אולפני ג'יבלי יצרו במהלך 35 שנותיהם כ-22 סרטים. לא כולם, באופן מפתיע, שייכים למיאזאקי, למרות שהוא השם הבולט ביותר בהקשר של האולפן – מיאזאקי, טכנית, ביים רק 7 סרטים מהרשימה הנ"ל. עם זאת, הוא כתב עוד שלושה, והבן שלו, גורו מיאזאקי, ביים עוד שלושה סרטים, אז בסך הכל יש סיכוי גדול יותר לראות סרט של ג'יבלי שמיאזאקי קשור אליו איכשהו מאשר סרט של ג'יבלי בלי מעורבות הבמאי.
לכבוד פרויקט ההצדעה לג'יבלי, לקחנו על עצמנו באתר לסקור את כל אותם 22 סרטים – כאשר אנחנו מתעלמים מרוב הסרטים הקצרים והפרסומות שהם הפיקו, משחקי המחשב שהם לקחו בהם חלק, סדרות האנימציה שהם עזרו ליצור, מהמחזמר ההוא שעשו ל"נסיכה מונונוקי", והסרטים המצויירים שהם הפיצו ביפן תחת שמם למרות שאינם קשורים אליהם (כמו "חוות החיות", "מלכת השלג", ועוד).
לאורך מרבית הקריירה כבמאי של סרטים באורך מלא, מיאזאקי לא ממש המציא ז'אנרים חדשים באנימה, אלא בעיקר נתן טוויסטים לז'אנרים קיימים – מד"ב פוסט-אפוקליפטי היה קיים לפני "נאוסיקה", אבל מיאזאקי הציג בעזרתו עולם מד"בי עמוק ומורכב; סיפורי ילדים וחיית-מחמד קסומה היו ז'אנר ותיק באנימה לפני "טוטורו", אבל אף אחד מהם לא תיאר את חוויית הילדות באופן כל כך רגיש; "קיקי" עשה את אותו הדבר לז'אנר "נערת הקסם" עם סיפור התבגרות, "מונונוקי" הפך את ז'אנר הפנטסיה ההיסטורית לטרגדיה של אלימות, ועוד.
גם Castle in the Sky (שהופץ בישראל תחת שמות כמו "הטירה המרחפת" ו"הטירה בשמיים", מה שגורם לעיתים לבלבול בינו לבין "הטירה הנעה"), הסרט הראשון שמיאזאקי ביים בסטודיו ג'יבלי, לא מגיע מנקודת מוצא של ז'אנר חדש לגמרי. סיפורי הרפתקאות תקופתיים היו הרבה לפניו, גם באנימה, ואפילו בקריירה המוקדמת של מיאזאקי עצמו (פירוט בכתבה נפרדת). אבל השילוב בין רקע של אנגליה הוויקטוריאנית לטכנולוגיית קיטור, ספינות אוויר וטכנולוגיה מתקדמת קסומה היה משהו די חדש בשנה שבה הסרט יצא (1986). כל כך חדש, למעשה, שרק כמה שנים אחר כך הוא זכה לכינוי "סטימפאנק" – ועד היום, בספרות העיון שעוסקת בז'אנר הזה, הסרט הזה מוזכר כאחד הטקסטים המכוננים שלו.
אבל בלי שום קשר, Castle in the Sky הוא אחד מסרטי ההרפתקאות הגדולים בהיסטוריה, כשכל המרכיבים – גיבור וגיבורה שיוצאים נגד צבא שלם של גאון מרושע, חיפוש אחרי אוצר אגדי בארץ רחוקה-רחוקה, אינספור מרדפים וסכנות מסמרות שיער, ורובוטים ענקיים חביבים שלא כדאי להרגיז (אוקיי, לא מרכיב מוכר מדי של הז'אנר, אבל עדיין מגניב) – לא רק מבוצעים פה בשלמות, אלא גם באים עם סאבטקסט פוליטי סוציאליסטי זועם.
הסרט הזה היה במידה רבה "סרט מעבר" עבור מיאזאקי – הפעם האחרונה שבה הוא היה מעורב בהפקה של סרט הרפתקאות/פעולה נטו לפני שעבר לעסוק בדברים מורכבים יותר, מה שלא עושה אותו לפחות נפלא. הוא גם אחד הסרטים הכי מצוטטים של מיאזאקי, ורפרנסים אליו אפשר למצוא ב"באג לייף", "אטלנטיס: האימפריה האבודה" ו"הנוקמים: עידן אולטרון" (שם אפילו הגדילו לעשות וציינו אותו כמקור השראה בכותרות הסיום). (רז גרינברג)
גם מי שלא יודעים כמעט כלום על ג'יבלי או מיאזאקי כנראה יזהו את דמותו של טוטורו – יצור חמוד, אפור, גדול ופרוותי, שנוכח באינטרנט ובכל חנות עם זיקה כלשהי לתרבות גיקית. טוטורו הפך לדמות כל כך אייקונית שבאולפני ג'יבלי הוסיפו אותו ללוגו שלהם. הוא אפילו מופיע ב"צעצוע של סיפור 3" כבובת פרווה חייכנית שאיננה מדברת.
