"פריקי" הוא סרט שלעד יהיה יקר לליבי, מסיבה שהוא הסרט שאיתו שברתי את צום בתי הקולנוע שהוכנסנו אליו כולנו במרץ 2020. יותר מזה: גם בלי היותו הסרט הראשון שראיתי מזה שמונה חודשים (אה, כן, הבהרה: ראיתי אותו בארצות הברית באזור נובמבר), חוויית הצפייה, לפני הסרט עצמו, הייתה מרהיבה: אולם כמעט ריק, כורסאות במקום כיסאות, אוכל שאתה מזמין בקופות ואז מלצר כלשהו מביא אלייך – אפילו הבלבול שלי עם הנציגה בכניסה שביקשה לדעת איך ליצור איתי קשר במקרה שיתברר שיש התפרצות קורונה באולם לא הצליח להוריד כלום מהחיוך העצום של החוויה. אני מספר את כל זה במטרה אחת: שאם אני מתלהב קצת יותר מדי מ"פריקי" זה רק כי הוא בא בזמן הנכון ובמקום הנכון.
"פריקי" מספר את סיפורו של "הקצב מבליספילד" (וינס ווהן) – רוצח סדרתי שאוהב לרצוח בני נוער, אבל גם מוכן להתפשר על מבוגרים אם צריך. הוא רוצח די קלאסי, יש להודות: שקט, גדול, מאיים – מאוד איטי ואז מאוד מהיר. מהרוצחים האלה שהיו יכולים לרצוח בני נוער טיפשיים למשך סדרת סרטים שלמה אם רק היו נותנים לו. אבל אז.
"פריקי" מספר את סיפורה של מילי (קתרין ניוטון) – בת נוער לא מאוד פופולרית, שחיה עם אחותה השוטרת ואמה הלא-מאוד-מתפקדת. יש לה צמד חברים בתיכון, תפקיד כקמע של קבוצת הפוטבול, ובקיצור, מילי היא מבנות הנוער האלה שהיו יכולות לככב בסדרת סרטים שלמה שבה היא מוצאת את הבטחון העצמי שלה מול אלה שמתנכלים אליה, לומדת לתקן את מערכת היחסים שלה עם אימא שלה, ולצעוד לטקס הסיום בראש מורם. אבל אז.
אבל אז מילי והקצב נפגשים. לקצב יש תוכנית אחת (לרצוח את מילי), למילי יש תוכנית שנייה (לא להירצח), ולסכין עתיקה וקסומה שהקצב הרים בבית האחרון שהוא רצח, יש תוכנית אחרת לגמרי: להחליף בין הגופים של השניים. וכך, בבוקר שלאחר ההיתקלות בין הקצב ומילי שנגמר בכך שאף אחד לא נרצח, אבל מילי נדקרת בכתפה, הם מתעוררים זה בגוף של זו. עבור הקצב אלה חדשות טובות כי הוא יכול להתלבש בכל הסטייל שהוא לא הפגין כשהוא היה גוש אדם מרתיע בגובה שני מטר (לא, באמת, חוש האופנה של הקצב בגופה של מילי מעורר השראה), ואה, כן, יכול גם לרצוח מלא אנשים כי כולם מחפשים גוש אדם מרתיע בגובה שני מטר ולא, נו, נערה לא פופולרית שפיתחה חוש אופנה לאחר שניסו לרצוח אותה. עבור מילי, באופן מובן, אלה חדשות פחות טובות. עבור הצופים, כל השטויות הנ"ל הן חדשות נהדרות.
כי לא נראה לי שמישהו ראה צורך קריטי ב"קומידית החלפת גופים, אבל בסרט סלאשר", אבל ברגע שכריסטופר לנדון (סדרת "מז"ל טוב", וגם איזה "פעילות על טבעית" אחד) יצר אותה, אי אפשר לסרב. "פריקי" מודע לכך שהוא מטומטם (ואם יש לכם אלרגיה לסרטים שכאלה, עדיף להתרחק) אבל הוא מסוג הסרטים שיודע בדיוק איך לקחת קונספט קצת מטורלל ולגרום לו להפוך לסרט נהדר.
זה מתחיל בכך שהוא יודע שהצופים יזרמו עם הקונספט הבסיסי, אז עליו הוא לא מתעכב – כולנו באנו לראות סרט על החלפת גופים, אז שאלות עמוקות מדי על ההגיון מאחורי סכינים מקוללות לא נמצא פה. הסרט מציג את הבעיה, את הפתרון, ואז מתעמק בעיקר: הסצנות הכיפיות שניתן ליצור מהסיטואציה, והדמות הראשית שאנחנו צריכים שיהיה לנו אכפת ממנה כדי שזה יעבוד. כי כמו שיצחק אמר בביקורת שלו על "מורטל קומבט" – זה שאתה לא לוקח את עצמך ברצינות, לא אומר שאתה לא אמור לקחת את עצמך ברצינות.
