מה רע בקצת פשע אפלולי כמו פעם? כמה גברים קשוחים בחליפות וכובעים שמעשנים ויורים זה בזה ברובים ענקיים, ונפגשים בפינות רחוב מתחת לפנס או במועדוני לילה החבויים מאחורי דלתות בסמטאות אפלות, ובהם מפזזת על הבמה זמרת בשמלה זערורית בעוד בכסאות מאחור יושבים השמנה והסלתה של העולם התחתון ורוקמים עיסקאות אפלות, כשהם אינם מודעים לכך שלוחם הצדק הבודד, היחיד שלא נקנה בכסף, כבר מתכנן את מפלתם? בקיצור, מה רע באיזה סרט גנגסטרים ראוי לשמו מדי פעם?
שום דבר. שום דבר לא רע. זאת הסיבה שעד היום נעשים סרטים כאלה. בשנות השמונים היה "הבלתי משוחדים", בשנות התשעים היה "סודות אל. איי.", והיום יש לנו "יחידת גנגסטרים". וכמו פעם, יש פה גברים קשוחים בחליפות וכובעים שמעשנים וורים זה בזה ברובים ענקיים, ונפגשים בפינות רחוב מתחת לפנס… אוקיי, העסק הזה באמת קצת חוזר על עצמו.
אין שום דבר רע בקצת חזרה לז'אנרים מוכרים, כל עוד מביאים משהו חדש לתמונה. הבעיה של "יחידת גנגסטרים" היא שאין בו שום דבר חדש. זה אותו סיפור מוכר על יחידה מובחרת של שוטרים שיוצאת לקרב מול הבוס הגדול ששולט בעיר כולה ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואת הסיפור הזה כבר ראינו, וחשוב מזה, ראינו אותו בסרטים טובים יותר. הסרט נראה כמו גירסת קריוקי לאוסף של סצינות מתוך סרטי עבר.
על הפוסטר זה נראה כל כך מבטיח. רשימת השחקנים נשמעת אידיאלית לסרט כזה. אבל כל אחד ואחד מהם מבוזבז. אמה סטון נמצאת שם כדי להיראות מצוין בשמלה אדומה. והיא אכן נראית מצוין, אבל דוגמניות יש מיליון. מה הטעם ללהק את אמה סטון אם לא נותנים לה אפילו משפט אחד של שנינות, קסם אישי או הומור? ריאן גוסלינג הוא מין שילוב בווליום נמוך של הדמויות שלו ב"דרייב" וב"טיפש, מטורף, מאוהב": שוטר שהוא גם אמן פיתוי ומתאהב באמה סטון, והפעם לא משכנע באף אחד משני התפקידים. ג'וש ברולין נראה כמו מסכה ניידת של בחור קשוח. שון פן מגלם את מיקי כהן, בוס המאפיה האגדי, והוא לפחות מתאמץ – אבל נראה כמו חיקוי של כל בוס מאפיה רצחני שראיתם בעבר.
דבר אחד שלא מפסיק להתקדם לאורך השנים הוא הטכנולוגיה, המאפשרת להציג תמונה ריאליסטית יותר של העבר – או לחלופין, להפוך אותו לפנטזיה פרועה יותר. "יחידת גנגסטרים" לא נראה ריאליסטי. רחובות העיר לא נראים כמו רחובות, אלא כמו תפאורות. הכל מבריק מדי ומואר באופן מלאכותי מדי. העלילה אינה ריאליסטית יותר: היא כוללת רגעים מגוחכים, כמו זה שבו ברולין וחבריו מחליטים שהמקום הטוב ביותר להכריז בו על הקמת היחידה המיוחדת האולטרה-סודית-ביותר שלהם הוא באמצע הרחוב, בלילה, בקולי-קולות. ועוד לא הזכרנו את סצינת הקרב-הסופי בין הטוב לרע, המטופשת עד טירוף. סצינות כאלה היו יכולות להיראות במקום אם היה מדובר בסרט שעורך מחווה לז'אנר באופן סטייליסטי ומוגזם בכוונה, כמו "דיק טרייסי". אבל אין רמז של ממשך לכך שזו היתה הכוונה. הסרט אינו פארודיה – הוא פשוט חיקוי זול.
אם אתם חובבים מושבעים של סרטי גנגסטרים ורוצים להרוג כמה שעות, לא תסבלו ב"יחידת גנגסטרים", אבל מכל סיבה אחרת, אין שום סיבה לצפות בסרט הזה כל עוד קיימים עותקים של "סודות אל. איי.".
פורסם במקור בוואלה
סצנת בית הקולנוע
לאור הטבח בקולרדו שהוביל לדחיית הסרט, האם סצינת בית הקולנוע נמחקה מהסרט?
כן, היא לא נמצאת בסרט.
חבל, כי היא לפחות נראית מגניבה. אבל אני לא חושב שההכללה שלה בסרט היתה משפרת אותו באופן משמעתי, הבעיות שלו הן גדולות מכדי שסצינה טובה אחת תתקן אותן.
ריבוע עם פרטים
מה קרה לריבוע הכחול עם הפרטים הטכנים על הסרט?
נלקח מאיתנו על ידי חוטפי הכותרות, כנראה.
(ל"ת)
תוקן. תודה.
(ל"ת)
הבעיה
שחקנים צעירים שמוערכים יתר על המידה.
לא ראיתי את הסרט, אך ראיין ואמה משחזרים את הדמות שלהם סרט אחר סרט; ראיין ממזר שקל להתאהב בו, ואמה בחורה רגישה ומשכילה שעושה הרבה פרצופי בוז תוך כדי וגם בה קל להתאהב למרות שהיא קשה להשגה.
סרט אחר סרט. באמת?
אני מניחה שלא ראית את היומן, חצי נלסון, בלו וולנטיין, לארס והנערה האמיתית וכאלה, כן?
שלא לדבר על 'המאמין'
(ל"ת)
טוב, אותו אני עצמי לא ראיתי
אז לא יכולתי לציין אותו, מן הסתם…
אבל בעוד שכלפי אמה סטון אני לא יודעת עד כמה הביקורת הזו מוצדקת, לגבי ריאן גוזלינג היא בפירוש לא נכונה. הוא שחקן אדיר ומדהים.
למעשה, הוא הרבה יותר שחקן מצוין מאשר "הוא נראה כל כך טוב". כלומ, הקוביות בבטן ב"טיפש מטורף מאוהב" הן סבבה – אבל נחשפתי אליו לראשונה ב"היומן", ואני זוכרת שהחברה שגררה אותי לצ'יק פליק הזה ואני תהינו בקול רם לפני שנכנסנו לאולם וגם ממש בתחילת הסרט, איך יש פה בכלל תחרות? איך יש פה שני בחורים שמתחרים על ליבה של הבחורה כשהשני זה סייקלופס מאקן מן? המהמם, יש לציין. וזה יש את הבחור הכל כך, נו, meh הזה.
ואז הסרט ממש התחיל ושתינו הסתכלנו אחת על השניה ואמרנו "וואו, על הנייר השני כל כך לוקח. אבל איזו כריזמה מטורפת יש לבחור הזה, ואיזה שחקן אדיר שהוא!"
אז לכל הטוענים שזה לא עובד לו בגלל שיטה כלשהי אלא בגלל איך שהוא נראה – קחו דקה לנשום ולחשוב על זה יותר לעומק.
זה עובד לו בגלל הכריזמה.
לא קשור לשיטה כזו או אחרת, לא קשור לקוביות בבטן.
פשוט כריזמה מטורפת.
(ולשם השוואה, תחשבו על ליאם מקינטייר שמאוד דומה לאנדי וויטפילד ז"ל. על הנייר הוא יפה כמוהו. אבל איזו כריזמה היתה לאנדי (והקוביות, אלוהים!) וליאם מקינטייר אמנם התאמן ועשה אחלה קוביות – אבל את הכריזמה אין לו. וזה מאוד מאוד עצוב)
האמת היא שריאן גוסלינג אוהב לספר
שהבמאי של "היומן" (יותר מדי אנדרייטד – סרט יפהפה) סיפר לו שהוא בחר בו כי הוא היה הבחור הכי פחות יפה שנבחר. וזה נכון – ריאן גוסלינג באותה תקופה היה בחור די חמוד, קצת רזה, לא נראה מיוחד מדי. המייקאובר האמיתי שלו התחיל בפריצה שלו ב-2011, אז הוא גם התחיל להיות ממתק-עיניים שיודע לשחק ממש טוב.
וסתם כי זה אחד מסרטוני ה"גם סלבים יכולים להיות חמודים ממש" האהובים עלי – http://www.youtube.com/watch?v=gauLLAR7njY
איזה מייקאובר?
הוא עדין בחור די חמוד, קצת רזה (עם קוביות בבטן לפרקים), לא נראה מיוחד מדי.
זה לא בדיוק מייקאובר מטורף עם תמונות לפני-אחרי הזויות,
אבל אי אפשר להכחיש את ההבדל העצום בין
" rel="nofollow">זה. לא הייתי קורא לריאן גוסלינג מודל 13' בחור חמוד, רזה שלא נראה מיוחד מדי.
ה"זה" הראשון (בלי ל') – זה הלפני, כן?
כי דווקא בתמונה הזו שבחרת, הוא חתיך לאללה.
ובדרך כלל, בכל סרט שבו אי פעם ראיתי אותו, הוא ממש לא חתיך לאללה.
בתמונה של ה"לזה" הוא אפילו לא חמוד בעיני. סליחה.
לפי התמונה השניה
הוא בפך במרוצת הזמן ל
" rel="nofollow">סינגהם.
לא יודע מה איתכם
אבל כשאני רואה תמונה של גוסלינג, לרגע אני חושב שזה דראקו מ"הארי פוטר".
ג'יימס מרסדן > ריאן גוסלינג.
(ל"ת)
אפשר בבקשה תרגום?
(ל"ת)
> במובן של גדול מ-.
או במקרה הזה ספציפית, שווה יותר מ-.
אז כן הבנתי את מה שכתבת. אבל לא לגמרי הבנתי למה התכוונת !:-S!
על הנייר, ג'יימס מרסדן לוקח את ריאן גוזלינג בהליכה. אבל בשניה שריאן פותח את הפה ואת נחשפה לכריזמה שלו – הכל מתפוגג. זה הדבר היחיד שנשאר. כריזמה מטורפת.
בגלל זה לא ברור לי למה יש אנשים שטועים לחשוב שמי שנראה כמו ריאן גוסלינג, ברור שבחורות יפלו שדודות לרגליו. זה נכון לגבי הרבה שחקנים יפים במיוחד, כמו ג'יימס מרסדן, למשל. אבל גוזלינג ממש לא אחד מהם.
ראיתי
את הרוב, ואת השאר לא כי לא עניין אותי.
לא, הוא לא מגוון, תמיד ראיין. יש בדמויותיו משהו דביק, קיטשי… זה הוא.
את לא יכולה להגיד שבבלו וונלטיין הוא לא היה ממזר, ושלא היה קל להתאהב בו! וכך גם דרייב למשל, וטיפש מטורף בלה בלה.
היומן ראיתי לפני המון שנים וזה היה סרט מתוק-חמצמץ להחריד, כמו שאר הסרטים שראיתי איתו. כן, גם בלו וולנטיין יש בו מתקתקות לטעמי. וגם בדרייב יש.
כל הדמויות שלו הופכות לאובר רומנטיות, וזה לא אומר שהוא משחק רע, לטעמי, פשוט זה כבר מגלגל את עצמו.
אבל
טייפ קאסט זה בחירה של השחקן. ראיין יכול לבחור דמויות אחרות. גם אמה. הם לא עושים זאת, בעוד שיש להם מספיק מעמד וכסף כן לעשות זאת.
יש הרבה שחקנים מהטופ שכן יוצאים מהטייפ קאסט, או לפחות מנסים (למשל, מה שקופץ לי אסוסיאציטיבית לראש – שרליז ת'רון, ג'סיקה צ'סטיין, הית' לדג'ר).
לא שבנאדם לא יכול לבסס קריירה על תפקידים שרובם מבוססים על אותו אב טיפוס, אבל לטעמי זה בזבוז כישרון והישארות באזור הנוחיות, וכן, גם אם השחקן משחק יפה בכל פעם, זה לא נותן לו עוד קרדיט, רק הופך אותו ל"בובה". לפחות מבחינתי.
מצד שני, הם לא הולכים למות בקרוב אז מבחינתי יש עוד תקווה.
אגב, גם ג'ניפר לורנס ממחזרת את הדמות הנערה הקשוחה שלא תיתן לאף אחד להפיל אותה אבל מתרככת מדי פעם – קר עד העצם, משחקי הרעב ואופטימיות – אותו טייפ קאסט. או ג'וני דפ אבל זה כבר ידוע.
כולם שחקנים טובים שהוכיחו את עצמם, אבל למה לא לגלוש לדברים אחרים? באמת. הכל כסף? גם התפקידים שציינת שראיין עשה ושהם שונים, אלה תפקידים קצת מוקדמים שלו. אולי באמת הכל כסף.
אולי חפרתי, אבל הנושא הזה חורה לי, כי זה מה שמבחין בין שחקן אהוב שמקבל המון כסף לשחקן מוערך שאולי יקבל המון כסף ואולי לא.
אני מבינה את הנקודה שלך, באמת.
![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
אבל זה כל כך הרבה יותר מורכב מזה, את מבינה, נכון?
גם כשאתה נמצא במעמד מספיק גבוה בכדי שעצם זה שתקשור את השם שלך עם פרויקט יעזור לפרויקט להשיג תקציב – אתה צריך למצוא את התסריט הנכון. אתה צריך לוודא שהקבוצה שאחראית על הפיכת התסריט שמצאת לסרט טוב. שלא לדבר על זה שהרבה שחקנים – רובם, יש להניח – בכלל לא מעוניינים להתעסק בדברים כאלה. הם הגיעו למעמד שתפקידים מתדפקים על הדלת שלהם ולא להיפך, נניח. כמה מתוך הפעמים האלה נדמה לך שהתפקידים האלה חורגים מאיזה שהוא טייפס קאסט?
כמעט אף פעם לא.
אז מה שנשאר להם לעשות – במידה שהם לא רוצים להפוך למפיקים בעצמם – זה לקרוא את התסריט, לבחון את ההפקה על סך מרכיביה, ולהחליט אם זה תפקיד שמדבר אליהם או לא.
מה גם שבסופו של יום, לפחות במקרה של ריאן, זה שניתן להגיד על כמה דמויות בכמה סרטים לאחרונה שיש להן מימד רומנטי, לא אומר שהדמויות הן באמת דומות. הסרטים ללא ספק לא דומים בכלל. אז ממש לא נראה לי שאפשר לרדד את זה ל"מה, הכל בשביל כסף?".
ההבדל בין מה הרושם שמתקבל מדברים שונים שעוברים אל הקהל הרחב, לעומת מה שבאמת קורה בפועל בהוליווד ואיך שהיא עובדת, יכול לעשות יותר כאב ראש מכל סרט/ סיפור מסע בזמן שנכתב או ייכתב אי פעם.
והנה, עכשיו אני חפרתי על נושא שחורה לי דווקא.
יש פה כל כך הרבה מרכיבים שונים – צריך למצוא תסריט טוב שמדבר אליך ושונה לחלוטין ממה שכבר עשית, צריך לוודא שיש
ברור שזה מורכב!
לא משלה את עצמי שלא. סרטים זו מכונה משומנת היטב בכל מדינה ובייחוד בקנה מידה מוניטרי עצום שכזה.
אבל מאידך את כן רואה, כמו שאמרתי, שחקנים שכן מצליחים לגוון, לכער את עצמם, לנסות תפקידים מגוונים, ופשוט לקחת סיכון.
הסרטים של ראיין לא דומים וכן דומים, אבל נניח תסתכלי על הרפרטואר של צ'סטיין – סרטי אינדי (עץ החיים), סוכנת שתופסת את בן לאדן, בחורה משנות ה-20 שאנסו אותה, וויט טראש משנות ה-60, ובנוסף היא לוקחת חלק במחזות בברודווי – וכל דמות שונה מרעותה, וכמה שהגיוון מסוכן, אי אפשר שלא להסתכל עליה ולהעריץ את האומץ ואת זה שהיא שחקנית מצוינת בכל דמות, ורואים שכל סרט שונה להפליא. ולפי מה שהיא מספרת, כן חלק מהבמאים באים אליה ומציעים לה תפקידים.
אולי גם זה שבמאים מעזים לתת לאותה אישה תפקידים שונים מאד מעיד על יכולותיה כשחקנית "זיקית" – ומה ניתן להסיק מכך שלא מציעים לכוכבים הצעירים שנידונו תפקידים שונים, לפי מה שאת אומרת שבאים ומציעים להם רק טייפ קאסט מסוים?
אני כן חושבת שהאופי של השחקן כלוקח סיכונים / לא לוקח סיכונים מעורב בעניין, לא ייתכן שתסריטים נוחתים עליו והוא לא מסוגל לצאת מהטייפ קאסט שלו!
אבל כאמור ראיין ושאר הנערות עוד צעירים ואולי האומץ הזה בא עם הגיל. הרי ג'סיקה כבר מבוגרת ועברה דרך מפרכת יותר מהם…
אכן, גיל ללא ספק משחק תפקיד חשוב. אבל בלי שום קשר – אני די בהלם שעל סמך שלושה סרטים בסך הכל של הבחור – שבהם המוטיב המשותף היחיד שחוזר הוא עניין הרומנטיקה – הגעת למקום של שחקן לא מגוון שנתקע בטייפקאסט. וזה כשבבירור יש לו סרטים שבהם הוא משחק דמויות שבכלל לא קרובות בשום צורה, אבל אלה "לא מעניינים אותך". אז שאלה היפותטית – יכול להיות שמי ששבוי בטייפ קאסט זו את, ולא הוא?