מי שמגיע לסרט "השכן שלי טוטורו" עם כל המטען הזה עלול להתאכזב, כי מדובר ביצירה עדינה שמיועדת, קודם כול, לילדים. ילדים קטנים אפילו. אומנם אפשר בהחלט ליהנות ממנו גם כמבוגרים, אבל זה סיפור שמבין היטב איך ילדים מרגישים, מה הם אוהבים ואיך העולם נראה מבעד לעיניהם. זהו סיפורן של שתי אחיות – סטצוקי ומיי – שעוברות לגור עם אביהן בבית כפרי ישן. הם מקווים שבקרוב תצטרף אליהם גם האמא, שמאושפזת כבר תקופה בבית החולים. בבית ובסביבתו חיים יצורים מוזרים – רוחות אבק קטנות, יצורים דמויי מכרסמים קטנים וגם טוטורו, "שומר היער", שנראה כמו שילוב של חתול, גירית, דוב ועוד חיות שיפנים מכירים ואני לא. טוטורו לא ממש מדבר אבל ברור שהוא טוב לב, וכשהילדות פוגשות אותו נראה כאילו הכול אפשרי.
בסרט לא קורה הרבה. אין עלילה של ממש ורוב הדרמה היא סביב דברים יומיומיים ורגילים, כמו הצורך להביא לאבא את המטרייה בזמן כדי שלא יירטב, או מריבה עם ילד בכפר. עיקר העניין בסרט הוא החקירה והגילוי התמימים של הילדות את הסביבה החדשה שלהן, יהיה זה העולם הפנטסטי של הטבע או הסביבה האנושית הכפרית.
במבט הילדי הזה יש הרבה רגש וקסם, אבל הנוכחות הנעדרת של האם היא זו שמקפיצה את הסיפור עוד דרגה למעלה, מסתם מקסים לבאמת מרגש. זאת לא עוד טרגדיה על אובדן הורה ברוח "במבי" או "מלך האריות" – הסרט אפילו לא מסגיר אם מדובר במחלה קשה או שעוד רגע אמא מחלימה וחוזרת הביתה. הצעד החכם הזה מאפשר לנו לחוות את המצב כפי שחוות אותו הגיבורות שלנו, שאינן מבינות עד הסוף את הסיטואציה, נואשות לקבל את אמא שלהן בחזרה ומוצאות נחמה בדברים קטנים וסודיים שרק הן יכולות לראות. (נעמה רק)
אחרי שנים של ייחולים, תחנונים ותפילות לכל אל שמוכן לשמוע, נכנעו ראשי ג'יבלי ב-2020 והסכימו לשחרר את קטלוג הסרטים שלהם לסטרימינג (HBO Max בארה"ב, נטפליקס בכל שאר העולם). מעריצים זינקו מאושר וגם צופים חדשים גילו את העונג בצפייה בסרטים ידועים כמו "המסע המופלא" ו"שירות המשלוחים של קיקי", ואפילו סרטים ידועים פחות דוגמת "ממלכת החתולים" זכו להיות באור הזרקורים. אבל מתוך הקטלוג הרחב, סרט אחד של ג'יבלי, סרט בודד ויחיד, מצא עצמו מחוץ לחגיגה – וחבל, כי "קבר הגחליליות" הוא אחד הסרטים הכי טובים של הסטודיו.
"קבר הגחליליות" הוא סרט (אנטי) מלחמה שביים איסאו טקהאטה (שני רק למיאזאקי בכמות ואיכות הסרטים שביים באולפן), ובו שני אחים – בן 14 ובת 4 – שמנסים לשרוד את ההפצצות החוזרות על יפן ואת הכאוס סביבם. זהו סרט לא פשוט לצפייה, וכשאני אומר "לא פשוט" אני מתכוון ש"רשימת שינדלר" הוא "רוג'ר ראביט" לידו; זה סרט שמציג זוועות שקשה לתאר במילים, והוא עושה זאת בנונשלנטיות גמורה – כי ככה זה במלחמה מתמשכת. גופות חרוכות נעשות רקע בחיים האומללים.