והדמות הראשית, הן בגילומה של קתרין ניוטון ובוודאי בגילומו של וינס ווהן אכן מספיק שובת לב כדי שנרצה בטובתה, אפילו אם קשה לקחת "ברצינות" את המצב שאליו היא נכלאה. רגע, אני ממעיט בערכה: ההופעה של וינס ווהן כדמות הראשית (וגם כרוצח, אבל פחות) הייתה ראויה למועמדות לאוסקר, ובהיעדר זה היא ראויה לחלוטין לכל רשימת "הופעות השנה" בכל סקר שלא יהיה. זה שווהן מצחיק אנחנו יודעים, וזה שווהן מאיים למדנו לא מזמן, אבל "פריקי" לוקח את כל זה למקומות אחרים: ראשית כל, ווהן ממש מצחיק – אם ההופעות הקומיות שלו נשענו בעבר בעיקר על "קורים לו דברים מצחיקים והוא מגיב עליהם בצורה סרקסטית", "פריקי" מוצא אותו במצב רוח מזיע: הוא מתאמץ, רוקד, מפזז ובכלליות הכול חוץ מבחור סרקסטי עם הערות עוקצניות שעליהן הוא ביסס קריירה. שנית, הוא מאיים – אני לא בטוח אם הוא הכי מאיים שהוא אי פעם היה – ההופעה שלו ב"מהומה באגף 99", אבל ווהן כקצב לא נראה רגע מלצחוק ולהגיד "חחחח" – הוא נראה ומתנהג כמו רוצח סלאשר מא' ועד תוספתן שהוא תלש לאחד מהקורבנות שלו. אבל שלישית, ואולי הכי חריג עבור ווהן – הוא מרגש. יש סצנה אחת, באמצע הסרט, שבה ווהן (כמילי) ואמא של מילי (כאמא של מילי) מדברות אחת עם השנייה שיחת נפש מהסוג שאי אפשר לעשות עם הבת שלך, אבל קל לעשות עם איש זר. השיחה מדברת על הקרע והנתק ועל כל הדברים שאי אפשר לדבר עליהם וזאת לא סצנה שממש מתאימה באמצע סרט שטותי כזה, אבל כריסטופר לנדון ממש בקטע של יחסי אם-בת (ראו גם: "מז"ל טוב") וזה עובד בצורה מפתיעה לטובה, בעיקר בזכות ווהן שמשכנע כדמותה של בת נוער שצריכה להעמיד שהיא לא היא על מנת לדבר עם אמא שלה על עצמה ומערכת היחסים של עצמן.
גם קתרין ניוטון, כקצב שלפתע מצא לעצמו גוף חדש לרצוח בו, עושה עבודה טובה, אבל "עבודה טובה" היא לא "אחת ההופעות הטובות של השנה". ובכל זאת, כשהיא מציגה את מילי לראשונה, היא זאת שבונה את דמותה בראש שלנו, וקשה לנתק את ההופעות שלה ושל ווהן באמת – אפילו אם קל לבחור מי ראוי לקצת יותר שבחים. שאר שחקני המשנה הם שחקני משנה חביבים ביותר – סימפטיים, לא בלתי זכירים, הקהל רוצה בטובתם, אבל כולם מודעים לכך שזה המופע של וינס ווהן, ואף אחד לא בא להפריע.
חוץ מהיותו סרט כיפי, מצחיק, ועם אחת ההופעות הטובות בסרטי אימה בשנים האחרונות, יש מקום אחד שאפשר קצת להתבאס בו על הסרט וזה שבמחלקת הרצח הוא מעט פרווה. לא מאוד – אבל בעוד שבמז"ל טוב לנדון הוכיח שאפשר להשאיר הרבה רושם עם מיתות מקוריות מאוד, אפילו עם דירוג PG-13, נראה שדווקא כשהוא מעלה את הדירוג והדם ל-R הוא מתקשה ליצור משהו איקוני לחלוטין, וכך הסצנות הכי זכורות מסרט האימה לא קשורות לאיברים ודם משפריץ אלא למילי בגילומו של ווהן עושה ריקודים, נתקעת בדברים, מדברת על כמה גדולות הידיים שלה, מתנשקת ושלל דברים אחרים. זה לא לחלוטין ביקורת, אבל אולי רק אכזבה שהסרט לא הלך עד סוף הסוף.
