מטוטורו עד ארוויג: סקירת כל סרטי ג'יבלי, חלק שני

אנחנו ממשיכים עם סקירת סרטי ג'יבלי (החלק הראשון כאן, למי שפספס), והפעם מצאנו זמן לדבר גם על אחד מהסרטים הקצרים של האולפן.

מלחמת הדביבונים (פום פוקו)

בצפייה ראשונה לא אהבתי את "מלחמת הדביבונים" של איסאו טקהאטה, ולהגנתי אגיד שהייתי צעיר מכדי להעריך את הסרט על מה שהוא באמת. הסיבה לכך אירונית, כי הסרט הרגיש לי בזמנו ילדותי מדי – "אני כבר בן 15, מה לי ולקבוצת דביבונים שעושה שטויות?" – אבל הצפייה הנוספת לקראת הפרויקט הזה הותירה אותי בהלם משתי סיבות. הראשונה, כי זה אחד הסרטים הכי בוגרים וקודרים של ג'יבלי – שמזדנב רק אחרי "קבר הגחליליות" (גם הוא של טקהאטה) בכל הקשור להרגשת דיכאון. השנייה – אשכים. אשכים בכל מקום.

קודם כול, כדי להרגיע את הווריד של הקורא האחד שאכפת לו: אני יודע, הם לא דביבונים. אין לי מושג מה נטפליקס ישראל חשבו לעצמם. הסרט עוסק בטאנוקי, או "שועל-רקון" בעברית. החיה הזו היא מטרד עבור תושבי הערים הגדולות ביפן בדומה לסנאים בניו יורק או חזירי בר מתחת לבית שלי. הטאנוקי מהווים מקור לאגדות רבות בפולקלור היפני, אגדות שבהן מסוגלים אוכלי האשפתות לשנות צורה לכל מה שהם רק רוצים: כדור, בני אדם, פיצה או כותב בעין הדג (בחיים לא תנחשו מי!). הטריק הנחמד הזה נהיה שימושי כשבני האדם בונים עיירה במטרופולין טוקיו בשם "טאמה החדשה" (אותה עיירה אגב שבה מתרחש "לחישות הלב"), זאת על חשבון היערות השופעים שבהם מתגוררים הטאנוקי. הטאנוקי, מצידם, משיבים מלחמה, ואין להם שום סנטימנטים: הם ירביצו, ישפילו ויהרגו אם צריך.

מסרים בעד איכות הסביבה יש בהרבה סרטי ג'יבלי, רובם בפרויקטים של מיאזאקי, אבל דווקא ב"פום פוקו", אולי הסרט הסביבתי ביותר של ג'יבלי, אין חלוקה דיכוטומית צפויה ל"טובים" ו"רעים" שיש בדרך כלל בסרטים מהסוג הזה.

כלומר, הטאנוקי הם בטוח לא הרעים: נכון שהם פועלים בשיטות לא קונבצניונליות וחלקם בהחלט מגזימים, אבל, כאילו, הם טאנוקי. לא חיות מואנשות סטייל "זוטרופוליס", אלא בעלי חיים שבמקרה יודעים לשנות צורה, ובלית ברירה עושים את הדבר היחיד שהם יכולים לעשות כדי להציל את ביתם (גם אם לפעמים הם נהנים טיפה יותר מדי מהעניין).

המפתיע הוא שגם בני האדם לא בדיוק רעים ואכזריים. אם היה זה סרט של דיסני כנראה היינו רואים אנשי חליפות קריקטוריסטים עם סיגר קובני. אך בני האדם פה רגילים לחלוטין, והם אומנם מבצעים פשעים נגד הטבע – אבל טקהאטה לא מציג אותם כמפלצות, וזה סוד היופי של "פום פוקו". כי איך אמר מלקולם אקס? חדשות טובות לכבשה עלולות להיות חדשות רעות לזאב.

לכן, גם כשעל פניו זה סרט חמוד עם "דביבונים" שעושים שטויות (90% מזמן המסך של "פום פוקו" מוקדש לכך במקום לעלילה), יש בו לא מעט סצנות שמרגישות כמו אגרוף בבטן, מסרים מדכאים וגם, כפי שאמרתי קודם, הרבה הרבה אשכים. אמנם אשכים של טאנוקי, אבל אשכים בכל מיני גדלים, צבעים וצורות; זוג אשכים אחד משתנה לסוס, זוג נוסף הופך למרבד שעליו יושבים טאנוקי אחרים, ואשכים אחרים פשוט… שם. אני אוהב את ג'יבלי ואת ההומור שלהם, אבל לפעמים אני שוכח כמה הם יכולים להיות מוזרים. (רם קיץ)

