גארת' אוונס רוצה להתפרסם יותר. הוא לא רוצה להשאר "ההוא שעשה את 'הפשיטה'" לעד, אלא להתקדם, לקבל הכרה בהוליווד ולעשות מה שהוא רוצה באמת. לא בטוח שזה גם מה שאנחנו רוצים.
ל"כנופיות לונדון", הסדרה החדשה שיצר אוונס עם הצלם הקבוע שלו מאט פלאנרי, יש לא מעט דמיון לסרטי 'הפשיטה'. בפצצת האקשן האינדונזית ההיא היה לא רק את האקשן המדהים והמשובח, אלא גם מתח יעיל, אכזריות לפנים ואלימות מפורטת. כל זה נמצא גם כאן, בעיקר האכזריות והאלימות. כך למשל נפתחת הסדרה בהוצאה להורג אכזרית במיוחד, ואחר כך מגיעה סצינה כזו כמעט בכל פרק.
צריך לומר – אלו סצנות קשות: אדם התלוי במהופך מגג בניין מוצת באש; איש נצלה חיים על משטח לוהט מעל מבערי ענק; עוד אחד נקבר בתוך בטון נוזלי בעודו בחיים וסדרת פועלים אומללה מוצאת להורג בשיטה המזעזעת ההיא של אנטון שיגור מ'ארץ קשוחה'. אחת אחרי השניה – כל דרך אכזרית להרוג בן אדם תהיה כאן, בבימוי מפורט ומעורר חלחלה. זה לא רק אוונס שכאמור, לא עידן במילימטר את האכזריות מסרטי 'הפשיטה', אלא גם רשת סינמקס האמריקאית – שותפה להפקה – שמי שצפה בפרק אחד מתוך 'באנשי', לשעבר סדרת הדגל שלה, יודע כי יש אלימות מצולמת שלידה הסצנות הכי אכזריות מ'משחקי הכס' הן מקסימום PG13.
אבל בניגוד לסרטי 'הפשיטה', האכזריות כאן לא מהווה חלק אינטגרלי מהעלילה. בעצם כשחושבים על זה, העלילה עצמה לא מהווה חלק אינטגרלי מהעלילה.
כל הכאוס המתואר מתחיל מכך שפין וואלאס, ראש משפחת הפשע הבכירה של לונדון, נהרג לפתע פתאום בלילה בהיר. בהעדרו, נכנסות כנופיות הפשע של לונדון לשלל בעיות: יורשו של פין, שון, מתעקש להשבית את כל עסקי הפשע עד שיגלו מי רצח את אביו ובינתיים רוצח אנשים באופן אקראי ודורש שכולם יפחדו ממנו; ההשבתה המוחלטת מכניסה לסחרור רבים מעמיתיו של המנוח שתקועים עם סחורות בכל מיני מקומות ומנסים למצוא לעצמם מנהיגות חדשה; שוטר סמוי של משטרת לונדון נכנס גם הוא לקלחת וכמה מבכירי הארגון של וואלאס מתחילים לתהות לגבי הנאמנות של עצמם.
זאת נשמעת עלילה מסועפת, והיא אכן כזאת – או לפחות מתיימרת להיות. הצופה נזרק פנימה ללא הסברים, מה שלא בהכרח מהווה חיסרון: אם אינני טועה, לאורך כל פרקי הסדרה לא שמעתי אפילו פעם אחת את המשפט המרגיז ההוא שמתחיל ב"כמו שאתה יודע…", והיוצרים העדיפו לתת לצופים להפעיל קצת את הראש. אנחנו לא צריכים לזכור את *כל* נציגי הפשע שמשתתפים בהלוויתו של וואלאס, אבל כן את חלקם הגדול וזה מצריך להשאיר את המוח על אש קטנה לכל הפחות. יש את האלבנים, יש את הפקיסטנים, יש את הניגרים ויש את הכורדים וכולם ישתלבו איכשהו בעלילה, לצורך או שלא לצורך. אילו רק המאמץ היה שווה את זה.
