במקור: The Fountain
תסריט ובימוי: דארן ארונופסקי
שחקנים: יו ג'קמן, רייצ'ל וייס, אלן ברסטיין
האדם הוא חיה המודעת לסופיותה. כל קתדרלה גורדת שחקים, כל יצירת אמנות גדולה, כל שיא בלתי שביר, כל קרם אנטי-אייג'ינג שמרהט את שידתן של נשים מזדקנות, הוא חלק מהמאמץ האנושי האדיר להדוף עוד רגע את המוות, להיות יותר מגוף מתכלה, להשתרבב אל תוך הנצח.
'המעיין' הוא סיפורם של שלושה גברים, היוצאים לשלושה מסעות צלב כנגד המוות. הראשון הוא ד"ר תומי קריאו (יו ג'קמן), מדען בן ימינו, שמחפש נואשות אחר תרופה לסרטן שהורג את אשתו איזי (רייצ'ל וייס). השני הוא תומאס (שוב ג'קמן), קונקיסטדור בן המאה השש עשרה שיוצא ל"עולם החדש" כדי להביא למלכת ספרד (שוב וייס), את עץ החיים האגדי ועימו חיי נצח. אי שם בעתיד הרחוק, נזיר (ג'קמן, הפעם בקרחת) חוצה גלקסיות בדרך אל ג'יבאלבה, ערפילית גוועת שהיא גם העולם הבא במיתולוגיה של בני המאיה. בתוך סביבת חיים לא גדולה, הנתונה בבועה שקופה, הוא נושא עימו עץ חולה איתו הוא מבקש להיכנס בשערי העולם שמעבר. לוחם, מדען ואיש דת – אלו הן פחות או יותר שלוש דרכי המלך שמציעה האנושות אל הנצח.
מצד אחד, שלושת הסיפורים הללו שונים זה מזה עד מאד. קו העלילה של תומאס הקונקיסטדור הוא למעשה סרט הרפתקאות מקוצרר, כולל הנבל השטני בדמותו של האינקוויזיטור הראשי, מפות מוצפנות, סצינות קרב מלהיבות ומקדשים סודיים. קו העלילה של איזי ותומי הוא הארוך יותר בין השלושה, והוא עוסק בהתמודדות בני הזוג עם המוות הממשמש ובא. אם קו העלילה שמתרחש בימינו מתנהג, פחות או יותר, כדרמה קונבנציונאלית, הרי קו העלילה האחרון הוא החידתי והמאתגר ביותר. אין בו כמעט שימוש בלשון דיבור, אבל מה שנחסך במילים מתפוצץ על המסך בחיזיון מרהיב של צבע וצליל.
מצד שני, שלושת הסיפורים משקפים ונשזרים זה בזה. הם קשורים ברמה העלילתית, כאשר קו העלילה של האביר והמלכה הוא חלק מרומן שנכתב על ידי איזי בימינו ואף האופן שבו מסעם העתידני של הנזיר והעץ מתקשר לשני קווי העלילה האחרים מתבהר במהלך הסרט. ברור גם כן ששלושת הגברים ומושאי האהבה שלהם הם מעין כפילים איש של רעהו. אבל משחק הפנים והשמות הזה הוא בסך הכל פני השטח של רשת זהויות עמוקה ומורכבת הרבה יותר. דארן ארונופסקי, במאי 'המעיין', מייחד לכל תת עלילה שורה של דימויים איקונים: זיכרון ישן של תומי, תליון מוזהב של איזבלה, כתמי הצבע של ערפיליות מרוחקות. המעברים התכופים בין עלילה לעלילה והחזרה המתמדת של ארונופסקי על צבירי הדימויים רוקמים זהות עדינה ביניהם, למשל, בין הפלומה על עורפה של איזי והפלומה שמכסה את גזע העץ הזקן.
אם מתייחסים רק לצדדים הטכניים והאמנותיים, 'המעיין' הוא סרט מושלם. לא רק משום שהוא יפהפה, צרוף כולו זהב וחושך, אלא משום שהיופי הזה איננו לשם עצמו, אלא משמש גם הוא קישור לדימוי דתי ופילוסופי: זהב ושחור הם צבעים מרכזיים בתורות מיסטיות שונות – ביניהן תורת הקבלה. לאלה מתווספים הדפוסים הגיאומטריים המורכבים שחוזרים בחצרה של המלכה, במקדש המאיה ובחלל שחוצה הנזיר; ארונופסקי שוטף את וייס באור יקרות ומצליל את פניו השונות של תומאס משום שאור הוא המטאפורה העיקרית להתגלות דתית; סצינת האינקוויזיציה נראית דו ממדית משום שכך צוירה אמנות דתית בשלהי ימי הביניים, וכך הלאה והלאה. אני מניח שהצופים שאינם מומחים לקבלה ייהנו מהאסתטיקה המוקפדת בלי לתהות לגבי המשמעות של כל קומפוזיציה, אבל מי שיצליח להבין לפחות חלק מהשפה הסמלית של 'המעיין' ייגלה שהפן הוויזואלי של הסרט הוא כמו ערוץ פרשנות נטול מילים.
כל זה לא אומר ש'המעיין' הוא סרט מושלם. יש לו כמה בעיות. הראשונה היא שארונופסקי עדיין מעדיף להתעסק בצד החזותי, הסמלי, של העשייה הקולנועית. הנטייה הזו משרתת אותו היטב כאשר הוא מתאר את החוויה הדתית שעובר הנזיר, אבל מכשילה את ההתמודדות של ד"ר קריאו עם גסיסתה של אהובתו. 'המעיין' הוא סרט קצר יחסית – תשעים ושש דקות בסך הכל – וסיפורם של תומי ואיזי, המהווים את הציר שמחזיק את כל הסרט יחד וקושר את העלילות השונות, תופס כשליש מהסרט. הסיפורים שמסביב לא משאירים הרבה זמן לדקויות פסיכולוגיות של דמותו של ד"ר קריאו, וכך יצא שלא הזדהיתי עם מי שהוא, למעשה, הגיבור הראשי.
ייתכן שזה היה אחרת לו יו ג'קמן היה שחקן טוב יותר. הוא טוב בתור הקונקיסטדור, דמות שמזכירה תפקידים אחרים ברזומה שלו, ואף בתור הנזיר. אבל הוא לא מספיק טוב בתור תומי קריאו. אני חושש שלג'קמן פשוט אין את העומק והמיומנות הדרושים כדי לחפות על התסריט הבעייתי. יותר מדי פעמים הרגשתי שאני צופה בג'קמן משחק, ולא בד"ר קריאו מתייסר. שום אסתטיקה לא יכולה לכפר על הרגע שבו אתה מקיץ מההתרחשות ונזכר שאתה צופה בסרט.
זה חמור במיוחד מכיוון ש'המעיין' הוא סרט שמתיימר להיות חוויה רגשית. ככל שהסרט מתקדם הוא מוותר יותר ויותר על הסברים מילוליים או אחרים ומתרכז בהתקפה אודיו-וויזואלית שרק רבי אמנים כמו ארונופסקי מסוגלים ליצור. קשה לי לתאר את מה שקורה בחלקו האחרון של הסרט, משום שאז הסרט נעשה מופשט למדי, ואני מאמין שכל צופה יחווה אותו באופן שונה ואישי מאד. אני יכול רק לומר שהשאיפות של ארונופסקי גרנדיוזיות: המסע של תום, על הפרסונות השונות שלו, הוא ניסיון דתי לגעת בנצח, כמו גם תהליך פנימי של בעל אוהב.
לצערי, אף על פי שארונופסקי מגייס כל טיפת כשרון שיש לו כדי לצייר את החוויה הנפשית הזו באמצעות צבע וצליל, לא הייתי שותף מלא בה. היו המון רגעים שבהם הייתי שרוי בתדהמה ובהתפעלות, אבל זו הייתה התרגשות שכלתנית, מתווכת, ולא אופוריה רגשית. אני חושב, וייתכן שרק מעטים יסכימו איתי, ש'המעיין' הוא סרט קצר מדי. הייתי רוצה לקבל עוד מהטריפ של ארונופסקי, ולא הייתי מוכן עדיין להתעורר ממנו כשעלו הכתוביות.
בסופו של דבר, 'המעיין' הוא סרט שחוויית הצפייה בו אישית מאד, וקשה להסביר את החוויה למי שלא עבר אותה, קצת כמו שקשה לתאר את חווית הלידה בפני גבר ממוצע. מי יודע אם 'המעיין' יכבוש אתכם או לא? על כל פנים, אם אתם לא מפחדים מקולנוע יומרני ומופשט, נסו את הסרט. אם הוא יעביר אתכם ולו חלק מהמסע הרגשי שגיבוריו עוברים, זה יהיה שווה את זה.
ומי שקצר בכסף - שיפתח הולמרק.
לא הבדל כזה גדול.
מה נהיה דן?
אם אפשר, אז שאלה אישית – מה היה הסרט האחרון שראית בקולנוע וממש אהבת ומתי זה היה?
רטטוי
פסטיבל ירושלים, לפני דקה וחצי.
רטטוי
אין לך מושג עד כמה זה משמח. בשלב מסוים כבר התחלתי לדאוג. אבל זה הופך להיות אישי מדי לפורום כאן, ובוודאי אוף-טופיק.
"יותר מדי פעמים הרגשתי שאני צופה בג'קמן משחק, ולא בד"ר קריאו מתייסר"
מצחיק, בדיוק היום, לפני כמה שעות, אמרתי לאמא שלי (שראתה איתי את הסרט) בדיוק, אבל בדיוק, את ההפך מהמשפט הזה.
כנראה שהמעיין הוא באמת חוויה אישית מאוד, מכל בחינה שהיא…:)
רייצ'ל וייס, לא וייז
היא מקפידה להדגיש את זה בכל ראיון. מזל שהיא לא מדגישה את הרחל במקום הרייצ'ל.
יהודיה כשרה – כבר אמרנו?
אשתו של הבמאי – כבר אמרנו?
די אני ממש דביק מלהיות צהוב
אם כבר צהוב, לך עד הסוף
הם זוג (עם ילד) אבל לא נשואים.
רייצ'ל ו-ו-י-ס יהודיה? וואו. אני לא מעודכן.
בכ"מ, למה הביקורת לא כללה בתוכה גם התרשמות מווייס ודמותיה?
לא אהבתי את הביקורת
הדבר העיקרי שאני מסכים עם נמרוד זה שהסרט הוא חוויה אישית. כשאני וידידה שלי יצאנו מהאולם, הייתי כולי מרוכז במחשבה על מה שראיתי.. ופתאום היא אמרה לי "תקלוט איך כולם יוצאים בשקט!". זה מדהים, בחיים שלי לא ראיתי אולם שלם יוצא בשקט בלי לדבר!! (שלא נדבר על חבורת הערסונים שישבו מאחוריי וששיגעו את כל האולם עד ה-10 דקות הראשונות של הסרט!).
יו ג'קמן לא היה השחקן המושלם לתפקיד, אבל הוא בהחלט לא בייש את המעמד. ובהתחשב בזה שהתפקיד היה מיועד לבראד פיט בכלל, אחרי שראיתי את בראד "מתייסר" בבבל, אני דווקא שמח שג'קמן נכנס במקומו.
ולמה אין שום מילה על רייצ'ל וייס בביקורת???
לעניות דעתי, הביקורת הזאת נכתבה דרך עיניים שמזכירות מאוד את אלה של ד"ר קריאו – סגורות, מקובעות ולא מוכנות לתפוס את התמונה השלמה. במקרה של הדמות, היתה סיבה שפעלה והתנהגה בצורה הזאת. במקרה של נמרוד, הוא פשוט לא יצר ביקורת שלמה כמו הסרט.
גם בהקרנה שאני הייתי הקהל יצא בשקט.
הוא יצא בשקט לכל אורך הסרט והשתדל מאד שלא להפריע לבודדים שנשארו עד הסוף. בסוף, גם אני ועוד שני הצופים היחידים שנשארו יצאו בשקט. מאד בשקט.
רק בשביל הפרנציפ
כשאני אלך לראות את הסרט, בסוף כשכולם יהיה בשקט אני אצרח עד השמיים (וכמובן, אהיה ערום עד שד עצמותי).
הממ...
כמעט שווה לראות את הסרט פעם שניה (NOT) רק בשביל המחזה הזה.
לעצמות שלך יש שד?
או שאולי לשד?
פשוט לפתוח את הראש...
לזרום…
לדעתי ד"ר קריאו הוא לא רק ד"ר קריאו. השימוש באותו שחקן מסמל משהו. אולי הקונקיסטאדור והנזיר הם גם, כמו שהם משלימים את שני השלישים הנותרים של הסרט, משלימים את דמותו של ד"ר קריאו.
נכון שאלו, כביכול, דמויות שונות בזמנים שונים ונסיבות שונות, אבל האישיות, הביפנוכו שלהן, ובקיצור- התכונות, מאוד דומות ואף זהות.
יו ג'קמן לא אכזב אותי. הוא עשה את העבודה בצורה הכי טובה שהוא יכל. אבל גם לא הייתי מתלונן אם היו מלהקים שחקן יותר טוב כמובן.
ראיתי את הסרט עם החבר'ה. כאלה חבורה של אוהבי סרטים רדודים בעלי קו עלילה אחד וברור, ועם אלמנטים יותר 'מציאותיים'. מכיוון שאני הגיתי את הרעיון ללכת לסרט הזה (מפני שהוא נראה לי נורא מבטיח, ו..אארנופסקי!) כולם אחרי הסרט ואפילו בהפסקה התנפלו עלי בקריאות שנאה ונאצה.
אחת מחברותי העירה שהקטע היחיד שהבינה הוא הקטע עם האמבטיה. יש עוד צורך לפרט…?
מצדי, שישנאו אותי. אני ממש אהבתי את 'המעיין'. זה אחד הסרטים שהייתי מוכן ואפילו מהנהן נמרצות בראשי לרעיון שישב אצלי בספריה הביתית.
שאלת תם לנמרוד
יש צבעים שאינם מרכזיים באף תורה מיסטית?
בז'
ורוד פוקסיה
בערה לגבי הכיתוב בעמוד הראשי:
מי אמר שכל אדם רוצה לחיות לנצח?
וגבי הסרט: האם רק אני יצאתי בתחושה הכל ברור ומובן בסוף, אפילו קצת ברור ודביק מדי?
אני די בטוח שזה רק אתה.
ואני אשמח לשמוע, אם הכל מובן וברור לך, איך בעצם אתה מסביר את שלוש עלילות הסרט והקשר בינהן. כי עד עכשיו שמעתי כמה הסברים אפשריים, אבל אף אחד מהם לא מוחלט וברור.
מי אמר שכל אדם רוצה לחיות לנצח?
פרדי מרקיורי
כן, וזה מאוד עזר לו...
הוא לא אמיר, הוא שאל
ומצעם השאלה, משתמע שהוא לא רצה לחיות לנצח.
אם להתייחס לשאלה
אז אני בהחלט מבין אותו. לחיות לנצח זה דבר מאוד עגום, הרבה מאוד כאב שצריך לחוות.
וכן, הוא שאל את זה, פעם הבאה אני אחשוב על בדיחות באמת מצחיקות.
למעשה...
הוא שאל את זה על דרך השלילה
ובכלל, השיר נכתב על-ידי בריאן מיי, וחצי ממנו הוא שר.
ביקורת מצוינת, כל הכבוד.
לי דווקא נשמע מהתיאור שלך שזה הסרט המושלם בשבילי.
הרגע העלית את הציפייה שלי ממנו אפילו עוד יותר.
אבל זה לא נורא כל כך, אין שום סיכוי בעולם שאני אתאכזב מהסרט.
תחושת בטן.
סרט נפלא. לא חסר פגמים אומנם,
אבל בעיני גם ביצירת מופת אפשר [וראוי] שיהיו פגמים.
מה שכן, אני דווקא נהניתי מאוד מיו ג'קמן, בכל קווי העלילה [קצת פחות בשלישי, למעשה] ובכלל, רייצ'ל וויז, שהיא לא רק יפה באופן היסטרי אלא גם שחקנית נפלאה, בעיני.
רק לי הייתה את ההרגשה ששלושת קווי העלילה מתחברים ואפילו לניארים? בחלק הראשון תומאס מת, ונדמה לנו כאילו איזבל ממשיכה לחיות לנצח, אפילו שהיא לא שתתה מלשד העץ, פשוט כי הסרט לא מזכיר אותה יותר ומקבע אותה בתודעה שלנו כחיה. לאחר מכן, בפרק העלילה השני, ג'קמן נולד מחדש, בעוד שאיזי היא אותה איזבל שהמשיכה לחיות, אבל עכשיו מתקרבת לקיצה, אחרי כל כך הרבה זמן. גם ההקבלות הויזואליות הברורות בין שני קווי הזמן, שהיו מבריקות, לטעמי [הדהרה על הסוס – נסיעה במכונית שמתחילות שתיהן הפוך, או מדרגות מוזיאון המאיה – מדרגות מקדש המאיה שג'קמן עולה בשתיהן באותו אופן] מרמזים על זה.
