ביקורת: נערה הולכת // כל היום

"נערה הולכת// כל היום" הוא כנראה הסרט הכי חסר עלילה, התרחשויות ודיאלוגים שאני לא רק אגן עליו בלב שלם, אלא גם אציין באותה נשימה עם שלל סרטים שדווקא מלאים במאפיינים הנ"ל כאחד מהסרטים האהובים עליי. כי אמנם אין הרבה בסרט הזה, אבל מה שיש בו הוא לא רק מספיק, אלא גם מבריק: יש פה זאת אישה אחת שרוקדת את דרכה במעלה ובמורד ניו יורק. זהו.

אם זה נשמע לכם כמו חומר די עלוב לסרט, זה רק בגלל שני דברים: הראשון הוא שלא שמעתם את הפסקול שלצליליו היא רוקדת, והשני הוא שלא ראיתם אותה רוקדת.

נתחיל מהשני. רבות התלונות על מצב הקולנוע בימינו לעומת הקולנוע בעבר: הכל המשכים, אין זכיונות מקוריים, אין סופים לסרטים, הכל לונה פארק, וכו' וכו'. אני רוצה להוסיף לזה את התלונה הצנועה שלי: אף אחד בקולנוע כבר לא יודע לרקוד.

אנשים יודעים להזיז את גוף שלהם בצורה מסונכרנת עם המוזיקה – לא משימה קלה במיוחד, אני מודה, אבל ניתנת לביצוע, בטח כשמקצים לכם כמה שבועות של הכנות לכל תפקיד. אבל כל מחזות הזמר, באופן כמעט גורף, מקלים על השחקנים שלהם בנושא הזה – איפה הקפיצות, הדילוגים, התנודות שומטות הלסת? ובסדר, אני מבין את העובדה שמקלים על טובי שחקנינו: כלומר, מה, הם אמורים גם לשיר, גם לרקוד וגם לשחק? כמה כבר אפשר לדרוש מהשחקנים מבלי שיקרסו?

וכן, בסדר, אני מעדיף שהשחקנים לא יתמוטטו מרוב עומס מאשר לראות כמה סצנות ריקוד מאוד מרשימות במחזות זמר (ובהערת אגב: אני יודע שאת מה שאני מחפש כנראה אפשר למצוא בסרטי "סטפ אפ" וברייקדאנס אחרים, אבל אני גם הייתי שמח לראות קטעי ריקוד מבריקים בסרטים שנראים טוב, אם זה אפשרי) אבל איפה נפנופי השמלות של אמה סטון וחברותיה ב"לה לה לנד" ואיפה הקפיצות של ה"כרישים" מ"סיפור הפרברים".

ובכן, הנה הן. או יותר נכון – הנה אמנות הריקוד שכל כך הרגשתי שהיא נעלמה. כי למשך שעה ורבע, כל מה שדאי אומייה עושה הוא לרקוד בסצנה שומטת לסתות אחת אחרי השנייה: על אופנוע (יותר מרשים מכל מה שקורה ב"ג'ון וויק" ו"הפשיטה"), על סירה, ברחוב, עם קהל של אנשים, לבדה – פשוט לרקוד ולרקוד ולקפוץ ולנוע ולנוד כאילו שד השתלט עליה והשד הזה חייב להראות לכולנו איזה רקדן מדהים הוא. והוא ממש מדהים.

וכן, למרות שזה די מטומטם להגיד את זה על שחקנית שלא אומרת שום מילה בזמן ההופעה שלה ובעיקר רוקדת ומפזזת: זאת הופעה ממש טובה. הבחירה של מגזין אינדיוייר בהופעה שלה כאחת מ-50 ההופעות הטובות ביותר של העשור הקודם היא לא רק רצון להיות הכי היפסטרים שאפשר (למרות שזה בהחלט שיקול), אלא גם בגלל שדאי מטעינה את המסך באנרגיה וכריזמה ואפילו מצליחה ליצור דמות כלשהי, בלי לומר מילה.

החלק השני הוא הפסקול, שהוא פשוט האלבום "All Day" של היוצר Girl Talk (מכאן משחק המילים של שם הסרט) – אלבום שמורכב מכל השירים הטובים אי פעם, בערך. מדובר באלבום מאש-אפ, אבל התגית "אלבום מאש-אפ" ממעיטה בערכו: אם לרוב שיר מאש-אפ מצליח לשלב שיר או שניים או אפילו שישה לתוך יצירה אחת מגניבה, גירל טוק מכניס פחות או יותר את כולם: הרמונז, ELO, ג'יי זי, מיסי אליוט, פוגאזי, בק, סנופ דוג, ריהאנה, רנסיד, סיימון וגרפונקל, U2, הביסטי בויז, הרבי הנקוק, ואני עדיין לא הגעתי אפילו לשיר השלישי באלבום. טכנית אי אפשר לטעון שהוא מקורי, כי הוא סימפול של 372 שירים אחרים, אבל אולי כשמסמפלים 372 שירים אחרים כבר באמת יוצרים משהו אחר לחלוטין, מקורי ונהדר וכיף. בחירת השירים שהאלבום מפגיש אחד נגד השני ("Get Ur Freak On" נשמע, כך מסתבר, הרבה יותר טוב כשמאחורה מנגנים הרמונז) היא לא רק מקורית, אלא הכל חוץ מאקראית: זה כאילו מישהו עם ידע אנציקלופדי במוזיקה ידע בדיוק איזה שני שירים יתאימו שלעולם לא חשבתם שיילכו ביחד לא רק יילכו ביחד – אלא גם ירוצו למרחקים.

אבל עזבו דיבורים על אומנות הקולנוע והריקוד והפסקול והכל. הכל שטויות. לכו ותראו את הסרט (הוא חינמי. הזכרתי שהוא חינמי? כי הוא כן) עד לכזה… 8 דקות הראשונות. אם לא עפתם, בסדר. לא נורא. אבל אני מתערב שאחוז ניכר מכם יישאר לצפות כי זה פשוט כיף. עזבו אתכם ממילים ארוכות – בואו נרקוד.