ביקורת: הנמלט

האם אנחנו יכולים לדבר על "טלוויזיה קלאסית" כמו שאנחנו מדברים על "קולנוע קלאסי"? על פניו, השאלה מיותרת לגמרי – יש היום המון טלוויזיה מצוינת, אבל זה לא מונע מסדרות ישנות יותר כמו "חברים" להיות להיט בסטרימינג ולקבל ביקורת בעין הדג, וגם בפרויקט הטלוויזיוני הנוכחי תוכלו לקרוא ביקורות על לפחות סדרה אחת משנות ה-70. אבל מה לגבי סדרות ישנות יותר? ארון סורקין עשה לא מזמן סרט על סדרת טלוויזיה קלאסית ששודרה בשנות ה-50 בשחור-לבן וצולמה כולה בתוך אולפן. הרבה מהצופים בסרט (בארה"ב לפחות) שמעו על הסדרה הזאת, אבל כמה מהם ממש ראו פרקים שלה? אנשים עדיין צופים – מי בבית ומי בסינמטקים – בסרטים משנות ה-50 וה-60, חלקם בשחור-לבן. אבל כמה מהם יתיישבו לצפות בסדרת טלוויזיה מאותה תקופה?

הבעיה הגדולה בצפייה בסדרה כזו, מלבד נושא הזמינות, הוא כמובן הזמן שנדרש עבורה. סרט הוליוודי מהתקופה האמורה נמשך בדרך כלל באזור ה-90 דקות; עונה אחת של סדרה יכולה להתפרש על למעלה מ-20 פרקים. כאמור, יש מספיק טלוויזיה מצוינת עכשווית לעשות איתה בינג', למה לחזור לסדרות של לפני יותר מ-50 שנה?

התשובה הראשונה היא שגם אז עשו טלוויזיה טובה – ומשהו בראשוניות של סדרות מאותה תקופה הוא מרענן, כשמבחינים באופן שבו הן עיצבו את מה שבא אחריהן. התשובה השניה היא שסדרות כאלה יכולות ללמד אותנו המון – לפעמים הרבה יותר מסרטים מאותה תקופה. 

כזה הוא המקרה של "הנמלט", שעלתה בארה"ב בשנת 1963 ושודרה לאורך ארבע עונות. הרעיון הבסיסי של הסדרה, בהתאם לתקופה, הוא פשוט: ריצ'ארד קימבל (דייויד ג'נסן), רופא מכובד מאינדיאנה, מורשע שלא בצדק ברצח אשתו ונידון למוות. בדרך לאגף הנידונים למוות, הרכבת שבה קימבל נוסע נקלעת לתאונה והוא מצליח להימלט. קימבל יוצא למסע ברחבי אמריקה בחיפוש אחר טיפוס מפוקפק בעל זרוע אחת, שאותו הוא ראה בורח מהבית שלו רגע לפני שנכנס לשם ומצא את אשתו מתה. בעקבותיו של קימבל דולקים כל כוחות החוק בארה"ב, ובראשם פיליפ ג'רארד (בארי מורס), בלש משטרה נחוש.

הקונספט של "הנמלט" פותח על ידי סופר המתח רוי האגינס, כאשר את מרבית העבודה היצירתית עשה צוות גדול של כותבים, במאים ושחקנים – רובם בתחילת דרכם וחלקם יגיעו רחוק (פירוט בהמשך), אבל מי שהחזיק את הסדרה על כתפיו הוא ללא ספק ג'נסן, שהיה עד אז שחקן שקצת התקשה למצוא את המקום שלו בהוליווד. לכאורה, היו לו את הנתונים להצליח, ובראשם מראה גברי קשוח ומרשים בסטנדרטים של תקופתו, אבל הבעת הפנים הדי-קפואה שלו והעובדה שניכר שכואב לו פיסית בכל פעם בה הוא צריך לחייך מנעו ממנו להפוך לכוכב מהליגה הראשונה. 

ודווקא ההופעה הזו, שמשדרת עגמומיות תמידית, הפכה את "הנמלט" לסדרה אפקטיבית כל-כך. במסעו לאורכה ולרוחבה של אמריקה היה לקימבל כישרון יוצא דופן להסתבך בצרות, גם כאלה שלא קשורות למרדף שמנהלים אחריו כוחות החוק: כמעט כל פרק הפגיש אותו עם הורים מתעללים, פושעים קטנים וגדולים, אנשים קשי-יום שמנסים להיחלץ מהחיים המעיקים שלהם בדרכים לא-כשרות ועוד. ההופעה של ג'נסן העייף והמתוסכל כאשר הדמות שלו נאלצה להתמודד עם כל אלה, שידרה מסר לא שגרתי עבור סדרת טלוויזיה אמריקאית באותה תקופה: החיים באמריקה בזבל. יותר מסדרה על אדם חף מפשע שמנסה להוכיח את חפותו, "הנמלט" היתה סדרה על גיבור אמריקאי שנפל מהמעמד הבינוני-גבוה לעולם מעמד הפועלים, וצריך לשרוד בעולם הזה תוך שהוא עובד בעבודות שחורות מזדמנות ומדי פעם נאלץ להתדרדר לגניבות ועבירות פעוטות. 

וכאן מגיע ההקשר הרחב יותר, שגם הוא הופך את הצפיה ב-"הנמלט" לסדרה מרתקת. הרעיון שמערכת החוק האמריקאית היא לא מושלמת ומסוגלת לשלוח אדם חף מפשע לכיסא החשמלי בלי למצמץ לא היה חדש בקולנוע ההוליוודי של שנות ה-60 – היצ'קוק עשה מהרעיון הזה קריירה לאורך יותר מעשור לפני כן (ומספר שחקניות שהופיעו בסרטים של היצ'קוק, לפני ואחרי שידור הסדרה, הגיחו גם לתפקידי אורח בפרקים של "הנמלט") – אבל בטלוויזיה של תחילת אותו עשור הוא היה חתרני ממש. החתרנות הזו התגברה לאורך השנים בהן הסדרה שודרה: חודשיים אחרי שידור פרק הבכורה שלה, הנשיא קנדי נרצח ואמריקה נכנסה לסחרור של שקיעה בבוץ הוייטנאמי ומחאה נגד המלחמה ולמען זכויות האזרח. הסדרה הגיבה לכל זה, לא תמיד באופן ישיר ולעיתים היא ברחה למקומות שמרניים (לפחות פרק אחד בסדרה הציג התנגדות חריפה להפלות ונציגי הדור הצעיר והמרדני של הסיקסטיז מוצגים ברוב הפרקים בתור אספסוף מסוכן) אבל האמפתיה הגדולה שהסדרה הפגינה כלפי מיעוטים, מהגרי עבודה, נכים, פגועי נפש ובאופן כללי אנשים שנדרסים תחת המגף של החברה האמריקאית המהוגנת, היתה יוצאת דופן לתקופתה.

אחת העדויות למעמד הקלאסיקה ש-"הנמלט" זכתה לו הוא כמובן ההשפעה הגדולה על הפקות שבאו אחריה, ובראשן גרסה קולנועית משנת 1993 בכיכובו של האריסון פורד. הסרט עשה את הבלתי יאומן כאשר קטף מועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשנה שהתמודדו מולו "רשימת שינדלר", "הפסנתר", "בשם האב", ו-"שארית היום". ואכן, מדובר באחד ממותחני האקשן הטובים ביותר של אותו עשור, למרות שמהסדרה המקורית הוא לקח בעיקר את הגיבור והבריחה שלו ופחות את המפגשים שלו עם שולי החברה. סדרות טלוויזיה ששאבו מ-"הנמלט" השראה – מ-"הענק המדהים" בשנות ה-70 ועד "נמלטים" במילניום הנוכחי, לצד שני רימייקים טלוויזיוניים זניחים לסדרה המקורית, שמרו יותר על הסבטקסט הזה.

אז "הנמלט" היא קלאסיקה, אבל האם היא שווה צפיה היום? כן… לפחות בחלק מהפרקים שלה. כל עונה של הסדרה הכילה לא פחות מ-30 (!) פרקים, כאשר חלק גדול מהם, למרבה הצער, בבירור נכתבו ובוימו בחופזה ורשלנות. אבל הפרקים הטובים של הסדרה הם ממש-ממש טובים. הנה רשימת עשרת הפייבוריטים שלי.

Never Wave Goodbye (פרק בשני חלקים): מספר חודשים לאחר הבריחה, קימבל מגלה שפושע בעל זרוע אחת נתפס על ידי המשטרה בלוס-אנג'לס – האם הוא מצא את האיש שהוא מחפש? הפרק נחשב לנקודה שבה "הנמלט" הצליחה לראשונה להגיע לשיאים דרמטיים של ממש, עם אחת הסצנות המעטות שהגרסה הקולנועית מ-1993 ציטטה. סצנת הבריחה מג'רארד שסוגרת את חלקו השני של הפרק נחשבת לאחד הרגעים הגדולים בטלוויזיה האמריקאית. שימו לב לרוברט דובאל הצעיר בתפקיד אורח.

Smoke Screen – כששריפה פורצת בחווה חקלאית שבה הוא עובד בקטיף, קימבל חייב לזכות באמונם של העובדים האחרים – מהגרים לא-חוקיים ממקסיקו – כדי להעניק טיפול רפואי מבלי לחשוף את זהותו. פרק שמתהדר בתסריט מלחיץ, פירוטכניקה מרשימה, מסר חברתי נוקב והופעת אורח נמרצת ונחושה של כוכבת סרטי ה-B בברלי גרלנד – חלופה נאה לדמויות הנשיות העדינות והשבריריות שבדרך כלל מוצגות בסדרה.