מדובר בסרט נהדר, רק שיש לי בעיה עם הגיבור, סייטה בן ה-14. הוא אוהב את אחותו בת ה-4 סטסוקו ויעשה הכל כדי שיהיו לה חיים טובים – אבל הבחירות שהוא עושה במהלך הסרט הפוכות מהכוונות הטובות שלו, ואלה בחירות שאפשר היה להתחרט עליהן מספר פעמים. הגאווה הטיפשית של סייטה עולה על כל יצר הישרדות בסיסי, מה שבתורו גורם לתסכול במהלך הצפייה. אבל זה גם היופי של "קבר הגחליליות", כי סייטה הוא, למרות הכל, בן 14. הוא נער טיפש שעושה דברים שהייתם מצפים מנער טיפש לעשות – ולצערו, הוא נער טיפש באמצע מלחמה. למעשה, אני לא יכול להעיד שאני בן ה-14 היה פועל בצורה חכמה יותר מסייטה, וידכא אתכם ודאי לשמוע שהסרט מבוסס (בערך) על סיפור אמיתי, כשהסיפור האמיתי קצת יותר נוראי.
לכן אני מבין מדוע החליטו ג'יבלי להשאיר את "קבר הגחליליות" מחוץ לקטלוג הסטרימינג (אבל לא מבין איך בזמנו הם החליטו להקרין אותו כדאבל-פיצ'ר עם 'טוטורו'). אם יש לכם סיבולת ואתם לא רוצים להחמיץ את אחד הסרטים הטובים של ג'יבלי, ואולי את אחד מסרטי המלחמה הטובים שנעשו (סיבות נוספות לכך בביקורת מלאה שכתבתי לפני שנה וחצי), ואין לכם בעיה לחסל חבילה של טישו: "קבר הגחליליות" הוא לגמרי בשבילכם. (רם קיץ)
קיקי כבר בת 13 וכמו כל מכשפה, עליה לעזוב את ביתה ומשפחתה למשך שנה כדי להפוך למכשפה עצמאית. היא אורזת כמה חפצים, מעמיסה את החתול ג'יג'י על המטאטא ויוצאת לדרך מהכפר הקטן לעיר נמל גדולה. סיפור הבסיס הזה, הבסיס לספר ילדים שכתבה איקו קאדונו, הפך בידיו של מיאזאקי לסיפור התבגרות רגיש, כן, מתוק ומר. זה סרט על גיל ההתבגרות באותה מידה שהוא סרט על יציאה לחיים עצמאיים – יש בו את כל חדוות החיים, הסקרנות וההתרגשות של עזיבת בית ההורים, אבל גם את הבדידות, הבלבול ומשברי הזהות.
העיר האירופאית הגדולה שאליה קיקי עוברת (האנימטורים נסעו למטרות תחקיר ויזואלי לשטוקהולם ולעיר נוספת בשוודיה) נראית קסומה במיוחד כשרואים אותה מהאוויר, ויש בסרט הזה לא מעט סצנות תעופה. הקסם היחיד שקיקי יודעת לעשות הוא לעוף וסצנות רבות מתרחשות גבוה בשמיים, על מטאטא. קיקי מוצאת במהרה בית מאמץ במאפייה של זוג צעיר ונחמד, שמציע לה חדר ומשרה כשליחה מוטסת. במהרה היא גם מתיידדת עם טומבו, נער עם אובססיה לתעופה שמנסה לבנות מטוס משלו.
במבט ראשון על הפוסטר או הטריילר אפשר לחשוב ש"קיקי" הוא סיפור אגדה פנטסטי לכל המשפחה, אבל הוא יותר דומה לריאליזם פנטסטי. ילדים אולי יהנו מכל סצנה שבה קיקי מעופפת על מטאטא או מהחתול החמוד והחצוף ג'יג'י, אבל סביר להניח שהוא יגע יותר בצופים בני ובנות גילה של קיקי ומעלה. כמו ב"טוטורו", גם כאן המכשולים הם רגשיים ושגרתיים למדי, אבל הפעם מהסוג שיעורר הזדהות בקרב בני נוער ומבוגרים. לקוחה כפוית טובה, משלוחים שהשתבשו, הקושי למצוא סביבה תומכת שתחליף את המשפחה המרוחקת שלך, ואפילו הגרסה המכשפתית של מחסום יצירתי – יסלחו לי הזאטוטים, אבל הצרות הספיציפיות האלה הן לגמרי שלנו. (נעמה)
איסאו טקהאטה התחיל את דרכו בתור אחד הבמאים שטיפחו את האנימטור הצעיר והמוכשר היאו מיאזאקי באולפן האנימציה TOEI. עשרים שנה אחר-כך, כששניהם הקימו ביחד את סטודיו ג'יבלי, מיאזאקי תפס את עמדת הבמאי הבכיר באולפן וטקהאטה נדחק למקום שולי. מהרבה בחינות, סטודו ג'יבלי הוקם כשהעבודות המשמעותיות של טקהאטה, ובמיוחד הטרילוגיה הטלוויזיונית שלו של עיבודים לספרות ילדים קלאסית, כבר היו הרחק מאחוריו. אבל הסרט השני שהוא ביים באולפן, "רק אתמול" (במקור Omoide Poro Poro או "זכרונות טיפין טיפין") הוא דרמה יפה, רגישה ובולטת באיכותה לעומת כל הניסיונות שלו בפורמט הסרט באורך מלא שבאו לפניה ובוודאי אחריה.
גיבורת הסרט, טקאו, היא אשת קריירה צעירה מטוקיו שיוצאת לחופשה בכפר אצל קרובי משפחתה. המסע מעורר אצלה זכרונות ילדות שבתורם גורמים לה להרהר על ההווה: האם החיים שלה אינם אלא החמצה אחת גדולה? האם היא מממשת את עצמה כפי שקיוותה וחלמה? השאלות האלה מוצגות בסרט דרך סדרת פלאשבקים שלוקחים את הגיבורה מהעבר להווה וחוזר חלילה, ומונפשים בצורה יפהפייה. בהרבה מובנים, "רק אתמול" הוא יצירה משלימה לעיבודי ספרות הילדים שטקהאטה ביים וגם ל"טוטורו" שבוים על ידי מיאזאקי – אחרי שנים של עיסוק אופטימי ביכולת להתגבר על תלאות הילדות, גם בנסיבות קשות, יצא בסטודיו ג'יבלי סרט על התלאות שמזמנים החיים המבוגרים בנסיבות של חיי יומיום רגילים לחלוטין, והעימות שלהם עם תקופת הילדות שבאה קודם. הסרט הוא יצירה יפה ומרגשת, שמן הסתם תעלה דמעה או שתיים בעיני הצופים והצופות. (רז)
חזיר באוויר (פורקו רוסו)
מישהו פעם קרא ל"חזיר באוויר" (שם כל כך גרוע שהוא שוב טוב. תרגום נאמן למקור של השם צריך להיות "החזיר האדום") "הסרט הכי אנדרייטד של ג'יבלי". אלה כמובן שטויות – הסרטים הכי אנדרייטד של האולפן הם הסרטים ששמו של מיאזאקי לא רשום עליהם, כמו "לחישת הלב", או "הנסיכה קאגויה", ואפילו אם משנים את ההקשר מ"ג'יבלי" ל"מיאזאקי", נראה לי שיש ריב לא פשוט על המקום הנ"ל, בעיקר בגלל שאחרי רצף "טוטורו"-"המסע המופלא"-"הנסיכה מונונוקי" הדעות לגבי הסרטים מתחילות להיות רחבות.
אבל יש גרעין של אמת באמירה הזאת, והגרעין הוא זה: "חזיר באוויר" (באמת, איזה טמטום של שם. זה נפלא) הוא סרט נפלא שמקומו הוא בראש רשימת סרטי האולפן/במאי/סרטי חזירים/סרטי מטוסים/סרטים עם שמות עבריים מטומטמים.
הסרט, שמבוסס על מנגה קצרה שמיאזאקי יצר, היה אמור להיות בכלל סרטון קצר שמוקרן במטוסים, אבל לאט לאט הוא תפח לאורך מלא (ואז עדיין הוקרן אצל חברת התעופה שמימנה אותו לפני שיצא לאקרנים), וטוב שכך. ראשית כל, מדובר בסרט הכי מתאים לטיסה של מיאזאקי. מיאזאקי, שקשה שלא לשים לב לאהבה שלו לכל הדברים המעופפים בסרטיו, הצליח הפעם ליצור סרט שבו כמעט ואין פריים אחד שאין בו מטוס או חלק שלו, וחלק נרחב שלו מוקדש להרכבה מחדש של מטוס שכזה, משלבי התכנון ודרך כל שלבי העבודה שלו. ובכנות, אם כבר סטיות מוזרות שצצות בכל הסרטים, אני מעדיף בהרבה את היצירות המעופפות של מיאזאקי על הרגליים של טרנטינו.
