במקור: Fracture
במאי: גרגורי הובליט
תסריט: דניאל פיין, גלן גרס
שחקנים: אנתוני הופקינס, ראיין גוסלינג, רוזמונד פייק, דייויד סטרטהיירן
טד קרופורד, מהנדס אווירונאוטיקה מצליח, רצח את אשתו. אין כאן שום מקום לספק. לא זו בלבד שהוא נתפס ליד הגופה עם אקדח ביד ומסר הודאה מרצון, כל היושבים באולם הקולנוע גם צפו בו בשעת המעשה.
עורך הדין ווילי ביצ'ום עומד לסיים את ימיו בשירות הציבורי. רגליו עוד במשרדי התובע המחוזי, אבל הראש נמצא כבר במשרתו החדשה והנכספת בפירמת הענק של ווטון, אימפריה של משפט מסחרי. רגע לפני שהוא עוזב הוא מקבל את המקרה הפשוט הזה, בסך הכל דיון מוקדם בעניינו הסגור מראש של קרופורד. עניין של כמה שעות.
טוב, אם זה היה כל כך פשוט, לא היה סרט, נכון? מר קרופורד הממהר להתוודות, שאף מוותר על שירותי עורך דין ומייצג את עצמו בבית המשפט, מתגלה כאדם שלא משאיר דבר ליד המקרה, ומתכנן את כל מהלכיו מראש. התיק הקל הופך מסובך: מתברר כי השוטר שעצר את קרופורד בזירת הרצח עסק בשעות הפנאי בניאוף. בדרך כלל זו אינה סיבה למנוע משוטר לגבות הודאות, אלא שבמקרה הזה הגופה גופא היתה שותפתו לחטאו של השוטר, ופריט מידע זה, אם יתגלה, מספיק כדי לפסול את הודאתו של הבעל בקטיעת הקדנציה של אשתו. ווילי השחצן, שעד עכשיו הצליח לשמור על 97 אחוזי הרשעה, מוצא את עצמו מתמודד מול נאשם ערמומי ומתוחכם ממנו, ורשת הראיות שחשב שמצויות בידו נפרמת במהירות.
ד"ר חניבעל לקטר, המגלם את קרופורד המחושב, הקר והאכזר, עושה עבודה מצוינת, שנופלת ברמתה רק מתפקידו הזכור בסדרת הסרטים הידועה בה גילם את השחקן הבריטי הוותיק סר אנתוני הופקינס. הוא מדבר בלחש מצמרר, מנתח את נקודות התורפה של הסובבים אותו, ונראה שכוונתו לאכול את ווילי בלי מלח. נתקלתי בתלונות לפיהן לקטר חוזר כאן במדויק על התפקיד שביצע ב'שתיקת הכבשים', אבל בחיי שאני לא מבין אותן – הרי זה מה שאנחנו אוהבים בו, למה שיעשה משהו אחר? בן זוגו לטנגו, ראיין גוסלינג, מרשים גם הוא, בין בתפקיד עורך הדין היהיר בפתיחתו של הסרט, ובין בתפקיד עורך הדין המוכה אך הנחוש שבהמשכו.
הסרט בנוי על מאבק המוחות המתנהל בין הפרקליט המבריק והמהנדס התככן, שלא מהסס לנקוט באמצעים בלתי שגרתיים ולהשתמש בתכסיסי לוחמה פסיכולוגית להתשת יריבו. כך, למשל, מגלה ווילי כי קרופורד מנצל את זכויותיו על מנת לשלוח בעקבותיו בלש פרטי. קרופורד גם יודע בדיוק על אלו מכפתורי הטוקסידו של ווילי עליו ללחוץ, שכן הוא מבין כי נקודת הכוח של ווילי – אבל גם החולשה שלו – היא שהוא חייב לנצח בכל מחיר. הבנת המניעים הזו נכונה כל כך, שבמהרה ווילי הגא זונח את האדישות שלו כלפי התיק ושוקע בפרשה באופן אובססיבי יותר ויותר.
עבור ביצ'ום זו התלבטות כפולה מרובת מאבקים פנימיים: מצד אחד הוא מונע בידי הרצון להישאר ממונה על התיק, עד שיוכיח את אשמתו של קרופורד. מצד שני, הוא מסתכן באובדן הג'וב החדש והנוצץ. יוצרי הסרט השכילו ליצור סיטואציה מסקרנת ומותחת מאוד, כיוון שלא ברור כיצד, בסופו של דבר, יתגבר ווילי על יריבו. אך לאחר שהובהר מה המצב ומיהם הצדדים הלוחמים, הסרט נתקע מעט: ווילי זקוק לראיות נוספות ולא יודע מה לעשות בעניין, ווילי עדיין זקוק לראיות נוספות ולא יודע מה לעשות בעניין, לווילי אין ראיות נוספות ואין לו גם מה לעשות בעניין. כמה פיתולי עלילה נוספים לא היו מזיקים, לדעתי.
אף על פי שהסרט הוא ביסודו מותחן, ההתנגשות בין ווילי לקרופורד מאופיינת בשורות מחץ משעשעות וסצינות קומיות למדי, כאשר ווילי זוכה לכינוי "ג'יימס בונד" ואילו קרופורד, התמים וחסר הידע המשפטי כביכול, מגשש את דרכו בבית המשפט, בגולמניות מזויפת כמו שטר של שלוש מאות שקל. הדבר מוביל לכך שלעיתים שוקע הסרט עמוק בתוך הדיון המשפטי, ואף מבסס כמה מהתפניות שלו על עקרונות משפטיים. יכול להיות שאירועים אלו לא יהיו ברורים דיים למי שמושגים כמו "פירות העץ המורעל" אינם אומרים לו הרבה. למרות זאת, האווירה המתוחה נשמרת בהצלחה רוב הזמן, וגם ברגעים האיטיים יותר מצליחות הנגיעות הקומיות והכימיה בין שתי הדמויות העיקריות למנוע שעמום.
הבעיה היא שלאורך רובו של הסרט מוביל קרופורד על פני התובע הצעיר. למעשה, היתרון שלו משמעותי כל כך, שכאשר מנסה הסרט לאזן את התמונה לטובת ווילי, התוצאה פשוט אינה אמינה. לא שמדובר במהלך בלתי הגיוני מבחינה לוגית (אם כי מבחינה משפטית אני עדיין תוהה על מידת נכונותו). אבל לאחר שהסרט משכנע בהצלחה שקרופורד ערמומי יותר מויזיני ובעל מוח יצירתי יותר משל וילי וונקה, קשה לקבל את האפשרות שהוא ייכשל או יחמיץ משהו.
בסופו של דבר נהניתי מהסרט, שמשלב מותחן בית משפט רציני עם נגיעות הומוריסטיות, למרות הצלצול המוזר של הצירוף. עם זאת, קשה להימנע מהרגשה של פספוס מסוים, שנובעת בעיקר מהסוף הנפול. התחושה היא שעם צמד שחקנים משובחים שכאלה, כתיבה מהנה כזו ובימוי מותח כזה, יכולנו לקבל תוצר סופי עוד יותר מוצלח.
תודה ל-MR וללונג ג'ון על שיתוף בהתרשמויות מהסרט.
ותודה לעורכים שהביאוני עד הלום, בעריכה ושיפוץ משמעותיים.
אם יורשה לי להסב את תשומת לבך לשתי סצנות...
בשליפה, אולי היו עוד:
1. כאן הבעיה – אבל אדוני, אתה לא רוצה לחכות שנריץ את המספרים? – לא.
2. כשהייתי קטן הייתי צריך למצוא פגמים בביצים. ותנחש מה? ב*כולן* מצאתי פגם, אפילו פגמים קטנטנים ובלתי נראים לעין בלתי מזוינת, יען כי אני נטפקן גדול ולא מחמיץ שום פרט.
שתי הסצנות הנ"ל לא הגיעו לסרט במקרה. הן שם בדיוק כדי לבנות את הדמות של הופקינס כגאון שלא מחמיץ שום פרט (ועושות את זה בחן ועדנה של פיל על גלגיליות, פחות או יותר, אבל זו לא הנקודה).
בזמן האחרון זה הפך לטרנד באתר הזה לשים ספוילרים בביקורות...
תשימו לב, עורכי האתר, למה שאלכס כתב. הוא צודק.
בתור אחד שלא ראה את הסרט
זו לא פעם ראשונה שיש ספויילרים רציניים בביקורות כאן. אני לא מבינה בשביל מה להתעקש להרוס לעצמך את הסרט במקום להתאפק ולקרוא אחריו.
דוגמאות, בבקשה.
בתור אחד שלא ראה את הסרט
כששאלתי את השאלה התכוונתי באמת לשאול, כלומר אני רוצה תשובה מהעורכים…
נראה לי שלפעמים אנשים נסחפים קצת יותר מדי אחר בהלת הספוילרים.
ספוילר הוא גילוי פרטים מהעלילה, באופן שהורס את ההנאה מהסרט. האמירה הזו לאו דווקא מתייחסת לסוף הסרט. כמובן, אין הכוונה שעכשיו מותר לכל אחד לספר בצורה הכי מפורשת שיש מי מנצח – זה סתם מעצבן, אבל נראה לי שיש מקום להבחין בין סרטים שמתבססים על השאלה מי מהצדדים יגבר על השני, לבין סרטים שלא מתיימרים להפתיע (כלומר, ברור לנו שהטובים ינצחו ואין בסרט איזה טוויסט סופי שמשנה את כל ההסתכלות עליו) ושעיקר העלילה שלהם הוא *בדרך* בה כל צד מגיע לאן שמגיע.
נ.ב
התגובה שלך הוצגה כקביעת עובדה ("לתשומת ליבכם") ולא כשאלה שאנחנו מתבקשים לענות עליה.
(לא מאשימה או משהו. רק מציינת את זה).
נ.ב
את צודקת לגבי הניסוח שלי, אבל חשבתי שזה ברור שאני רוצה תגובה… לא חשוב.
ההגדרה לספוילרים אם ככה היא בעייתית מאוד. מה זה סרט ש"לא מתייימר להפתיע"? הרי אם הוא כן מתיימר להפתיע, הוא ינסה להסוות את עצמו בתור אחד שלא לכל אורך הסרט, לא ככה?
זה בעצם הויכוח הנושן על שאלת האם "סרט טוויסט" זה ספוילר, אם כי בצורה אחרת. אני חושב שזה נכון בסרטים מסוימים, אבל להגיד על סרט שאין בו הפתעות זה עוד יותר ספוילר…
יכול להיות שבסרט הספציפי הזה זה לא חשוב מי מנצח, לא ראיתי את הסרט. אבל את לא חושבת שזה באופן כללי לא טוב להצהיר הצהרות כאלה?
באופן כללי, אנחנו נגד ספוילרים,
גם כשהם ספוילרים מובנים מאליהם כמו "הטובים מנצחים". אני רואה את מדיניות האנטי-ספוילרים שלנו כמאוד קפדנית (לבטח קפדנית יותר מאשר של כל אתר או עיתון אחר בארץ); את הביקורת הזאת קראו כל העורכים לפני שהיא פורסמה, ואף אחד מהם לא חשב שהיא מספיילרת.
הביקורת לא מסגירה במפורש או אפילו באופן חצי-מפורש שום חלק מהעלילה מלבד ההתחלה. אתה יכול לנחש, לפי הנאמר בין השורות, מה קורה בסרט – כפי שאתה יכול לעשות בכל ביקורת אחרת. במקרה הזה, יכול להיות אפילו שאתה צודק; במקרים אחרים, אתה תטעה. למעשה אתה טוען ש"ספוילרת" רק משום שאתה *חושב* – לא יודע בוודאות – שה"טובים" מנצחים בסוף הסרט; אבל את זה, כפי שבני בוננזה אמר, יכולת לומר על כל סרט שהוא גם בלי לראות את הסרט בכלל, ולצדוק ברוב המקרים.
באופן כללי, אנחנו נגד ספוילרים,
אני אפסיק את הויכוח הזה כאן כי אין לי שום דבר להגיד שלא יחזור על עצמו…
מצטער, אבל
הדברים האלה לא מופיעים בביקורת בכלל
אני לא לגמרי מסכימה.
אני לא יודעת לגבי הביקורת ועד כמה היא מספיילרת, אבל לפחות בשבילי הרגעים הכי מעניינים בסרט היו אלה שבהם ניסיתי להבין אם מדובר בסוג סרט שבו הרעים מנצחים, או בזה שבו הטובים מנצחים.
הביקורת הזו היא בדיוק מה שאני חשבתי על הסרט!
הסרט היה ממש משעשע ומענין, הייתי מרותקת ומאוד מופתעת לאורך כולו, אבל הסוף באמת מערער לגמריי את דמותו של הופקינס. אין הגיון בכך שדמות שמהותה מתבססת ב-100% על כך שהיא תמיד תתכנן מראש ותהיה צעד אחד לפני – בעצם לא תהיה צעד אחד לפני.
זה דווקא גרם לדמותו של הופקינס להיראות מעט פלקטית. נראה לי שהיוצרים באמת הסתמכו על הביוגרפיה הקולנועית ועל דמויות העבר של הופקינס כדי שיתנו אמינות לדמותו במקום לחקור את הדמות הזאת לעומק.
מצד שני – דמותו של ווילי ביצ'ם היתה מרתקת בעיני. ריאן גוסלינג הוא שחקן מצויין, ואין הרבה שחקנים צעירים שאני יכולה להגיד את זה עליהם בלב שלם. דמותו עברה המון מהפכים ותפניות במהלך הסרט, והתהליך שהוא עבר הועבר בצורה מצויינת.
בגדול – סרט טוב מאוד שהיה ניתן להשקיע בו אפילו קצת יותר מחשבה.
סרט מאכזב למדי
הלכתי אתמול לסרט אחרי שחבר שלי סחב אותי ( התנגדתי לסרט מלכתחילה – יש לי חוש לסרטים גרועים ) אני חייב להודות , זה סרט על הפנים . הסרט צפוי ומשעמם , בנוי מקלישאות חבוטות , מתקדם באיטיות ובסופו של דבר לא מביא שום ערך מוסף לצופה . חלאס , כמה כבר אפשר לראות את אותו סיפור – משחקי מוחות בין פרקליט לפושע , רומן מאולץ בין הגיבור לבוסית שלו , ואחת הקלישאות הבאנליות ביותר ב17 השנים האחרונות – ד"ר חניבל לקטור . הופקינס שהיה שחקן מבריק בעבר , ונתן תפקידים מדהימים ומרתקים (הרופא ב"איש הפיל " למשל) נתקע בשנים האחרונות בשורה של תפקידים שכולם הם פשוט ווריאציה כזאת או אחרת של תפקידו ב"שתיקת הכבשים " . תפקיד מבריק ככל שיהיה , הופך למאוס ומשעמם כאשר משתמשים בו יותר מדי . לראות את הופקינס בסרט היום זה כמו לראות את הדורס בהופעה . ללא מוריסון , ללא שום כריזמה וחיות , חוזרים על אותם שירים ישנים שוב ושוב כשרק המוטיב הכספי משחק תפקיד בעינם .
סרט נחמד.. לא הרבה יותר מזה.
במיוחד לנוכח הסוף שלא מספק את המתח שנבנה סביבו.
ריאן גוסלינג אכן שחקן מצויין, למרות שלדעתי את תפקיד חייו הוא עשה ב'חצי נלסון' המצויין, ולנצח יהיה מזוהה איתי כדמות הזאת שממש תפורה עליו.
את 'חצי נלסון' לא ראיתי,
אבל כבר ב'המאמין' גוסלינג עושה את תפקיד חייו. בכלל, יש לי תחושה שבבחור הזה טמונים עוד הרבה תפקידי חיים.
אני לעומת זאת,
לא ראיתי את 'המאמין'. די לצערי, לנוכח הביקורת ששמעתי עליו..
גוסלינג שחקן מצויין אבל הוא יצטרך להתאמץ הרבה כדי לצאת מהטייפקסט שהוא נכנס אליו (לפחות אצלי).
ובמחשבה נוספת, למה לו, הוא עושה את זה מצויין.
