ג'יבלי על הצוק: מה צופן העתיד לאולפן האנימציה?

זהו, לא? סיקרנו את ג'יבלי די והותר. עברנו על כל הסרטים, ביקרנו אותם פיזית וגם הצצנו לתקופה שלפני (הידועה כעידן הג'יבלואיקון). כעת, לסיום, נותר רק עניין אחד אחרון לבחון: מה הלאה?

לפני שבוחנים זאת יש לבדוק מה מצבם של ג'יבלי בשנים האחרונות. כולנו יודעים שמיאזאקי מודיע על יציאה לגמלאות באותה תדירות שבה אני מחליף גרביים (כלומר, אחת לחודש) אבל צריך להבין שמעבר לאבסורד המעט משעשע הזה, מיאזאקי לא מסוגל לנוח לפני שהאולפן יהיה בידיים טובות. למעשה, הוא השקיע מאמצים באיתור ממשיך דרכו עוד בשנות התשעים: הבמאי יושיפומי קונְדו טוּפח להיות מעין-יורש למיאזאקי, ואת מידת האמון שנתנו בו אפשר ללמוד מהסרט "לחישות הלב" שביים – סרט הקולנוע הראשון בג'יבלי שלא נושא את השם "מיאזאקי" או "טקהאטה". אבל אז צצה בעיה שלא איפשרה לקונדו לעבוד יותר בג'יבלי: הוא מת.

די במפתיע, יש לציין. הבחור נפח נשמתו ב-1998 (פרט מעניין, אגב: בהלוויה שלו השמיעו את "Country Roads", שיר הנושא של "לחישות הלב") ולפי דיווחים, קונדו מת בגלל עודף עבודה (עניין נפוץ מספיק ביפן כדי לקבל מונח משלו: קארושי). אוקי נו, טכנית סיבת המוות הרשמית היא "בתירת אבי העורקים", אולם רבים גורסים כי הדבר נבע מעבודה בתוך סיר לחץ, רעה חולה ידועה בתעשיית האנימה. אם למישהו מכם אגב ספקות לגבי התקוות שתלו בכירי ג'יבלי בקונדו, מספיק לקרוא את ההספד שכתב עליו טקהאטה ובו סיפר שקונדו ניהל בעצמו את כל צוות העובדים.

יורש פוטנציאלי נוסף הגיע מכיוון אחר, והוא מישהו שכולנו מכירים היטב עד היום: מאמורו הוסודה. הבמאי הצעיר, שהתפרסם בעשור וחצי האחרונים כאיש שעומד מאחורי סרטים מופלאים כמו "הנערה שדילגה בזמן", "מיראי" ואחרים (והוא, אם להיות כן, הבמאי האהוב עליי כבר שנים) ניסה בעצמו להתקבל אל ג'יבלי אחרי שסיים את לימודיו במכללה לאומנויות, אבל קיבל מג'יבלי מכתב דחייה. אל תהיו עצובים, הלוואי עליי להידחות ככה. בגדול צוין במכתב שהוסודה הוא אנימטור מחונן אך קבלתו לג'יבלי בשלב הזה עשויה לפגוע בכשרון שלו – ועל כן עדיף לו להתפתח בינתיים במָקום אחר. על המכתב הזה חתום מיאזאקי בעצמו.

על כן, במְקום לשוטט במסדרונות ג'יבלי התקבל הוסודה לעבודה אצל הבוס הראשון של מיאזאקי, Toei Animation, שם הוא עבד כאנימטור בסדרות ידועות של האולפן בטרם זכה לעבוד אצל ג'יבלי בתחילת שנות ה-2000, כשהוא מדלג ישירות אל עמדת הבמאי. נדמה היה שהכוכבים הסתדרו בשורה, והוסודה במסלול המהיר להיות הכוכב הבא של האולפן עם הסרט… "הטירה הנעה"?

