ביקורת: מכסחי השדים: החיים שאחרי

"מכסחי השדים: החיים שאחרי" הוא סרט מכסחי השדים הטוב ביותר. או לכל הפחות, זה שאני הכי אוהב. זה פחות אומר משהו עליו ויותר על הזיכיון: "מכסחי השדים", עם הלוגו, והשיר, והחליפות, והפסאודו-מדע, תמיד היה רעיון ממש מגניב שלא ממש מימש את עצמו באף אחד מהסרטים. הראשון התעסק חצי מהזמן בקשיים להיות עצמאיים ובניסיונות של ביל מארי לשכב עם סיגורני וויבר, השני סבל מסינדרום המשך, והריבוט הנשי סבל מסינדרום קומדיות אפאטו שבו בחצי מהתסריט כתוב "אה, נאלתר משהו על הסט בזמן שאנחנו סתם מצלמים אנשים מדברים".

גם "החיים שאחרי" לא היה סרט שציפיתי לו, כי הנחתי שהוא יסבול מסינדרום הריבוטים של שנות העשרה: סרט שדוחף פאן סרוויס אחר פאן סרוויס במטרה "לרצות את המעריצים" וכל כך מפחד להיות משהו מקורי או מחדש משל עצמו שהוא פשוט עושה העתק-הדבק לסרט עליו הוא מבוסס – "עולם היורה", "אושן 8", "הכוח מתעורר": לאו דווקא סרטים לא כיפיים, אבל אחרי כמה וכמה כאלה, נראה לי שהבנתי את הקטע.

אבל "החיים שאחרי", לאורך רובו הגדול, עושה משהו נפלא: הוא משתמש ברעיונות הכלליים של הסרט המקורי (יש רוחות, כדאי שהן לא יסתובבו בחופשי) ויוצר על בסיסן סרט אחר לחלוטין: במקום עוד סיפור על קבוצת מדענים שמתאספת להקים עסק, סיפור על משפחה שמגיעה לעיירה קטנה באמצע שום מקום.

המשפחה לא לחלוטין תלושה ממסורת "החיים שאחרי": מדובר בבת של אגון ספנגלר מהסרטים המקוריים (הרולד ראמיס המנוח), קלי (קארי קון, "הנותרים", "נעלמת") שלאחר שנגמר לה כל הכסף, עוברת לבית המתפרק של אביה שמת לאחרונה, זאת לאחר שהוא בעצם נטש אותה למשך 40 שנה. היא לוקחת איתה את שני ילדיה: פיבי (מקנה גרייס) וטרבור (פין וולפהארד, שאין זיכיון שמשלב אימה וילדים שהוא לא הולך להיות בו, כך מסתבר).

עיקר החלק הראשון מתמקד במעבר לעיר באמצע שום מקום באוקלוהומה: טרבור מבואס כי הוא צריך לשנות את כל החיים שלו (אבל מוצא נחמה בלאקי, פלוס מינוס הבחורה הראשונה שהוא רואה בעיר הזאת), ואילו פיבי דווקא מגלה שבעיירה הקטנה יש מי שמעריך את הכשרונות המדעיים שלה (שמפצים על היעדר כשרונות חברתיים): חברהּ לבית ספר קיץ "פודקאסט" (כי לחשוב על שמות זה קשה) והמורה שלהם גרי גרוברסון (פול ראד). מפה לשם, ולא בלי קשר לקשר הגנטי של המשפחה לאגון ספנגלר, רוחות מתחילות להופיע, אנשים מנסים לתפוס אותן, שטויות, בלגנים, מרדפים, כיף.

וזה באמת כיף: הרעיון החכם בבסיס הסרט הוא שהסיפור של הרוחות לא מגיע כהרפתקה כלכלית ועסקית, אלא כמקום שדוחף ומשנה את הדמויות הראשיות שבתוכו – שבעקבות המסע להבין על מה עבד הסבא שלהם, מה הקטע של כל הרוחות האלו ועוד עניינים, מוצאות ומגלות דברים חדשים על עצמן (וזאת בעוד שהדמויות הראשיות ב"מכסחי השדים" נשארות די אותו דבר למשך שני סרטים). וכך כשהילדים נכשלים בתפיסת רוחות זה מבאס יותר מסתם "אוי לא יש רוח משתוללת", כי זה גם אומר שמשהו בהם עדיין לא בשל, ולכן כל כך רוצים לראות אותם מצליחים סוף סוף, כי זה אומר משהו לגביהם – על הביטחון שלהם, על האופי שלהם, ועליהם כדמויות באופן כללי.

יש לציין שלא כל הדמויות נולדו שוות בסרט הזה: בעוד שהצמד פיבי ופודקאסט מעולים גם ביחד וגם בנפרד, ופול ראד מאוד חביב כ"פול ראד, אבל בסרט של מכסחי שדים", העלילה של טרבור ולאקי לוקה בחסר (ולאקי בכלל הפסידה ב"מארבעה יוצא אחד" בכל הנוגע ללקבל אופי) וקארי קון מקבלת מעט מדי (אבל עושה איתו די הרבה). אבל אלה זוטות –  למשך שעה וחצי (בערך), "מכסחי השדים: החיים שאחרי" פשוט עובד לחלוטין: הוא מגניב, הוא מצחיק כשצריך, והוא בעיקר סרט הרפתקאות כיפי מאוד.

הבעיה מגיעה לקראת הסוף. שם נדמה שמישהו מהאולפנים התפרץ לאמצע הסרט ושינה אותו מיסודו, והפך אותו בדיוק לכל אותם דברים שחששתי מהם כששמעתי על הסרט בהתחלה. יש לציין שזה לא נורא: הסרט שורד את הסיום שלו בסך הכול בצורה יפה – אבל אין ספק שזאת לא צורה שהחלק הכי חלש בסרט יהיה הסוף שלו, וזה בהחלט המקרה כאן.

"החיים שאחרי" מוכיח שעוד יש מה לעשות בזיכיון הזה, ושאפשר לעשות אותו טוב – בייחוד ככל שמתרחקים מהפאן סרוויס (שבכל זאת יש בסרט פה ושם) ומנסים פשוט לספר סיפור של אנשים בעולם המבלבל מאוד של מכסחי השדים: עולם שבו אנשים שמכחישים את קיומן של רוחות הם הקונספירטיבים המטורפים, ואיכשהו יש לא מעט מהם. לא אחד הסרטים הטובים או הגדולים של 2021, וגם לא אחד מהסרטים הכי טובים של הבמאי ג'ייסון רייטמן (שהוא גם הבן של במאי הסרטים המקוריים וגם מי שעשה את "תודה שעישנתם" ו"ג'ונו"), אבל למי שמחפש שעתיים של הנאה בקולנוע (ואין לו סנטימנטים חזקים מדי לסרט המקורי) – זאת יותר מאחלה אופציה לעשות זאת.

יש שתי סצנות אחרי הכתוביות. אחת די מיותרת, ואת השנייה לא ראיתי, אבל ממה שקראתי היא רומזת לבאות.