במקור: For Your Consideration
במאי: כריסטופר גסט
תסריט: כריסטופר גסט, יוג'ין לוי
שחקנים: קתרין או'הרה, יוג'ין לוי, הארי שירר, פארקר פוזי וכריסטופר מוינהאן
יש לי סוד לספר לכם. תקראו אותו בבקשה בשקט, בלי שאף אחד ישמע – זה סוד! זה מהפכני! זה עקרוני!
אז ככה:
תעשיית הסרטים צבועה.
לא, באמת! אני מתכוון לזה!
אחרי שנתתי לכם רגע לעכל, אספר לכם עוד סוד, סנסציה ממש. תחזיקו חזק:
שחקנים יעשו כמעט הכל כדי לקבל תשומת לב/חוזים/פרסים. נו קידינג!
אתם עוד יושבים?
נו, מה לעשות. יש תופעות שהן לא סוד גדול. ואם אני אעמיד פנים שאני הראשון שגילה אותן, רק אני אצא מגוחך.
זו הבעיה המרכזית של 'והזוכה הוא…': הוא לוקח מטרה קלה ואז מראה את המובן מאליו, ואנחנו אמורים להגיב כאילו משהו חדש פה. אבל רגע, אני מקדים את המאוחר.
בהוליווד יש כוכבים, ויש סתם שחקנים: אנשים ששיחקו בהרבה סרטים ולא פרצו, או שנעלמו מן התודעה עד שטרנטינו עושה להם מחווה. שחקנים כאלה מופיעים בסרטים, לפעמים הרבה סרטים; הם בתפקיד "ההוא שנהרג בדרמטיות בסצנה הראשונה", או בתפקידי משנה, או סתם בסרטים "קטנים", שלא עושים המון כסף ואף אחד לא שומע עליהם, ובטח לא מועמדים לאוסקר.
כזו, למשל, היא מרילין האק (קתרין או'הרה), שחקנית ששיחקה באינספור סרטים, והפרצוף שלה מוכר מספיק כדי שהשומר בכניסה לאולפנים יחשוב שהיא מישהי אחרת, כי עליה הוא לא שמע אף פעם. כזהו גם ויקטור אלן מילר, שחקן תיאטרון וקולנוע איכותי שנאלץ לשלוח את ידו לצרכי פרנסה בעיסוקים איכותיים כגון תפקוד כפרסומת מהלכת לרשת נקניקיות, והסוכן שלו מתחמק ממנו דרך-קבע. שניהם משתתפים בסרט זול-תקציב וצנוע בשם 'הביתה לפורים' (צחוק בקהל! הם אמרו "פורים"!), בו הם משחקים את ההורים במשפחה יהודית דרומית, המשוועים לביקור של בתם, שניתקה איתם קשר מסיבות הקשורות לדרך החיים האלטרנטיבית שלה. צמד שחקנים צעירים ומבטיחים-כנראה (פארקר פוזי וכריסטופר מוינהאן) זוג בחיים, משחק את ילדיהם של הזוג. הו, הברקת הליהוק! זוג בתור אחים, ועוד האחות לסבית!
וכך, לצלילי עוד מילה עברית ועוד מילה עברית ("חנוכה": צחוקים בקהל. "אסתר": צחוקים בקהל. "תשתקו או שאני אקרא לסדרן, מה אני אשם שבסרט הזה יש עברית?": גיחוכים בקהל), מתנהלת לה דרמה משפחתית קטנה, שנראית יותר כמו תיאטרון מאשר כמו סרט. הבמאי (כריסטופר גסט) מתלהב מדי וחסר סבלנות, המפיקה פסיכית לגמרי וספק אם הייתי נותן לה להפיק עוגת שוקולד, שלא לדבר על סרט. לסיכום, כל 'הביתה לפורים' נראה כמו משהו שבאמת אין סיכוי שמישהו יתעניין בו במיוחד. עוד סרט שייצא, ייעלם ואיש לא יזכור אותו.
עד שמשהו קורה: שמועה באינטרנט רומזת שהאק עשויה לקבל מועמדות לאוסקר על התפקיד שלה! זמן לא רב אחרי כן, מצטרפים עוד ועוד שחקנים לשמועות; הסרט זוכה לבאזז עוד בטרם הופק, ההנהלה מתערבת, חזונו האומנותי של הבמאי נשאר חזון, והשחקנים עצמם עוברים שינויים עצומים בדרכם המקווה אל התהילה.
וכאן, כאמור, הבעיה. 'הביתה לפורים' נראה, מהסצנות המצולמות, דווקא כמו סרט חמוד למדי. אמנם כל השחקנים באמת משחקים כאילו הם בתיאטרון, עם דגשים ותנועות מוגזמות, ושאר הדברים שפסו מן הרפטואר הקולנועי לפני לא מעט שנים, אבל רואים שזה נעשה במכוון, וזה לא מקלקל. בפרט יש לציין את השיר ששרה המשפחה על מגילת אסתר, שהוא פנינה של ממש, וליוצרי הסרט מגיעות תשואות חן ולו רק בגלל זה.
בנוסף, השחקנים הראשיים מצויינים. אוה'רה מצליחה לעבור בין הדמות של השחקנית השלווה והשקטה לדמות מופרעת כתוצאה מפרסום יתר בלי בעיה, והארי שירר תענוג לעיניים בכל רגע שהוא מופיע על המסך, בין אם זה כשהוא משחק ב'הביתה לפורים', בין אם כשהוא מופיע בטוק-שואו, או בתור נקניקיה מהלכת. וגם פארקר פוסי חמודה.
אבל כל זה לא פותר את הבעיה העיקרית של הסרט: מרגע שמתחיל מירוץ האוסקרים, הסרט עוזב את 'הביתה לפורים' לגמרי, ומתחיל לעשות רשימת מכולת של יעדי תקיפה הוליוודיים. מנחי טוק-שואוז צבועים; בעלי אולפן שלא מהססים לסרס סרט; שחקנים שברגע שהם רואים תהילה מתחילים למחוק את הקרובים להם; סוכני שחקנים ללא מצפון – כל אלה מופיעים וחוטפים את מטח הסאטירה שלהם, הכל בהתאם לציפיות. כל רשימת המכולת הזו מותקפת באופן לא מקורי, לא מעניין (רוב הזמן, אם כי גם פה יש כמה סצנות מצויינות, כגון ויקטור-אלן-מילר המתארח בתכנית היפ-הופ), וצפוי, צפוי, צפוי. מנחי טלויזיה שמעמידים פנים שהמועמד נערץ עליהם עד שהוא מאבד מועמדות ואז לועגים לו באכזריות, למשל, צריכים להיות יותר מקריקטורה שטוחה כדי לשכנע, ואת הרעיון ללעוג לבעלי אולפנים שמסרסים את הסרט מסיבות לא הגיוניות, גם מונטי פייטון וגם מל ברוקס דשו עד אבק לפני שלושים שנה ומעלה. זה לא שצוחקים פה על חלשים; אף אחד לא יקרא למנהלי האולפנים חלשים. הבעיה היא שהדברים המוצלחים בסרט היו בעיקר הפקת 'הביתה לפורים', סיפוריהם של השחקנים והדינמיקה על במת הצילומים. וכל אלה נזנחו לטובת מוסר השכל מוכר ולעוס, גם אם מבוצע היטב.
אבל למה לראות את השלילי בכל דבר? לפחות הסרט לא אמר שום דבר על תרבות המערב!
- האתר הרשמי
- הביתה לפורים – האתר הרשמי
- קתרין או'הרה
- איך זה להיות מועמד
יופי של ביקורת
סרט מעניין ומיוחד...
