל. המחשבה על להחליט בשביל מישהו מה הוא יעשה לשארית חייו בגיל 12 נותנת לך רמז על כל מה ששם את ה"דיס" בדיסוטופיה. בגיל 18, well, זה קצת כמו ללכת לקולג'.
המצחיק הוא שבספר אין אקשן בכלל (קצת, קצת קטע חצי מותח לקראת הסוף, וזהו) ומתקבל הרושם שהסרט החליט שכדי לעניין את הקהל הוא צריך להכניס יריות לסיפור. הסיפור, אגב, מאוד משעמם. קראתי את הספר הראשון ולא היה לי שום צורך להמשיך הלאה לשניים הבאים, וזה כמעט אף פעם לא קורה לי. ספר גרוע שהפך לסרט גרוע. נו טוב.
אגב, בנוגע לחלק האחרון בביקורת, שאומר שהסיפור לא עובד כדיסטופיה טובה כיוון שאין היגיון בלדכא לאנשים את הרגשות – אם זכור לי נכון, המסר בספר היה שאם כולם יהיו אותו הדבר ולא יהיו רגשות, אז גם לא יהיו מלחמות, ואז לא תהיה עוד מלחמת עולם. או משהו. לא זוכר, זה היה מזמן. בכל מקרה, כן אפשר להציג את זה כמסר רלוונטי – שלא כל מחיר שווה את זה כדי להמנע מקונפליקטים או אלימות. כמובן, זה שיש אלימות בסרט אולי מפריע קצת לרעיון הזה.
הרהורים:
אז בדיסוטופיה הזו כולם עיוורי צבעים כדי לא להפלות על בסיס צבע עור, אבל כל הדמויות החשובות הן אנשים לבנים, נכון?
מבחינה של הדחקת רגשות, אני כן חושבת שיש נטייה מסויימת בחברה שלנו לצפות מאנשים שידחיקו- לא את כל הרגשות אבל רגשות מסויימים.
אני נזכרת בסיפורו של הריסון ברג'רון. גם שם יש חברה שנוצרה במטרה שכל בני האדם יהיו כמה שיותר דומים על מנת למנוע מלחמה, ואולי זו רק הנוסטלגיה מדברת, אבל נדמה לי שהוא היה סרט טוב.
החברה שלנו מעריצה רגשות.
כל סרט מספר על כוחה של האהבה, ואם לא – אז על כוחה של הנקמה או הכעס או מנסה לגרום לנו לבכות או לפחד. פוליטיקאים שמנסים להשיג כל דבר מדברים על רגשות אחווה, רעות ואהבת המולדת או להיפך – מתמרנים אותנו באמצעות יצירת פחד. אפילו המשטרים הכי טוטאליטריים ומדכאים בעולם משתמשים ברגשות – אפילו בצפון קוריאה כולם אוהבים אהבת אמת את המנהיג ושונאים שנאת מוות את אמריקה המושחתת. אין, פשוט אין (ככל הידוע לי) חברה בעולם שמעלה על נס הימנעות מרגשות. אז על מה לכל הרוחות הסרטים האלה מדברים?
מהתיאור בוויקיפדיה, נראה שהספר הוא הצהרה על חשיבות האינדיבידואליזם, ועל מוראות החברה האחידה.
נראה כמו ספר עם ביקורת חברתית נוקבת על רוסיה של שנות העשרים (או קיבוצים). חבל שכתבו אותו באמריקה בשנות התשעים.
הוא תומך באידאל האמריקאי של אינדיבידואליזם, ולכן פופולרי. אין דבר שאנשים מעדיפים להקשיב לו מאשר דברים שהם כבר מסכימים איתם.
כמו שאמרתי,
לא כל הרגשות.
כן יש בחברה שלנו גישה של "אוח, תפסיק להתבכיין" כלפי אנשים עם דיכאון למשל.
או "בואו לא נהיה רגשניים מדי, עדיף להיות צינים"
(לא נכתב בציניות, למען הסר ספק). אלה דברים שקיימים בתרבות המערבית, ואולי זה הרעיון של הסרט. להתחבר לרגשות האמיתיים, לא להתכחש ודברים כאלה. זה לא כ"כ ממוקד, אבל זה אפשרי.
נראה לי.
אני לא חושבת שעיוורון הצבע בא ספציפית לפצות על
אפליה על בסיס צבע עור בספר, אמנם קראתי את הספר לפני הרבה זמן אבל מה שאני זוכרת שהוסבר הוא שזה מצמצם את אפשרויות הבחירה ולכן כולם שווים כי יש להם אותם בגדים (אותו צבע) אותם בתים, אותם רהיטים. הכל אחיד יותר ואין על מה לריב.
אני לא זוכרת שהיתה התייחסות לצבע עור.
אבל לא ראיתי את הסרט עדיין ואולי שם זה הוכנס בצורה יותר בולטת.
ממילא יש לכולם אותם בגדים, אותם רהיטים ואותו הכל.
(ל"ת)
אה, אז תגיד קיבוץ!
(ל"ת)
לדעתי,
נאמר בספר שהם גם מהונדסים לאחידות גנטית. המעניק מדבר בפירוש על כך שהשיער האדמוני של פיונה גורם לכאב ראש למהנדסים הגנטיים של הקהילה. הם גם לא בדיוק מדחיקים רגשות. בני משפחתו של ג'ונאס מדברים על הרגשות שלהם כל ערב ומההנחיות שג'ונאס מקבל מדובר במשהו מקובל בחברה.
גם נאמר שהם לוקחים משככי כאבים וכדורים שמדכאים את היצר המיני. אני קיבלתי את הרושם שרגשותיהם שלהם פשוט שטוחים וחסרי עומק למרות שהם, כנראה, יחשבו שהם כן. זה דווקא כיוון מתקבל על הדעת לחברה המזויפת והמלוקקת של האמריקנים בה מלמדים באמצעות קורסים מיוחדים איך לעצב אישיות לאנשים שרוצים להצליח בחברה.
החברה המזוייפת והמלוקקת של האמריקאים.
אתה יכול בבקשה להסביר את המשפט הזה?
בסדר,
כנראה שהושפעתי מ-"שקט" וטענתו שהחברה האמריקנית דוחפת לכיוון של אישיות מוחצנת, המעוצבת לפי סטנדרטים חברתיים בעיתיים (הספר מזכיר קורסים לעיצוב אישיות, לדוגמא). האמריקאים ידועים בכך שהם מאד הולכים לפי הספר אפילו במקומות שזה לא מתאים.
אחחח, אם רק היו מעבדים את From The New World
גם עתיד דיסוטופי שונה ממה שאנחנו רגילים אליו, גם ממשלה שרק נראית רעה אבל מתגלה שהם עושים דברים איומים רק כי אין להם ברירה אחרת וגם אחד המשולשים הרומנטים הכי פאקד אפ שנתקלתי בהם שגם הגיבורה הראשית וגם הגיבור הראשי מאוהבים באותו בחור ולא אחד בשנייה אבל מחויבים עקב הנסיבות להיות ביחד.
מה שלא מובן לי...
זה איך ג'ף ברידג'ס נראה כל-כך שונה מאיך שהוא נראה לפני 16 שנה ב"ביג לבובסקי", נגיד.
כאילו, אני מבין שיש את כל עניין ההזדקנות, אבל זה לא שהוא נראה ממש זקן, או פשוט נראה אחרת לגמרי. שונה כזה.
בקושי זיהיתי אותו בטריילר.
*סתם תהיה חסרת כל קשר לסרט*
חייב לציין (ללא קשר לתוכן מסיבת העיתונאים עצמה) שזה בול, אבל בול מה שחשבתי כשראיתי היום את ביבי בטלוויזיה.
דווקא אני יכול לראות את ה-Dude גם בג'ף ברידג'ס של "אומץ אמיתי", אבל אני מבין איך זה לראות אדם מבוגר יותר ב-20 שנה ולראות בנאדם *אחר*. לא זקן יותר, פשוט אחר.
האמת שאהבתי את רוב הסרט
החלקים בהם רואים כיצד תוכנתו בני האדם אל תוך החברה החדשה ("דייק בדבריך") היו די אמינים. גם החשיפה האישית אל העולם הישן הייתה בנויה טוב.
כמובן שהסוף היה מטופש לחלוטין, המסע ההזוי עם התינוק, הגדר הלא מובנת – הוא בעצם שבר אותה? ואיך פתאום היו להם רגשות אם הם מקבלים זריקות? ואיך יש אנשים מעבר לגדר הזאת, האנושות לא הושמדה?
ואני חושב שדווקא היה מסר בסרט, היופי שבגיוון, בניגוד להסתכלות שהגיוון מביא לקנאה, שנאה ומוות. וכן, שאי אפשר באמת ליצור אוטופיה של שוויון ויעילות, משום שזאת תצרוך הרבה רצח כמו שהיה בסרט וויתור על רגעים יפים בחיים (האהבה היא רק סמל בסרט לזה). קיטשי בטירוף, מסכים.
מעניין
הסרט הזה בעיקר גרם לי להיזכר בספר עולם חדש מופלא.. אולי בגלל התינוק…
והרעיון בסרט של להסתכל על הדברים היפים שיש באנושות העכשווית דווקא מצא חן בעיני, בדרך כלל מתרכזים רק במה שרע..
כל עוד הוא לא מזכיר את התינוק
בתור ארוחת צהרים, הוא כבר לא יקבל את פרס סצינת התינוק האקסטרימית (וגם האבסורדית עד כדי גיחוך) של השנה. ואני מקווה כמובן שהוא נמנע מזה.
