גוסט ריידר

מאת
בן סגרסקי
– פורסם ב 29 במרץ 2007Posted in: ביקורות

במקור: Ghost Rider
תסריט ובימוי: מארק סטיבן ג'ונסון
שחקנים: ניקולס קייג', אוה מנדז, פיטר פונדה, ווס בנטלי, סאם אליוט

לו הייתי בעליו של בית קולנוע, הייתי מציב ארגז קרמבו-תפוז על הרצפה ביציאה מהקומפלקס. ככה, כשאנשים היו יוצאים מההקרנה של 'גוסט ריידר', הם היו נזכרים שקיים משהו מיותר אפילו יותר מהסרט שהם ראו כרגע, וזה היה משנה את כל הפרספקטיבה שלהם. אולם רצה הגורל ואני לא מנהל בית קולנוע, לכן במקום לרהט אולמות בארגזי קרמבו, אשתף אתכם ברשמי מסרט הקומיקס החדש של מארבל.

מתברר שבשאול יש תפקיד מסורתי של "גוסט ריידר" – פרש רפאים מקולל, שמטרתו לאסוף נשמות עבור הבוס הגדול של העולם התחתון. לפני 150 שנה היה אחד כזה, שהיה אמור להביא לשטן חוזה שמן במיוחד, הכולל אלפי נשמות חוטאות. אבל הרוכב התגלה כסרבן, וברח עם החוזה.

שנים לאחר מכן, ג'וני בלייז הוא אופנוען צעיר שעובד כפעלולן בקרנבל, אי שם במערב ארצות הברית. לילה לפני שהוא אמור לברוח עם אהובתו רוקסן למרחבים הפתוחים, נודע לו שאביו חולה במחלה סופנית. באותו לילה, מגיע לקרנבל השטן בכבודו ובעצמו (פיטר פונדה) ומציע לבלייז עסקה מפתה: פאפא בלייז יחזור לקו הבריאות, אם רק יאות בלייז ג'וניור למסור לשטן את נשמתו. גיבורנו מסכים, ובכך מקבל על עצמו חיים של נדודים ובדידות.

הזמן חולף, וג'וני בלייז גדל להיות ניקולס קייג'. את העבודה בקרנבל הוא החליף בחיי ידוען והופעות, עם האופנוע לצידו. בינתיים, בגיהנום מתחוללת מריבה משפחתיות: בנו של השטן, "לב שחור", מורד בהוריו ועולה אל פני הארץ. מטרתו להשיג את החוזה האגדי ולפדות אותו, מה שיגרום, אם אני לא טועה, להשמדה כללית של היקום. כדי לבלום את הבן הסורר, השטן מחליט להשתמש בנשמה שרכש פעם, ומלהק את בלייז לתפקיד הגוסט ריידר. התפקיד תובעני: בכל לילה, בנוכחות רשע, הופך בלייז ליצור מגודל בעל גולגולת חשופה ובוערת, ובעל יכולת להפוך כל חפץ שהוא נוגע בו לכסוף ומצועצע, וכל אדם שהוא מביט בעיניו לצלוי היטב.

לרעיון יש, אם להודות על האמת, פוטנציאל. על הנייר, גוסט ריידר הוא גרסה פחות מלוקקת של אחיו לובשי הגטקעס, והשילוב של תיאולוגיה עם גיבורי-על מושיעים מתבקש. אלא שבשביל סרט טוב, צריך תסריט שלא מעלה באנשים הנחשפים אליו מחשבות בנוגע להישכבות מעל פסי רכבת. התסריט של 'גוסט ריידר', למרבה הצער, שייך לסוג האחר. על כן, בדיעבד, אני יכול רק להודות לאלוהים על כך שפרויקט רכבת-מודיעין לא הושלם.

גודש הקלישאות נראה כמו אחלה נקודת פתיחה להסברים: נער מאוהב שחורט על עץ את שם אהובתו לצד שמו, זר מסתורי יודע כל, רשע ששואג "אתה עוד תשלם על זה!", גיבור על שנאלץ לוותר על אהובתו – הכול שם, מסודר ומרוכז. גם חוסר ההגיון של הסרט פוגם בו: למה בעצם אנחנו אמורים להעדיף שהשטן ישלוט בגיהינום מאשר הבן שלו? למה השטן לא מנסה למצוא את החוזה בעצמו? איך בלייז לא מבין מיהו אותו קברן מסתורי, שמספר לו כל מה שהוא צריך על המקצוע? ולמה אנחנו אמורים להיות מופתעים כשהוא כן מגלה, אם ספגנו את המידע הזה בשניה הראשונה של הסרט? בעיה נוספת היא אפיון דמויות דלוח. מילא שבשיחה קולחת בין ארבעה דרי גיהינום, מקפיד כל אחד מהם, בלי סיבה, להדגים את הכוח המיוחד שלו לפני שהוא אומר את המשפט שלו. אבל הניסיון לשוות לבלייז מאפיינים ייחודיים מביך, וכולל בעיקר את חיבתו לסוכריות ג'לי.

.לזכותו של הסרט ייאמר שהוא מכיל מספיק הומור ואירוניה, כדי להבהיר שהוא מכיר במגבלותיו. לחובתו של הסרט יאמר שאותו הומור, באופן אבסולוטי, לא מצחיק. הסרט רצוף בדיאלוגים כמו:
"יש מלאך ששומר עליך"
"אולי… ואולי זה משהו אחר…"
או, לחילופין:
"מה שלומך?"
"בסדר, חוץ מזה שאני מרגיש כאילו הגולגולת שלי בוערת".
או:
"אולי יש לו את הנשמה שלי, אבל הוא לעולם לא יקבל את הנפש שלי!"
כל אלה כנראה נחשבים למשפטים שנונים במימד מקביל כלשהו, פרט למשפט האחרון, שאני חושד שנאמר ברצינות גמורה.

בכל זאת, אף אחד מצופיו של 'גוסט ריידר' לא מצפה לקבל סרט מקורי או חכם, אלא מפלצת ששורפת לרעים את הצורה. ככה שהחטא הבלתי נסלח באמת של 'גוסט ריידר', הוא שהוא פשוט לא מגניב. האשם העיקרי הוא, יש להניח, מארק סטיבן ג'ונסון, הבמאי. ג'ונסון כבר ביים סרט על גיבור-על – 'דרדוויל' – וגם אז זה היה מגניב כמו שיעור אזרחות. אלא ש'דרדוויל' בכל זאת עסק באיש עיוור שלובש טייץ אדום עם אזניים מחודדות תפורות בילט-אין, כך שהעדר הקו?ליות עוד איכשהו היה מובן. 'גוסט ריידר', לעומתו, עוסק בשלד מהגיהינום שרוכב על אופנוע בוער. מבחינה הסתברותית, הסיכויים ליפול על הבמאי האחד בהוליווד שלא יכול להפוך את זה למגניב, הם כמעט בלתי נתפסים. ובכל זאת, מארק ג'ונסון הצליח. גוסט ריידר מופיע מעט מדי בצורתו המפלצתית, וכשהוא נאות לעשות כן, הוא עושה את זה תוך געיות צחוק פתטיות. אמנם האנורקט מספק מספר סצינות אקשן ואפקטים חביבות, גם אם לא גדולות מהחיים: בריחה מהכלא פה, נסיעה לאורך בניין שם, ואפילו כמה רגעים מגניבים למהדרין, כמו "המבט המסגף", שהורג חוטאים בלי לגעת בהם. אולי הייתי מסתפק בקטעים המעטים האלה – אך בסוף כל אחד מהם מתגשמים על המסך פניו של ניקולס קייג', והורסים את כל האשליה.

ניקולס קייג' לא מתאים לתפקיד ג'וני בלייז יותר משהוא מתאים לתפקיד רוקסן אהובתו. הוא מבוגר מכדי שאוכל להאמין שהוא ואווה מנדז באמת מאותו שנתון, הוא נראה קלולס לחלוטין, והמשחק שלו אקסצנטרי מדי, כולל הצחוק המטורף והמניירות מ'לב פראי'. הוא לא נראה בשום רגע כמו מי שבאמת ביצע את פעלול האופנוע שנעשה זה עתה, או עבר מטמורפוזה לשלד ענקי.

חבל, כי דווקא באתי אל 'גוסט ריידר' בכוונות טובות. אני חובב סרטי אקשן מטופשים מכל סוג, אבל יש הבדל בין לאכול ג'אנק פוד נטול כל ערך קלורי, ובין פשוט לאכול זבל. 'גוסט ריידר' הוא זבל, ואתם יכולים לוותר עליו בקלות.

תגיות: