ראיון: ימים קפואים, לילות לבנים

מאת
בן סגרסקי
– פורסם ב 27 באוגוסט 2006Posted in: הגיגים

השבוע יצא לקולנועי הארץ 'מוכרים בלבד 2', ניסיון של קווין סמית לשחזר את ההצלחה של סרט הקאלט 'מוכרים בלבד', שיצא לפני תריסר שנים: סרט עצמאי בתקציב זעום ובשחור לבן, שזכה להצלחה מפתיעה וליחס חם ממבקרי הקולנוע. השמועות גורסות כי הניסיון של סמית להיתלות על תהילת העבר הוא בעיקר מביך. אישית אני לא יודע, לא ראיתי. ביום חמישי, כשהסרט יצא, הייתי באולם אחר, וצפיתי ב'ימים קפואים': סרט עצמאי בתקציב זעום ובשחור לבן, שזכה להצלחה מפתיעה וליחס חם ממבקרי הקולנוע.

'ימים קפואים' הוא סרט הקולנוע באורך מלא הראשון של דני לרנר. לרנר, שלמד קולנוע באוניברסיטת תל אביב, יצר עד היום כבר 25 סרטים קצרים. כיום הוא עובד כעורך התוכן של ערוץ HOT Prime וכתב קולנוע ב'מעריב לנוער'. יש משהו קצת אירוני בלראיין מישהו באמצע תל אביב, בשיא עומס החום של צהריי אוגוסט, על סרט בשם 'ימים קפואים'. אבל מי אני שאוותר על ההזדמנות.

"כתבתי כבר כמה דרמות לטלוויזיה ופיצ'רים. בכל פעם כשהגשתי את התסריטים לקרנות, נתנו לי תקציבי "פיתוח תסריט". זה אומר שהם משלמים לך כדי לשכתב ולשפר את התסריט לפי ההערות שלהם. אז ישבתי ושכתבתי, אבל אף פעם לא קיבלתי תקציב להפקה. אתה יודע, עושים בארץ מעט מאוד סרטים. בערך 8-12 סרטים בשנה בממוצע, אז למה שישימו כסף על שם של מישהו שהם לא מכירים? בסרט הרביעי שכתבתי – 'ימים קפואים' – החלטתי שאני אכתוב משהו שאם יגידו "לא", אני פשוט אעשה אותו כסרט דל תקציב. הרעיון היה לחפש משהו שאפשר לבצע אותו לבד, בלי עזרה, ואם נקבל תקציב "פיתוח תסריט" – אני אשתמש בו כדי לעשות את הסרט עצמו".

שאלת 25,000 הדולר
וכך יצאה לדרך הפקת 'ימים קפואים' ללא תמיכת קרן הקולנוע הישראלית ובאופן מחתרתי. או, אם לדבר במספרים: תקציב ההפקה של סרט ישראלי ממוצע, בסיוע הקרנות השונות, עומד על כ-600-700 אלף דולר. מיעוטם של הסרטים יקר יותר- 'הבועה', לדוגמה, שיצא השנה, עלה 1.5 מליון דולר. במקרה של 'ימים קפואים', תקציב הסרט היה 25 אלף דולר. את מה שלא הגיע מתקציב פיתוח התסריט השקיע דני לרנר בעצמו. לאחר הצילומים, תהליך המרת הסרט מוידאו דיגיטלי לפילם (לצורך הקרנה בבתי הקולנוע) עלה כחמישים אלף דולר – בערך פי שתיים מעלות הסרט עצמו.

מה היו האתגרים הגדולים ביותר שנאלצת להתמודד איתם בעקבות
מגבלות התקציב?
"כתבתי את הסרט מתוך מחשבה על תקציב מצומצם מאד, ובגלל זה בניתי אותו סביב שחקנית אחת (מה גם שזה נראה לי מרתק). בגלל המחסור בתקציב ראוי, רוב הזמן נאלצנו לאלתר, ולצלם ככוח גרילה. באנו, לא שאלנו שאלות – מיד נכנסנו, צילמנו וברחנו. במקרים אחרים היה לנו הרבה מזל. לדוגמה, מספר סצינות בסרט מתרחשות בבית חולים, ולא פשוט להשיג אישורים כדי לצלם שם. אבל אבא של ענת קלאוזנר, השחקנית, הוא כירורג בכיר באיכילוב. אז הוא פשוט בא ושאל איזה חדר אנחנו רוצים.

"בפעם אחרת, דאגתי בגלל סצינה שהצריכה צילומים במועדון ריקודים הומה אנשים. אבל פתרנו את זה כי היה לנו מפיק מגניב, אסף ראב, שהמוטו שלו זה "אין לוקיישן שאני לא יכול לסגור". האמנות שלו זה שהוא יודע לדבר, ולא מוכן לקבל "לא" כתשובה – זה כאילו שיש לך נוכל פרטי משלך.

"בפלורנטין צילמנו כאילו כל השכונה היא אולם ההפקה שלנו. אחרי שש בערב יש שם אזורים ריקים לגמרי. זה היה ממש כיף. דפקנו על דלתות לפעמים, כדי לבקש תאורה. היה מקרה שבו דפקנו על דלת, ומי שפתחה לנו היתה השחקנית שמגלמת את השוטרת שמתעמתת עם מיאו. הסתבר שבמקרה הגענו לבית שלה, אז לקחנו ממנה חשמל. דברים פשוט קרו במזל מטורף.

"בכלל, מבחינת תאורה היה לנו ממש מינימום תקציב. בסצינה שבה רואים את ענת בחושך, הולכת עם מצית – המצית היא התאורה היחידה שיש. כשהיא משוטטת ברחובות, אין תאורה בכלל – זו רק תאורת רחוב, ומראש בחרנו במיוחד מקומות שבהם נוכל לעשות את זה. במקרים האלה, צוות הצילום כולו היה אני, ענת ורם: שלושה חבר'ה משוגעים עם מצלמה רצים בתל-אביב. המנטרה שלי היא לא לחשוב למה אני לא יכול לעשות את זה, אלא לחשוב איך אני יכול לעשות את זה.

"כשהייתי באוניברסיטה היו אנשים שאמרו "אם היה לנו כסף, הייתי מביא דולי, אם היה לנו כסף הייתי מביא קריין". אבל לא תמיד צריך את זה. כשרצינו תזוזה חלקה השתמשנו בסקייטבורד שלי מלפני עשר שנים. הכינוי של הצלם, רם שוויקי, על הסט, היה "הדולי האנושי": היה מסדרון שענת רצה בו, אז הוא רץ קדימה ועשינו את השוט. אבל היה צריך לתפוס את הפרונט, אז אמרתי לו "עכשיו אתה רץ אחורה". הוא הסתכל עליי, "איך אני ארוץ את זה?". אז אמרתי לו "תלמד לרוץ אחורה", וזה מה שהוא עשה. במקרה אחר, יש שוט שבו המצלמה מסתובבת סביב ענת – זה היה רם, מסתובב סביבה. הוא פשוט הסתובב, הסתובב, הסתובב, ואני אחריו, לוודא שהוא לא ייפול. אבל תראה את השוט – זה יצא חלק לגמרי".

היי, כמו צלמי חתונות.
"אתה צוחק, אבל בימי חמישי לא יכולנו לצלם כי הוא היה צריך לצלם חתונות למחייתו".

סנייקס און א פילם נואר
"בארץ כמעט שלא נוצרים סרטי מתח. אף אחד לא חשב לעשות פה מותחן פסיכולוגי. עושים רק דרמות משפחתיות – סרטים טובים, אבל כמה אפשר לעשות את זה? די, זה יוצא מהאף כבר. חשוב שאנשים יבינו שבארץ יש פוטנציאל להרבה יותר. מבחינתי, אם תיתן לי לבחור בין איזו דרמה משפחתית טובה או סרט אימה, אני ארוץ לסרט האימה קודם כל. אני אלך ל'נחשים על המטוס', כי זה מדליק, אני אוהב את זה. זו היתה המחשבה שלי גם בסרטים הקצרים. ניסיתי לעשות קומדיות מתח, קומדיות אימה, כל מיני דברים שיהיו מגניבים. אני רוצה להיות מגניב".

מאיפה נבע הרעיון לסרט?
"הסרטים שאני הכי אוהב הם פילם נואר ישנים. 'סיפור מן העבר', 'מעבר אפל', וכל מיני כאלה. אני מאוד אוהב גם מותחנים פסיכולוגיים, שהם ההמשך של פילם נואר. אז רציתי לעשות משהו כזה, כי נראה לי שהאווירה פה בארץ, של החיים במתח תמידי, היא לגמרי מה שהיה בארצות הברית אז, אחרי המלחמה".

ומה עם אנשים שלא מתמצאים במונחים קולנועיים, ולא ראו סרטים כמו 'סיפור מן העבר' – הם לא עלולים להרגיש קצת אבודים?
"אני חושב שקהל לא חייב להכיר את המונחים או הסרטים הקודמים. למה עושים רימייקים? כי הסיפור טוב, והקהל העכשווי לא מכיר את הסרטים האלה, והם יתחברו אליהם. לא ניסיתי לעשות רימייק. ניסיתי לקחת לתסריט אלמנטים שמדברים אליי, קשורים לז'אנר, וגם לעשות אותו מאוד ישראלי. הוא מדבר על ההווי שלנו ועל הטראומות שלנו. רציתי לתרגם את הכל למציאות שלנו, לדבר על הטראומות שלנו – אני, למשל, הייתי עד לפיגוע בדולפינריום. הייתי ממש מעבר לכביש. אפשר לומר שאני "נפגע חרדה", כמו שהתקשורת אוהבת לקרוא לזה. אז בסרט לקחתי את המושג הזה הלאה, ולהבהיר מה זה אומר, בעצם.

"בסך הכל, את הסרט עשיתי קודם כל בשבילי. אפשר להגיד שזה הסרט הכי יקר עליו שילמתי. ההרגשה שלי היא שאם אני נהנה – אם אני מסתכל על הפריים ורואה שזה עובד – אני חושב שגם הקהל יוכל להתחבר לזה."

הימים הקפואים שאחרי מחר
יש כבר תכניות לעתיד?
"הסרט הבא שלי נקרא 'קירות'. התסריט מוכן, ועכשיו אני רק משכתב אותו. הצילומים אמורים להתחיל לקראת סוף השנה, או בתחילת השנה הבאה. אני לא רוצה לגלות את העלילה, אבל זה יהיה מגניב. גם זו דרמת מתח תל-אביבית עם אקשן, אבל אני משתדרג: הפעם יהיו בה שתי בחורות".

'ימים קפואים' מתחיל להתפרסם בחו"ל ואתה זוכה להתעניינות של כל מיני
אנשים מאוד חשובים. במקרה שתגיע להוליווד ותוכל לעשות סרט בלי
מגבלות תקציב, מה פרוייקט החלומות שלך?
הייתי רוצה לעשות סרט על מיסטיק מה'אקס-מן'. היא דמות מרתקת. היא מחליפה כל הזמן צורות וזהויות. תאר לך איך בן אדם כזה מתמודד עם עצמו. על מה היא מסתכלת במראה? איך היא חושבת על עצמה? את זה הייתי רוצה לעשות: מותחן קומיקס פסיכולוגי, מנקודת המבט שלה.

תגיות: