שנות התשעים. סופם של המאה והמילניום דופק בדלת. המלחמה הקרה נגמרה, והשאלה "מה הלאה?" מטרידה רבים. חלק גדול מסרטי המדע הבדיוני של העשור ההוא ניסו לענות על השאלה הזו ובישרו על הצפוי לקרות לנו – בקולנוע ובעולם האמיתי. סדרת הכתבות הזו מוקדשת לסרטים האלה, צמד סרטים בכל פעם. בפעם הקודמת: "המופע של טורמן" ו"גאטקה".
והפעם: שני סרטים על גברים שמחפשים זהות בנבכי הזיכרון ובין האמת לשקר.
הטכנולוגיות ששנות ה-90 הביאו איתן – מהמציאות המדומה ועד לאינטרנט הביתי – בישרו על עידן שבו מניפולציות על התודעה של ההמונים יהפכו מתרחישי-בלהה אורווליאניים למציאות יומיומית כמעט. הקולנוע של אותו עשור הגיב בהתאם, כאשר הנציג המובהק ביותר של התופעה הוא ללא ספק "המטריקס" בתחום המדע הבדיוני, ולצדו "פרויקט המכשפה מבלייר", שהפעיל מניפולציה שכזאת ישירות על הצופים עם טשטוש הקווים בין תיעוד לבדיון (ושלא במפתיע, הוא גם אחד הסרטים הראשונים ששווקו בהצלחה בצורה ויראלית באינטרנט). גם הקולנוע הלא-ז'אנרי הדהד את המציאות הזו שמעבר לפינה, החל ב"לכשכש בכלב" שבו מומחה ספינים בורא עבור הציבור האמריקאי מלחמה שלא היתה ולא נבראה כדי להסיח את דעתו של אותו ציבור משערוריית מין בה מעורב הנשיא, ועד לתרגיל מעורר הקבס של אוליבר סטון ב-"JFK: תיק פתוח" שגרם להמוני אמריקאים להאמין בקשקשת קונספירטיבית על רצח הנשיא קנדי. אבל שני הסרטים המרתקים ביותר שעסקו בנושא הם הסרט שפתח את אותו עשור ואחד מאלה שסגרו אותו: "זיכרון גורלי" של פול ורהובן ו"עיר אפלה" של אלכס פרויאס.
שני הסרטים מתחילים כמעט באותה נקודת מוצא: גבר שמאבד את נקודת האחיזה שלו במציאות שמקיפה אותו, כאשר האבדן הזה מתחיל במערכות היחסים של אותם גברים עם בנות הזוג שלהם. ב"זיכרון גורלי" הגיבור, קווייד (ארנולד שוורצנגר), הוא פועל בניין מכדור הארץ שמגלה משיכה לא מובנת למאדים ולהרפתקאות המסעירות שמחכות לו שם, למרות הפצרותיה של אשתו (שרון סטון, רגע לפני שהסרט הבא של ורהובן, "אינסטינקט בסיסי" הפך אותה לכוכבת) להוריד את הראש מהכוכבים ולחזור לקרקע כדור הארץ; ב"עיר אפלה" הגיבור, מרדוך (רופוס סול), מחפש נואשות אחר הדרך ליעד מסתורי שמייצג את החיים המושלמים שלו עם זוגתו (בגילומה של ג'ניפר קונלי) כאשר בכרך המאיים שבו הוא עורך את החיפוש הזה היחסים שלו עם זוגתו מעורערים והוא עצמו נחשד בהיותו רוצח סדרתי של נשים.