אני מדברת על 5.
ואת ציינת רק לארס והנערה האמיתית ולהאמין שלא ראיתי.
האמור לעיל נאמר במידת מה של הומור, כמובן,
אבל על איזה חמישה את מדברת? דרייב, טיפש מטורף מאוהב, ויש להניח שאת מדברת גם על יחידת גנסגטרים שאותו לא ראיתי. אמרת שגם בוולנטיין היה בדמות שלו מן הרומנטיקן – טוב, זה די מתבקש. אז ארבעה, נניח. אבל מה החמישי?[1]
(ועדיין – למעט הגנגסטרים שלא ראיתי ולכן לא יודעת – גם אם אפשר למצוא מאפיינים דומים בדמויות בארבעה האחרים, יש ביניהם שינויים יותר מדי מהותיים מכדי לקרוא לזה "הוא תקוע בטייפ קאסט". הבחור על סף מוגבלות נפשית מדרייב לעומת הפלייר של טיפש מטורף מאוהב שאם יש משהו שאפשר להגיד עליו באופן חד משמעי זה שהוא יודע לדבר ולתקשר עם הסביבה. איפה זה ואיפה הדמויות של כל השחקנים שבאמת תקועים בטייפ קאסט שחוזרות על עצמן?)
[1] אם בחמישי את מתכוונת ל"היומן", עשויה להיות לנו בעיה די רצינית.
ריאן גוסלינג:
נער עני חמוד ותמים ב"היומן", איש פשוט, משופם וחולה נפש ב"לארס והנערה האמיתית", קאובוי פורע חוק סמי-אילם עם מוגבלות חברתית קשה ב"דרייב", רב-שגל עם לב מזהב וגוף מפלדה ב"טיפש, מטורף, מאוהב" ושוטר-גנגסטר מגניב ב"יחידת הגנגסטרים".
ג'ניפר לורנס:
נערה ענייה, שקטה ומלנכולית שמגדלת את המשפחה שלה בעצמה ב"קר עד העצם", באפי קוטלת הערפדים ב"משחקי הרעב" ואלמנה עם בעיות נפשיות שמדרדרות אותה לכדי נימפומניה ב"אופטימיות היא שם המשחק". צר לי, אבל בשני המקרים אני לא רואה איזשהו טייפקאסט משמעותי.
אני לא מתיימר לומר ששני השחקנים הם זיקית נוסח דניאל דיי לואיס, אבל הם גם לא משחקים את אותה דמות בשמות שונים כמו וודי אלן.
ה"טייפקאסט"
אולי הגדרת הדמויות שונות, אבל יש לראיין גוסלינג אותו סגנון משחק לכולם: לשתוק לבהות במבט נוגה לעבר הבחורה/החלון.
לכן הדמויות שלו, למרות ששונות, נראות דומות תחת משחקו.
אני לא יודע אם זה אומר שאני אוהב את זה או חושב שזה משחק טוב, אבל בחייאת , יש לו כמה שטיקים של משחק קבועים אצלו שהתקבעו יותר מדי טוב בשנים האחרונות. ואני אומר את זה כתור אחד שאוהב אותו.
( לא ראיתי יחידת גנגסטרים או היומן. תחליף את זה ב"משחקי שלטון" ו"חצי נלסון" )
אבל למה אתה אומר את זה בתגובה אלי? !:-0!
אני זאת שטוענת שהוא דווקא מגוון מאוד – ואני חושבת שהוא בהחלט יכול להגיע לאותו המקום של דניאל דיי לואיס יום אחד, בהינתן מספיק זמן.
מבחינת טייפ קאסט התייחסתי אך ורק לפן הרומנטי שמאפיין לא מעט מהסרטים שהוא עשה בשנים האחרונות, בעקבות "היומן", אך תוך הדגשת השוני הכל כך מהותי בין הדמויות הרומנטיות השונות שהוא גילם.
אויש, נכון!
טעות בתגובה. ניסיתי לכתוב את זה לקוראת, אני יודע שאת זו שחושבת שריאן גוסלינג מגוון ולא חד-גוני.
סרט מגוחך מכל כך הרבה בחינות
לא ציפיתי ליותר מדי אבל לפחות לסרט שיהיה נחמד, מגניב, מהנה. ממש לא קיבלתי את זה.
דבר ראשון, נמאס, נמאס מהסרטים האלו שבהם לדמויות הראשיות יש כוח מיוחד, לעמוד מול עשרות נשקים אוטומטיים שיורים לעברם צרורות, ולא להיפגע (תוך יכולת לפגוע בכולם בירייה אחת). אז לטרנטינו עוד סלחתי, שעשה סרט שבו לא רק דמות אחת אלא 2 הדמויות הראשיות (!!) הם קלעים שפוגעים בכל ירייה, אבל פה זה מגוחך. כמה סצינות אקשן וכמה צרורות אפשר לשרוד בלי להיפגע?
אבל זאת אפילו לא הבעיה בסרט, או לפחות לא הבעיה הגדולה. הסרט בונה backdrop יפה, יוצרת יחידת גנגסטרים שהתוכנית שלה, לאורך כל הסרט, אחת ויחידה: מיקי כהן מבצע עיסקה כלשהי? נלך לשם ונירה בכולם!! והוו! זה בטח חכם! העניין הזה חוזר 4-5 פעמים בסרט, כל פעם במימד גדול יותר, וזהו. 0 תחכום, 0 הגיון, 0 מחשבה. הקטע היפה הוא שריאן גוסלינג עצמו אומר את זה בסרט מתישהו, "היה לנו הרבה מזל (אתה חושב?), אי אפשר לצפות שפעם הבאה זה יעבוד" ואז ג'וש ברולין עונה את הטיעון המנומק הנ"ל: "it worked". וזה כנראה משכנע לחלוטין את גוסלינג כי הוא לא מזכיר את זה עוד בסרט.
מה גם שאפילו אם זה מצליח, הסרט באמת מצפה שנאמין שסיכול של 4-5 עסקאות סמים נקודתיות, גדולות ככל שיהיו, יכול להפיל גנגסטר מולטי-מיליונר, שכל השופטים והשוטרים בעיר בכיס שלו, שיש לו צבא לוחמים וכל העיר סוגדת לו. למה שבכלל ירגיש בכישלון של עסקה ספציפית מתוך עשרות?
תוסיפו לזה עוד עשרות קלישאות הוליוודיות מפגרות (מומחה להאזנות + מכשיר מוזר = יכולת האזנה לכל פינה בבית), ג'וש ברולין בינוני מאוד, דמויות משנה משעממות וחסרות צבא (אף אחד מהאחרים בגנגסטר סקאוד אינו מעניין, מצחיק, כריזמטי, מגניב, או כלום. הם סתם שם), כתובית ה'מבוסס על סיפור אמיתי' הכי שקרית מאז פארגו (ברצינות, לכו לויקיפדיה ותקראו על מיקי כהן. חוץ מהשם הזהה והעיסוק הכללי, אין שום קשר לסרט), ו'קרב סופי' מגוחך באמת באופן נדיר, ותקבלו סרט שבאמת לא שווה לראות גם בחינם אם ממש משעמם.
היתרון היחיד של הסרט הוא שיש לו סטייל, אבל את אותו סטייל בדיוק עשו הרבה לפניו, הרבה יותר טוב (נסו את החברה הטובים, לדוגמה).
מקום מיוחד בגיהנום בשביל הבימאי
הבימאי פשוט גרוע.
צריך הרבה כשרון לקחת סרט עם שחקנים מעולים, תסריט בסיסי ראוי לשמו ותקציב נחמד וליצור את אחד מסרטי הגאנסטרים המטומטמים אי פעם.
רד פיש צדק בכל מילה. התפאורה ממש ממש לא משכנעת, כל הרחובות נוצצים והכול חדש מבריק ומהוקצע.. ברור שככה שנות הארבעים היו נראות..
הקרבות הזויים עד כדי גיחוך (הם אמורים להיות ריאליסטים אבל הטובים יכולים לעמוד מול מליארד רעים ולא להיפגע.. מקסימום שריטה שבשוט הבא נעלמת)
וכל העלילה לא משכנעת. אפילו לא קצת.
לסיכום, זבוז זמן גמור לראות את הסרט הזה. הוא פשוט גרוע.
סרט לא רע
אז כן, העלילה שלו לא מקורית ומכילה קלישאות, אבל הביצוע לדעתי לא רע. האקשן די טוב והשחקנים בסדר. סך הכול די אהבתי.