כנופיות ניו יורק – גירסת הילידים

מאת
קיפוד
– פורסם ב 17 בינואר 2003Posted in: ביקורות

במקור: Gangs of New York
במאי: מרטין סקורסזה
תסריט: ג'יי קוקס, סטיבן
זייליין, קנת לונרגן
שחקנים: לאונרדו דיקפריו,
דניאל דיי-לואיס, קמרון דיאז,
ליאם ניסן, ג'ים ברודבנט,
ברנדן גליסון

משהו רקוב בממלכת הוליווד. אם במאי קטן עושה סרט שהעיקר בו הוא אלימות, דם ותפאורה צבעונית, וקורא לו, נניח, 'רזידנט איבל', מייד מנדים אותו כיוצר טראש. אבל אם במאי גדול וידוע שכבר הוכיח את עצמו עושה כדבר הזה, הרי שלו מותר. פתאום האלימות הופכת לאידיאה, והשטחיות הופכת ל"אפוס אופראי".

שלוש השעות של 'כנופיות ניו-יורק" עברו עלי בסבל ניכר. חרף מעלותיו הספורות, הסרט, מה לעשות, משעמם.

לפני שנים רבות, בשנותיה הראשונות של ארה"ב, העיר ניו-יורק היתה כרך סואן ומצחין. היו בה עשירים מופלגים ועניים מרודים; היתה שחיתות שיכולה להלבין את פניהן של מפלגות ישראל כחובבניות; היו מהומות על רקע גזעי; כנופיות של פראים שלטו ברחוב ביד רמה. בדיוק כמו היום.

על רקע זה קם 'הכומר' ואלון (ליאם ניסן הנהדר כתמיד), ומנהיג את כנופיית יוצאי אירלנד כנגד כנופיית 'הילידים'. כך נפתח הסרט, ואנו רואים את ואלון, ולצידו בנו הענוג, מתכונן לקרב: מתפלל למלאך מיכאל (שהשליך את לוציפר המורד מרקיע המלאכים), מכין את כלי זיינו, ופוסע עם האספסוף שלצידו אל זירת הקרב. אני משוכנע, אגב, שחלק ניכר מהחימוש של אותו אספסוף נלקח ממחסני האביזרים שנשארו לאחר שהסתיימו צילומי 'מקס הזועם 2'. מולו, קם האיש-הרע, מנהיג הילידים, והקרב מתחיל.

וכאן בערך מתחילות בעיותיו של הסרט. האלימות הזאת – אולי היא יפה, אבל היא אינה משכנעת. סקורסזה הוא אולי אחד מגדולי הבמאים החיים כיום, אבל אותו קרב של טיטאנים נראה כמו לא יותר מוידאו-קליפ חביב ממסכי ה-MTV.

הקרב מסתיים במותו של 'הכומר' ואלון, ובתבוסה מוחלטת לכוחותיו. המלאך מיכאל הכזיב. אמסטרדם, בנו הפעוט של 'הכומר', עד לתבוסתו של אביו.

מספר כזה או אחר של שנים אחר כך, אמסטרדם גדל להיות ליאונרדו דיקפריו, וחוזר למקום בו ראה את אביו נופל בקרב. הוא נשבע לנקום את מותו. נשמע שייקספירי במידה? אני מניח שלא במקרה.

אמסטרדם חובר אל ביל הקצב, האיש שקטל את אביו, והופך לבן טיפוחיו מבלי שהלה ידע מי הוא, ומה עברו. אותו ויליאם 'הקצב' קאטינג הוא דמות ססגונית. מה זה ססגונית, קריקטורה. אפילו המשחק המשובח של דניאל דיי לואיס לא מצליח להציל את 'הקצב' מהגורל העגום של הגיחוך. כובע "הארובה" הצילינדרי, השפם ההרקול-פוארואי, המבטא המצוץ מהאצבע, והאורחות המוזרות – אלה רק חלק מהמאפיינים שבאים במקום בשר ואופי אמיתי. לפעמים, אם נחה עליו הרוח, הצילינדר מתחלף בכובע טייסים. אני לא בטוח אם זה שיפור או לא. המקבילה הטובה ביותר שאני מצליח לחשוב עליה היא דמות של הליצן מ-'IT'. כזה, אבל פחות מפחיד. ובכלל הוא איש טוב שם למטה, מנסים לרמוז לנו. הוא איש של כבוד, אדם בעל עקרונות. עקרונות הכוללים שטנה טהורה לכל המהגרים לאמריקה באשר הם. ורגע, מאיפה אבא שלו הגיע לאמריקה? או סבא שלו? התירוצים לשנאתו של הקצב רחוקים מלשכנע.

