השבוע יצא לקולנועי הארץ 'מוכרים בלבד 2', ניסיון של קווין סמית לשחזר את ההצלחה של סרט הקאלט 'מוכרים בלבד', שיצא לפני תריסר שנים: סרט עצמאי בתקציב זעום ובשחור לבן, שזכה להצלחה מפתיעה וליחס חם ממבקרי הקולנוע. השמועות גורסות כי הניסיון של סמית להיתלות על תהילת העבר הוא בעיקר מביך. אישית אני לא יודע, לא ראיתי. ביום חמישי, כשהסרט יצא, הייתי באולם אחר, וצפיתי ב'ימים קפואים': סרט עצמאי בתקציב זעום ובשחור לבן, שזכה להצלחה מפתיעה וליחס חם ממבקרי הקולנוע.
'ימים קפואים' הוא סרט הקולנוע באורך מלא הראשון של דני לרנר. לרנר, שלמד קולנוע באוניברסיטת תל אביב, יצר עד היום כבר 25 סרטים קצרים. כיום הוא עובד כעורך התוכן של ערוץ HOT Prime וכתב קולנוע ב'מעריב לנוער'. יש משהו קצת אירוני בלראיין מישהו באמצע תל אביב, בשיא עומס החום של צהריי אוגוסט, על סרט בשם 'ימים קפואים'. אבל מי אני שאוותר על ההזדמנות.
"כתבתי כבר כמה דרמות לטלוויזיה ופיצ'רים. בכל פעם כשהגשתי את התסריטים לקרנות, נתנו לי תקציבי "פיתוח תסריט". זה אומר שהם משלמים לך כדי לשכתב ולשפר את התסריט לפי ההערות שלהם. אז ישבתי ושכתבתי, אבל אף פעם לא קיבלתי תקציב להפקה. אתה יודע, עושים בארץ מעט מאוד סרטים. בערך 8-12 סרטים בשנה בממוצע, אז למה שישימו כסף על שם של מישהו שהם לא מכירים? בסרט הרביעי שכתבתי – 'ימים קפואים' – החלטתי שאני אכתוב משהו שאם יגידו "לא", אני פשוט אעשה אותו כסרט דל תקציב. הרעיון היה לחפש משהו שאפשר לבצע אותו לבד, בלי עזרה, ואם נקבל תקציב "פיתוח תסריט" – אני אשתמש בו כדי לעשות את הסרט עצמו".
שאלת 25,000 הדולר
וכך יצאה לדרך הפקת 'ימים קפואים' ללא תמיכת קרן הקולנוע הישראלית ובאופן מחתרתי. או, אם לדבר במספרים: תקציב ההפקה של סרט ישראלי ממוצע, בסיוע הקרנות השונות, עומד על כ-600-700 אלף דולר. מיעוטם של הסרטים יקר יותר- 'הבועה', לדוגמה, שיצא השנה, עלה 1.5 מליון דולר. במקרה של 'ימים קפואים', תקציב הסרט היה 25 אלף דולר. את מה שלא הגיע מתקציב פיתוח התסריט השקיע דני לרנר בעצמו. לאחר הצילומים, תהליך המרת הסרט מוידאו דיגיטלי לפילם (לצורך הקרנה בבתי הקולנוע) עלה כחמישים אלף דולר – בערך פי שתיים מעלות הסרט עצמו.
מה היו האתגרים הגדולים ביותר שנאלצת להתמודד איתם בעקבות
מגבלות התקציב?
"כתבתי את הסרט מתוך מחשבה על תקציב מצומצם מאד, ובגלל זה בניתי אותו סביב שחקנית אחת (מה גם שזה נראה לי מרתק). בגלל המחסור בתקציב ראוי, רוב הזמן נאלצנו לאלתר, ולצלם ככוח גרילה. באנו, לא שאלנו שאלות – מיד נכנסנו, צילמנו וברחנו. במקרים אחרים היה לנו הרבה מזל. לדוגמה, מספר סצינות בסרט מתרחשות בבית חולים, ולא פשוט להשיג אישורים כדי לצלם שם. אבל אבא של ענת קלאוזנר, השחקנית, הוא כירורג בכיר באיכילוב. אז הוא פשוט בא ושאל איזה חדר אנחנו רוצים.
"בפעם אחרת, דאגתי בגלל סצינה שהצריכה צילומים במועדון ריקודים הומה אנשים. אבל פתרנו את זה כי היה לנו מפיק מגניב, אסף ראב, שהמוטו שלו זה "אין לוקיישן שאני לא יכול לסגור". האמנות שלו זה שהוא יודע לדבר, ולא מוכן לקבל "לא" כתשובה – זה כאילו שיש לך נוכל פרטי משלך.
"בפלורנטין צילמנו כאילו כל השכונה היא אולם ההפקה שלנו. אחרי שש בערב יש שם אזורים ריקים לגמרי. זה היה ממש כיף. דפקנו על דלתות לפעמים, כדי לבקש תאורה. היה מקרה שבו דפקנו על דלת, ומי שפתחה לנו היתה השחקנית שמגלמת את השוטרת שמתעמתת עם מיאו. הסתבר שבמקרה הגענו לבית שלה, אז לקחנו ממנה חשמל. דברים פשוט קרו במזל מטורף.
"בכלל, מבחינת תאורה היה לנו ממש מינימום תקציב. בסצינה שבה רואים את ענת בחושך, הולכת עם מצית – המצית היא התאורה היחידה שיש. כשהיא משוטטת ברחובות, אין תאורה בכלל – זו רק תאורת רחוב, ומראש בחרנו במיוחד מקומות שבהם נוכל לעשות את זה. במקרים האלה, צוות הצילום כולו היה אני, ענת ורם: שלושה חבר'ה משוגעים עם מצלמה רצים בתל-אביב. המנטרה שלי היא לא לחשוב למה אני לא יכול לעשות את זה, אלא לחשוב איך אני יכול לעשות את זה.
"כשהייתי באוניברסיטה היו אנשים שאמרו "אם היה לנו כסף, הייתי מביא דולי, אם היה לנו כסף הייתי מביא קריין". אבל לא תמיד צריך את זה. כשרצינו תזוזה חלקה השתמשנו בסקייטבורד שלי מלפני עשר שנים. הכינוי של הצלם, רם שוויקי, על הסט, היה "הדולי האנושי": היה מסדרון שענת רצה בו, אז הוא רץ קדימה ועשינו את השוט. אבל היה צריך לתפוס את הפרונט, אז אמרתי לו "עכשיו אתה רץ אחורה". הוא הסתכל עליי, "איך אני ארוץ את זה?". אז אמרתי לו "תלמד לרוץ אחורה", וזה מה שהוא עשה. במקרה אחר, יש שוט שבו המצלמה מסתובבת סביב ענת – זה היה רם, מסתובב סביבה. הוא פשוט הסתובב, הסתובב, הסתובב, ואני אחריו, לוודא שהוא לא ייפול. אבל תראה את השוט – זה יצא חלק לגמרי".
היי, כמו צלמי חתונות.
"אתה צוחק, אבל בימי חמישי לא יכולנו לצלם כי הוא היה צריך לצלם חתונות למחייתו".
סנייקס און א פילם נואר
"בארץ כמעט שלא נוצרים סרטי מתח. אף אחד לא חשב לעשות פה מותחן פסיכולוגי. עושים רק דרמות משפחתיות – סרטים טובים, אבל כמה אפשר לעשות את זה? די, זה יוצא מהאף כבר. חשוב שאנשים יבינו שבארץ יש פוטנציאל להרבה יותר. מבחינתי, אם תיתן לי לבחור בין איזו דרמה משפחתית טובה או סרט אימה, אני ארוץ לסרט האימה קודם כל. אני אלך ל'נחשים על המטוס', כי זה מדליק, אני אוהב את זה. זו היתה המחשבה שלי גם בסרטים הקצרים. ניסיתי לעשות קומדיות מתח, קומדיות אימה, כל מיני דברים שיהיו מגניבים. אני רוצה להיות מגניב".
מאיפה נבע הרעיון לסרט?
"הסרטים שאני הכי אוהב הם פילם נואר ישנים. 'סיפור מן העבר', 'מעבר אפל', וכל מיני כאלה. אני מאוד אוהב גם מותחנים פסיכולוגיים, שהם ההמשך של פילם נואר. אז רציתי לעשות משהו כזה, כי נראה לי שהאווירה פה בארץ, של החיים במתח תמידי, היא לגמרי מה שהיה בארצות הברית אז, אחרי המלחמה".
ומה עם אנשים שלא מתמצאים במונחים קולנועיים, ולא ראו סרטים כמו 'סיפור מן העבר' – הם לא עלולים להרגיש קצת אבודים?
"אני חושב שקהל לא חייב להכיר את המונחים או הסרטים הקודמים. למה עושים רימייקים? כי הסיפור טוב, והקהל העכשווי לא מכיר את הסרטים האלה, והם יתחברו אליהם. לא ניסיתי לעשות רימייק. ניסיתי לקחת לתסריט אלמנטים שמדברים אליי, קשורים לז'אנר, וגם לעשות אותו מאוד ישראלי. הוא מדבר על ההווי שלנו ועל הטראומות שלנו. רציתי לתרגם את הכל למציאות שלנו, לדבר על הטראומות שלנו – אני, למשל, הייתי עד לפיגוע בדולפינריום. הייתי ממש מעבר לכביש. אפשר לומר שאני "נפגע חרדה", כמו שהתקשורת אוהבת לקרוא לזה. אז בסרט לקחתי את המושג הזה הלאה, ולהבהיר מה זה אומר, בעצם.
"בסך הכל, את הסרט עשיתי קודם כל בשבילי. אפשר להגיד שזה הסרט הכי יקר עליו שילמתי. ההרגשה שלי היא שאם אני נהנה – אם אני מסתכל על הפריים ורואה שזה עובד – אני חושב שגם הקהל יוכל להתחבר לזה."
הימים הקפואים שאחרי מחר
יש כבר תכניות לעתיד?
"הסרט הבא שלי נקרא 'קירות'. התסריט מוכן, ועכשיו אני רק משכתב אותו. הצילומים אמורים להתחיל לקראת סוף השנה, או בתחילת השנה הבאה. אני לא רוצה לגלות את העלילה, אבל זה יהיה מגניב. גם זו דרמת מתח תל-אביבית עם אקשן, אבל אני משתדרג: הפעם יהיו בה שתי בחורות".
'ימים קפואים' מתחיל להתפרסם בחו"ל ואתה זוכה להתעניינות של כל מיני
אנשים מאוד חשובים. במקרה שתגיע להוליווד ותוכל לעשות סרט בלי
מגבלות תקציב, מה פרוייקט החלומות שלך?
הייתי רוצה לעשות סרט על מיסטיק מה'אקס-מן'. היא דמות מרתקת. היא מחליפה כל הזמן צורות וזהויות. תאר לך איך בן אדם כזה מתמודד עם עצמו. על מה היא מסתכלת במראה? איך היא חושבת על עצמה? את זה הייתי רוצה לעשות: מותחן קומיקס פסיכולוגי, מנקודת המבט שלה.
- ימים קפואים – הביקורת של טווידלדי
- 'וראייטי' על 'ימים קפואים'
- 'ימים קפואים' מועמד לאופיר
- 'ימים קפואים' זוכה בחיפה
אז בעצם,
כל מה שצריך כדי לעשות סרט בארץ זה הרבה חוצפה. כל הכבוד.
למעשה,
המשפט צ"ל "כל מה שצריך כדי לעשות כל דבר בארץ זה הרבה חוצפה", ו"לעשות סרט" זאת רק הנגזרת שלו.
למעשה,
כל מה שצריך לעשות כדי להגשים חלום, זה "דרייב" מטורף. וגם הרבה מזל, וקצת עזרה מחברים (ומאנשים טובים באמצע הדרך). אבל הכי חשוב – לרצות חזק, בלי להישבר, להמשיך קדימה גם כשאומרים לך "לא", ולדעת לזהות הזדמנויות (ולהתנפל עליהן בשתי ידיים).
נדמה לי שראיתי פעם סרט כזה
יאללה כבר.
לקלישאות יש בסיס מעוגן במציאות, אחרת הן לא היו תופסות כל כך חזק, וזו אחת מהן. כלומר, קלישאה במקורה במציאות.
ההבדל בין קלישאה ומציאות:
במציאות, גם אם למישהו יש דרייב מטורף, והוא מנסה בכל כוחו ולא מוותר לרגע, הוא בהחלט יכול להיכשל.
אני לא בטוחה שאני מסכימה אתך.
כלומר, כן. תמיד יכול להיות איזה פורס מאז'ור – אבל זה לא מקרה הסתברותי. הסתברותית, כשלמישהו יש את הדרייב והוא מתמיד – סביר מאוד שהוא יכבוש את הפסגות שלו.
כמובן, יש עוד גורמים, כמו היכולת לחלק את היעדים שלך לקטנים וברי השגה, היכולת לתכנן את המהלכים שלך והיכולת לקרוא את המפה (למשל, נניח שאני רוצה להצליח בתחום כלשהו, אבל בעיסוק ספציפי אין לי את הכישרון הדרוש ויוצא הדופן, אבל יש לי מספיק שכל לראות באיזה תת תחום בתחום שרציתי להצליח בו דווקא יש לי יותר יכולת, וללכת על הכל מהכיוון הזה).
והנה, תיקח את פול האגיס לדוגמה: כמה שנים הוא השקיע ולא התייאש ולא וויתר? הגיע ל-מה? גיל ששים ככה? עשה את בייבי ככותב, ואז את קראש כקולנוען – ושלום על ישראל.
יש עוררין שהאגיס עשה את זה?
לא.
האם הוא היה עושה את זה לו ויתר באיזה שהוא שלב בחייו כי "אני כבר לא בן 20/30/40/50, זה כבר לא יקרה יותר"?
לא. או אז הוא היה נכשל.
על כמה הצלחות שמעת?
על כמה כאלה שניסו וניסו וניסו וניסו ולא הצליחו שמעת?
תודה.
שמעתי על הרבה הצלחות
ועל הרבה כשלונות, אבל המכנה המשותף לכשלונות היה הוויתור.
תראי, הכל גם תלוי בהגדרה שלך להצלחה; אם את מודדת אותה בפרסים יוקרתיים והופעה ברשימת 100 האנשים העשירים בעולם של הפורבס, אז כן, יהיה לך יותר קל להיוולד למשפחה הנכונה.
אני בהחלט מאמינה – והחיים הוכיחו לי פעם אחרי פעם שיש בסיס לאמונה הזאת, שהכל תלוי בנחישות שלך, ברצון שלך, וביכולת שלך להיות גמיש, לא רק איתן.
לנסות ולנסות ולנסות לרוץ לתוך קיר בטון ולעבור לצד השני ללא פגע – את יכולה עד אינסוף. לעולם לא תצליחי לא משנה כמה פעמים תרוצי בכל הכוח לתוך הקיר.
לנסות לעבור את הקיר הזה על ידי טיפוס – את זה את תצליחי לבצע לבסוף, אם לא תוותרי ותתאמני מספיק.
אבל זה העניין.
על כשלונות "סתם", של כאלה שלא ויתרו, לא שומעים. אין להם סיפור גדול או פוטוגני (בעצם, יש כמה שכן יש להם סיפור כזה ובכל זאת נכשלו). ולכן זה לא נראה שהם קיימים בכלל.
לא יודעת.
אני באמת מאמינה שזה בהחלט עניין של אמונה וכוח רצון, או אמונה ואמביציה, או – אינשאללה במהרה בימינו – אמונה ופרץ יצירתיות שלא ניתן לכבות.
ומסביב לי אני רואה רק אנשים שלגמרי ויתרו – אם מראש ואם באמצע הדרך, או אנשים שרתמו את עצמם למטרה, והגיעו להישגים פנומנליים בפרק זמן קצרצר.
אבל אני מניחה שנצטרך להסכים שלא להסכים, אה?
הסתברותית?
על איזה נתונים, בדיוק, את מבססת את ההנחה הסטטיסטית הזו?
הקלישאה ש"כל מי שמנסה מספיק – מצליח" היא לא סתם קלישאה. היא קלישאה שמשרתת את החזקים, את אלו שהתמזל מזלם להיוולד למשפחות הנכונות בשכונות הנכונות בערים הנכונות. אם, לדוגמא, ילד באתיופיה יראה סרט באיזה מסיון של האם תרזה, ויחליט שהוא רוצה להיות הדון צ'יזל הבא, הוא יכול לנסות ולהתמיד עד שיצא לו עשן מהאוזניים, אבל רוב הסיכויים שזה לא יעזור לו.
אבל מצד שני, לך תדע...