אה, כן, עלילה: הסרט מספר על פורקו רוסו ("החזיר האדום"), צייד ראשים בים התיכון של שנות ה-30. מפה לשם, הוא מסתכסך עם טייס אמריקאי, כנופיות, ומכונאית מטוסים – וזה פשוט כיף טהור. "חזיר באוויר" הוא אחד הסרטים הכי "שפילברג"-יים של מיאזאקי – עם גיבור חד משמעי גברי בשחזור תקופתי מופתי, עם קצת אלמנטים של פנטזיה (אבל לא מספיק כדי לחלוטין לדחוף אותו לתוך הז'אנר), בתרכובת שיוצרת סרט פשוט קסום. לאו דווקא מושלם – יש לסרט חסרונות כאלה ואחרים, אבל זה ההבדל בין קסום למושלם – זה לא סרט שהכול בו מתקתק, אבל זה סרט שהכול עובד בו על פי איזשהו יצר הרפתקנות וכיפיוּת, כשהכל עטוף מסביב בשאלה (שאף פעם לא מכניסה את עצמה בצורה גסה, אבל תמיד תלויה באוויר), והיא "מה עושה אותנו לבני אדם". ונו, איך אפשר שלא לאהוב סרט שיש בו שורה כמו "עדיף להיות חזיר על פני פאשיסט"? (יהונתן)
"גלי האוקיינוס" הוא סרט יפה ומושקע יותר ממרבית סרטי האנימה שיוצאים כיום לקולנוע. זה לא מפתיע כי בכל זאת, עסקינן בסטודיו ג'יבלי – כל הסרטים שלהם נראים נהדר. אבל אני מספר לכם זאת על "גלי האוקיינוס" ספציפית כי הסרט הוא בכלל לא סרט קולנוע. הוא סרט טלוויזיה.
הדבר היחיד שמסגיר את זה הוא האורך שלו (72 דקות) משום שוויזואלית, הסרט מדהים. מחוז קוצ'י הדרומי שוקק חיים, שני רק לעיר המקסימה מ"שירות המשלוחים של קיקי", בעוד הרקעים מלאים בפרטים שכמעט בלתי אפשרי לשים לב לכולם או אפילו לרובם. האנימטורים של ג'יבלי כאן במיטבם, אין ספק – רק חבל שהסרט עצמו פושר.
זה לא שיש לי משהו נגד דרמות נעורים – אני פשוט אוהב אותן טובות. גיבור "גלי האוקיינוס" הוא תלמיד תיכון בשם טאקו שאוהב לחשוב שהוא חכם מאחרים. לטאקו גם חבר טוב, יוּטאקה, תלמיד שקט וחכם, ובניגוד לטאקו זה גם נכון. שני אלה, אין, שום דבר לא יכול להפריד ביניהם. אבל אז, כמובן, תלמידה חדשה מגיעה לשכבה, ויוטאקה השקט והצנוע לא מסתיר את חיבתו אליה.
לזכות "גלי האוקיינוס" אציין שטאקו ויוטאקה לא באמת רבים על הנערה, ריקאקו, באף שלב. זה לא סרט על ידידות שמתפרקת. למעשה, הלוואי עליי חבר כמו יוטאקה. ובכל זאת, משהו בחייו של טאקו מתערער מהרגע שבו ריקאקו מצטרפת אל בית הספר, והצעיר הופך להיות בלתי נסבל. לא קשה להבין שטאקו שלנו התאהב, אבל כמות הזמן שלוקח לו להבין את זה לא סבירה בעליל – ועד שזה סוף סוף יקרה הוא יתנהג אליה כמו פוץ מוחלט, ואפילו ייתן לה סטירה בסצנה שאני לא חושב שהייתה שורדת כיום (ולדעתי גם ב-1993 היא הצטיירה לא מי-יודע-מה).
הסרט אולי קצר, אבל גם טאקו וגם ריקאקו מלודרמטיים באופן שגרם לי להציץ בשעון בכל סצנה שלהם לבד. כן, נכון, זה תיכון וכולנו היינו קצת דרמטיים (קרעתי פעם את החולצה שלי בכוונה, ובקטע לא אירוני, בגלל אהבה נכזבת) אבל יש דרמה ויש ד-ר-מ-ה! בחייאת, ג'יבלי. איפה העידון?
לא אגיד ש"גלי האוקיינוס" הוא סרט רע כי הוא לא. כמו שאמרתי בהתחלה, הוא נראה נהדר ומשעמם הוא ממש לא: הסרט מדלג בין מספר לא מועט של אירועים, ויש בו רגעים מקסימים ודמויות שהן לא טאקו וריקאקו (כלומר, לא מעצבנות). לא הייתי מגדיר את "גלי האוקיינוס" כסרט חובה אבל אם יש לכם זמן פנוי, הוא בהחלט יעביר לכם אותו. לא יודע אם בסבבה, אבל לפחות יעביר. (רם)
בחלק הבא: נסיכות, שכנים, חתולים ואשכים של טנוקי.