איזה טייפקאסט?
יצא לי לראות את גוסלינג בכמה מהסרטים שלו [אך לא ב"המאמין", לצערי] ומעולם לא שמתי לב לטייפקאסט. זה אחד הדברים שכן מעלים את ערכו בעיני – הוא מאוד ורסטילי בתפקידים שלו, ושחקן מצוין בכלל.
תפקיד חייו, אגב? קצת קשה לי להכריז על תפקיד חיים לשחקן כזה מוכשר וכזה צעיר. אבל אולי זה בגלל שלא ראיתי עדיין את המאמין, מי יודע?
איזה טייפקאסט?
התכוונתי לטייפקאסט של הצעיר הנונשאלנטי והאדיש, שמנסה לאמץ את הגישה של לעזאזל עם מה שיקרה, בד"כ בליווי לעיסת מסטיק ומשקפי שמש. למרות שהדרגה של זה משתנה בין מעט הסרטים שלו שראיתי.
לא ראית מספיק.
בשני הסרטים שלו שראיתי, 'המאמין' ו'המחברת' הוא ממש לא משחק את הטיפוס הזה.
(אלוהים אדירים, הבחור שיחק את הרקולס הצעיר! מי היה מאמין?)
זה קורה רק בעדות שבורה,
ורק בשליש הראשון של הסרט. ביומן ["המחברת"?] הוא לא כזה, וגם לא ב"חצי נלסון", ובטח ובטח שלא ב"לזכור את הטיטאנים" [איזה תפקיד מקסים ומבדר יש לו שם, אללי].
זה קורה רק בעדות שבורה,
ב'חצי נלסון' הוא לא כזה??
דווקא הדמות שם היא הדמות הכי אדישה ונונשאלנטית שיצא לי לראות בזמן האחרון.
?
אולי לא פירשת את זה ככה כי כל הסרט הוא נמצא תחת השפעת סמים?
כשדיברתי על נונשלנטיות
התכוונתי יותר לתחושת הביטחון העצמי המופרזת, היהירות והאדישות שהוא מפזר בתחילת "עדות שבורה" – הוא על גג העולם, התקבל לעבודה אדירה, והוא צעיר ומוצלח מאוד במה שהוא עושה. בחצי נלסון הוא לא היה כזה, מכאן והלאה:
רוב הזמן הוא היה אדיש ומחוק מהשפעת הסמים, אבל לא שחצן או נינוח על זרי הדפנה שלו.
אני לא רואה טייפקסטינג אצל גוסלינג, לא בתפקידים שהוא מקבל ולא באיך שהוא עושה אותם. די להפך, אבל אולי מדובר פה בטעם וריח.
במאי עם טייפקאסט?
שימו לב לבמאי הסרט גרגורי הובליט.
פחד ראשוני- דרמת בית משפט מותחת.
בחירתו של הארט- דרמת בית משפט מותחת (שמתרחשת במלחמת העולם השניה במחנה שבויים, אבל נו, מילא).
עדות שבורה- דרמת בית משפט מותחת.
פעם ראשונה שאני רואה במאי ששלושת סרטיו המפורסמים ביותר עוסקים בעצם באותו דבר.
אין סיבה סתם להסתבך.
אנסה לברר את הסוגיה עם משפטנים ואם תהיה תשובה, אשמח לשתף…
הסיכון הכפול מגן עליו רק מהאשמה שניה באותה עבירה-
וזה לרוב כדי להגן על הנאשם מהעמדה נוספת לדין כאשר התגלו ראיות נוספות לאחר משפט בו הוא יצא זכאי.
אבל כאן הוא לא מועמד לדין שנית על אותה עבירה, הוא מועמד לדין על עבירה אחרת לגמרי. יש הבדל די גדול בין ניסיון לרצח לבין רצח, ולכן הסיכון הכפול לא תופס.
התיקון החמישי לחוקה (זכות השתיקה)
קובע שמותר לאדם להמנע מלהעיד כדי שלא להפליל את עצמו (וזה חל, בהשלכה, גם על בן/בת זוג, כך שאדם יכול להמנע מלהעיד כדי להמנע מלהפליל את אשתו/בעלו).