אני פשוט אגיד את זה: הבעיה העיקרית של הסדרה היא כתיבה מרושלת. אם גארת' אוונס התפרסם בזכות סרט אקשן אלים, מדמם ופאקינג מהנה, הרי שסרט ההמשך – הפשיטה 2 – היה גם הוא אלים, מדמם ומלא באקשן, אבל סורבל שלא לצורך עם אפוס פשע רחב היקף שלא הבנתי לפחות חצי ממנו. העלילה של 'כנופיות לונדון' יותר מובנת, תודה לא-ל, אבל זה לא הופך אותה להכרחית: אוונס לא הצליח להחליט איזה סיפור הוא רוצה להציג. מילא זה שהעלילה המרכזית לא מצליחה לרתק והפיתולים שאמורים להפתיע או נצפים מקילומטרים או מטופשים בעליל – היוצרים לא הצליחו לגבש את כל החלקים שלהם לפאזל מספיק אורגני.
קחו למשל את הפרק החמישי: מכל בחינה שהיא, זאת יצירת מתח-אקשן מרהיבה באכזריותה ובמריטת העצבים שלה. זה הפרק היחיד חוץ מפרק הפתיחה שאוונס ביים בעצמו, ואומייגאד איזו עבודת בימוי פסיכית. זה אמנם לא מחול המכות המרהיב של 'הפשיטה' אלא סוג אחר של אקשן, אבל בחיי שלא ישבתי ככה על קצה הכיסא כבר הרבה מאוד זמן. זוכרים את סצינת ההתחבאות בתוך הקיר ב'הפשיטה' הראשון? אז כזה, רק יותר מלחיץ והרבה, הרבה יותר ארוך.
אבל כמו סצינת הפתיחה, או כל סצינת אכזריות חסרת תכלית אחרת שהסדרה מלאה בהן, העלילה של הפרק הארוך והמשובח הזה פשוט מיותרת וחסרת כל משמעות. מתוך מה שקורה שם, מה שמשנה איכשהו לעלילה המרכזית יכול היה להיות מתומצת בחצי דקה ועוד היה נשאר זמן. נהניתי, כססתי ציפורניים, הרעתי בהתלהבות ונאנקתי בחרדה – ואז שאלתי "בשביל מה?"
לא עוזר שעבודת המשחק בינונית ומטה. אין כאן אפילו הופעה אחת שראויה לציון. מרבית השחקנים אלמונים גם הם – סביר מאוד שהפרצוף היחיד שתזהו מבין השחקנים הראשיים יהיה זה של מישל פיירלי, קייטלין סטארק בשבילכם, בתפקיד אלמנתו של בכיר הפשע המנוח. יש קווים מקבילים בין מה שהיא עושה כאן לתפקידה ב'משחקי הכס' – אמא מגוננת, דאגנית, נסמכת בעיקר על בעלה אבל מגלה עצמאות כשהוא כבר לא בשטח; אבל בניגוד לסדרת הפנטזיה המצליחה, גם הכתיבה וגם הביצוע חלשים מאוד.
כך גם התפקידים הנוספים. שון וואלאס הוא מניאק צעיר שמנסה לרשת את מקום אביו ואמור לגלות מדי פעם מצפון לרגע או שניים, אבל התפקיד הזה גדול על השחקן – ג'ו קול – בכמה מידות. כשיש סצינה בה שון אמור להביע רגשי זעם וחרטה, הבמאי בחר ברוב תבונה להעביר לצופים את המסר עם משחקי עריכה וסאונד כי הוא ידע מה אפשר לדרוש מהשחקן שלו ומה לא.
וכך ממשיכה הרשימה. יש עוד כמות דמויות נכבדת שאף אחת מהן לא מתבלטת בשום צורה או גורמת להזדהות מינימלית (אולי זה לא נורא כי אין כאן ולו דמות אחת שזוכה לאיזושהי גאולה. כולם כולל כולם מניאקים בני זונות). יש כאן אב ובן בתפקיד מנהלי החשבונות של משפחת וואלאס שמשחקים עם הבעת פנים זהה לאורך כל הדרך; יש את המפעילה של השוטר הסמוי שמתנהגת פרק אחד בתבונה ופרק אחר כך בטיפשות מזעזעת; יש את בעל האינטרס המסתורי שהאופן בו הוא נחשף הוא כמעט מעליב; וישנם השחקנים היחידים שלא שפטתי לחומרה, והם מי שמשחקים את ראשי משפחות הפשע הזרות. אולי בגלל שהם הקפידו לשוחח בשפתם שלהם וגם אם דיברו באנגלית המבטא היה מורגש – זוהי נקודת אמינות שאני אוהב כשיצירות עושות נכון.
אבל הקטע המרגיז ביותר נמצא בדמותו של השוטר הסמוי עצמו. עם התקדמות העלילה, אנחנו מבינים שהוא בעצם הציר שסביבו סובבת הסדרה כולה, אבל הדמות שלו מעורפלת בצורה מעצבנת והנימוקים הרגשיים לפעולות שלה או קלישאתיים או לא אמינים בשיט. הפרק האחרון בכלל מעלה לשיא את רמת התסכול – הבמאי ניסה לעשות משהו שונה עם הטריק הידוע של חקירה על דברים שכבר קרו כשבמקביל אנחנו רואים את ההתרחשויות בחלקים, אבל זה כל כך לא מצליח לפצות על השום כלום שהוא התסריט.
ברור שיש גם דברים טובים. בפרק החמישי שהזכרתי אפשר לצפות בנפרד כסרט בני עצמו והוא יצירה משובחת של מתח אכזרי עם סיום מזעזע. בכלל, סצינות האקשן המועטות שכן משולבות פה ושם נהדרות ממש. הן יצירתיות, ברורות וכמובן – מזכירות מאד את הסגנון של 'הפשיטה': שוטים ארוכים יחסית, אלימות חסרת רחמים וצילום ריאליסטי שלא מייפה שום דבר, אבל שום דבר. כשמישהו חוטף, הצופים חוטפים איתו. זה מעולה, זה מה שאני רוצה מגארת' אוונס, וחבל שהוא לא מבין את זה עד הסוף.
אחרי תשעה פרקים באורך כולל של כמעט עשר שעות, די ברור שהסדרה הזו, מבחינת הסיפור, היא בעצם הפשיטה 2 עם תקציב קצת יותר גדול (אבל רק קצת: הלוקיישנים המצומצמים ו/או החוזרים על עצמם מסגירים את זה, שלא לדבר על אפקט של בניין מתרסק, שצולם מרחוק, בלילה, בלי פוקוס – ועדיין נראה כאילו הפאוור-פוינט בלפטופ שלי היה עושה את זה טוב יותר). אבל גארת' אוונס, מתברר, טוב באקשן ובעלילות מינימליסטיות; אם הוא רוצה לכתוב אפוס פשע גדול, אל תתנו לו. לס איז מור.
אפשר להבין מה פשר התלונות על כך שהעלילה היא לא חלק אינטגרלי מהיצירה?
או שהיא לא מובנת/מיותרת/שהדמויות הן לא מפותחות ולא מגולמות טוב?
אנחנו מדברים על הבמאי של הפשיטה אחרי הכל, ממה שאתה מספר זה נשמע כאילו הוא הולך בטריטוריה מוכרת.
לא ראיתי (עדיין) את כנופיות לונדון אבל העלילה של הפשיטה היא בהחלט חלק אינטגרלי מהיצירה – היא שם כדי להביא אותנו במהירות רבה ככל הניתן לסצנות האקשן ולספק לחלק מהדמויות קונפליקט נוסף מעבר ל"איך להרוג את האוייב הבא."
היא עלילה מצויינת *בגלל* שהיא לא מסבכת את הסרט עם שטויות מיותרות ושומרת על מומנטום לאורך כל הזמן.
מה שתום.
בסרטים (הראשון בוודאי) העלילה היתה נצרכת. כמות הסצנות חסרות התכלית בכנופיות לונדון היא דו ספרתית לפחות, שלא לדבר על קוי עלילה שלמים שלא ברור מה מטרתם.
לא ראיתי את כנופיות לונדון, וכנראה גם לא אראה
אבל אני מתנגד לרעיון שרק בגלל שאין להן צורך עלילתי – סצנה היא חסרת תכלית.
אולי 'חסרות תכלית' זאת הגדרה חריפה.
אבל כשמשהו כזה חוזר על עצמו יותר מדי פעמים, אז זאת בעיה מהותית ביצירה. כך לא כותבים עלילה.
הפשיטה 2
זה מעט אוף טופיק, אבל אני באמת לא מבין את התלונה על העלילה ב"הפשיטה 2" – היא לא מסרבלת את הסרט, היא ממלאת אותו תוכן. הראשון היה מינימליסטי, השני היה סרט עם עלילה משמעותית. אני משער שהבעיה העיקרית במעקב אחרי העלילה הייתה הדמיון בין השחקנים (אולי זה הפריע רק לי, אבל אני חושב שבצפייה השנייה הבחנתי שפעולות שלא נראו סבירות מבחינת דמות מסוימת פשוט נעשו ע"י דמות אחרת), אבל בכל מקרה העלילה לא מורכבת או מסורבלת באופן נורא, וממש מוסיפה לאקשן.
איזו סידרה מחורבנת!
למה לעשות דברים כל כך אלימים ומזעזעים?
זה מרתיח אותי לחשוב שאנשים מרוויחים כסף על זבל כמו זה. אני יודע שזה שוק חופשי והכל, אבל אנשים שהם יצורים נתעבים כמו הבמאי, צריכים להתבייש בעצמם ולא לפרסם ברבים את הפכיסופאתיות שלהם.
מקווה שהבמאי לא יצליח להשיג עוד פרוייקטים וייאלץ לצייר פריימים של "טוטורו חוזר!"
למה אתה צורך תכנים אלימים
אם אתה שונא אותם?
לא נעים לי להגיד לך
אבל האנושות צורכת בידור אלים כבר אלפי שנים, מקרבות גלדיאטורים (ובטח לפני, מודה שלא עשיתי מחקר) ועד טרנטינו. אם אתה לא נהנה מזה – אל תצרוך את זה.
האלימות היא חלק מהחיים (היי ארה"ב כרגע), אז רק הגיוני שהיא תהיה גם חלק מהתרבות.
לא,הוא צודק (כלומר,שונא אלימות מוגזמת בסרטים צודק)
ולהגיד ש'אם זה מפריע לך אל תראה' זו היתממות.אם אדם היה עושה מעשה מחריד כלשהו והיה זוכה לשבחים,ומישהו היה מצר על כך,אף אחד לא היה אומר לו 'אם זה מפריע לך תתעלם', כיוון שהתלונה כאן היא נגד עצם הלגיטימציה וההאדרה של אותו מעשה.אם מעשה מחריד זוכה לשבחים זו בעיה,ואין דבר יותר מתבקש מלגנות את זה.
כמובן שהפער בין ליהנות מאלימות לבין להציג דיון באלימות יכול להיות מטושטש, אבל אם הביקורת (לא במקרה הזה,אבל ברבים אחרים)מציינת שיש 'דרכים יצירתיות ומקוריות להרוג אנשים,המבוצעות להפליא',זה מראה על הלך הרוח הכללי.
עכשיו, ברור שבסולם המעשים המחרידים לעשות סרט שמציג אלימות בצורה מבדרת,או ליהנות מסרט כזה,לא נמצא בראש הרשימה, אבל עדיין בעייתי מאוד.באופן אישי,אני בהחלט מבין למה אנשים עושים סרטים כאלה,או נהנים מהם, אבל העובדה שסרט מתועב כמו 'הפשיטה' נבחר על ידי אנשים בוגרים לאחד מסרטי העשור(כולל על ידי בלוג רציני ומקצועי כמו סריטה)היא כבר משהו שדי מעורר אי נוחות.
זו דעתי, לפחות
יש לי פלשבקים לדיונים בביקורת של סין סיטי
אני אישית סולד מאלימות והיא מבאסת לי כל סרט, אבל עמדתי היא שמותר להנות בבדיון מדברים שסולדים מהם במציאות. מותר לחשוב שילדים חיילים שנבחרו להלחם בלי להוועץ בהם זה דבר מחריד במציאות, וקורה בהמון ספרים וסרטים מגניבים.
בדיון זה המקום המתאים להנות מדברים שלא באמת רוצים שיקרו במציאות. אני, אישית, לא נהנה מאלימות גם בבדיון, אבל זה לא שיפוט ערכי.
בהחלט מותר להנות מדברים כאלה,
ואני לא מציג את עצמי כאחד שאף פעם לא נהנה מימיו מסרט אלים.
אבל זה שמותר להנות לא אומר שזה מוסרי
הבעיה עם הקריאה המוסרית בנוגע לדיוני אלימות במדיה
היא כזאת: ברוב המקרים (או לכל הפחות – במקרים מסוימים, אז אפשר להחיל על השאר), האלימות עצמה לא עושה נזק לאף אחד. דמויות בדיונות הן חברות אמת ומה לא, אבל עדיין אין להן זכויות יסוד ואלימות שמופנת כלפיהן לא באמת פוגעת באף אחד.
אז שאלת המוסר הישיר נמחקת, ואנחנו מתחילים לטפס על עץ הרבה יותר בעייתי – המוסר העקיף, ששואל "מה צריכת מדיה מהסוג הזה עושה לנפש". זה לא לחלוטין חד משמעי: אני חושב שאין ספק, נניח, שסרטים פורנוגרפיים שינו את הדרך שבה האנושות המערבית שנחשפת אליה כסטנדרט מבצעת מין, ולא פעם לרעה (למרות שנראה לי שיש הטיה מסוימת והיא שכאנושות מערבת וכו' התחלנו לדבר על מין באופן שוטף ופתוח רק בעשורים האחרונים, אז יש מעט קושי לדבר על מגמות עם מעט נתונים). מצד שני, אנחנו לא ממש רואים את אותם דפוסים בנוגע לאלימות או משחקי מחשב (ותפקידים) ומוזיקת ראפ, ומדי פעם להיפך: במחקר שרז קישר (והוא ממש לא אבסלוטי וצודק, אבל גם כאנקדוטה הוא מספיק כאן) נמצא קשר בין בריאות נפשית וחוסן ובין צפייה בסרטי אימה ופוסט אפוקליפטה.
אז אם אנחנו לא בטוחים בנוגע להשפעה שלילית לגבי התנהגות מסביב לאלימות בעתיד (ואולי אפילו להיפך), ואם אין נפגע ישיר, הטענה המוסרית נראית לי רופפת לכל הפחות. כלומר, כן, אין ספק שאדם ייהפך ליותר ציני ו"קשיח" בפני מראות אלימים, אבל אני לא בטוח שזה פחות מוסרי – האם מי שאחראי על גופות או עובד במכון הפתלוגי שנחשף למראות כאלה בצורה הרבה יותר קשה, תכופה ומציאותית הוא פחות מוסרי?
כן, אין ספק שיש משהו "מטריד" במישהו שרץ אחרי סרטים שבהם מתעללים באנשים והורגים אותם בשלל דרכים יצירתיות, אבל אני לא בטוח שמוסר נכנס לפה. אני חושב שמדובר פה בנורמות חברתיות שונות לחלוטין.
(עם זאת, כן אציין שטענת ה"לא נוח, אל תראה" היא אכן חלשה בהקשר הזה. פשוט שאלת המוסר והדרדרות הנוער שרואה את הגנגסטרים/גיבורי על/וואטאבר והופכים ללא מוסריים מרגישה לי כמשהו שבשטח בפועל מסתובב ללא קרדיט)
קראתי את המאמר שרז קישר
וגם אם אני בטוח שיש המון מחקרים הפוכים אני לא יכול להתווכח,כי אני לא באמת מבין בזה.
בכל מקרה, העניין העיקרי שמפריע לי הוא הבחירה בסרטים כמו 'הפשיטה' כסרטים הטובים ביותר.אם סרט מסוים כל כך נערץ רק מהסיבה שהאלימות בו /מגניבה/מלהיבה/אסתטית (ובחיי שלא קראתי שבח על הסרט הזה שאינו קשור ל"איכות" האלימות שבו),זה כן מראה תמונה בעייתית של מה שנחשב לחיובי בחברה
אני לא חושב שהתפעלו מה*אלימות* ב'הפשיטה'
התפעלו מהמכות. המכות היו אלימות כי הסרט ניסה להיות מאד ריאליסטי, וזאת צורת הגשה מסויימת שנותנת ערך מוסף לאמינות של מה שרואים על המסך. אני למשל מאד אוהב גם סרטי אומנויות לחימה מן המזרח (הסרט האחרון של ייפ מאן היה מוצלח מאד), אבל שם המכות – המרהיבות לא פחות – לא אלימות, וכן, זה משנה את החוייה.
אבל למה דווקא אלימות היא הרע?
רוב הסרטים האהובים והאהודים מראים רוע וכאב. "סיפור נישואים" מראה שני אנשים קורעים אחד את השני לגזרים בשקרים ומילים, למשל – למה הוא מעורר פחות תרעומת, רק כי אף אחד לא שולף בו חרב, מאשר "הפשיטה"?
הרי ההתלהבות מאלימות היא לא ה"שיואוווו כרתו לו את העיןןןן". זאת לא התלהבות של סרטי סנאף מעצם הכאב או האיבר שהלך לאיבוד וגורם לאנשים להגיד "כןןןן, עוד דםםםם". זה לחלוטין האמצעיים הקולנועיים – אלימות בקולנוע היא כמו ריקוד טוב ומרשים ואקרובטי, ולכן גם כאן וגם כאן יש כוריאוגרפיה, והיא משמעותית לסצנות האלה. ההתלהבות היא מהיכולות של השחקנים, ומהדרך שבה הבמאי פורש אותם בפנינו. לא ב"שיואו ראית איך הוא כרת לו את היד??? עוד דםםםםם".
אז לא, אני לא חושב שזאת תמונה בעייתית. אני חושב שיש הבדל מאוד משמעותי בין החשבה של אלימות במדיה לחיובית ובין החשבה של אלימות אמיתית לחיובית. חברה שמעריצה את האחד לא מעריצה את השני (על פי שום מחקר שאני מכיר). ולכן, אני לא רואה הבעיה של חברה שרואה "אלימות במדיה" כמטרה חיובית בפני עצמה. זה לא מזין אלימות חיצונית, זה לא מעודד לכזאת: אז מה הבעיה?
המקום היחיד שאפשר להגיד שאולי יש בעיה הוא ילדים שקלים להשפעה. אבל, נו, כבר גדלו כמה וכמה דורות על אלימות הרבה יותר קיצונית מהפשיטה (לוני טונס וחברים) ואיכשהו נראה שכולם יצאו יחסית מאוזנים.
אם לענות לשניכם
ברור שהתלהבו *גם* מהיכולת הקולנועית והכוריאוגרפיה והפעלולים, אבל ברור שהיתה התלהבות גדולה גם מ"שיואו איך הוא כרת לו את העין".אני לא רואה פה שום ספק.לא תראו אנשים משתמשים במשפטים האלה כי זה,נו,קצת מביך, אבל כן תראו "דרכים מקוריות להרוג אנשים" או ערמה של איברים מרוטשים" שלא באמת שונים. מובן מאליו שהאלימות לכשעצמה היא משהו שמשך המון אנשים לצפות בסרט,ומה שגרם לרבים לשבח,בעוד שהאלימות ב"סיפור נישואים",למשל,הרבה פחות.האלימות שם היא לא בשביל הכיף או הרושם.היא הדרך השגויה של אנשים לפתור את הבעיות ביניהם,ושלב הכרחי בדרך להשלמה שלהם.
כאילו, ברור שאלימות בסרט לא באמת פוגעת באף אחד ושכיף לצרוך אותה, אבל לדעתי הבלתי מקצועית אין ספק שהיא משפיעה לרעה על הנפש.אבל גם אם מתעלמים מזה, הדירוג של אלימות כערך חיובי-גם במדיה-מעל אלמנטים שיש בהם ערך הוא כן מראה על עיוות מסוים. הרבה יותר בריא בעיניי ליהנות מסרט כמו אור ירח נגיד מאשר מסרט כמו הפשיטה.
לא רוצה להישמע מטיף,חלילה.לא באתי לתקן את העולם או להציג את עצמי כצדיק תמים בנושא.רק רציתי להביע תמיכה במישהו שכתב תגובה מבורכת.
אני חושש שזה מתחיל להיות מעגלי
לא, אני לא אהנה לראות סרט שבו יש *רק* עינויים ואלימות (אצלי אישית, ככלל, סצינות עינויים קשות מאד מאד לצפיה). 'הפשיטה' שילב את האלימות עם משהו אחר, והיא נתנה ערך מוסף. אני ממש לא חושב שבאו לראות את הסרט בגלל האלימות שבו. אלימות לשם אלימות לא סוחפת ככה אנשים. אקשן טוב – כן.
אכן מתחיל להיות מעגלי
(ל"ת)
משפיעה לרעה על הנפש איך?
ולמה סרטים מסוימים "בריאים" יותר בעינייך מאחרים? ואיך מודדים את זה?
על מי אתם עובדים?
סרטים אלימים מגיעים לטופ הדירוגים.
מה, יש חפיפה גדולה בין אלימות לאיכות?
אם כבר פלשבק, אזכיר שיש גם טענות שאלימות בדיונית מועילה לחברה
כי היא מהווה אפשרות לדחפים אלימים לבוא לידי פורקן בצורה שאין בה נזק.
כמטאליסט, נאלץ לאשר.
(ל"ת)
מי שרוצה לראות סדרת פשע בריטית מוצלחת, שייצפה ב- Peaky Blinders
סדרה שמצולמת, משווקת, מבויימת, וכתובה באופן נהדר.
הי, מגניב, מהאיש שכתב וביים את "לוק" עם טום הארדי
בהחלט אבדוק את זה, תודה על ההמלצה!
אם אני לא טועה, טום הארדי מופיע רק החל מהעונה השנייה,
והוא כמובן אחת הדמויות המוצלחות ביותר בסדרה הזו. אבל שאר השחקנים גם נותנים שם הופעות מעולות, ובעיקר קיליאן מרפי שמצליח להיות מפחיד ורגיש ומפוחד ובריון בצורה מושלמת.
דרך אגב, גם ג'ו קול שם.
אותו אחד שהושמץ פה בביקורת (במידה רבה של צדק, למרבה הצער), עושה תפקיד טוב בהרבה בתור ג'ון שלבי. לכן אני קצת נוטה להאמין שההופעה האנמית שלו בכנופיות לונדון היא יותר אשמת הבמאי מחוסר יכולת של השחקן.
"הושמץ בצדק" זה לא אוקסימורון?
השמצה היא במהותה שקרית.
כמו כן, כיוון שאת פרקי הסדרה ביימו כמה במאים שונים, אני כן נוטה להאשים את השחקן. ייתכן שכולם גרועים בבימוי שחקנים (זה יסביר את המשחק החלש באופן כללי). את פיקי בלינדר'ס, מכל מקום, לא ראיתי.
כדאי לך
לראות פיקי בליינדרז
*אנחה*
רשימת הצפיה שלי כל כך ארוכה… אוף. ודווקא בחודשים האחרונים, היו לי פחות שעות צפיה מהרגיל. אולי אגיע לזה בעתיד.
לדעתי הוא מסוגל להרבה יותר ממה שהוא עושה פה.
למעשה, *ראיתי* אותו עושה יותר מזה בפיקי בליינדרס.
לכן מצד אחד זו קצת השמצה כי בניגוד למה שכתבת הוא דווקא שחקן לא רע ומצד שני מוצדקת כי כן, אין שחקן אחד בכל הסדרה הזו שמצליח ליצור מינימום עניין או אמפתיה לדמות שלו.
השבוע הסתיימה העונה השניה
ואחרי שבדקתי וגיליתי שאוונס עצמו לא ביים שום פרק העונה, אני כמעט מחליט לוותר. אבל אולי לא. נראה.
בינתיים, נמשיך לחכות שייצא הסרט שהוא ביים, עם טום הארדי בתפקיד הראשי. נשמע שזאת יצירה שכן הולמת את כישוריו.