יתרה מזאת, בסופו של דבר אנחנו רואים שתום שותל משהו ליד קברה של איזי – את הפרי אשר היא נתנה לו, בהקבלה די ברורה לפרי עץ הדעת [אולי כקונטרסט, כי היא נותנת לו את פרי עץ החיים] שנתנה חווה לאדם. הוא שותל אותו ליד הקבר, ובגלגול הבא, בבועה, אני חושבת שהעץ הוא בעצם מה שצמח מקברה של איזי – גלגול נוסף של איזי שיוחזר לחיים אם רק ישרוד על הערפילית. ההקבלה בין הפלומה שעל עורפה של איזי לפלומת העץ רק מחזקת בעיני את המסר – העץ ואיזי הם אותו אחד והעץ כאילו צמח ממנה, כמו העץ שצמח מהאדם הראשון וכמו הגינה שפורחת מתוך תומאס.
תם
בכל מקרה, מדובר בסרט שהוא לא רק יפיפה בצורה מענגת, ביחוד מראות הערפילית, אלא שהוא נהנה ממשחק מעולה של שני השחקנים הראשיים בו ופסקול מופלא. יש בו אומנם פגמים – יש רגעים שהוא לא שומר על מתח וקצת משעמם, והוא בכל זאת לא מאוד מובן בסוף. אבל מה, נהניתי ממנו, וגם הרגשתי שעברתי איזו חוויה, משהו מעבר לסרט רגיל.
טוב.
ראיתי את הסרט לפני המון זמן, בפסטיבל חיפה, והיום אני לא ממש יכול להגיד עליו משהו אינטיליגנטי. בכל אופן, הנה מה שכתבתי על הסרט בבלוג של יאיר רווה, לפני כמה שבועות:
http://cinemascope.co.il/?p=429
(תגובה 10)
אני בנראה יצפה בסרט השבוע...
יש לי תחושה שאני לא יבין את הסרט, מה שכן אני פשוט מאוהב בסרטים חלומיים ומעוצבים חזותית בצורה מקורית.
השאלה שלי היא, האם המוסיקה מספיק טובה כדי ליצור את האווירה החלומית כביכול??
ומה אם רייצ'ל וייס? מדהימה כתמיד?
אני בנראה יצפה בסרט השבוע...
בקיצור-
כן וכן.
לא מסכים לגבי ג'קמן
לדעתי זה מיפגן המישחק הטוב ביותר שלו עד היום,והוא ריגש אותי לגמרי בדמות קריאו
גם המוסיקה של הסרט מעולה
לגבי המכלול:
אני אהבתי וזאת שלידי שנאה.
פשוט באתי בלי ציפיות, ונתתי לעצמילהיסחף, בלי לחפש קומפוזיציות של פריימים.
אותי הוא ריגש.
את זאת שלקחתי איתי – ממש לא.
כבר נאמר
אבל אני רוצה לחזק:
רייצ'ל וייס מעולם לא הייתה יפה יותר, וגם עשתה תפקיד מעולה.
הביקורת השלילית היחידה?
כשקראתי את הביקורת לא יכולתי להסכים, אבל הייתי בטוחה שטוקבקיסטים שנונים ממני (ועם יותר זמן על הידיים) יביעו דעה שיותר קרובה לשלי – שזה היה סרט איום ונורא! אני אפילו לא ארחיב במילים יותר מדי בקשר לאיומותו. אבל פתאום אני רואה, תגובה אחר תגובה, דעות חיוביות פחות או יותר. מההה??
אכזבתי הייתה הרבה מעבר לגודל ציפיותיי.
בחלקו ההיסטורי של הסרט, החלק המהולל ביותר הויזואלי, לעתים אכן היה מרשים. אפי וגוטי כמעט – אבל יותר מדי הזכיר סתם סרט יפה על ימי הביניים בכל מקרה גם ויזואלית וגם עלילתית זה החלק היפה בסרט. אהבתי את האפיות, האגדתיות ואת הסוף שמזכיר משל עתיק . עם זאת להפיל את סיפור האנקוויזיציה על רצונה של המלכה להשיג את עץ החיים נראה קצת גרנדיוזי.
בחלק המודרני, הויזואליה הייתה קלישאתית להחריד מעבדה חשוכה ומג'ייפה קצת, בית לדומא, שלג מאד לא ריאליסטי וכו ממש לא הורשמתי, הכל היה אכן מאד הולמרקי (רק עם תקציב גדול) . אבל מה שהפריע כאן באמת זו העלילה שוב הקלישאתיות זלגה מכל חור. התמודדות הדמויות עם מצבן היתה מזעזעת ובוטה ישנם הרבה גווני אפור בין חוסר ההשלמה המוחלט של טומי וההתקרבות היתרה הזו אל הרוחניות של איזי .זה נראה כאילו הגידול לוחץ לה על איזה אזור אסטרטגי במוח, וגורם לרוחניות המוגזמת שלה, עם גיבוב השטויות האינדיאני הזה. טומי לעומת זאת הוא מדען מיוסר קלישאתי כ"כ שלא ברור אם עוד שנייה הוא יעזוב את עבודתו לטובת לבלות את זמנו היקר עם אשתו הגוססת (הו כמה צפוי) או שיהפוך לארכינבל הבא מספיידרמן (צפוי פחות). אני יכולה להבין את היופי בקונפליקט הנ"ל, אך לא כשהוא נעשה בצורה כ"כ חובבנית. ואולי הייתי יכולה להשלים עם קיצוניותו של הסרט לולא הפרטים הקטנים לדגומא הטכנו-באבל במעבדה שגורם ל"נוסע השמיני" להראות כמו מסמך של מכון ויצמן. אם ארונופסקי רצה ליצור סרט מאד סוריאליסטי היה צריך לוותר על כל הפרטים הטכניים שגורמים לו להראות כמו סדרת רפואה גרועה במיחד.
החלק השלישי חלק הנזיר, חוטא דווקא בוויזואליזציה. הוא בוהק מדי, צורם בעיניים, ושוב קלישאתי (ספויילר: טאי צ'י?!?!? זה האמירה הקיצונית שלך על תכלית החיים? משהו שיש בחדר כושר כל שלישי בתשע? וחמישי בשמונה? ועוד על רקע כוכבים? עוד שנייה היית תוקע שם קשת בענן וגורי לברדור).ואגב, אני לא חוזרת על המילה "קלישאתי" כ"כ הרבה מפאת אוצר מילים דל .
החיבור בין שלוש העלילות היה לא ברור במיחד העלילה השלישית לא נראית עלילה בפני עצמה אלה המשך של שתי עלילות לא קשורות אחת לשנייה. בכל מקרה זה דווקא לא משהו שהפריע לי במהלך הסרט.
יחד עם כל הקלישאתיות עדיין לא מדובר בסרט הולמרק. סרטי הולמרק אופטימיים מיסודם, פיל גוד כאלה, ולעומת זאת הסרט הזה הוציא אותי מאולם הקולנוע בכזו מועקה שלא הייתה מביישת את לארס פון טרייר. אך לעומת פון טרייר לא הזדהיתי עם הדמויות, לא חשתי את כאבן, והסרט לא עורר בי שום מחשבה מעבר ל "איזה פאדיחה שגררתי לפה את חבר שלי". מה שכן, למרות שלא ארוך בזמן, אני ספרתי דקות עד שייגמר כבר.
אכזבה, פספוס ובעיקר סרט מאד רדוד ואמריקאי על נושא כ"כ רגיש ואוניברסלי.
אגב ''ספרתי דקות''
כשיצאתי מהאולם אמרתי לחבר שלידי "אלו היו שלוש השעות המיותרות ביותר בחיים שלי". קשה לתאר את השוק שחוויתי כשהוא בישר לי שעברו רק שעה וחצי.
אם ארונופסקי ניסה לגרום לי להרגיש כאילו חייתי חיי נצח – הוא הצליח. הוא גם הצליח לגרום לי להבין כמה שחיי נצח זה דבר מטומטם , משעמם ולא רצוי.
לא כתבתי תגובה שלילית - תיקון שגיעת כתיב
כי כבר כתבתי אותה מספר פעמים באתר לאחר פסטיבל חיפה, אך אני מצטרף לכל מילה שאת ודן אמרתם.
-האשף הדגול
הביקורת השלילית היחידה?
גם אני ראיתי השבוע את הסרט ויצאתי בתחושה של סרט שלא תרם לי שום דבר, ואולי אף בזבז לי שעה וחצי מהחיים + שעה נסיעות. אפילו התבדחנו ביננו שמגיע לנו פיצוי על עוגמת הנפש שחווינו.
מקריאת הביקורת של נימרוד, כמעט השתכנעתי בעצמי שאולי פספסתי איזשהי חוויה בזמן הצפייה, אך קריאה שנייה הזכירה לי, שלמעשה אפשר לתמצת את הסרט לשלוש דקות. השימוש של הבמאי בכל האמצעים האמנותיים שסופרו כאן, אמנם תורם לחוויה, אך לא יכול להחזיק לבד את הסרט.
יו ג'קמן
עוד סרט (מלבד היוקרה) עם מלא יו ג'קמן??
לא אהבתי את הסוף של הביקורת,
זה נראה כאילו אתה חייב מכסת מילים. הבהרת את הנקודה של "המסקנה הכללית" עוד הרבה לפני הסוף. חוץ מזה, הסרט נשמע מאתגר…
אוקיי.. אז זאת הפרשנות שלי
בכל מקרה אני חושב שזאת אולי לא יצירת מופת , אבל בהחלט סרט מעולה ששווה צפייה . הפגמים שבו רק עובדים לטובת הצופה הקצת יותר אינטיליגנטי והסרט נותן לו מרחב חשיבה ופרשנות אישית. לפי דעתי כל השחקנים בסרט משחקים בצורה מעולה. וג'קמן הפתיע אותי דווקא ביכולות שלו השנה גם בסרט הזה וגם ביוקרה.
אוף אוף אוף
סרט יפה ומדהים מבחינה אסתטית, אבל בלי שום דבר בראש. תצוגה נהדרת של סימטריה ומהוקצעות חזותית ועלילתית, אבל סיפור גולמי שלא הולך לשום מקום ומשחק מוגזם ומביך.
לדעתי אגב מדובר בהתפתחות טבעית של ארונופסקי, שאחרי 'פיי' שהיה סרט קטן ומעניין, עשה את 'רקוויאם לחלום' והעלה את מינון הדרמטיות והשוק הרגשי פי אלף, כך שהשלב הבא הוא מפגן אורקולי גראנדיוזי מהסוג של 'המעיין'.
חבל לי רק על קלינט מאנסל, שעשה חיל בפסי הקול של 'פיי', 'רקוויאם לחלום' ו'שר הטבעות', וכאן נשמע כאילו הוא נתקע עם אותם שלושה תווים בעשרים וואריאציות שונות. משעעעממממם.
ניטפוק
הווארד שור עשה את הפס קול של שר הטבעות.
אבל קלינט מאנסל, אפשר לומר, הלחין את הטריילרים.
בעיני הסרט היה סבל מתמשך
לא שלא היו בו דברים טובים: הצילום וערכי ההפקה היו מרהיבים. אבל זה הכל. הדמויות היו שטוחות כדיקט בהפקות של הטלוויזיה החינוכית, (ולא, זה לא קשור למשחק של ג'קמן. זה קשור לתסריט ולבימוי של ארונופסקי – כשכותבים דמויות שטוחות גם השחקן הטוב בעולם לא יוכל לעשות אתן הרבה) ובס"ה ארונופסקי הוכיח פעם נוספת את מה שראיתי כבר ב"רקוויאם לחלום" – הוא מכסה את ערוותו בהמון צילצולים אורקוליים מרשימים, אבל המהות היא דלה ומלמדת על במאי שקודם כל מאוהב בעצמו עד אין קץ. אם לפחות היה משהו מאחורי כל זה. אבל אין שם כלום, סרטיו של ארונופסקי מזכירים יותר ויותר את סרטיהם של סטודנטים מתחילים לקולנוע שאין להם מה להגיד אבל חושבים שהם מתת האל לאנושות. אם יש מקום שהוא הכי רחוק מסמאח שאפשר – ארונופסקי מצוי בו.
ובקיצור: קטסטרופה.
דבר נוסף ששמתי לב אליו בסרט.
כן, זה
אם כי מינורי המיוחד.
המלכה איזבל היא מופת של שלמות, כולה צחורה ולבנה ונקיה. אממה, יש כמה קלוזאפים על הידיים שלה, ובכולם רואים שקצות אצבעותיה, וביחוד העור שסביב הציפורניים, מלוכלכים מדיו. רמז?
מומחים לתיאולוגיה מזרחית יקרים,
עד כמה הנזיר הוא באמת נזיר בודהיסטי/קונפוציאני/כיוצא בזה?
מומחים לתיאולוגיה מזרחית יקרים,
טאואיסט.
יפה מאד.
ואפשר להוסיף פיסת פרשנות שקראתי בוויקי – אני חושב – ושטוענת שהשימוש של ארנופסקי בצילומים מיקרוסקופיים מערער על הקביעה – שלא באמת נקבעת בשום שלב – שהמסע של הנזיר מתרחש בחלל בין-גלקטי, ובעצם מדובר במסע נפשי גרידא.
כל הכבוד.. הפרשנות הכי הגיונית שיצא לי לראות עד עכשיו =).
פרשנות מעניינת.
הרגע סיימתי לצפות בסרט, ומה אומר – הוא נגע בי. צדק נמרוד כשאמר שחווית הצפיה היא אישית – אני יכול להבין איך אנשים השתעממו מהסרט, אבל אותי הוא ריגש. המשחק של יו ג'קמן הצליח לגרום לי להזדהות עם מה שהדמות שלו עוברת בסרט, והיו רגע או שניים שהיה לי די קשה בהם. מעבר לזה… אה, גם נהניתי מהפסקול של קלינט מאנסל. הוא אמנם לא חזק כמו של 'רקוויאם', אבל עדיין עושה את העבודה.
אז לגבי הפרשנות שלי לסרט – אני די מסכים עם הפרשנות שלך (כולל ההערה לגבי הסרטן והאינקוויזיציה). היא אמנם לא מסבירה את כל האנלוגיות בין הסיפור הפנימי (שאיזי כותבת) לסיפור החיצוני (הזוגיות שלהם), אבל עדיין מתיישבת טוב מאוד עם מה שאני הבנתי. אני אנסה בהזדמנות לתת דוגמאות.
אז קשה לי להגיד שסמאח נולד, כי הוא נולד כבר עם רקוויאם, ומעבר לכך – הסרט לא היה חזק כמו רקוויאם. עדות לכך היא שאת הסרט הנוכחי לא יפריע לי לראות שוב, אך את רקוויאם אני עוד לא מוכן. אבל הסרט באמת עשה לי את זה. אז דארן, אם אתה קורא את זה בעברית, שאפו. אם לא, בקש מאשתך שתתרגם לך.
אה, עוד משהו אחד.
את השם Xibalba אמורים להגות שיבאלבה, לא? אני חושב שכך גם הגו אותו בסרט.
פרשנות מרתקת אחרי ביקורת מצוינת,
זה נכון שהגוף האנושי מכונן בתוכו ומעצם קיומו את הסבל האנושי, אך הסרט הוא גם סרט שמהלל את הגוף. הסצנה שעבורי מייצגת את הסרט היא סצינת המקלחת. הפיסיות של הדברים נורא חשוב בסרט, לטעמי דווקא דרך הפיסי מגיע הגיבור לרוחני.
אגב, אני היחיד ש...
כל הזמן כשהיא קראה לו conquistador, ישר קפץ לו לראש
(אגב, נהניתי מהסרט, למרות שאת זוגתי הוא כל כך דיכא שלא יכלה להתייחס אליו במובן של סרט "טוב" או "רע", פשוט מדכא…)
ולי זה הזכיר את Kakistos.
כל אחד והרפרנסים הפרטיים שלו לבאפי…
ולי זה הזכיר את Kakistos.