ואם דמותו הקריקטורית של 'הקצב' עוד נהנית מרבדים מספר, לדמויות הראשיות האחרות אין אפילו את זה. אמסטרדם ואלון, הילד-שרוצה-לנקום-דם-אביו, לא עושה כלום עד שהוא מתעורר ערב אחד, לאחר זמן רב, ומתחיל להתאמן בהשלכת סכינים. למה דווקא אז ולא קודם? לא ברור. הרבה דברים לא ברורים.

והבחורה. כי הרי אי אפשר ללא בחורה. קמרון דיאז היא אולי שיקסע משובחה, אבל תפקידה בסרט, מעבר לחימום מיטתו של שחקן זה או אחר, אינו ברור. היא לא מקדמת את הסרט לשום מקום, ומהותה מסתכמת בלהראות טוב. היא עושה זאת היטב, כמובן, אבל סרט אפי יכול להיות אפי אפילו יותר ללא הסחות בעלות שיער אדמוני. כן, ניתן לעשות לדעתי סרט טוב ללא דמות נשית משמעותית, ולא יהיה צורך אפילו לוותר על סיפור האהבה. כאן הרי 'ביל הקצב' מאוהב בשררה לשם שררה, ואמסטרדם ואלון מאוהב בעצמו.

הדמות היחידה בסרט הראויה לחיבה כלשהי היא של מונק מק'גין (ברנדן גליסון, 'הגנרל'), מהגר גדל גוף שנראה כאילו משחקי הכנופיות בסביבה אינם לכבודו. אם הוא בפנים, זה בעבור כסף בלבד. אבל מונק המתנזר הוא דמות חריגה במחול השטחיות של הסרט.

אילו השטחיות היתה הבעיה היחידה של הסרט, היה לי קל לסלוח לו, וזאת כיוון שהסרט מרהיב ביופיו. השקעת התועפות בשחזור התקופה נשאה פרי. מספרים שהעיר בה הסרט צולם נבנתה כולה במיוחד עבור צילומי הסרט, אי שם באיטליה. התלבושות עשויות היטב, ומכל אספקט ויזואלי הסרט הוא סוכריה שתגרום להזלת ריר רב. גם פס הקול נהדר, ומכיל בעיקר מוזיקה אירית, עם דוגמיות של סוגים רבים ושונים של "מוזיקת עולם". אם זה מדבר אליכם/ן, זה בהחלט ישפר את חווית הצפייה.

אבל הבעיה החמורה יותר שממנה הסרט סובל היא היומרה לעומק. אין לי בעיה עם סרטים שטחיים (אם הם לא ארוכים מדי!), כל עוד הם מודעים לכך ועוזבים את התוכן בצד. לא 'כנופיות ניו-יורק', לא. כאן יש סרט שצועק "אני סרט עמוק! יש בי תוכן נסתר!", ולא ממש מכסה את ההמחאה. לדוגמא, ל'ביל הקצב' יש עין אחת מזכוכית. מצוייר עליה, במקום הקרנית, נשר ממריא. או דואה. או משהו. נשר… אמריקה… נשר… אמריקה…
"עומק!"
"סאבטקסט!"
או, לקראת סוף הסרט, מבהירים לנו בצורה בל-תעורער את ההקבלה בין מלחמת הכנופיות לבין המהומות שהיו בארה"ב עם הנהגת גיוס החובה. ארר… למה? מה הקשר?
"…עומק…?"
"…סאבטקסט…?"

כאמור, לו היה הסרט קצר יותר, הייתי סולח לו. בסכנה שאשמע כמו תקליט שנמס בשמש, אני חייב לחזור אל התואנה העיקרית שלי: הסרט ארוך מדי. 168 דקות הן הרבה יותר מדי עבור מעט העלילה שיש לסרט להציע. לו היו חותכים ממנו שעה, הוא היה יכול להיות סרט טוב. מי ייתן ויקומו הפיראטים שיערכו מחדש את הסרט, ויוציאו ממנו מאכל ראוי. אבל לפי השמועה, המצב הפוך – אומרים שמסתובבת גרסה ארוכה יותר של הסרט, שתצא יום אחד במארז חגיגי עתיר אקסטרה-פיצ'רים. בחיי שאני לא מבין למה; אבל סקורסזה הוא במאי דגול, ובמאים דגולים עושים סרטים ארוכים. זאת דרכו של עולם. ובכן, הבמאי הדגול הזה הוציא הפעם סרט רע.

תגיות: