יש ב"לילה בטירוף" וואן-שוט. הוא מסוג הוואן-שוטים שדי ברור שהם לא באמת טייק אחד ארוך ורציף אלא רצף סצנות שנערכו כדי שידמו וואן-שוט אבל אני בכל זאת רוצה לציין את זה כי "לילה בטירוף" הוא לא הסרט האחרון של סקורסזה או איזה פרויקט של עמנואל לובצקי עם אחד משלושת האמיגוס או משהו – הוא קומדיה מטומטמת, שאף אחד לא הולך לזכור בזמן לעונת הפרסים כמועמד לצילום הטוב ביותר, והסצנה ההיא אף פעם לא הולכת להופיע ברשימת "עשרת הוואן-שוטים הכי טובים בקולנוע". ובכל זאת, הבמאים של הסרט, בבחירה בין האם לעשות את הדבר הקל (קרי: לא וואן-שוט) או הדבר המסובך (קרי: כן וואן-שוט) בחרו לעשות וואן-שוט.
זה אומנם לא הדבר הכי חשוב או מיוחד בסרט, אבל אני חושב שהוא מלמד משהו על טיבו – האנשים שעשו את הסרט הזה השקיעו בו. זה נשמע ברור מאליו, אבל התחושה של הרבה מהקומדיות של השנים האחרונות הייתה "תביאו שחקנים מצחיקים, תחשבו על סיטואציה מצחיקה ויאללה שיספרו בדיחות או משהו". אפילו קומדיות אפקטים לקחו את הזמן בשביל לעצור בחריקת בלמים את הסרט ולתת לשחקנים שלהם זמן לאלתורים לא נחוצים. אז כשלראשונה מזה הרבה זמן אתה רואה סרט על המסך הגדול שמרגיש כאילו הוא מכבד אותך והוא לא רק טורח לשים מכנסיים כדי לראות אותך אלא שם בגדי עבודה מכובדים – זה עושה משהו. כיף לדעת שמשקיעים בך.
אנני ומקס (ג'ייסון בייטמן ורייצ'ל מקאדאמס בתפקידים מוצלחים) הם זוג תחרותי חובב משחקים ותחרויות שמנסה להיכנס להריון, ונראה שהבעל לא מצליח במשימה מכיוון שהוא לחוץ מאוד עקב הגעתו של אחיו העירה. אחיו (קייל צ'נדלר), מגיע לאחד מערבי המשחק שהזוג מארגן לחברים שלהם, מערער את הבטחון של מקס ומבטיח להזמין את כל החברים מערב המשחק אליו לדירה לערב משחקים "אמיתי" ולא הפנטומימה ומשחקי הקופסה שהם משחקים אצל אנני ומקס. אצל האח, הם מגלים שהוא שכר לאותו הערב תעלומה עם שחקנים ואפקטים, שבמהלכה אחד מהאנשים בחדר אמור להיחטף והראשון שיימצא אותו יזכה במכונית יוקרה. מכיוון שמדובר בקומדיה, העניינים מסתבכים, ומסתבר שמה שהשחקנים חושבים שהוא משחק שהאח ארגן הוא לא בדיוק זה.
יש גם עוד עלילות משנה, כמו זוג שהבן זוג מגלה שחברה שלו שכבה עם שחקן הוליוודי ושכן (ג'סי פלמונס) שאנני ומקס לא רוצים להזמין לערבי המשחק שלהם ועוד כל מיני דברים שוליים אבל את הכותרת של הסרט "בטירוף" קצת קשה להצדיק. אין כאן ג'ירפות בכביש המהיר, אנשים שאוהבים מנורות, תרנגולות מתפוצצות, או את סוף העולם. היופי בסרט הוא דווקא זה שהוא לא מופרך מדי, והשחקנים לא מוצאים את עצמם מצילים את הנשיא מפצצת אטומית שמורכבת מכרישים. הסרט מתפתח בקצב אמין והדרגתי ואפילו הסיום שלו שאכן מגיע לשיאים לא סבירים – מרגיש אמין. בגלל שהסרט נשאר יחסית מקורקע, בלי דמויות מוגזמות מדי ובלי סיטואציות הזויות אתה מצליח להתחבר לדמויות ולקצב שלו. זה מונע ממנו איזה צחוק אחד גדול ומטורף , אבל הוא מחליף אותו בהרבה צחוקים קטנים שגורמים לחוויה עצמה לאורך כל הסרט להיות יותר מהנה.