והנה עוד רגע בועטים בנו מהפתיל הזה…
איך אפשר שלא להתאהב בסרט??? ככל שאני קורא יותר תגובות ופרשנויות (וכן. גם יותר דברי נאצה), הסרט פשוט מעפיל למעלה בסולם הסרטים של המאה וכרגע הוא ניצב צמוד מאוד ל"מלהולנד דרייב". מעבר לוויזואליות המדהימה ולמוסיקה המשובחת (דווקא מבחינה רגשית באמת יש חסך, אבל זה עוד יתרון לסרט. אני עוד מתאושש מרקוויאם, ולעיתים דווקא צפיה קרה היא מעשירה יותר). בקיצור, מעבר לדברים הללו, ארונופסקי תותח בגלל העולם שהוא יוצר בסוף הסרט (אצלי בסלון, אני מתכוון). כמו דייויד לינץ', שיודע לכבד את האינטילגנציה של הצופים שלו ולאתגר אותם, כך עושה דארן. שבוע שעבר חגגתי את צפיית המאה במלהולנד דרייב (טוב, נו, כמעט…) ועדיין גיליתי דברים חדשים (שנמצאים יותר בדימיוני אני משער, מאשר באמת במוחו של לינץ'), אבל איך שרה הקטנה ההיא? "זה כל הקסם!". כל הניתוחים המעולים שאנשים מציעים פשוט תענוג לנשמה. אני אגזים ואומר שכוונת המשורר כבר אינה העיקר, אלא מה שאתה יוצר מהחוויה ולאן אתה מושך אותה (זה יכול להעיד המון עליך, לא?). טוב, אני קצת גולש לקשקושי ביצים, אז אני אחדול. אם מישהו אהב את "המעיין" ואת "מלהולנד דרייב" וממש מוצא את הקשר ביניהם, אני אשמח להמלצה לסרטים טובים.
אישית לא סבלתי את מלהולנד
אבל אהבתי את המעיין, ואני מבין גם מה אהבת במלהולנד דרייב, ובהתאם לכך, אם עוד לא ראית, אני מאוד ממליץ על מדעי החלום (the science of sleep) של גונדרי, סרט מקסים, שמשאיר הרבה מקום לפרשנויות והתפלספויות.
רק משהו פצפון:
יש לנו רז אחד באתר. אנא בחר שם/כינוי אחר, כדי שלא יבלבלו ביניכם.
אהלן נמרוד -
הרבה, *הרבה* זמן לא הזדהיתי כל כך עם ביקורת כלשהי. סוף סוף ראיתי את הסרט אתמול וכל מה שיש לי להגיד עליו, אתה כתבת – רק הרבה יותר טוב כמובן.
סרט פשוט נפלא. אם רמת הביצוע של ארונופסקי בתחומים האחרים בחיים מתקרבת ליכולות הקולנועיות שלו, אפשר להבין איך הוא השיג את רייצ'ל וויס. גאון.
אני לא מסכימה עם השורה התחתונה שלך
[אבל על טעם וריח וכו', וגם עבר יותר מדי זמן מאז שצפיתי בסרט מכדי שאני אוכל להתווכח עליו בהגינות] , אבל אם תשימי לב, הציפורניים של איזבלה לא סתם מלוכלכות – הן מלוכלכות בדיו שחור, אותו הדיו בו איזבל כותבת את הספר שלה. רק עוד דוגמא אחת מני רבות ללוליינות הויזואלית הנהדרת של הבמאי ולעובדה שהוא לא מפספס אף פרט.
ארנופסקי הוא קיובריק הבא
סרט מדהים שלא היה מבייש אפילו את אלוהיי(סטנלי קיובריק)קצת אכזבה שלא המציא תעלול קולנועי חדש (ארנופסרי תמיד עושה את זה) אבל ברמת סרט מדהים יש כמה חסרונות אבל החוויה עצמה חובה מומלץ ביותר(גם אצלי כולם יצאו מהאולם שקטים חוץ ממני ואחי שלא הפסקנו לדבר על פירשונים לסרט) עוד כמה שנים וארנופסקי יצור אודיסאה משלו
''ארנופסקי תמיד עושה את זה''
וכשאתה אומר "תמיד" אך מציין שב"המעיין" הוא לא עשה את זה, אתה מתכוון ל…?
(על סמך שני סרטים קשה לומר דבר כזה, בעיקר כששניהם משתמשים באותו רעיון צורני)
המסקנה
לדעתי אפשר לסכם את מה שאומר הסרט במילה אחת:
לשחרר
סליחה?
לנפוח?
לנפוח?
אם אתה מתעקש, אתה מוזמן גם לנפוח. ואם זה מה שיעזור לך להבין את הרעיון, אז להחזיק בכוח חיים שכבר אין בהם משמעות זה כמו להחזיק בגוף נאד מסריח שצריך לשחרר כדי להתקדם הלאה.
לנפוח?
ואני לתומי חשבתי שהסרט כולו הוא נפיחה אחת גדולה.
אני פשוט חשבתי שהוא סרט טוב..
לנפוח?
רוב הפעולות האנושיות הן נפיחה (אם ניצמד ללקסיקון שלך), כולל התגובות האלו, אם אנחנו כבר מדברים, אבל אם כבר לנפוח אז לנפוח בגדול, והסרט אכן עשה זאת, כמו שגם אתה ציינת.
הלוואי על כל קוטלי הסרט הזה להיות ברמת יצירה שמתקרבת לידידנו דארן ארונובסקי, לפני שהם מפזרים פה נאדים למיניהם.
ולכל מי שהתייחס לחסרונות הסרט – השלמות תלויה בחיסרון, כדברי המשורר.
חרא סרט
ראיתי עכשיו. קיטש ניו-אייג'י מזעזע, מלוקק, ומי שאמר הולמרק לא היה רחוק מן האמת. משחק מיופייף של כו-לם, תפאורה שכל קלף טארוט ממוצע באיירבראש היה מאמץ, משמעויות שכל הייקו או סיפור זן שמים בכיס הקטן.
השאלה שעומדת בבסיסו, כולל ה"פתרונות" המוצעים לה, היא כל כך משומשת שבא לבכות. בזבוז זמן, רוח וחומר. זה סרט רע – לא רק "קולנועית", זה סרט רע במהות שלו, כי הוא מיישן ישנים.
מסתבר שחרא יכול להפנט
באמת קשה לי להבין מאיפה כל האיבה,
הסרט הזה כל כך חזק, כל כך נכנס לראש ולנשמה, וכן, מאוד מאוד מדכא.
המסר באמת לא מקורי אבל מועבר בעוצמה, והסרט עצמו הוא חוויה מהפנטת.
אני לא יודע מאיפה הבאת את עניין התפאורה והמשחק ה"מיופייף" אבל מעבר לזה, אני מניח שאם הסרט לא הצליח לחבר אותך אליו רגשית, אז הוא באמת היה עבורך חוויה לא נעימה ומשעממת,
אני רק לא מבין איך אפשר לא להתחבר אליו.
אפשר.
חרא זו מילה ממש חזקה מדי, אבל אני בהחלט לא התחברתי אל הסרט.
גם אני איכשהו הצלחתי
הסרט שעמם אותי אקטיבית. זה לא היה שעמום של "וואו, אין לי מושג מה קורה על המסך, זה רחוק ממני כרחוק מזרח ממערב, אבל אין לי אלטרנטיבה אז אני אשתעמם". במקום זה, הסרט יצר אצלי חוויה, רק שהחוויה הייתה של שעמום, שתובל לעיתים ברוגז בפעם ה70,000 שהסרט דחף לי את אותו הדימוי לגרון שוב ושוב, כאילו אני מטומטם מכדי להבין בעצמי את ההקבלות שהוא עושה בין המוטיבים שלו.
מקווה שזה עזר להסביר איך אפשר לא להתחבר, או סתם לשנוא, את הסרט.
טוב, אז כנראה שאפשר
השאלה היחידה שנותרת מבחינתי זה אם צפית בסרט בקולנוע או בטלוויזיה, כי לדעתי בצפייה ביתית גם אני לא הייתי "נכנס" לסרט הזה.
בקולנוע, בפסטיבל חיפה דאז
הלך לי התירוץ האחרון
הסרט הוא כמו ציור מופשט
תגיד תודה שלפחות הבנת משהו. אני ואחותי עשינו את המעשה הנועז וראינו את הסרט.
10' ד אחרי שהתחיל הסרט אחותי כבר הייתה בחלום ה-20 ואני בעקשנותי ניסיתי להישאר ערה. מיותר להגיד שלא הצלחתי וממה שראיתי הבנתי רק את זה שהתעסק עם הקופים.
דרך אגב,מישהו יכול להסביר לי למה זה עם הקרחת שחי בבועה אכל עץ שיש עליו שערות?? אני יודעת שלא היה אוכל בסביבה אבל עדיין
הערה אחת
התגובה שלך מנומקת ומוסיפה לדיון, אבל התבטאות כמו "מה אתם מפגרים", היא לא במקום. יש אנשים שלא אהבו או הבינו את הסרט, לא צריך להעליב.
הערה אחת
צודק, מתנצל
אבל הטיעון עדיין צודק
וואו היו כאן הרבה תגובות!
זה רק מראה שלא מדובר בסרט של "בסדר", אלא בסרט שמכריח את הצופה לומר עליו משהו, וזה גם משהו.
ראיתי את הסרט עכשיו בפעם הראשונה, ומיד אצתי רצתי לקרוא את התגובות כאן כי ידעתי שאני אמצא כאן את התיאוריות הכי מעניינות. יש לי המון מה להגיד על הסרט, ובדיוק בגלל זה נראה לי שאני אוותר, כי אז לא יהיה לתגובה הזאת סוף.
רק אומר דבר אחד: עברו 6 שנים משנת יציאת הסרט. בדר"כ (תקנו אותי אם אני טועה), זהו פרק זמן שבו סרט פולחן שלא היה מוערך מספיק להפוך לסרט פולחן. (ואני אומר את זה בהתבסס על העובדה, המאוד תמוהה בעיניי, שלסרט לא הייתה אף מועמדות לאוסקר. מה גם שוויקי אומרת שהוא היה כשלון מסחרי). שמעתי על המעיין מחבר שהמליץ לי עליו, ולפני כן אולי שמעתי את שמו במעורפל בקשר לארונופסקי מ"ברבור שחור", לא יותר. לכן נראה לי שאפשר לומר שלא מדובר בסרט פולחן.
עכשיו, נאמר שאחת האפשרויות לפרשן את הסרט היא שרק תהליך היצירה מביא את האדם לדבר הכי קרוב לחיי נצח (אפשרות שעלתה פה בכמה תגובות). אם כך ובאופן די אירוני, הסרט הזה עצמו – יצירתו של ארונופסקי, דווקא לא הביאה לו את אותם חיי נצח – הסרט בסה"כ די נשכח, ולא שמעתי המון דיבורים אודותיו. סתם נקודה למחשבה.
מעניין שדווקא ארונופסקי עצמו זכה בסופו של דבר לא רק במועמדות לאוסקר, אלא באוסקר עצמו – על ברבור שחור (טוב נטלי פורטמן, אבל למה להיטפל לקטנות). האם הוא יזכה גם למעין "חיי נצח" בעקבות ברבור שחור? נחכה לתגובות בעוד ארבע שנים.
ונקודה אחרונה חביבה: ראיתי את הסרט בליל סוכות ממש ואני כותב את תגובתי גם כן בליל סוכות. זהו החג שבו קוראים את מגילת קהלת, שאולי הפסוק המזוהה עמה ביותר הוא "מותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל".
צירוף מקרים מוחלט. האם יש קשר בין מה שאומר הסרט לבין מה שאומר קהלת בן דוד? נקודה נוספת למחשבה .
Wow
נכון………..אבל , מה ההקשרים הרוחניים והחויות הדתיות שעובר הנזיר קשורים , אם סה״כ אנחנו בהמשך העלילה של המדען בחיפושיו אחר חיי הנצח ? להיכן נעלמו הרציונליות והעקשנות של המדען ורוחו הבלתי מתפשרת לחיי נצח שרק התחזקה לאחר מות אהובתו? ( אם כי נרמז בסרט במפורש שהנזיר הוא הוא המדען)