כאמור, עבורי "פריקי" היה נווה מדבר אחרי שמונה חודשים ללא קולנוע וככזה הוא היה מושלם. אני לא יודע אם כסרט בשבוע השני לחזרתם של בתי הקולנוע הוא עושה את אותה העבודה, אבל אני חושב שכן. וגם אם לא – הוא עדיין בהחלט שווה צפייה.
מה כבר אפשר להוסיף?
אכן, סרט טוב. 'במפתיע' אני מניח. לא כזה התלהבתי מ-מז"ל טוב וההנחה שלי הייתה שהמיתוג מחדש המוצלח של ווהן הוא בעיקר בזכות העבודה שלו עם קרייג זהאלר. אבל פה הוא עובד, עובד קשה ועובד טוב.
וגם ניוטון ממש טובה – הרגעים בהם הרוצח-בגוף-שלה מבין שהטקטיקות הרגילות שלו לא יעבדו בגוף של בת נוער הם מופת של קומדיה פיזית.
סרט סתמי צפוי וממוצע
(ל"ת)
נשמע מעניין
ביקורת מוצלחת מאוד, שמעודדת לראות את הסרט.
מעולם לא התחברתי לסרטי סלאשרים, וגם לא לסרטי "החלפות", אבל הביקורת גורמת לסרט להישמע כמו משהו מעניין וכיפי מאוד, ואהבתי את מז"ל טוב 1 ו-2. נראה לי שברגע שיהיה לי זמן ואומץ להיכנס לאולם קולנוע – זה הסרט שהייתי הולך לראות.
רק הערה, נדמה לי שצריך לכתוב "החלפת גופים" ולא "החלפת גופות".
גופה זה משהו מת והחלפת גופות קורית בד"כ אחרי שהרוצח מסיים את המלאכה, ולא באמצע.
יש לי דעה לגמרי שונה בקשר לסצינות המוות בסרט
לדעתי הם מצויינות ומאוד קריאייטיביות. מלבד ההופעה של ווינס ווהן, הן היו החלק הכי טוב בסרט. מאוד סקרן לדעת מה לא אהבת בהם.
לא יודע
הסצינה עם בקבוק הזכוכית בהתחלה היתה מצמררת נורא. זה היה חתיכת רגע WTF.
הייתי מסכים
לו, אמממ, הייתי זוכר אותה. אני בכלליות זוכר שהרציחות בהתחלה קצת יותר ברוטליות, אבל כאן זה נגמר.
זה מעגלי
אתה לא מסכים *בגלל* שאתה לא זוכר אותה. אני זוכר אותה כי היא ברוטלית בטירוף.
אבל לא משנה, לא מאד חשוב.
מאוד אהבתי את הרעיון
אבל פחות את הסרט. רוב הקונפליקטים שהיו בסרט נבעו מהרוצח הסידרתי ולא מהחלפת הגוף, וגם היה חוסר סינכרון קשה בין כל החלקים. המסרים ורמת העלילה מתאימים לילדים, הרציחות יצאו מסרטי המסור החברים שלה בכלל נראו כאילו יצאו מסרט אחר לגמרי. לא התחבר ולא המריא.
אמאל'ה
בסרטי סלאשר יש סיכוי טוב יותר למצוא לב מילולי מאשר לב רגשי. בזמנו כשיצא "מז"ל טוב 2" חשבתי לכתוב פוסט על סרטי סלאשר שמשתמשים ביחסי אם ובת כדי להכניס לסרט פן רגשי לא צפוי (שני ה"מז"ל טוב"-ים ו"הנערות האחרונות"), שלבסוף לא יצא לפועל.
מסכים שזה סרט מוצלח עם הופעות נהדרות, אבל הפעם האספקט של יחסי אם-בת הרגיש לי מחופף לעומת סרטי "מז"ל טוב". קצת נראה כאילו לנדון פחות רצה להתמקד בזה הפעם, שזה בסדר גמור ולא חשבתי שזה גורע מהסרט. אבל מהבחינה הזאת הוא פחות עבד בשבילי.
נפילה כמו מז"ל טוב 2.
הדמויות החדשות שהצוות היצירתי הזה שם במרכז היצירות מאז מז"ל טוב הראשון פשוט לא מעניינות, ולא אכפת לי מהן, וככה כל ניסיון להומור ואימה פשוט לא עובר.