זה זמן טוב להסתכן בלינץ' המוני ולהגיד
שצמד סרטי "הגחליליות" ו"טוטורו" לא מאוד אהודים בעיניי? על "הגחליליות" עוד אפשר לשים איזשהו כוכבית כי ראיתי רק פעם אחת, אבל טוטורו הוא בן בית כאן אצלנו עם צפיות חוזרות ונושנות, ביפנית ובאנגלית, ולא משנה כמה פעמים אני צופה בו, קשה לי לנער את תחושת ה"אוקיי, ו-?".
כן, יש כאן מטאפורה, כן יש כאן העברה מדויקת של תחושת פלא, לא, אין כאן דמויות ו/או עלילה שאכפת לי ממנה – יש כאן אווירה, ואווירה זה פשוט קצת פחות ממה שאני רוצה מהקולנוע שלי.
ובנוגע ל"גחליליות" – טוב, אולי צפייה חוזרת תשנה את דעתי על כל הנושא, אבל מבחינתי מרתון הזוועות (והוא בהחלט כזה) של "ג'ן היחף" היה הרבה יותר אפקטיבי, נוגע ללב, ו,נו, סרט טוב. אני רוצה להסכים עם רם לגבי זה שהדמויות הראשיות טמבליות אבל לא זוכר, כי בעיקר הן הרגישו לי מאוד כמו פלקט של דמויות שמה שמגדיר אותן הוא הסבל שלהן (בעוד שג'ן הוא קצת יותר מוגדר מזה).
אבל מכיוון שלא רוצה רק לסכסך, אז חותם על כל מילה טובה על "קיקי", "רק אתמול" ועל "הטירה המרחפת". (בייחוד קיקי, שגם נהייתה בעלת בית פה). ואולי יום אחד אשלים את "גלי האוקיינוס", אבל מודה ששום דבר שקראתי עליו לא מהווה באמת המלצה, אז כנראה שאחכה עם זה.
״גלי האוקיינוס״ אכן לא מומלץ
שיעמומון מלודרמטי שהדבר היחיד שטוב בו זו האנימציה היפהפייה. אז אולי רק אם שמים אותו ברקע, בלי לשים לב לעלילה המיותרת, זה שווה משהו.
מסכים לגבי טוטרו לא נפלתי
הסרטים אהובים עלי של מיאזאקי הם – הטירה הנעה מ2005 והרוח העולה מ2013.
רק אחרי זה המסע המופלא(כן כן סליחה).
ועכשיו, כשהבן שלי מספיק גדול כדי לבקש לראות את טוטורו כל יום כמעט
אני צריך להביא פה את הדעה הנגדית ולהגיד שזה הסרט הכי טוב של מיאזאקי. לא אכנס לסאבטקסט, למטאפורה, מה בעצם טוטורו מסמל, כי כשאני והבן שלי (בן השנתיים) רואים את הסרט הזה, כל מה שאנחנו עושים זה לשקוע בתמימות ובסיפור שמוצג בפנינו.
זה אולי מאכזב קצת שאין איזה קליימקס בסוף, ואי אפשר לדעת אם הסוף הוא שמח או לא. אבל אלוהים עד כמה שהסרט הזה גורם לגדולים ולקטנים לחייך כשצריך ולבכות כשצריך. ויש פה סיפור, חתיכת סיפור. לא כזה שאנחנו רגילים אליו כי הוא לא ממש מוגדר, אבל זה מדהים איך הוא מצליח למגנט אליו ילדים.
רק אומר שזה היה סרט ג׳יבלי היחיד שהכנסתי לרשימת עשרת הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים בסקר שנעשה פה באתר
(ל"ת)
בעיני הטרילוגיה הראשונה של מיאזאקי בג׳יבלי (הטירה בשמים, טוטורו, קיקי) היא בעיני פסגת היצירה שלו
אז נכון שאלה הסרטים היותר פשוטים של מיאזאקי עם פחות עומק וים של מסרים, אבל דווקא בגלל זה הם המהנים ביותר לצפיה מבין סרטיו.
שלושה סרטים קלילים ונחמדים שמוציאים אותך עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן, פשוט סרטים נהדרים.
שווה בהזדמנות זאת להזכיר את הפסקול של ״רק אתמול״
כנראה הפסקול המגוון והבינלאומי ביותר של ג׳יבלי.
הוא מכיל נעימות בסגנון המוכר של ג׳יבלי, לצד מוזיקה בסגנון ספרדי, שירים הונגריים ואפילו הורה ישראלית (״ושאבתם מים בששון״ שאיכשהו התחבב מאוד על היפנים).
בהחלט פסקול מומלץ.
