ביקורת: לעוף כל הדרך הביתה

בעבר, לא כל הסרטים למשפחה היו סרטי אנימציה, חלקם היו גם סרטים עם שחקנים בשר ודם – בין אם קומדיות, דרמות, או סרטי ספורט. רובם עקבו אחרי ילדים, ילדות, נערים או נערות שיצאו להרפתקאות או התמודדו עם שינויים או אתגרים בבית. תת ז'אנר ספציפי של אותם סרטים היה "ילדים+חיות" – קחו ילד, קחו חיה, שימו על הכל מסר סביבתי כללי כזה או אחר, וחכו להצלחה. שימו לב שזה ז'אנר שונה מז'אנר ה"ילדים+כלבים עושים דברים שלא כתוב בספר החוקים שהם לא יכולים", שכן חלק מהעניין היה המפגש של הילדים עם טבע פחות מוכר.

אפשר עדיין לפגוש את הז'אנר בסרטיו של ז'יל דה מייסטרה ("אמילי והיגואר האחרון", "מיה והאריה הלבן", "אמה, הזאב והאריה הגדול", "שמרית והנמר הסוציאליסט", "אוחזת ענף עץ השקד והסראוול המגלומן", רק חלק מהם המצאתי), אבל אין ספק שמדובר בהד של קלאסיקות בז'אנר שלקחו חיות, וניסו לא להתעלל בהן (אלא אם מדובר ב"ההרפתקאות של מילו ואוטיס" שלא היה אכפת לו אפילו קצת והוא שלח כלב פאג להלחם בדב וזרק חתולים ממצוקים) כמו "הסייח השחור", "לשחרר את ווילי" או הסרט שלכבודו התכנסנו, "לעוף כל הדרך הביתה".

הסרט מבוסס על סיפורו של אדם שהצליח לעזור לאווזים לנדוד דרומה בזכות כלי טיס שהוא ניווט, אבל מכיוון שאנחנו בתת ז'אנר של ילדים וחיות ולא סתם סיפורי חיות מופלאים (כי זה תת ז'אנר אחר ומכובד לחלוטין שכולל דברים כמו "טוגו") אז בגרסה הקולנועית של הסיפור לקחו את הרעיון הוסיפו לו ילדה להורים גרושים שאמא שלה מתה דבר ראשון בסרט, והפכו את כל רעיון הנדידה של האווזים לתהליך מרפא לילדה (אנה פאקווין) שכל עולמה התערער, ולו רק כי לאחר מותה של מי שגידלה אותה קרוב לעשור בניו זילנד, היא לפתע עוברת לקנדה עם אביה (ג'ף דניאלס).

איימי (זאת הילדה) ותומאס (זה האב) לא ממש לא מסתדרים, אבל אין ספק שיש אי אמון מסוים וחיכוכים בתקשורת שלהם. זה לא עוזר שתומאס הוא ממציא-טייס-אמן אקסצנטרי שמלא ברעיונות מוזרים ובית מבולגן, הרבה דברים מכל מיני סוגים, אבל אף אחד מהם לא ממש מכשיר אותך להיות אבא.

לעזרה (סוג של) מגיעה חבורת אפרוחי אווזים, אותה איימי מצילה לאחר שחברת נדל"ן עשתה מה שחברות נדל"ן עושות בסרטים כאלה – מאיימות להרוס משהו שאנחנו לא רוצים שהיא תהרוס. מכיוון שאבא שלה די מוזר בעצמו הוא זורם עם כל ההליך בהתחלה, אבל כשפקחי הטבע אומרים להם דברים הגיוניים כמו "אוקיי אבל צריך לחתוך להם את הכנפיים כדי שלא יעופו בבלגן ויעוררו פאניקה בעיירה שלנו" נהיה ברור שיש להם בעיה שצריך לפתור, בייחוד כאשר תומאס רואה כמה שלמות האווזים חשובה לאיימי. התשובה, כפי שאפשר להבין מזה שזה: א. סרט לכל המשפחה, ו-ב. אמרתי לפני איזה שתי פסקאות "אדם שהצליח לעזור לאווזים לנדוד", היא שהם בונים מטוס לאיימי ולאביה, ועושים תוכנית לנדוד דרומה.

אלה היו הרבה פסקאות כדי לתאר את העלילה, מה שדי טיפשי כי כשהצעתי לילדות שלי לראות את הסרט לא סיפרתי את כל הסיפור הזה אלא רק אמרתי "ברווזים" (אני יודע שזה אווזים, אבל זה מה שאמרתי). ותקשיבו, ברווזים. כלומר, אווזים. כי לסרט יש הרבה יתרונות (עוד מעט עליהם) אבל נקודת המכירה העיקרית היא לראות אווזים – כשהם קטנים וחמודים, כשהם גדולים, עפים באוויר ויפים, כשמדברים איתם ברדיו ואומרים להם להתאפס על עצמם (סצנה אמיתית שמתרחשת!). כפי שאפשר להבין, למי שבא לראות אווזים, הסרט מספק את הסחורה.

אבל מה שמעלה את הסרט מסרט טבע זה דווקא אותה עלילה שתיארתי למעלה – או אולי יותר נכון, התהליך האיטי והנבון שהסרט בונה בין שני שחקנים מוכשרים ולא מספיק מוערכים: אנה פאקווין (אז כבר זוכת אוסקר, יש להזכיר) וג'ף דניאלס (אפילו לא מועמד לאוסקר, מה זה השטויות האלה). הכימיה ביניהם, גם כשהיא טובה וגם כשלא, גם כשהם ביקורתיים אחד לשני וגם כשהם מסתדרים, לא רק נוגעת ללב עבור הורים וילדים אלא גם אמינה ומרגשת לצופים שמשום מה נקלעו לסרט הזה בלי ילדים (וזאת למרות שככל הנראה הדרך הכי מוצלחת לראות את הסרט היא להיות ילד או לראות עם ילד: התגובות שלהם להרפתקאות של המשפחה והאווזים סוחפות לעיתים יותר מכל דבר שיכול לקרות בסרט עצמו).

כנראה שהרבה מזה זה בזכות הבמאי, קרול בלארד, שביים מאז 1979 ועד 2005 5 סרטים בלבד (והקלטה של הופעת בלט) – כאשר כולם חוץ מאחד היו אהודים ביקורתית, גם אם לא הצלחה כלכלית והאחרון ביניהם, "דומה", על נער שמתחבר לצ'יטה בדרום אפריקה, שהיה ממש כישלון כלכלי למרות ביקורות נהדרות, ולכן כנראה גרם לפרישה מוקדמת של בלארד, שעדיין חי. בלארד הוא מאבות הז'אנר של סרטי הטבע למשפחה. חוץ מ"הסייח השחור" ו"דומה" שהזכרתי הוא גם ביים את "Never Cry Wolf" (אפס נקודות על ניחוש איזה חיה מופיעה בו). וכן, אם תהיתם – אכן הסרט האחד הלא אהוב שלו הוא זה שאין בו חיות. יש כאן לקח.

בלארד הצליח לגרום לתת ז'אנר הזה לעבוד: לשלב בין סיפורי התבגרות וצילומי טבע מדהימים. החלק של צילומי טבע מדהימים בא בקלות מסוימת בשל עבודתו עם קיילב דשנל, כנראה הצלם הכי טוב שעוד לא קיבל אוסקר, שב"לעוף כל הדרך הביתה" מצליח לא רק לתפוס כמה פריימים מדהימים ביופיים אלא גם יודע לעטוף גם את הסצנות הרגילות יותר באופן חכם, עדין ויפהפה.

את החלק הסיפורי הוא משאיר לתסריטאים טובים ממנו, וזה עובד לו לא פעם כי הוא יודע לעבוד עם תסריטאים שהוכיחו את עצמם או יותר נכון, יוכיחו את עצמם עוד רגע. וככה הוא עבד עם מליסה מתיסון כמה שנים לפני שכתבה את "אי.טי", עם קרטיס הנסון וסם האם לפני שעזרו לכתוב את "סודות אל.איי" (הנסון) ו"באטמן" (האם), או כמו שקורה בסרט הזה – עם רוברט רודאט, מי ששנתיים לאחר מכן יהיה חתום על התסריט של "להציל את טוראי ריאן".

אז אולי ההמלצה הזאת הייתה עוזרת להורים דווקא בתקופות מוקדמות יותר של הקיץ, אבל הגעתי אליו רק עכשיו אז קחו המלצה לחופשת סוכות או משהו – בין שלל קלאסיקות לכל המשפחה משנות התשעים (ובכלל) שכיף לראות עם הילדים, כדאי להוסיף גם את הסרט הזה לסבב הסרטים. ובאווזית: הונק הונק הונק.