Ticket to Alaska – על ספינה לאנקורג' מתרחש רצח, וקימבל מוצא את עצמו בתפקיד הבלש והחשוד העיקרי. תסריט חכם ומותח של תעלומה בסגנון אגתה כריסטי שנותן לג'נסן הזדמנות להפגין את אחת ההופעות הטובות ביותר שלו בסדרה.

Come Watch Me Die – קימבל מגויס בעול-כורחו לליווי חשוד ברצח מעיירה קטנה בנברסקה לבית הכלא המחוזי, ונאלץ להגן על החשוד מלינץ' שרוצים לבצע בו המלווים האחרים. התסריט מציב דילמה לא-קלה בפני גיבור הסדרה ונמנע מפתרונות מהירים. ברוס דרן מופיע בפרק בהופעת האורח הטובה ביותר שלו בסדרה (הוא התארח בחמישה פרקים, כל אחד מהם בתפקיד אחר) וגם זוגתו דאז, דיאן לאד, מבליחה בסצנה קצרה.

Brass Ring – קימבל עובד כמטפל בצעיר במצב סיעודי, מבלי לדעת שאחותו של המטופל שלו והמאהב שלה מתכננים לרצוח אותו. אחד הפרקים המרשימים ביותר מבחינה חזותית בסדרה, ספוג בצילומים ותאורה מאיימים. רוברט דובאל חוזר להופעת אורח בסדרה, הפעם בתפקיד מעורר-אהדה.

Trial by Fire – נמצא אדם שמוכן להעיד שראה את האיש בעל הזרוע האחת בורח מהבית של משפחת קימבל לפני הרצח וקימבל חייב להחליט אם להסגיר את עצמו או לא, בזמן שג'רארד נחוש להוכיח שהעד משקר. עוד פרק עם תסריט מצוין, שמשחק ביעילות ברגשות ובציפיות של קימבל והצופים.

Wife Killer – העימות הראשון, פנים-אל-פנים, בין קימבל לאיש בעל הזרוע האחת מגיע בפרק הזה. ריצ'ארד דונר, לימים אחד מבמאי שוברי-הקופות המובילים של הוליווד ("סופרמן", "נשק קטלני") ביים רצף מסחרר ומרשים של שיאים דרמטיים, עם הופעות אורח מרשימות של ג'ניס רול ("שלוש נשים", "הנעדרים") וקווין מקארתי ("פלישת חוטפי הגופות").

In a Plain Paper Wrapper – חבורת ילדים מזהה את קימבל בעיירה קטנה, ומתכננת ללכוד אותו בעזרת רובה צלפים שאחד מהם מזמין מהדואר. עוד עבודת בימוי מצוינת של דונר, הפעם בפרק שמוותר על אקשן לטובת סיפור דרמטי עם מסר על הקלות הבלתי נסבלת שבה אפשר להשיג נשק בארה"ב ("היית חושב שיהיה איזה חוק נגד זה" מפטירה דמות לקראת סופו של הפרק. יותר מ-60 שנה אחרי, המשפט הזה רלבנטי מתמיד). קורט ראסל הצעיר, שלפי השמועות עשה כמה דברים אחר-כך, בהופעת אורח.

Death is the Door Prize – קימבל עד לירי בשוגג של מאבטח בתערוכה טכנולוגית, וצריך להחליט אם הוא מוכן לסכן את עצמו בעדות לטובת היורה. פרק שממחיש את החוב הגדול של "הנמלט" לסרטים של היצ'קוק – כמו רבים מהם הוא מתרחש ברובו בסביבה אחת, סגורה, כשהמתח מגיע מהדינמיקה בין הדמויות. אולי הפרק שמנצל בצורה הכי טובה את המעבר של הסדרה משחור-לבן לצבע בעונה הרביעית שלה. צופים חדי-עין יזהו את אוסי דייויס, שנים לפני ההופעה שלו ב-"עשה את הדבר הנכון" של ספייק לי.

The Judgement – כשנהיה ברור שה-"נמלט" לא תחודש לעוד עונה אחרי העונה הרביעית, המפיקים הגו רעיון מטורף: לצלם פרק סיום שבו קימבל מוכיח, אחת ולתמיד, את חפותו והופך לאדם חופשי. מנהלי רשת השידור ABC זרקו אותם בהתחלה מכל המדרגות, אבל המפיקים התעקשו, וכך הפכה "הנמלט" לסדרת הטלוויזיה הראשונה בהיסטוריה שבאמת שודר בה (בשני חלקים) פרק שראוי לתואר "פרק סיום", כזה שסוגר סופית את העלילה שלה. הפרק מתהדר באחד התסריטים הטובים ביותר של הסדרה, מלא בתפניות מפתיעות עם סגירה הולמת למערכת היחסים המתוחה בין קימבל לג'רארד. דיאן בייקר היפהפייה ("מארני" של היצ'קוק, "שתיקת הכבשים") מופיע בתפקיד אורח שחורך את המסך הקטן.