"פורקו רוסו" ו"קיקי" הם סרטים נהדרים
ראיתי חלק נכבד של סרטי ג'יבלי לראשונה בחודשים האחרונים. חלקם אכזבו אותי ("הטירה בשמיים" שהיה גנרי להפליא, ו"טוטורו" שהיה חמוד, אך ילדותי וכתוצאה מכך משעמם), חלקם היו בדיוק מה שציפיתי ("המסע המופלא", שהוא אכן מאסטרפיס, ו"הנסיכה מונונוקי" שהוא מורכב ומעניין אבל לא מספיק סוחף בעיניי), וחלקם, אלה שבכותרת, ממש הפתיעו אותי לטובה.
קיקי הוא סוג של סרט-ילדים, אבל הוא בעצם יותר מתבסס על ההתפתחות של הדמות הראשית כבן אדם מאשר על עלילה כלשהי, והקונטרסט הזה בין הצבעוניות והדמיון הכביכול ילדיים לבין הסגנון הסיפורי שמזכיר יותר סרט אינדי, יוצר סרט מקורי וחכם.
פורקו רוסו הוא סרט שונה מאוד מקיקי מבחינות מסויימות, אבל גם אותו מאפיין הקונטרסט הזה. פורקו רוסו בבסיסו מספר סיפור שמיועד למבוגרים, אבל הוא משולב עם הרבה סלפסטיק והומור הזוי. זה לא מפריע, להפך – זה מצחיק ומשמש רקע שמקליל סיפור שהוא בעצם מאוד קשה,על גיבור מלחמה שלא רוצה להיות גיבור ובורח מהארץ שלו. והופך לחזיר. מיוחד ורגיש.
יש לי שאלה למומחים
אז התחלתי לראות את הטירה בשמיים. בנטפליקס יש אפשרות לדיבוב אנגלי ובחרתי בו אבל מה שמעניין הוא שהכתוביות בעברית הן (ככל הנראה) תרגום של הדיבוב המקורי ביפנית.
עכשיו שמתי לב שיש הבדלים ממש קיצוניים בין הטקסטים ברמה שכמעט אין אף משפט בין הדיבוב לתרגום שמתאים. כלומר יש שינוי משמעותי מאוד בין הדיבוב האנגלי למקור היפני. חלק מהשינויים ממש ברמה של לשנות מה דמות אומרת או מתכוונת ומשפטים שלמים שפשוט נעלמים או מתווספים.
מישהו יודע להסביר למה?
כי זה דיבוב זול
לפעמים גם אין קשר בין דיבוב לתרגום באותה שפה- כלומר כתוביות ודיבוב בעברית/אנגלית יהיו שונים לחלוטי.
לא לפעמים, תמיד
יצא לי לראות עם הילדים הרבה סרטים עם דיבוב + כתוביות בעברית (זה ברירת המחדל שם) ואף פעם אין התאמה בין הדיבוב לתרגום.
הדיבוב לאנגלית זול?
ממש לא נראה ככה.
לא ברמת ההשקעה וגם לא ברמת הטקסטים (שעל פניו חלקם טובים יותר מהטקסט המקורי ביפנית לדעתי )
טוב יותר -> לא נאמן למקור
(ל"ת)
דיברתי על הדיבוב האנגלי
לא זה שבעברית (אני בכלל לא בטוח שיש כזה)
אין כזה
הסרטים היחידים של ג׳יבלי שדובבו לעברית הם: טוטורו, המסע המופלא, הטירה הנעה, פוניו, הלקחנים והרוח העולה. (אגב, בנטפליקס לא ניתן למצוא אף סרט של ג׳יבלי בדיבוב לעברית, משום מה. מי שמחפש את הדיבוב לעברית של הסרטים הללו צריך לבדוק איפה עדיין ניתן להשיג את מהדורת ה-DVD העברית שיצאה בשעתו)
והמסע המופלא בדיבוב לעברית זמין כרגע ב-yes
(ל"ת)
אגב תרגומים בנטפליקס
צפיתי בכל החיים לפניו ואמנם אני לא ממש יודעת איטלקית, אבל כמה קללות כבר יצא לי לשמוע בעבר. הסרט רצוף שפה גסה, התרגום מאוד מאוד נקי.
אפשרות אחת: לוקליזציה
יש הרבה הבדלים תרבותיים בין ארה"ב ליפן, ולמזלי יש בין מכרי מתרגמי מנגה ואנימה לאנגלית. חלק מהקריטריונים של התרגום כאן זה שיהיה נהיר לקהל אמריקאי, גם ברמה התרבותית. אז אם בחור ובחורה מאוהבים, והבחור אומר לבחורה משהו על הירח כדי להביע את הרגשות שלו, הוא עשוי לומר "אני רוצה לנשק אותך" בגרסא האמריקאית.
דוגמאות ששמעתי היום היו לגבי סיומות: דמויות שמסיימות בסיומות ארכאיות ביפנית, למשל, הופכים את הדיבור שלהן ליותר רשמי וגבה מצח בתרגום לאנגלית. דמויות שמשתמשות ב"ניה", משלבים בדיבור שלהן משחקי מילים על חתולים.
זה לא בהכרח הסיבה היחידה, אבל זו יכולה להיות אחת הסיבות.
בעיני, זה אולי מנגיש את היצירה, אבל גם תורם לאשליה האמריקאית שכל התרבויות הן כמו אמריקה, ומקשה על לימוד של סטנדרטים תרבותיים שונים ממדיה.
אז עכשיו סוף סוף קבר הגחליליות מגיע לנטפליקס להצטרף לספריית ג׳יבלי ששם
עולה ב-16 בספטמבר.
תוהה לעצמי אם יהיו לי את כוחות הנפש לצפות בסרט הזה, כי הבנתי שהוא לא פשוט בכלל לצפייה ומדכא בטירוף, אבל אני חייב לראות את הסרט הזה לפחות פעם אחת כדי להשלים את הסרט היחיד של ג׳יבלי שלא ראיתי עד היום.
ואחרי צפייה
אני חייב לציין שהסרט הרבה פחות קשה לצפייה ממה שכבר הכנתי את עצמי אליו (בניגוד למה שעשוי להשתמע מהביקורת של רם, אין כל כך הרבה הצגה של גופות בסרט. לפי התיאור שאומר ״גופות חרוכות נעשות רקע בחיים האומללים״ הנחתי שיש ברקע לא מעט גופות חרוכות, מה שלא ממש קרה. יש קצת גופות, אבל לא כמו שציפיתי לאור המשפט הזה).
הסרט גם לא מדכא במידה שדמיינתי.
כלומר, כן, הסיום מדכא, אבל היות והסרט במודע בוחר להיות פחות מלודרמטי ואנשים לא ממש צועקים דברים עם רגש מופגן כמו שהיה יכול להיות בסרט שעוסק בנושאים כאלה (למעשה, נראה לי שבטוטורו כבר יש התייחסויות לנושא המוות באופן דרמטי יותר מבסרט הזה), אז גם הדיכאון או העצבות ובכלל הרגש בסרט הזה נמוכים יותר ממה שציפיתי אליו.
אני אחד שבהחלט יכול לדמוע בסרטים, אבל בסרט הזה זה כמעט לא קרה וגם כשזה קרה (שריפת הגופה של סצקו) זה היה ממש בקטנה. היו סרטי מארוול שגרמו לי יותר לדמוע.
כל זה לא בא להגיד שהסרט לא טוב, הוא בהחלט מוצלח, פשוט לא הדבר המדכא בטירוף והקשה מאוד לצפיה שהנחתי שהוא על פי התגובות אליו.
אבל עדיין, הסרט הוא כנראה הסרט הכי לא לילדים שסטודיו ג׳יבלי עשו, יותר מסרטים כמו הנסיכה מונונוקי והרוח העולה.
ואגב, כאחד שצפה בסרט בישראל בנובמבר 2024, אחד הדברים הקשים בסרט היו האזעקות שמופעלות מעת לעת בסרט ללא כל התרעה מוקדמת.
אמנם אני ירושלמי וככזה לא חוויתי הרבה אזעקות, אבל עדיין יש משהו מבהיל בלשמוע אזעקות באמצע סרט בתקופה כזאת.
מניח שבשביל אנשים שנמצאים באיזורים מטווחים יותר זה עשוי להיות קשה יותר ברמה שאני מניח שהם פשוט יוותרו על צפייה בסרט שכזה בימים אלה.
ועכשיו סוף סוף אני יכול להגיד שראיתי את כל סרטי ג׳יבלי שיצאו אי פעם.
טוב, לפחות עד שמיאזאקי יוציא סרט חדש או עד שמיאזאקי הבן יחליט להוציא עוד איזה חצי סרט ב-CGI שכולם ישנאו.
....חוץ ממני
ארוויג נמצא בסטדנדרטים אחרים הוא יותר פיילוט לטלוויזה מאשר סרט וככזה הוא סביר. מה שכן אם הם יחליטו לתת לאירווייג אנימה משלו (כן ב cgi) אני מאוד אשמח. גם הסרטים האחרים של גורו הם סבבה ויש דברים שבהם גורו מתעלה על אבא שלו.
סרט טוב מאוד אבל לא ברמה של שיאי מיאזקי
(ל"ת)
הוא לא של מיאזאקי
ומיאזאקי לא אהב את הסיפור.
לא אמרתי שהוא לא מיאזאקי
אבל בגלל ששניהם של גיבלי
ומיאזאקי מוזכר בביקורת של אחד
אז הזכרתי אותו