מי אנחנו שנעמוד בין הילד האתיופי לחלומות שלו…
אבל האגיס תסריטאי טלוויזיה מצליח כבר מעל עשרים שנה
ומצד שני, על "התרסקות" עדיין לא שילמו לו. אולי הוא יכול להתיך את האיש הקטן והצהוב.
הסתכלתי על הפילמוגרפיה של האגיס קצת יותר לעומק
ויש לי אפילו פחות מושג על מה מיקה מדברת. האיש כותב לטלוויזיה כבר יותר מעשרים שנה, יוזם סדרות חדשות כבר 15 שנה, מפיק, מביים, מייעץ. הוא מן הסתם מיליונר כבר מגיל שלושים. ורק לפני כמה שנים, בין לילה בגיל חמישים, הוא "עשה את זה"? עשה את מה? הפך ממיליונר עם שם בתעשייה למיליונר עם שם מחוץ לתעשייה?
ברור
כל הקלישאות, מקורן במציאות. אבל אנחנו לא במציאות אלא באינטרנט.
אז בעצם,
לדעתי כל העניין סביב הסרט כולל הסרט מ.ה.מ.ם ובמקום לרוץ אחורה אפשר לשבת על אופנוע עים הגב לנהג
אז בעצם,
בלי להעליב, זה מסוג המשפטים שחנוך רון אומר.
אין לי מושג מי זה חנוך רון.
אז למה שאעלב?
אין לי מושג מי זה חנוך רון.
חנוך רון הוא הקלייןשניצלר של המוזיקה הקלאסית. אבל באמת שמדובר בכמה רמות מעליהם בפלצנות ובשביעות הרצון העצמית.
אני עדיין לא מצליח להעלב,
וגם, לא ממש רואה את הקשר למה שכתבתי. איפה ניכרת בשורה הבודדה ההיא שביעות רצון עצמית, או פלצנות?
(אם כבר, שביעות רצון מההשג של הבמאי, ומחמאה זוטא.)
אני עדיין לא מצליח להעלב,
אני לא מתכוונת שהמשפט שכתבת הוא כזה (ובטח לא שאתה כזה, אני בכלל לא מכירה אותך). מה שאמרתי, זה שהמשפט הזה דומה לסגנון של חנוך רון.
מזל טוב על הראיון הראשון של עין הדג!
היה בהחלט מעניין לקרוא.
אבל רציתי להעיר שאני מצטער שהסרט בשחור לבן. זה די מדכא לראות סרט בגווני אפור – במיוחד אם זה סרט מתח..
מזל טוב על הראיון הראשון של עין הדג!
אהמ היה גם ראיון עם טרי גיליאם!
לא בדיוק
זה היה תיעוד של שני מפגשים שטרי גיליאם עשה עם הקהל הישראלי.
מזל טוב על הראיון הראשון של עין הדג!
מתוכננים עוד כאלה?
וכל הכבוד לארמדילו. הראיון היה כתוב טוב
סחתיין על הראיון
נהניתי לקרוא (בתור חובבת מושבעת של קומנטריז ושלל סרטוני מאחורי הקלעים, אני תמיד נהנית לשמוע על תהליך היצירה וההפקה). הסרט נשמע מסקרן ביותר ואני מקווה לצפות בו בקרוב.
מי יתן וזו תחילתה של מסורת מופלאה!
מש''א!
חבל שהסרט לא מועמד
ליותר קטגוריות בפרס "אופיר". אבל זה ברור לי מראש שיש "קליקה" של אנשים שמחליטים לגבי מי יהיה מועמד וכו.
ראיתי אתמול את "אביבה אהובתי" (שיזכה בהרבה פרסים) ולטעמי הוא פשוט סרט רע, ובעיקר בנאלי וחוזר על הרבה סרטים שכבר ראינו. מדהים איך במיעוט מספר הסרטים הישראלים שיוצאים (יחסית) הם מצליחים למחזר את אותן קלישאות ואותן בדיחות ואותה מלודרמה משפחתית עם אותן דמויות.
נמאס לי למשל לראות דמויות של זקנים וזקנות קוקואים. אין ליוצרים אוכלוסייה אחרת להיטפל אליה?
פססט...
'אביבה' זה כאן: כתבה מספר 3451
באמת הגיע הזמן להתחיל לפרסם ראיונות.
שלא בסגנון ג'ודי סלמון.
מסכים עם כל מילה שלו. אני חולק איתו את אותה האידיולוגיה בדיוק, ומעריך מאוד מאוד את מה שהוא עשה. ככה הקולנוע הישראלי החדש צריך להראות.
סוף סוף, יצירתיות במיטבה!
ככה קולנוע צריך להעשות, עם הרבה תעוזה…
עכשיו באמת אין לי ספק שמצב הקולנוע בארץ נמצא בסימן עליה…
ללרנר אתה צריך לעשות סרט על איך עושים סרט ב_25000 דולר
יצא בגרסת הDVD
לא יודע למה..
..אבל יש לי הרגשה שאת הבחור מעניין יותר "הגרילה של הקולנוע" מאשר הקולנוע עצמו. הרצון ליהיות מחתרתי ומגניב פשוט במקרה נפל על עולם הקולנוע.
לא יודע למה..
למה?
בגלל שהוא סיפר על איך הוא היה צריך לצלם סרט בדרכים לא דרכים?
אז אתה יכול להגיד אותו דבר על רוברט רודריגז ו"אל מריאצ'י"…
לא יודע למה..
כולנו היינו צריכים לצלם בדרכים לא דרכים (כולל פריצות, גנבות, בריחות, והתראות רגע אחרון) אבל אולי זה בגלל שבראיונות איתו (וזה השני שאני קורא) כל הריכוז שלו הוא על עבודת הגרילה בלי שום אמירה על הסרט מלבד כמה התייחסויות לא ראויות לדיו של פילם נואר. הוא לא מדבר על הסרט, הוא מדבר על העשייה שלו והעשייה היא רק הדרך לתוצאה.
כשרודריגז נשאל על הסרט הוא דיבר על הסרט, לא על החמישייה שעלה לו ולא על עריכת וידאוים בקאט טו קאט פרימיטיבי. מה גם שחוץ מהסרט הקצר בארבעה חדרים לא ראיתי משהו של רודריגז ששוה להתייחסות (אולי דספרדו וגם אז "וואו, מגניב.").
לא יודע למה..
מה אתה רציני?
קודם כל, "דספרדו"?
רק "וואו, מגניב"?
לדעתי זה אחד הסרטים הטובים שראיתי, עבודת בימוי יפיפיה, וגם עלילה טובה ומשחק טוב.
ברור שהסרט לא חף מבעיות, אבל הוא הרבה יותר מ"וואו, מגניב", לפחות לדעתי…
ומה עם "עיר החטאים"?!
לא יודע למה..
אותה עלילה של מריאצ'י. בימוי של מערבונים במערבון. בשנה שבה נוצר דספרדו רודריגז היה צריך לדעת יותר טוב מזה. בימוי מערבונים בסרטי מד"ב היה חדשני בשנות השבעים. בימוי מערבונים במערבונים לא חדשני מאז החמישים-שישים.
ו"עיר החטאים" הוא עבודה די בינונית על קומיקס טוב. בנוגע לחלקו של רודריגז לא נראה לי שיש משהו חוץ מהשם. כיוון שכל תמונה מועתקת מהקומיקס, השחקנים משחקים בערך כמו שאני מנגן מוצרט והמוזיקה מעניינת כמו קונצרט של חירשים אני באמת לא יודע מה הוא עשה שם.
ובנוגע לכל אלו ש"יודעים להבדיל איזו סצינה בים טרנטינו"- אתם לא.
מה זה, בעיניך, ''לדבר על הסרט''?
כשאני קוראת ראיונות עם יוצרים שמדברים על הסרט שלהם, מה שאני מוצאת שם בדרך כלל זה רק טחינת מילים על כמה הסרט נפלא ונהדר וחדשני ופורץ דרך – מכבסת מילים שלא אומרת כלום פרט ליח"צנות משעממת. האפשרות השניה היא קומנטרי שמפרש סצינות מהסרט ומסביר מה עומד מאחוריהן – אבל זה טוב למי שכבר ראה את הסרט. אחרי הראיון, למשל, ארמדילו ציין מספר דקויות אליהן הוא שם לב, אבל לו היה מזכיר אותן בכתבה זה היה נחשב ספוילר, ואז חבל על מי שקורא את הראיון ועוד לא ראה את הסרט.