אם הייתי צריך להשוות בין "לילה בטירוף" לערבי משחקים שהייתי בהם, אז "לילה בטירוף" הוא לא מהערבי משחקים שבהם הצלחתם איכשהו לקנות כל רחוב במונופול או ניצחתם בטאקי ברגע האחרון במהלך מבריק, ואפילו לא מהסוג שבו אתם משחקים "קלפים נגד האנושות" ויש איזה סיבוב אחד שהוא כל כך מצחיק שאתה עד כדי כך לא יכול להתמודד איתו שכולם נשכבים על הרצפה מרוב צחוק. אם סופרים סרטים בכמה "רגעי השנה" יש להם, למשל, אז יש ל"לילה בטירוף" רגע אחד בלבד שבאמת אקח איתי הלאה, והוא גם מופיע בטריילר, אז בכלל. אז אם מישהו יבוא ויגיד לי ש"לילה בטירוף" הוא בסך הכל סרט בסדר ולא יותר, אני אבין אותו – חסר לסרט איזה טירוף קומי שיגרום לו להיחרט בזיכרון.
אבל מה שהוא כן, זה מסוג הערבים האלה שכולם נהנו בטירוף, צחקו, שיחקו ונהנו ואז כשאתה בא לתאר לאנשים איזה ערב מדהים היה לך אתמול, אתה לא ממש מצליח להסביר למה. שום דבר ספציפי לא היה יותר טוב משום ערב משחקים אחר, אבל כולם היו בראש הנכון והכל השתלב יחדיו בצורה שבה בסך הכל נהנית כמו שלא נהנית בערבי משחקים כבר הרבה מאוד זמן; מסוג הערבים שפשוט נופלים על השילוב הנכון של האנשים , בדיוק כמו ב"לילה בטירוף". אולי אין פה את השחקן או השחקנית הקומית הכי מוצלחת של דורנו, אבל השילוב שלהם ושל אנשים מקצוע שבאו לתת בראש החל מהתסריטאי והבמאים דרך מעצבי התפאורה, הצלם ועד למעצב הפסקול פשוט עובד. כולם יודעים שקומדיה זה עסק קשה וכולם באים לעשות סרט מצחיק, והם מצליחים בזה. הם יודעים שקומדיה זה קצת להגעיל אז הם מגעילים, אבל בטעם טוב. הם יודעים שקומדיה זה קצת רפרנסים, אז הם זורקים רפרנסים – אבל עוצרים לפני שזה נהפך לניימדרופינג מעיק. בכלליות, הסרט מצליח למצוא את השילוב הנכון לפני שהוא נהיה מעיק. זה לא שיש בסרט את הבדיחות הכי מצחיקות שתשמעו בכל השנה, אלא שגם כשהסרט מספר בדיחות שאפשר לראות אותן מגיעות סצנה מראש – הן מצחיקות, וזה הישג לא פשוט בכלל. לספר בדיחה למישהו שכבר מכיר את הפאנצ'ליין שלה ולגרום לו לצחוק ממנה למרות זאת דורש מיומנות, ו"לילה בטירוף" מצליח בזה.
אולי זה מה שאהבתי כל כך ב"לילה בטירוף" – הוא הרגיש כבר בצפייה הראשונה כמו צפייה שנייה בסרט. משהו חמים ונחמד שאפשר להתכרבל איתו. לא יצירת המופת הגדולה שצריך להעריך, לא הקומדיה שמשנה את כללי המשחק – סתם סרט שאפשר ליהנות ממנו בלי שירגישו שהסרט מזלזל בך מצד אחד ובלי להרגיש שאתה צריך להשקיע מאמץ לתפוס כל בדיחה או רפרנס מצד שני. אז אני מבין אנשים שיתלהבו ממנו פחות וכן, ראיתי סרטים יותר טובים ממנו בתקופה האחרונה – אבל לא היה לי כיף באף אחד מהם כמו שנהניתי פה.
שוב אתה טועה ומטעה!
מה יהיה?
באמת שרציתי לאהוב את הסרט. כמו שאמרת, רואים שהבמאים ניסו להשקיע קצת יותר מלעשות רק שוט-רוורס שוט. גם חלק מהשחקנים מנסים. אבל הבעיה העיקרית היא שאני לא מסכים איתך לגבי הפסקה הלפני-אחרונה: הסרט הזה פשוט לא יודע לבנות בדיחות. בסרטים של אדגר רייט, למשל, יש הרבה דברים שמופיעים בהתחלה ומקבלים בסוף פיי-אוף בדרכים מפתיעות ומצחיקות. כאן, הרוב המוחלט של הבדיחות צפוי מהרגע שמכינים אותן. כבר בפעם הראשונה שמזכירים קונספט מסויים (ואז חוזרים עליו עוד כמה פעמים), ברור לך כבר שזה הולך להגיע, וכשזה קורה נותר רק לבהות במסך באדישות של "כן, הנה זה."
כמו כן, יכול להיות שבראש שלהם הדמות של ג'סי פלמונס קורעת מצחוק אבל לאורך כל הסרט היא פשוט הרגישה מעיקה. ויש שחקן שמופיע לקראת הסוף שבהחלט היה לי נחמד לראות על מסך שוב.
ואיי התחושה שלי הפוכה לגמרי משלך
אני דווקא באתי לסרט בתחושה שבטח אשנא אותו – נו, עוד סרט שמציג "ערב חברים קליל שהשתבש". אבל כמו שיהונתן כותב פה, הסרט לגמרי הפתיע אותי בכמה הוא מושקע ועשוי טוב לעומת קומדיות מטופשות אחרות. זה הרגיש לי כמו רכבת הרים שלא מפסיקה להפתיע, וככל שזה נהיה יותר מופרך זה גם נהיה יותר מצחיק. אני בדרך כלל שונא שסרטים נהיים מופרכים ולא אמינים, אבל פה הם איכשהו הצליחו לסחוף אותי לתוך הסיטואציה. אם הייתי צריך להגדיר אותו במשפט, הייתי אומר שזה סרט מטומטם בצורה אינטליגנטית.
לגבי הבדיחות, אני חושב שדווקא היו פה כמה יציאות מגניבות לגמרי, שאפילו חתרו תחת המוסכמות של הז'אנר, עם הרבה מודעות עצמית (כולל סצנת כתוביות הסיום הקורעת). שלא לדבר על זה ששולבו פה כמה רגעים "מקפיצים" סטייל סרטי אימה, ורגעי אקשן מקצועיים לגמרי. בקיצור, אחלה סרט והפתעת השנה שלי בינתיים – לפחות בכל הנוגע לקומדיות.
כבר לא עושים סרטים כאלה וחבל
פשוט סרט טוב
חמוד, לא מטופש, כתוב היטב
משוחק לא רע
נראה שכולם נהנו לעשות אותו
יש המון בדיחות נהדרות מספיק אקשן לבנים ומספיק שיחות יחסנו לבנות
והכל מחובר נכון.
בקיצור שווה
אחלה סרט
סרט קומדיה קלאסי. לא מטופש או מוגזם מדי,
עם בדיחות טובות, אמנם לא כאלה שגרמו לי להיקרע ממש,
אבל פשוט בדיחות טובות שעובדות לאורך כל הסרט. שחקנים טובים,ועריכה מעניינת (מה היה הקטע הזה עם הבתי צעצוע בפתיחה של סצנות כל הזמן?). מומלץ!
גם אני שמתי לב לקטע עם בתי הצעצוע.
זה מתכתב באופן הולם עם הקונספט של הסרט שהוא כולו משחק. עמוק!
וקייל צ'נדלר הוא התאום האבוד של רון ליווינגסטון ושום דבר לא ישכנע אותי אחרת.
ג'סי פלמונס
שמעו, הבנאדם פשוט אחלה של שחקן.
גם בתפקידים גדולים, כמו ב'אנשים אחרים' (ובלי קשר מדובר באחלה של סרט)
גם בתפקידים קטנים, כמו ב'תוצרת אמריקה' וכמו בסרט הנוכחי, הוא פשוט גונב את ההצגה לגמרי.
ויש שחקנים טובים שעושים עבודה טובה ב'לילה בטירוף', והוא מתעלה על כולם בקלות ובפרצוף אחד.
חוץ מזה, באמת סרט מהנה בסה"כ ומאוד מזכיר את 'המשחק' של פינצ'ר (קשר שגם קצת הורס את הסרט), גם אם הרבה פחות טוב ממנו.
בנוגע לוואן שוט, אני לא חושב שזאת הייתה עבודה סתמית כי זה מגניב, אלא הצילום בסצנה הזאת מתאים מאוד לרעיון של הסרט. זה צולם כאילו מדובר במשחק מחשב, ובמקרה הספציפי הזה, ממש כמו פקמן, שרץ ממקום למקום בלי הפסקה, בורח ממפלצות שבאות משום מקום במעין מבוך בלתי נגמר. ועל המטפורה הזאת מתבסס כל הסרט.
סרט מדהים
הסרט מדהים לחלוטין. אמנם העלילה קצת מסובכת ויש רגעים לא מובנים אבל סהכ הכל מתחבר בסוף ל1 סטורי
שאלה למבינים
למי שממש לא אוהב את רייצ'ל מקאדמס – (כמוני למשל) האם יש טעם לראות את הסרט? האם הוא עדיין כיפי? עד כמה היא משמעותית שם?
היא משמעותית.
אני מודה שמבחינתי היא ובייטמן הכוכבים של הסרט אז קשה לי לראות איך מישהו שלא אוהב אותה יהנה מהסרט, אבל אולי אני טועה – יש עוד 7 (בערך) דמויות מלבדה עם סיפורים משלהם, אבל לא הייתי הולך לראות את הסרט בגללם.
מעניין אותי מה "רגע השנה" מהסרט הזה שתיקח איתך הלאה.
ומסכים עם הביקורת. היה לי מאוד כיף בלי שום סיבה מיוחדת.