כיוון שאנחנו בשנת 2021 ויודעים שהסרט הוא ממש לא סרט של הוסודה ואני אפילו לא יכול לדמיין איך סרט שכזה היה נראה – אפשר רק לנחש שמערכת היחסים בין הוסודה לג'יבלי, זו שנראתה כמו סיפור סינדרלה, התמסמסה. הוסודה הסביר כי הוא התרגש לעבוד בג'יבלי, אלא שאצלם יש סגנון מסוים וחוקים שצריך ללכת בדרכם – עניין שלא התיישב עם החזון של הוסודה. בדיעבד, טוב שהוסודה לא התקבל לעבוד אצל ג'יבלי – שכן במְקום להפוך לעוד קול במערך של ג'יבלי, הוא הפך לבמאי נחשב בזכות עצמו עם סגנון ייחודי ויפהפה.

אז גם הוסודה לא, וג'יבלי המשיכו לטפח נושאי דגל אחרים – ואם אין כאלה מבחוץ אז אולי כדאי ל-DNA להרביץ עבודה: גוֹרוֹ מיאזאקי, הבן של-, הוא בכלל אדריכל נוף, והוא לא תיאר לעצמו שיעבוד אי פעם כבמאי; הוא אומנם עבד עם ג'יבלי (כאדריכל הוא עזר לתכנן את המוזיאון ושימש כמנהל שלו 4 שנים) אך מכאן ועד בימוי הדרך ארוכה. אולם הגורל רצה אחרת. סליחה, המפיק טושיו סוזוקי רצה אחרת, והוא ביקש מגוֹרוֹ לביים את הסרט "סיפורי ארץ-ים", בניגוד לדעתו של האבא שטען שאין לילד מספיק ניסיון או ידע בבימוי (אאוץ'). השניים לא דיברו במשך כל תקופת ההפקה, אבל גורו לא הרים ידיים, הוא עמל קשה ולבסוף הוכיח לכולם שאבא שלו תכלס צדק.

"סיפורי ארץ ים" נחל כישרון ביקורתי (מההיבט כלכלי הוא יצא בסדר) והותיר כתם במוניטין הנקי-יחסית של ג'יבלי. אבל היי, לפחות מיאזאקי (האבא) למד מאז להכיר במיאזאקי (הבן) והם גם שיתפו מאז פעולה בסרט "תצפית על גבעת הפרגים" שביים גוֹרוֹ וכתב הייאו – והתוצאה היא אחד מסרטי האולפן שאני יותר אוהב. אלא שלאחרונה גילינו שגוֹרוֹ, כשפאפה מיאזאקי לא מחזיק לו את היד, הוא במאי די פרווה: את "ארוויג והמכשפה" שיצא רק לאחרונה הוא ביים ללא מעורבות האב, והסרט נחל כישלון בקרב המבקרים שאינם אני. לפני כן הוא ביים את סדרת הטלוויזיה הראשונה (והיחידה, בינתיים) של ג'יבלי, "רוניה בת השודד" (על פי ספר של אסטריד לינדגרן. בכתבת הפתיחה של רז גרינברג תגלו איך זו בעצם סגירת מעגל), סדרה שבה ניסה גורו לחקות את הסגנון של סדרות הילדוּת שלנו אותן מיאזאקי וטקהאטה יצרו, דוגמת "הלב" ו-"האסופית". וזה עבד, כי "רוניה" היא סדרה חמודה שאני אישית מאוד אוהב, והיא גם זכתה לרייטינג נהדר בזמן השידור.

שני פרויקטים טובים ("פרגים" ו"רוניה") ושני פרויקטים לא טובים ("ארץ-ים" ו"ארוויג") די מבטלים אחד את השני, מה שאומר שגם בידי גוֹרוֹ, מסתבר, לא ניתן להפקיד את מפתחות האולפן. אז בידי מי כן?

ובכן, דווקא היה לג'יבלי מישהו לא רע לסמוך עליו: הירומאסה יונבייאשי. יונבייאשי עבד בג'יבלי כאנימטור מאז סוף שנות התשעים, לאחר שסיים ללמוד במכללה לאמנות (אותה מכללה שבה למדו מאמורו הוסודה ומפיק המשחקים האגדי של נינטנדו שיגרו מיאמוטו. איך נרשמים למקום המופלא הזה?). יונבייאשי טיפס אט אט במעלה הסטודיו עד שקיבל הזדמנות לביים סרט משלו, "הלקחנים". הסרט הצליח כלכלית וגם ביקורתית, אך חשוב לא פחות – הוא נראה כמו סרט של מיאזאקי! אז הא לך, הוסודה.

לכן על הסרט הבא שלו בג'יבלי החל יונבייאשי לעבוד כמעט מיד – "כשמארני הייתה שם" יצא ב-2014 ויחסית הצליח. אומנם הסרט לא ריסק קופות כמו "הלקחנים", אבל הוא סרט אהוב וללא ספק אחד הפרויקטים המרגשים של האולפן (מקום שני במדד הדמעות והנזלת אחרי "קבר הגחליליות").

עם יונבייאשי במסלול המהיר להצלחה וגורו מיאזאקי… הממ… בסביבה, נראה שבסך הכול ג'יבלי יהיו בסדר. לכן איש לא הופתע כשמיאזאקי הודיע על פרישה סופית-סופית-סופית סמוך ליציאת "הרוח העולה" ב-2013, הודעה שנראתה אמיתית לשם שינוי – גם לאור גילו של הבמאי וגם כי "הרוח העולה" הוא מעין מכתב פרידה של מיאזאקי עבור העולם. יותר מכך, לא הרבה לאחר מכן הודיע מפיק ג'יבלי טושיו סוזוקי, אחד משלושת מקימי האולפן, שהוא עצמו פורש מענייני הניהול ומעבירם למפיק יושיאקי נישימורה. נו, אז הכול אחל'ה בחל'ה ואין מה לדאוג.

חוץ מהעובדה שיש מה לדאוג ושום דבר לא אחל'ה בחל'ה ומה זה לכל השדים בחל'ה? נשמע כמו חיקוי זול של ביסלי.

בכל אופן נישימורה, שרק עכשיו קיבל את תפקיד הניהול, עזב את ג'יבלי והקים את סטודיו פוֹנוֹק ב-2015 – והכי גרוע? הוא לא עשה זאת לבד. נישימורה לקח עמו את הירומאסה יונבייאשי בכבודו ובעצמו, לצד מספר לא מבוטל של אנימטורים מג'יבלי שהלכו איתם. אאוץ' בריבוע.

הסרט הראשון של פוֹנוֹק, "קוסמים ליום אחד: הפרח המכושף", יצא ב-2017 היישר לזרועותיהן של ביקורות פושרות וביצועים סבירים בקופות (אבל הוא הצליח יותר מ"הנסיכה קאגויה" ו"כשמארני הייתה שם", אם בא לכם להשוות), ואם לא הייתם יודעים אחרת הייתם מניחים שמדובר בסרט של ג'יבלי. למעשה, הסרט נראה יותר כמו סרט ג'יבלי ממרבית סרטי ג'יבלי (צפו בטריילר ונראה אתכם אומרים לי שאני טועה), וזה לא שאני מזלזל חלילה. יובנייאשי עבד בג'יבלי מאז שנות התשעים וזה הסגנון שהוא מכיר, יודע וסיגל לעצמו; הסגנון הזה אינו חיקוי של אף מקור אם המקור עצמו לימד אותו לעבוד ככה.

אבל כן התחלתי לחשוש שפונוק יהפוך לאולפן מראָה של ג'יבלי – ויותר מזה: לא מראה שקופה, אלא דהויה כזו עם כתמים. למזלי ולמזל כולנו, סרט האנתולוגיה הקצר שפונוק שחררו ב-2018, "גיבורים צנועים" (שזמין אגב בנטפליקס) מכיל סרטים קצרים שנראים – ברובם – אחרת מהסגנון הג'יבלאי, והם אפילו די מוצלחים, אז נראה שצופן לפונוק עתיד מזהיר.

אבל הכתבה היא לא על העתיד של פוֹנוֹק, אלא על זה של ג'יבלי ולו פונוק נתנו אגרוף בבטן. למעשה, ייתכן שהמכה הזו היא שתרמה לחזרתו של מיאזאקי מפרישה שנראתה כסופית. אוקי נו, חלק אמרו שפשוט משעמם לו בבית, והמפיק טושיו סוזוקי בכלל שיתף שמיאזאקי רצה לביים סרט עבור הנכד – מעין דרך של מיאזאקי לומר "סבא תכף הולך לעולם הבא. אבל אני משאיר את הסרט הזה מאחור" (אין, היפנים האלה תמיד חייבים להיות דרמטיים). בכל אופן, תהיה הסיבה אשר תהיה – מיאזאקי חזר. אולם שנה לאחר שהוכרז הפרויקט החדש שלו (שנושא את שמו של הספר היפני הקלאסי "איך אתה חי") הגיעה מכה נוספת: איסאו טקהאטה – ממקימי האולפן והבמאי הכי בולט בו שאינו מיאזאקי – נפטר. עם לכתו של טקהאטה הלך גם חלק מהלב הפועם של ג'יבלי, וג'יבלי מוכרחים להוכיח, יותר מתמיד, שהם עדיין רלוונטיים.

ובינתיים זה לא הולך להם משהו. "איך אתה חי" לא חי טוב, וגלגלי ההפקה שלו מסתובבים לאט מאז 2017. נכון לכרגע, אם הסרט ייצא לאקרנים בשנה הבאה זה יהיה נס. אז נכון ש"ארוויג והמכשפה" שוחרר ממש לאחרונה אחרי 7 שנים בלי סרט חדש, אבל מדובר, בתכלס, בסרט טלוויזיה ולא בהפקה הגדולה הבאה של האולפן.

כשניסיתי לבדוק את הפוטנציאל של ג'יבלי לשחרר עוד סרט בעתיד הקרוב נתקלתי בעננה קודרת שאומרת "אל תבנה על זה", כי לא נראה שיש כרגע בג'יבלי במאים שלא נושאים את שם המשפחה "מיאזאקי" (ספויילר לסרט הבא של האולפן: שמואל מיאזאקי מציג – "טירת כרמל הנעה"). למעשה, כדי שהפקת "איך אתה חי" תוכל לקרות, ג'יבלי יצאו בקול קורא לגיוס אנימטורים ומעצבי רקעים – שונה לחלוטין מהימים בהם יכלו ג'יבלי לשלוח בכיף שלהם מכתבי דחייה לאמנים מוכשרים. אמנם אפשר להניח כי מודעת הדרושים, שפורסמה באתר של ג'יבלי (לסקרנים: 6,000 ש"ח בחודש, מ-10:00 עד 19:00 עם שעה הפסקה, ו"אופציה" לשעות נוספות) פורסמה על-מנת לגייס רק מספר קטן של עובדים חדשים – אבל אני בספק אם ג'יבלי, שמכירים את כל המי ומה של התעשייה ואנשים עמדו אצלם בתור לראיונות קבלה, היו מוציאים מודעה שכזו עבור מקבץ קטן של אנימטורים.

לכן גם ארסנל האנימטורים שיכולים, בפוטנציה, להפוך בעתיד לבמאים בג'יבלי – ככל הנראה מורכב כרגע מחבר'ה צעירים שצריכים עוד להשתפשף; וכשיש בקנה רק סרט אחד אחרון של מיאזאקי ממנו הם יכולים ללמוד, ובלי טקהאטה או אפילו יובנייאשי בסביבה – היחיד שממנו יוכלו הצוציקים של ג'יבלי ללמוד ממנו הוא… גוֹרוֹ? אוי ויי.

עדות נוספת ומשמעותית יותר לבעיית התפוקה של האולפן אפשר למצוא בעבודות המזדמנות. כמעט כל אולפני האנימציה ביפן (אני רוצה לומר שכולם אבל מפחד להתחייב) עובדים גם בתור פרילנסרים על הפקות של אולפנים אחרים. זו תעשייה שמבוססת על תמיכה ושיתוף פעולה, ואין אף סרט או סדרה שהם מאה אחוז ג'יבלי או מאה אחוז Toei (או מה שלא יהיה האולפן שאתם מחבבים). על כן, ברבות השנים, זה הוביל גם את ג'יבלי הגדולים והידועים לקחת חלק קטן בפרויקטים שלא הייתם מצפים מהם: מ"סאקורה לוכדת הקלפים", דרך "אינויאשה" ועד סרטים של "אוונגליון" ואפילו "נארוטו".

זו לא בושה, זו פרנסה. אולם מבט חטוף בכל הפרויקטים שג'יבלי היו מעורבים בהם אי פעם מלמד שני דברים. קודם כל, "נארוטו"? אשכרה? ושנית, עבודת האאוטסורסינג האחרון של ג'יבלי הייתה לפני שמונה שנים (לתוהים, עיצוב רקעים בסרט של "ברזרק". כן, גם אני מופתע). טוב, טכנית ישנה סדרת "גנדאם" ("גנדאם חד-קרן". בחיי שאני לא ממציא) מ-2016 שג'יבלי השתתפו בה, אבל זו קו-פרודוקציה. יודעים מה? גם אם בכל זאת נחשיב את "גנדאם חד-קרן" (חחחח) כעבודה מזדמנת, זה עדיין כלום ביחס לעשורים הקודמים בהם ג'יבלי תמכו בעשרות (!) סדרות וסרטים של אולפנים אחרים.

אני לא רואה בכך סימן מעודד כאשר לג'יבלי אין כוח אדם בשביל עבודות מהצד, עבודות שאינן מוגבלות רק לתחום הסדרות והסרטים; ג'יבלי הנפישו בתחילת העשור הקודם את קטעי המעבר של משחק וידאו חביב, "Ni no Kuni" שנוצר בסגנון הידוע של ג'יבלי (וזכה בשל כך לתשואות); אולם אל משחק ההמשך מ-2018 ג'יבלי כבר לא שבו. לא ידוע אם הם לא יכלו או לא רצו, אבל לאור הירידה הדרסטית בתפוקה שלהם בשנים האחרונות, התשובה מתבקשת. לא?

או שייתכן ואני קטן אמונה. אז נכון שחלפו 8 שנים מאז ששחררו ג'יבלי סרט לקולנוע, חלק גדול מהכישרון של האולפן עזב ואפילו עם הסרט האחד שהם כן עובדים עליו הם לוקחים את הזמן – אבל זה לא אומר שג'יבלי בצרות. כלומר, לפחות לא בתור חברה.

כי ג'יבלי, בדומה לדיסני, זה לא רק אולפן. מלבד המוזיאון (שעדיין פעיל ונחשק, ומיאזאקי אף ביים עבורו סרט קצר ב-2018: "בורו הזחל"), בונים ג'יבלי בימים אלה פארק. פאקינג פארק. כזה שבו תוכלו לטייל ביער של "טוטורו", בכפר מ"מונונוקי" ואפילו להיכנס לטירה הנעה של האול. אם אני הייתי בונה פארק משלי כנראה הייתם מניחים שאני מסודר בסך הכול, לא?

אז נכון שהפרישה המתוכננת של מיאזאקי הכניסה את האולפן לסחרור, סחרור שאולי הכעיס עובדים אשר העדיפו להקים אולפן מתחרה, אבל בסופו של יום, לעבוד בג'יבלי זה חלום של הרבה אנימטורים (לפחות כאלה שאוהבים לעבוד בשכר מינימום ובתנאים קשים). אולי הימים שאחרי מיאזאקי, שידוע כבוס שתלטן שאוהב לעשות דברים בדרך שלו בלבד, ישחררו בג'יבלי מעט את הרצועה ויאפשרו לצעירים לקבל הזדמנויות להוכיח את עצמם (ואם אפשר, לא להגביל אותם רק ל"סגנון של ג'יבלי"). ג'יבלי עצמם ואפילו מיאזאקי עדיין בסביבה, ואין טעם להתחיל לראות שחור. מעבר לכך, "ג'יבלי" הוא לא רק האנשים שעובדים בו. הוא שם נרדף לסגנון ויזואלי ייחודי, כזה שימשיך לחיות גם אחרי שיסגור האולפן בשכונת קוגאניי בטוקיו את שעריו. במילים אחרות: העתיד של ג'יבלי יהיה בסדר גם בלי ג'יבלי.

תודה שהייתם חלק מהפרויקט, ואם יש סרטים של האולפן שטרם ראיתם – תהיו אסירי תודה שאתם יכולים לצפות ברובם בנטפליקס (מה שגרם לאוסף סרטי הבלו-ריי שהתחלתי לטפח להתייתר), כי עד לפני שנה זה היה רק חלום רטוב.