העתיד שהיה: "המופע של טרומן" ו"גאטקה"

שנות התשעים. סוף המאה והמילניום דופקים בדלת. המלחמה הקרה נגמרה, והשאלה "מה הלאה?" מטרידה רבים. חלק גדול מסרטי המדע הבדיוני של העשור ההוא ניסו לענות על השאלה הזו ובישרו על הצפוי לקרות לנו – בקולנוע ובעולם האמיתי. סדרת הכתבות הזו מוקדשת לסרטים האלה, צמד סרטים בכל פעם. והפעם: שני סרטים מאותו יוצר, על פרטיות ואבדנה בעולם החדש והמופלא שמעבר לפינה.

כשאנדרו ניקול פרץ לזירה ההוליוודית הוא הגיע לשם פחות או יותר משום מקום. במאי פרסומות ניו-זילנדי שהצליח לשכנע את האולפנים להפיק סרט מדע בדיוני על פי תסריט שלו שלא הכיל פיצוצים או מכות. לסרט הזה קראו "גאטאקה" (או "מה קרה בגאטקה?"), כיכבו בו אית'ן הוק ואומה ת'ורמן (אז זוג בחיים האמיתיים), הוא יצא ב-1997 והוא עסק באדם שנולד בלידה טבעית ומנסה להיאבק על מקומו וזכויותיו בעולם שבו מרבית האוכלוסיה עברה השבחה גנטית.  שנה אחר-כך הבמאי האוסטרלי הוותיק פיטר ווייר ("העד", "ללכת שבי אחריו") הביא למסך הגדול תסריט נוסף של ניקול – "המופע של טרומן", סיפורו של אדם שמגלה שכל חייו הם בעצם תכנית טלוויזיה, סרט שהיווה את כרטיס הכניסה של הכוכב ג'ים קארי לעולם הסרטים הרציניים. "גאטאקה" נכשל קופתית אבל הפך להצלחה ביקורתית גדולה; "המופע של טרומן" הצליח מאוד גם קופתית וגם ביקורתית ונדמה היה שדרכו של ניקול לכוכבות בהוליווד סלולה – אבל משהו השתבש באופן עגום בדרך.

ובכל זאת, שני הסרטים ראויים לעיון מחודש, כשמגלים בדיעבד שניקול עצמו, ככל הנראה, לא העלה על דעתו עד כמה תחזיות הבלהה שהוא העלה בסרטים האלה יתבררו כפספוס טוטאלי מצד אחד וכמדויקות להבהיל מהצד השני. לעתיד של "גאטאקה" שבו שדרוגים גנטיים נמכרים לבעלי הממון עוד לא הגענו, אבל הניסיון של גיבור הסרט להסתיר את זהותו הגנטית האמיתית – שנעשה נואש יותר ויותר ככל שהסרט מתקדם – כבר כאן, כשאמצעי הזיהוי והמעקב נעשים משוכללים יותר מדי יום. מהויכוח הבלתי-פוסק על המאגר הביומטרי שאמור לשמש כאמצעי זיהוי פה בישראל, ועד לשימוש בזיהוי ביומטרי במקומות עבודה, הסרט של ניקול הופך לסוג של שגרה מבהילה כחושבים עליו לעומק. 

כמה שנים אחר-כך, במאי מוכשר אחר זיקק את השגרה הזו בסרט אחר עם נקודת מוצא דומה: סטיבן ספילברג, בסרטו "דו"ח מיוחד", שגם בו גיבור שמואשם על לא-עוול בכפו בפשע חייב להימלט ממנגנוני-זיהוי טכנולוגיים משוכללים. לספילברג היה סוג של רומן קצר עם ניקול לקראת סוף המילניום הקודם: אחרי הפריצה הגדולה של ג'וד לאו להוליווד ב-"גאטאקה", ספילברג מיהר לחטוף אותו ל"אינטליגנציה מלאכותית", ומאוחר יותר העסיק את ניקול כאחד התסריטאים ב"טרמינל", שכמו "גאטאקה" הציג דמות שלא ממש מסונכרנת עם הדרישות של העולם שמקיף אותה, אבל "דו"ח מיוחד" הוא כנראה ממשיך דרכו המובהק ביותר של "גאטאקה" בקולנוע של המאה ה-21: החל מהתרחיש המופרך שבבסיס הסרט על אודות היכולת לחזות פשעים עתידיים (שהפך לשימוש אמיתי לחלוטין בסטטיסטיקות על אזורים מועדים לפורענות בידי כוחות אכיפת החוק) ועד לתעודת הזהות הגנטית של גיבור הסרט שרודפת אותו לכל מקום אליו הוא רוצה להימלט – כשגם בסרט של ניקול וגם בסרט של ספילברג, אם כי בנקודות עלילתיות שונות, ההימלטות מאותה תעודת זהות מערבת הליך רפואי כואב. 

במקביל התרחש תהליך מעניין בכיוון ההפוך – אותה תעודת זהות הפכה מחלום בלהות לסוג של חלום רטוב בז'אנר אחר: ז'אנר סיפורי הפשע והבילוש, במיוחד בסדרות טלוויזיה, הסתער בחדווה יתרה על העולם המופלא של זיהוי טכנולוגי כאמצעי לאיתור פושעים והעמדה שלהם לדין. גם זו היתה תופעת לוואי של התקופה בה הסדרות האלה נוצרו: הפיגוע במגדלי התאומים הוביל לגל של פרנויה בארצות הברית ובעולם, והאפשרות למכן את תהליך פענוח הפשעים – באופן שנותן זיהוי ודאי מושלם של העבריינים – קרץ להרבה מאוד צופים מהשורה.

המאה ה-21 הפכה למציאות גם את התסריט המפורסם השני של ניקול, מזווית לא צפויה. "המופע של טרומן" הגיע למסכי הקולנוע במקביל להפיכת תכניות הריאליטי לתופעה, לפני שבמאה ה-21 הן הפכו למגיפה של ממש. רבים מתייחסים לסרט בתור אחד המבשרים (או אולי המתריעים כנגד הסכנה) של התופעה הזו, אבל כשבוחנים את הז'אנר היום מגלים שטרומן כנראה לא היה מתקבל ככוכב בשום תכנית כזו – מפיקי הריאליטי מחפשים את הטיפוסים הגבוליים, הנלעגים, את הפריק-שואו, ולא אנשים עם חיים בורגניים רגילים ושלווים כמו טרומן. ההתקוממות של טרומן נגד המפיקים של התכנית שהוא לכוד בה עשויה להיראות כמו יציאה נגד אורח חיים כזה בדיוק – אבל מה שהצופים מקבלים לאורך חלקו הראשון של הסרט לא שונה מדי ממה שרובם מחוללים לעצמם באינטרנט בפתח העשור השלישי של המאה ה-21: ניסיון להפיץ לעולם את חיי היום-יום שלהם על הדילמות והקונפליקטים הקטנים והגדולים שמלווים אותם. "המופע של טרומן" הוא לא "האח הגדול" או "הישרדות" – הוא קיר הפייסבוק וחשבון האינסטגרם, כשהפעם המשתתפים הם גם המפיקים. גם בתסריט המופת השני של ניקול, החזון העתידני אומץ בחיים האמיתיים, רק לא בהכרח בהקשר הדיסטופי המקורי שלו.

ניקול, כאמור, לא הצליח לשחזר את הצלחת שני התסריטים האלה. סרטי הז'אנר הבאים שלו – הסאטירה "סימון" והדיסטופיה "עולם הזמן" קיבלו יחס עוין מהמבקרים ואדיש מהצופים (דיסטופיה נוספת, "אנון", שניקול ביים עבור נטפליקס, התבררה גם היא בתור סרט כבד ועייף, ומכוער להדהים). סרטים פוליטיים עכשוויים כמו "שר המלחמה" או "חיסול ממוקד" זכו ליותר הערכה ביקורתית, אם כי אישית מצאתי אותם די מעיקים. אבל המורשת של ניקול, של הפקת סרטי מד"ב עם קונספט רציני, כזה שמנסה להציב דילמות לגבי העתיד המתקרב – עדיין ניכרת, במיוחד בקרב יוצרים של סרטי ז'אנר דלי תקציב, וסרטים כמו "מחוז 9" של ניל בלומקאפ או "ירח" של דנקן ג'ונס מהדהדים את הקולנוע של ניקול, בשאפתנות גם אם לא בהכרח בעלילה או בסגנון. 

בכתבה הבאה בסדרה: זכרונות בסיטונות