אם יש לך רעיונות אחרים מה כן יכול להיחשב "לדבר על הסרט" בלי ליפול למלכודות האלה, אשמח לשמוע.
מה שההיא אמרה.
אחלה ראיון. מעניין ומלמד דברים חדשים ולא שטאנצי.
אחל'ה ראיון
בדיעבד, אחרי שראיתי את הסרט, שמתי לב לכמה דברים קטנים בראיון שהתקשרו לסרט, למרות שלא נראה ככה כשקראתי את הראיון לפני שצפיתי בסרט.
יש סיכוי שארמדילו יפרט את הדקויות שהוא ראה בתגובה בביקורת של הסרט?
מה זה, בעיניך, ''לדבר על הסרט''?
מה זה לדבר? קצת על העלילה, קצת על הדמות. משהו יותר מ"יש שחקנית והיה זול לצלם". קצת בשר.
הבחור משווק את זה כסרט גרילה וזה ישאר כזה אם הוא ימשיך כך, זה יגנז במרתפי הפקולטה לקולנוע וישלף כל פעם שמישהו יגיד שזה יקר לעשות פיצ'ר (למרות שעם הטכנולוגיה הקיימת היום עשרים וחמש אלף זה די והותר. התעקשות על ה16 מיל מייקרת משהו). כשאני קורא ראיון עם במאי -לקראת- סרטו הציפייה היא שהוא יספר קצת על העלילה, על הדמויות, על פיתוח הרעיון. לא על הכסף שעלה והשטויות שהוא עשה.
אתה צריך את דני לרנר כדי לדעת מה העלילה?
כתבה מספר 3466
לגבי הסרט הזה
בראיון שמיועד לקהל שלא ראה את הסרט, עדיף שידבר כמה שפחות וייתן לקהל לגלות תוך כדאי. לקהל שכן צפה בסרט, יש מקום לראיון מעמיק עם ניתוח של הדמויות ושל העלילה.
בשביל מה?
יש ביקורת ליד, שמספקת את המידע הזה. אז מה, לבזבז זמן ראיון יקר, על מיחזור מידע?
כל הכבוד. איזה מלך.
זה מה שאני הולך לעשות עכשיו, ואז מה אם אני רק בן 16?
נתת לי כוח ולגיטימציה להמשיך. יהיה טוב ואני אצליח.
יום נעים שיהיה..
דני לרנר
יצא לי לקרוא את המדור קולנוע שלו ב"מעריב לנוער" וישר חשבתי שהוא מתאים לעין הדג. הסגנון שלו והביקורות שלו כתובים ממש בסגנון "ביקורות קולנוע לאנשים שאוהבים קולנוע". לא יודע אם זה בגלל שזה עיתון לילדים (נוער, לצורך העניין) או לא, אבל הוא מסביר בדיוק אם הוא אוהב או לא אוהב את הסרט ואם לא למה, בשפה פשוטה.
לא ידעתי שהוא הבמאי של "ימים קפואים", אבל שמעתי שזה סרט טוב ולא מפתיע אותי שהוא זה שאחראי לו.
נראה לי שזה יהיה הסרט הישראלי הראשון מאז 'יוסי וג'אגר' שאני אלך לראות בקולנוע.
אוקיי, את ''מעבר אפל'' אני מכיר
גם אם לא ראיתי, אבל "סיפור מן העבר"? מצטער, לא נשמע מוכר, לא לי ולא לגוגל או לתנ"ך. ותרגומון החליט לא לשתף איתי פעולה הלילה.
אמנם זהו כנראה פילם נואר, אבל אולי בכל זאת מישהו יכול לשפוך קצת אור?
תודה
ידעתי שאפשר לסמוך עלייך.
על הדייר שמעתם?
לפני שאתם מהללים את הבמאי גשו לספריית האוזן השלישית והוציאו את עותק הדייר של פולנסקי, ותהיו נוכחים לגניבת תסריט וביצוע כושל של העתקה.
על הדייר שמעתם? (כה''ב)
אבל דיברנו על זה…
יש בביקורת על הסרט כמה דיונים בנושא ההשפעות/גניבות שהסרט משופע בהם. הדייר הוא אמנם הבולט ביותר, אבל ממש לא היחיד