בעיני זהו הסרט הטוב ביותר של כריסטטופר גסט,ויש שם כמה הברקות שעוד לא יצאו לי מהראש.ועבר די הרבה זמן מאז שראיתי את הסרט.קתרין אוהרה מדהימה בסרט הזה גם פארקר פוסי לא רעה בכלל.בתור סרט רפלקסיווי,זה אחלה סרט,שאני משבץ באותו רמה עם הסרט הרפלקסיווי המצויין "שקט בחדר"[נדמה לי שכך קוראים לזה בעברית] עם סטיב בושמי וקתרין קיניר,מה שכן קצת אכזב אותי היה הסוף,שלא נתן את ההרגשה של סוף הסרט,עם זה היה נעשה זה היה סרט שקרוב למושלמות.רק בגלל הסוף הסרט הופך לקומדיה חלבית וקלילה.
סרט מעניין ומיוחד...
אני חושבת, שאתה מדבר על "רעש מצלמים" בתור הסרט הרפלקסיבי עם סטיב בושמי.
מה רפלקסיבי ב''רעש מצלמים''?
כלומר,יכול להיות שאני לא מבין לגמרי את המונח הזה, אבל בכל זאת, מה?
מה רפלקסיבי ב''רעש מצלמים''?
סרט רפלקסיבי הוא סרט העוסק בעשיית סרטים, כשם שציור רפלקסיבי הוא ציור העוסק בציור.
[תקנו אותי אם אני טועה.]
מה רפלקסיבי ב''רעש מצלמים''?
תהא קבוצה A עליה מוגדר יחס F.
אזי- רפלקסיביות פירושה שלכל איבר x ב-A, הזוג (x,x) נמצא ביחס F.
זה תמיד הצחיק אותי,
שמשפטים במטמטיקה נשמעים כמו משפטים בתנ"ך. "תהא…"
ואכן, יש חולצה מצויינת,
שכתוב עליה בזו הלשון:
"ויאמר א-להים [שורה שלמה של משפטים מתמטיים שממלאים את כל חזית החולצה]
ויהי אור!"
ראשית, פיזיקה זה לא מתמטיקה.
גם אם מדובר על משוואות מקסוול. שנית, המביא דברים בלא גיבוי מרחיק את הגאולה:
גרסה עברית:
גרסה לועזית: http://www.instantattitudes.com/shirts/t040.html
ואם אנחנו כבר כאן:
http://www.instantattitudes.com/shirts.html
הייתי מוכן שזה יזכה ב
,
רק בשביל הפנינה הבידורית:
"והזוכה הוא… והזוכה הוא!"
"מי הזוכה?"
"והזוכה הוא!"
"אתה אוהב להשאיר אנשים במתח או שסתם אתה אוהב את המילים?"
"לא, יש סרט בשם והזוכה הוא, מטומטמת!"
קונאן אובריאן יתאים להכריז את הפרס.
הייתי מוכן שזה יזכה ב
,
אם קונאן או'בריין יגיש את הפרס,
הוא כנראה יגיש אותו באנגלית, בה שמו של הסרט הוא "for your consideration".
אם קונאן או'בריין יגיש את הפרס,
וגם לא מכריזים "והזוכה הוא…", אלא "and the Oscar goes to".
שניכם הורסי שמחות.
אם קונאן או'בריין יגיש את הפרס,
אז אני מוכן שהוא יהיה מוגש בפרס אופיר על כל קטגוריה מופרכת, רק בשביל אותו משחק מילים! ולפעמים אומרים "והזוכה הוא!"הורסי שמחות…
השם המקורי
מתייחס למודעות בעיתוני ה"תעשייה" שמתפרסמות תמיד לקראת האוסקר, ופונות לחברי האקדמיה: "For Your Consideration", שם הסרט, והקטגוריות שבהן המפיצים מעוניינים להכניס אותו (אם כי בשנתיים האחרונות הניסוח המקובל הוחלף ל-"Consider This"). הבדיחה עדיין היתה יכולה לעבוד, ואפילו יותר טוב, אילו היתה מתפרסמת מודעה כזאת, שמצהירה "For your consideration: For Your Consideration".