ראיתי את הסרט
לדעתי, אני חושב שהמטרה היא להאיר את האספקטים החיוביים של החברה שלנו על ידי הצגת חברה הנעדרת אתם אותם אספקטים ועל ידי כך להאדיר אותם. הם שזרו את אותם אלמנטים מהסיפור בצורה שונה בסרט כמו שינוי הייעודים של חבריו של ג'ונאס. לגבי השינוי בגיל, לא נורא משמעותי. גם כך מתייחסים לבני 18 בחברתנו כילדים ועל אחת ואחת בארה"ב ששם אתה נחשב למבוגר רק בגיל 21. אהבתי את הסצנה בה האב מנתח את המושג "אהבה". אני גם לא מסכים שזה כזה מופרך – במזרח הרחוק המילה ל-"אהבה" הגיעה מהמערב ויצא לי להיתקל בספר שהרעיון הבסיסי היה גבר ואישה ביפן הימיביימית השרויים באהבה מבלי להבין את זה כי השפה שלהם אינה מכילה את המושג. זאהבתי גם את הסצנה בה פיונה מנסה להסביר מה זה אהבה. הזכיר לי כמה סצנות די מביכות שלי כשאני מנסה להגדיר את הרגשות שלי בשיחה עם אחרים. הסצנה בה המעניק חושף את ג'ונאס לקרב הייתה מאד חזקה – אני מופתע מכושר העמידות של ג'ונאס. הוא נראה כעל סף סיכוי לקבל עקה פוסט-טראומטית משלו בדומה למנטור שלו.
המעניק לדעתי
היי.. היום לראשונה התוודעתי לאתר הזה,האמת שהוא נחמד ממש.
לא קראתי את הספר המעניק אבל לפי הסרט יש תחושה של פספוס אדיר, הסרט נוגע בכאב וקושי אבל באופן מאוד ילדותי,היה לסרט פוטנציאל להתרומם יותר ולא להשאר בגדר סרט נוער,ולעסוק בהתמודדות עם הקשיים בחיים כי החיים הם לא קלים וזה יוצר ילדותיות ורדידות איומה בסרט,כי וואלה אהבה זה חזק,אבל גם מלחמה,ומוות ומחלות ועוד הרבה דברים..
הסרט היה צריך לעסוק יותר באיך העולם מתפקד אחרי החזרה לחיים הרגילים,ולא באיך הגיבור הופך אותו לכזה,כי סרטים כאלה יש כמו מים (לא כמו בכנרת בכל אופן)
ובנוגע למסר,המסר של סרטים מסגנון כזה הוא לטענתי כנגד הדת שמגבילה בנוגע לאהבה וקוראת כביכול לחד גווניות לטענתם,אומנם כיום במחוזותנו זה לא פקטיבי בגלל הפלורליזם והדמוקרטיה אך יש מקומות חשוכים כאלה גם בימינו כגון דאעש וכדומה, והסרטים מסוג זה יוצאים כנגדם.
תודה רבה לך,יש לך אחלה ביקורות
המפספס (כותב המאמר)
אם לספר קוראים "המעניק", כנראה שאתה צריך לקבל את התואר "המפספס".
אתה רואה סצנה שבה תינוק נופל לתוך נהר, והדבר שעובר לך בראש זה "כמה זה אידיוטי?"
מזל טוב, אתה – יחד עם מרבית הטוקבקיסטים שכתבו כאן, הצלחתם להוכיח בדיוק את מה שהסרט ניסה – שהסכנה היא האטימות, חוסר הרגשות…
"אה כן, אבל אנחנו רגישים ובחברה שעוסקת ברגשות כל הזמן" – אתם אומרים.
חרטא. אתם רואים תינוק שנופל לנהר ומה שעובר לכם בראש זה "אידיוטי"
כמו שנאמר בסרט (הסצנה הכי חזקה שם לדעתי) – "תחושות קיימות על פני השטח".
הסרט כל כך רלוונטי וחשוב, שמדבר על אובדן האנושיות במאה שלנו – אנחנו רואים אלימות בכל מקום בטלוויזיה – במקרה הטוב מחליפים ערוץ, במקרה הרע חושבים שזו סצנת אקשן מגניבה.
אנחנו רואים רומנטיקה, ומתמכרים לתחושת ה"רגש" שקופסת פלסטיק ומתכת נותנת לנו.
אתה רואה בסצנת ריאליטי גיבורים בוכים מסבל, ובמקרה הכי גרוע מתעורר לך בראש "איזה מסכנה היא…" – וחצי דקה אחר כך אתה רואה את כוכבי הריאליטי האחרים צוהלים ושמחים.
ואתה משתתף בשמחתם.
הבחורה הפצועה לא נמצאת אצלך בראש בככל.
הטלוויזיה היא הסם המרכזי של המציאות שלנו.
ואם תסתכלו מסביב, תוכלו לראות סמים רבים נוספים.
אז לא, חברים. קקפוניית הרגשות המזוייפים שאופפים אותנו כל הזמן, שמנסים להכתיב לנו מה להרגיש – הם הסמים והחוקים והשקרים שיש בסרט.
ומי שלא רואה את זה, עדיין מתבונן בסרט הזה ורואה רק שחור לבן.
אולי כי גם הוא חי בסרט.
ראית את "רקוויאם לחלום"?
(ל"ת)
לא הבנתי.
מצד אחד אתה מבקר את הטלוויזיה על כך שהיא מכתיבה לצופים איך להרגיש. מצד שני מפריע לך שדורון לא התרשם מסצינה בדיונית עם תינוק – כלומר, שהוא לא נתן לסרט להכתיב לו איך להרגיש. מה בעצם ההבדל?