שני הסרטים הגיעו מבמאים שכבר ביססו את עצמם כיוצרים יוצאי דופן בזירת שוברי הקופות האמריקאיים: ורהובן, שביים בעשור לפני כן את "רובוקופ", שידך בין הזירה הזו לאלימות ועירום גרפיים בווליום גבוה, ופרויאס, שלפני שפנה לקולנוע היה במאי קליפים מצליח, שידך בין עיבודי קומיקס לגותיקה עם "העורב". אבל שני הסרטים האלה ייצגו עבור הבמאים שלהם עלייה ברמת המורכבות הנושאית: המרדף שמנהלים גיבורי שני הסרטים – שנוטה לצד ההרפתקאות/אקשן ב"זיכרון גורלי" ולצד האימה ב"עיר אפלה" – הוא מרדף אחרי פנטסיות, אחרי הגשמת חלומות. לכאורה, להגשמה הזו ישנה מטרה חיובית – הגיבורים בשני הסרטים מצליחים, בסופו של דבר, לכופף את המציאות המשובשת שמקיפה אותם לחזון האידיאלי שלהם. אבל קשה שלא לתהות האם מעגל הדמים שנדרש בשביל כיפוף המציאות הזה הוא לא מחיר גבוה מדי. ובהתחשב בעשור שבו שני הסרטים יצאו, והטכנולוגיה שהוזכרה בתחילת הכתבה הנוכחית, קשה שלא להתרשם מכמה ששניהם היו נבואיים: אין בנמצא עדיין טכנולוגיה שמסוגלת לחולל שינויים גדולים כל-כך במבנה הזיכרון והאישיות של הפרט ("זיכרון גורלי") או הכלל ("עיר אפלה"), אבל יכול להיות שאין צורך בטכנולוגיה כזאת. האינטרנט בישר למין האנושי שעכשיו הוא יכול לבחור את המציאות שמתאימה לו, מה שמתבטא הן ביחס כלפי הזולת והן ביחס כלפי האמת. "זיכרון גורלי" ו"עיר אפלה" בישרו על עליית תרבות הפייק, ובראשה הפייק-ניוז.
כשבוחנים את ההשפעה של הסרטים האלה על הסרטים שבאו אחריהם, מה שבולט הוא – שוב – החיבור בין הגיבורים לנשים בחייהם. ב"מטריקס" של האחיות וושאבסקי, ששאל מסרטו של פרויאס לא רק רעיונות אלא גם תפאורות ותשתית, הדמות של טריניטי גם מייצגת סוג של פנטסיה רומנטית, אבל לא כזו שמתחברת ליציבות מציאותית מהסוג שנראה בסרט של פרויאס או זה של ורהובן; להיפך: היא זאת שמושכת את הגיבור להרפתקאות מרהיבות בעולם שבו המציאות מתערערת באופן קבוע. הגיבור של "התחלה" של כריסטופר נולאן רדוף גם הוא בשל מערכת יחסים הרסנית שהיתה לו עם זוגתו, אבל הגיבור של "התחלה" כבר לא דומה לגיבורים של "זיכרון גורלי" או "עיר אפלה". מסיפורים על גיבורים שנלחמים כדי לשקם את תחושת המציאות שלהם, הקולנוע של שנות ה-2000 עבר לספר על גיבורים שמשבשים את אותה תחושה – ממש כמו הנבלים בסרט של ורהובן ובזה של פרויאס.
למרות החשיבות של הסרטים שהם יצרו, הבמאים של "זיכרון גורלי" ו"עיר אפלה" די נעלמו מהנוף ההוליווודי. ורהובן חזר לאירופה והשתלב שם היטב במסגרת העשייה הקולנועית האמנותית (אבל לפני כן הוא הספיק לביים עוד סרט מד"ב משמעותי, שיידון פה באחת הכתבות הבאות). פרויאס נשאר בהוליווד, אבל הסרטים הבאים שלו נעו בין "מאכזב" ל"דרעק".
בכתבה הבאה: גיבורי-על, קצת אחרת
נראה שהמטריקס יצא ב-1999 ועיר אפלה ב-1998, אז מי ינק ממי?
לא רק ינק, ממש השתמש באותו סט ותפאורה
דבר אחד שממש מפריע לי בעיר אפלה: 30 השניות הראשונות בהן (בהוראת בכירי האולפן) קיפר סאטרלנד בעצם מסביר את עלילת הסרט ואת הטוויסט העיקרי.
כל כך הייתי רוצה ללכת לשירותים ולפספס את הדקה הראשונה של הסרט כשצפיתי בו לראשונה.
הנושא עלה בביקורת על הסרט שעלתה באתר
אז נבהיר למי שמתעניין בעקבות הכתבה הנוכחית: חפשו את גירסת הבמאי של הסרט, ורק אותה.
אז אזכיר ואמליץ שוב על הקומה השלוש עשרה
שהוא מאותו גל.
ניתוח מעניין אבל לא מבוסס
לטעמי קצת ציירת את המטרה מסביב לחץ.
ראשית, זכרון גורלי יצא ב- 1990 כלומר החל בהפקה סביב 1988. לאף אחד עוד לא היה אינטרנט אז וחוץ מכמה מדענים אף אחד לא ידע מה זה.
שנית, זכרון גורלי מבוסס על סיפור של ריצ׳ארד ק. דיק, סופר שהרבה לעסוק בערבוב בין מציאות, אשליה ומציאות מדומה, ככל הנראה תחת השפעת סמי הזיה והסיקסטיז באופן כללי.
ולבסוף – האישה כמושכת לתוך או מחוץ להרפתקה זה מוטיב ישן-נושן בקולנוע (לדוגמה בורטיגו של היצ׳קוק שגם הוא עוסק בטשטוש בין מציאות והזיה).
לסיכום הקישור בין כל אלו לבין עליית האינטרנט די קלוש לדעתי. ותרבות הפייק, כביטוי וכצורת מחשבה, הגיחה לעולם איפשהו בשנות העשרה של המיליניום הנוכחי.
אבל אין קישור בין הסרטים לבין עליית האינטרנט,
הקישור הוא שהאינטרנט מאפשר הרבה מחזון הבלהות של הסרטים הללו.
בנוסף, הקשר בין זיכרון גורלי ליספור המקורי של דיק קלוש עד לא קיים
(ל"ת)
אבל זו פסקת הפתיחה של הפוסט...
״הטכנולוגיות ששנות ה-90 הביאו איתן – מהמציאות המדומה ועד לאינטרנט הביתי – בישרו על עידן שבו מניפולציות על התודעה של ההמונים יהפכו מתרחישי-בלהה אורווליאניים למציאות יומיומית כמעט. הקולנוע של אותו עשור הגיב בהתאם…״
ואני טוען שוב שזכרון גורלי אינו תגובה לטכנולוגיות האלו שכן הוא יצא לפני שהן הפכו לנחלת הכלל.
זה נכון שהקשר בין הסרט לבין הסיפור המקורי של פיליפ (נכון) ק. דיק הוא קלוש, אבל הוא כן לוקח ממנו את התמה המרכזית שהיא הערבוב בין מציאות ואשליה סינתטית. דיק חשב על זה הרבה הרבה לפני הטכנולוגיות של הניינטיז.
דוגמאות לסרטים (גרועים) שאכן ״הגיבו״ לעליית הטכנולוגיות האלו הן ״הרשת״ עם סנדרה בולוק ו״מכסח הדשא״.
וזה גם פיליפ ק. דיק
(ל"ת)
בוודאי. וורהובן בשיאו, עושה סיוטים לילדים כבר עשרות שנים.
(ל"ת)
גם למבוגרים. פשוט אייקוני הבן אדם.
אגב בנדטה בצפייה שנייה נורא משתפר וחלק מהדברים שילבנו אותי בהתחלה נהיו הדברים שאהבתי בצפייה השנייה. בהזדמנות זו גם אשמח להמליץ על סרט שעשה בתקופתו בהולנד שנקרא the forth man. הוא מרגיש כמו הטסט שלו לפני שעשה את המותחן האירוטי ההוליוודי האולטימטיבי (כן הזה עם שרון סטון) לטעמי הוא מתעלה עליו. אין הרבה שיודעים לעשות מותחנים מטרידים עם אלמנטים דתיים ומלאי ארוטיקה, זימה וunerving כמו ורהובן, ובנדטה מצטרף למסורת המוזרה הזו שלו
קל מאוד להתעלות על אינסטינקט בסיסי
אבל כן, נו – האיש הרביעי סרט מאוד טוב.
אני מבין את הכוונה
הוא לא מהסרטים האהובים עלי, אפילו לא קרוב. אבל דומה לנערות שעשוע וגברים בחלל (ועכשיו גם בנדטה) חלק מהדברים שחשבתי שהם מגוחכים ושבילים לחלוטין בצפייה הראשונה התגלו כמעין משחקים מתוחכמים של ורהובן על הציפיות של הצופים בפעמים הבאות. לא תמיד יש לי מצב רוח לסרטים האלו אבל לפעמים אני אוהב את ההגזמות המטורפות שלו. ובכללי סרטי המותחנים הארוטיים ההוליוודים של שנות ה80 וה90 לא מחזיקים מעמד בכלל היום (משיכה קטלנית סרט מזעזע שצפיתי בו לפני כמה שבועות) אבל איכשהו אינסטינקט בסיסי נשאר עדיין מהנה בדרכו המוגזמת לגמרי. אבל כן אתה צודק, לא קשה להתעלות על אינסטינקט בסיסי אבל משהו בו עובד לי מאד טוב כאשר אני מסתכל עליו כחלק מגוף העבודה המוזר בהחלט של ורהובן.