לחישת הלב

ליושיפומי קונדו, אנימטור מחונן, היתה קריירה מגוונת ומרתקת, שכוללת עבודה עם מיאזאקי וטקהאטה על שלל פרויקטים לאורך שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, ואז יציאה לדרך עצמאית בעבודה על הפקות עם אולפנים שונים ביפן ובארה"ב, כולל דיסני. בסוף שנות ה-80 הוא נעתר להפצרות של מייסדי ג'יבלי והצטרף לאולפן, עבד כאנימטור ב"שירות המשלוחים של קיקי" ו"רק אתמול" לפני שהוא קיבל את ההזדמנות לביים סרט באורך מלא: "לחישת הלב" (במקור Mimi O Sumaseba או "אם תאזין בקשב").

גיבורת הסרט, שיזוקו, היא נערה מתבגרת שחולמת להיות סופרת ולצד השאיפות היצירתיות שלה מוצאת את עצמה מתאהבת לאט בנער בן גילה. אין יותר מדי מה לפרט בנוגע לעלילה חוץ מזה: לא מחמת הספוילרים אלא פשוט משום שלא הרבה קורה בסרט הזה. אפילו ביחס לסרטים קודמים של סטודיו ג'יבלי כמו "טוטורו" ו"קיקי", "לחישת הלב" (שהתסריט שלו נכתב על ידי מיאזאקי) הוא סרט שחוגג את היום-יום, את הנורמלי והמצוי. הוא עושה את זה בצורה רגישה ומרהיבה לעין – במיוחד בסצנת חלום יפהפייה שמזכירה את העבודה של קונדו על "Little Nemo", אבל למרות שהוא מספק חוויית צפייה נעימה וסימפטית, קשה להגיד שהוא נשאר עם הצופים הרבה זמן אחרי הצפייה.

מיאזאקי דווקא חשב אחרת, והועיד לקונדו את תפקיד היורש שלו באולפן עם הפרישה שלו, אבל התוכניות האלה לא יצאו לפועל בעקבות מותו הפתאומי של קונדו ממחלה בשנת 1998. (רז גרינברג)

On Your Mark

בשנת 1995, כשמיאזאקי נתקל במחסום יצירתי בזמן העבודה על "הנסיכה מונונוקי", הוא חיפש פרויקט צדדי שיעסיק אותו ואולי יסייע לו להתגבר על המחסום הנ"ל. בדיוק אז הגיעה ההצעה מצמד הפופ Chage and Aska, שניהם מעריצים גדולים של הבמאי, לביים קליפ לשיר החדש שלהם On Your Mark.

וכך מצא את עצמו מיאזאקי בטריטוריה חדשה כמעט לגמרי – בדומה למרבית האנימטורים בני דורו ביפן, הוא מעולם לא עבר את השלב המוקדם של בימוי סרט קצר בתור פרויקט גמר, אלא נשלח לעבודה על סרטים וסדרות אחרי תקופה קצרה של הכשרה באולפן Toei שבו הוא התחיל את דרכו. מצפייה בקליפ, ברור שהפורמט הקצר הוא משהו שמיאזאקי לא כל כך הסתדר איתו – במיוחד בכל הנוגע לעלילה על שני חיילים/שוטרים בעולם פוסט-אפוקליפטי שמצילים מלאכית מכת דתית מסוכנת (שלחבריה יש חיבה יתרה לשתיית קוקה קולה, במה שהוא אולי הפרודקט-פלייסמנט המוזר ביותר בהיסטוריה) ואחר כך משלטון טוטליטרי אכזרי. איך זה נגמר? מצפייה בקליפ עולה שאפילו מיאזאקי לא הצליח להחליט.

ועדיין, הקליפ מספק חוויית צפייה מרהיבה (שמזכירה לצופים את החוב הגדול שלו ליצירות קומיקס פרנקו-בלגיות), ולאורך רובו גם מלהיבה. הקליפ אופייני לחזרה של מיאזאקי לבימוי סצנות פעולה בשנות ה90 – בין האקשן הקומי של "פורקו רוסו" לזה הרציני והקודר יותר של "הנסיכה מונונוקי".

סטודיו ג'יבלי הפיצו את הקליפ במסגרת הוצאות DVD שונות, ואפשר לצפות בו גם ברשת. עד שהקורונה תחלוף, מוזיאון ג'יבלי ייפתח מחדש וטיסה לשם תהיה אופציה ריאלית, זו ההזדמנות הפחות או יותר יחידה של צופים בישראל ובעולם לצפות בסרט קצר של מיאזאקי. (רז)

הנסיכה מונונוקי

פריצת הדרך הגדולה של מיאזאקי למערב הגיעה בזכות הסרט הזה, ואפשר להבין בקלות למה דווקא הוא. אחרי כמה סרטים עדינים וקטנים שאיפשרו לו להשתכלל ולהתפתח כאמן, הוא חוזר כאן לשורשיו האפיים-פנטסטיים בסיפור רחב היקף, עם מיתולוגיה שלמה ואקשן לרוב. "מונונוקי" זכה לתשומת לב מערבית מאותן סיבות שהפכו סרטים כמו "אקירה", "הרוח במעטפת" או, להבדיל, "קבר הגחליליות", ללהיטי קאלט ברחבי העולם. אלה דוגמאות מרהיבות לאנימציה שאפתנית, מורכבת וקשה לצפייה, עם חופש וחזון אמנותי נועז, שמיועדת לקהל יעד מבוגר. אנימציה יפנית מהסוג הזה היא לא כל כך הסטנדרט בתעשיית האנימה (שמייצרת המון תוכן מגוון לקהלים וגילאים שונים), אבל בעצם קיומה היא מדגישה את החולשות של תעשיית האנימציה האמריקאית, שגם היום רוב התוצרים הבולטים שלה מכוונים לילדים ולקהל הרחב.

"הנסיכה מונונוקי" מהכותרת היא בעצם דמות משנה בסרט שמסופר מנקודת מבטו של הנסיך הגולה אשיטאקה, שעוזב את הכפר הסודי שבו מסתתרים בני השבט שלו מהעולם החיצון. מטרתו היא למצוא פתרון לקללה שדבקה בו אחרי קרב עם שד-חזיר, קללה שמסכנת את חייו אבל גם מעניקה לו כוחות מוגברים. המסע יפגיש אותו עם ערים אנושיות ועם טבע פראי ונואש, שני קצוות המיוצגים על ידי שתי דמויות: מצד אחד ליידי אבושי, מנהיגת עיר הברזל ומהצד השני סאן, נערה אנושית שחיה ביער עם הזאבים. כל אחת מהדמויות הללו יכולה להיחשב "הרעה" ו"הטובה", תלוי מאיזה צד מסתכלים. וזהו עצם העניין – הטוב והרע מטושטשים וכל צד פועל בהתאם לצרכיו ולנסיבות, לא בהכרח מטעמי מוסר.

"מונונוקי" הוא פנטזיה גבוהה מהסוג שקל וכיף לצלול לתוכו. הוא מלא ביצורים מיסטיים, דמויות גדולות מהחיים, חיות דמיוניות וסביבות מופלאות, בעוד העלילה מאופיינת בתחושת דחיפות גורלית ודרמטית מאין כמוהה. הסיכונים תמיד גבוהים והקונפליקט בין הקדמה לטבע והסביבה רק נעשה יותר ויותר רלוונטי. ועדיין, זה לא "סרט לכולם". יש מי שיירתעו מהאינטנסיביות נטולת הציניות הזו, ואחרים יתאבססו עליו לגמרי. (נעמה רק)

משפחת יאמאדה

אני מניח שכבר הבנתם בשלב הזה שאיסאו טקהאטה, אחד ממקימי סטודיו ג'יבלי, שונא לביים סרטים שנראים כמו ג'יבלי: "קבר הגחליליות" הוא סרט מלחמה קודר, "רק אתמול" (לפחות בחלקים שמתרחשים בהווה שלו) הוא סרט דרמה עם עיצוב ריאליסטי של דמויות, "פום פוקו" הוא שיר אהבה לאשכים במסווה של סרט סביבתי, ו"סיפורה של הנסיכה קאגויה" הוא בכלל מגילה באנימציה.

אבל סרט אחד ברזומה העשיר והמגוון של טקהאטה לא רק שחורג מהקו המקובל של ג'יבלי, אלא נותן לקו הזה אגרוף בפרצוף וזורק אותו לכביש; כי "משפחת יאמאדה" הוא מה היה קורה לוּ פיקסאר היו עושים משפחת סימפסון – בלי זכר לסגנון של פיקסאר. אני לא יודע אם זו הסיבה שאני לא בדיוק מחבב את "משפחת יאמאדה", כי זה לא שהוא רע, אבל קיוויתי שצפייה שנייה בו – כמו שהיה לי עם "פום פוקו" – תאיר את עיניי לגבי המהות האמיתית שלו, וגיליתי לצערי שהוא בדיוק כפי שזכרתי אותו לפני שנים – סיטקום גנרי ולא מזיק.

הסרט מבוסס על סדרת מנגה מסוג יונקומה, כלומר פרקים קצרים בני ארבעה פאנלים בעלי אותה תבנית (לא שונה בהרבה מהקומיקסים השבועיים של גארפילד ופינאטס) – ובמקרה שלנו הוא עוקב אחר משפחת יאמאדה. הסרט של ג'יבלי מתאר מספר סיטואציות בחיי היומיום של המשפחה ומגחיך אותן. לדוגמה, נסיעה של בני המשפחה באוטו כשלפתע הם מבינים ששכחו את הבת הקטנה מאחור, או אֵם המשפחה שנבהלת שהכביסה תירטב בגלל הגשם – רק כדי לגלות שהיא הייתה עצלנית מכדי לתלות אותה בכלל. צחוקים, מה אגיד.

לקראת סופו מנסה "משפחת יאמאדה" לשזור את הסגמנטים האלה עם סיום שנותן דגש על המשפחתיות המלוכדת של המשפחה, ואשקר אם אגיד שלא התרגשתי מעט – ובכל זאת, עד שזה מגיע, יש לכם סיטקום אנימציה סטנדרטי לעבור, אחד שנדמה שנועד להיות סדרת טלוויזיה (אחת כזו יצאה אגב כעבור שנתיים, וללא מעורבות של ג'יבלי). לא נורא ג'יבלי, אף אחד לא מושלם. (רם)

המסע המופלא

אני אוהב אנימה. זה לא דבר שאי פעם הסתרתי. אני צופה בסדרות אנימה מאז שאני זוכר את עצמי (מה? "הדבורה מאיה" היא אנימה) וכותב על התחום למעלה מעשור וחצי – שזה עצוב ומרשים (אבל בעיקר עצוב). אולם מבין מאות הסדרות וסרטי האנימה שראיתי ניצב בגאון סרט אחד, יחיד ומיוחד, שאני יכול לצפות בו גם בפעם החמש מאות, והוא עדיין יותיר אותי עם פה פעור וחיוך דבילי; זהו סרט האנימה הראשון שראיתי בקולנוע, סרט שגרם לי להבין את נפלאות תעשיית האנימציה היפנית; סרט שעליו חרשתי בווידאו עד שהקלטת הארורה החליטה שנשבר לה; סרט שגם היום, כשאין לי כוח לשום דבר אחר, אני שולף את הבלו ריי שלו ושוקע בו כמו בפוף של חבר ותיק.

"המסע המופלא" הוא לא רק סרט האנימה האהוב עליי בכל הזמנים, הוא ככל הנראה סרט הקולנוע שאני הכי אוהב באופן כללי (תלוי באיזה יום לא מתחשק לי לענות "מסע הצלב האחרון") – וזו לא איזו דעה מהפכנית: "המסע המופלא" הוא הסרט היחיד שזכה באוסקר בקטגוריית האנימציה שאינו דובר אנגלית, ועד לאחרונה הוא גם היה סרט האנימה הרווחי בעולם, וגם הסרט הכי מצליח בארץ השמש העולה. הוא חוגג השנה 20 שנה וכולנו יודעים שדור שלם גדל עליו. דור שבזכותו הפך הייאו מיאזאקי מבמאי איכותי שידוע בעיקר ביפן (או בקרב חובבי אנימציה) למישהו שמושך תורים לא קצרים בבתי קולנוע ברחבי הגלובוס.

וכל זה בסרט שאין בו כמעט עלילה. כלומר, יש בו עלילה – ילדה מפונקת בת 12 נתקעת בעולם של רוחות ושדים ועובדת בבית מרחץ – אבל בניגוד לְמה שניתן היה לצפות מסרט כל כך כל כך מצליח ואהוב, לא קורה בו הרבה בתכלס. הסרט רגוע מאוד ומתאר סיטואציות שונות בשגרה-הלא-שגרתית של הגיבורה צ'יהירו, אך למרות זאת – העולם שבו היא נמצאת כה עשיר ומופלא ומרחפת סביבו אווירה שאף סרט אחריו לא הצליח לשחזר. מדובר בספקטקל קולנועי מהשורה הראשונה וסיפור מעורר השראה אודות התמדה, אומץ ונחישות. זה פאקינג "המסע המופלא" – הסרט הכי טוב בכל העולם, ואם טרם צפיתם בו אני מקנא בהזדמנות שעומדת לפניכם. (רם)

(לביקורת המלאה שכתבתי על הסרט בבלוג)

ממלכת החתולים

אלמנט בולט למדי בסרט "הלחישה שבלב" הוא פסלון של חתול בחליפה וכובע. החתול, המכונה "הברון", הוא פסל המוצב בחנות עתיקות, והוא קשור קשר הדוק לסיפור אהבה טרגי של בעליו. גיבורת הסרט כל כך מתחברת לדמותו המרשימה של החתול וכותבת סיפור פנטזיה מקורי בהשראתו. "ממלכת החתולים" הוא אולי, ואולי לא, הסיפור הזה.

שני הסרטים מבוססים על מנגות שכתבה אותה יוצרת וחולקים את דמות החתול בחליפה, אבל לא ברור אם באמת יש קשר ולכן זה לא ממש סרט והמשכו ואין צורך לראות אחד כדי להבין את השני. "ממלכת", שביים הירויוקי מוריטה, הוא מעשייה חמודה וקלת משקל על הארו, נערה שמצילה חתול מתאונה ובעקבות זאת מקבלת הזמנה לממלכה הסודית של החתולים. כלומר, אי הבנה כלשהי גורמת להמוני חתולים הולכים על שתיים לחשוב שהיא הסכימה להינשא לנסיך שלהם, שהוא החתול שהיא הצילה, ועוד רגע הם באים לקחת אותה.

כדי להתחמק מהחתונה הבלתי רצויה היא חוברת לברון, חתול-פסל שהתעורר לחיים. מכאן והלאה קורים כל מיני שיגועים – הארו צריכה לברוח מהממלכה לפני החתונה ולפני שתהפוך בעצמה לחתול, יש כמה סצנות אקשן נחמדות ורגעים מצחיקים וחתולים שלובשים תכשיטים ובגדים. כיף.

אין פה הרבה יותר מבידור קליל וחמוד לכל המשפחה, ובטח לא את העומק הרגשי שהופך סרטי ג'יבלי אחרים לבלתי נשכחים. הסיפור סטנדרטי מאוד וכבר בתחילת הדרך אפשר לנחש את רוב מהלכי העלילה העתידים לבוא. הכוח של הסרט הוא בעיצוב שלו – מעט שונה מהג'יבלי הטיפוסי אבל עדיין באותה רוח – והאנימציה, שנעה בצורה כל כך זורמת ונעימה לעין שאפשר להנות ממנה גם בלי סאונד. בסך הכל זה סרט די בינוני, אבל זאת עדיין דרך לא רעה להעביר שעה ורבע. (נעמה)

הטירה הנעה

טוב, לא נעים לי. אחרי שהשתפכתי על "המסע המופלא" איך שהשתפכתי, לכתוב על "הטירה הנעה" – הסרט שביים מיאזאקי מיד אחריו – מרגיש טיפה אנטי קליימקטי. לא ש"הטירה הנעה" גרוע, אבל איך אפשר להשוות אותו ל"המסע המופלא"?

אבל מה הוא אשם בעצם? אני זוכר איך בזמנו חטף הסרט ביקורות על היותו "לא המסע המופלא", ביקורת שנשכחה ברבות השנים כי היום "הטירה הנעה" לגמרי עומד בזכות עצמו, ויש לו אפילו עדת מעריצים מוזרה שתטען שזה הסרט הכי טוב של מיאזאקי (הם כמובן טועים).

הסרט עצמו מסמל את תחילת הרומן של ג'יבלי עם ספרי ילדים של סופרות אנגליות (אחריו יבואו "הלקחנים", "כשמארני הייתה שם" ו"ארוויג והמכשפה" – ואולי גם "מרי ופרח המכשפה" אם אתם מחשיבים אותו כסרט ג'יבלי), ומבין כל אלה הוא כנראה הטוב ביותר. זה סרט מהנה שמתרחש בעולם שדי דומה ללונדון הוויקטוריאנית, אבל עם קסם; צעירה בשם סופי הופכת לזקנה בת תשעים לאחר טיול פארקור עם קוסם בשם האוול, והיא הופכת למשרתת בטירה שבה הוא גר. הטירה, אגב, נעה, אם לא ניחשתם זאת עד עכשיו.

בכל אופן, אני לא נמנה עם המעריצים הכבדים של "הטירה הנעה", אבל לא אכחיש שזהו אחד הסרטים היותר ברי-צפייה של מיאזאקי. אפשר למעשה להושיב את כל בני המשפחה שלכם מולו בלי לחשוש מפני קריאות נאצה (אני אולי אוהב הרבה יותר את "טוטורו", אבל ספק אם אשלוף אותו אי פעם בערב סרט). חוץ מזה, הוא ללא ספק יותר טוב מ"פוניו" שבא אחריו. (רם)

בחלק הבא: כבר מסיימים? וואו, זה היה מהר