הטיסה

במקור: Flightplan
במאי: רוברט שוונטקה
תסריט: בילי ריי, פיטר אי. דאולינג
שחקנים: ג'ודי פוסטר, פיטר סארסגארד, שון בין, קייט ביהן

אחת הסיבות העיקריות לסלידת הציבור מביקורות קולנוע, מעבר להכרה בכך שלאנשים שונים יש דעות שונות, היא תרבות ה"שלושה כוכבים". אתם יודעים על מה אני מדבר – ***, 3/5, או 7/10, אם תתעקשו. הסיבה לשנאה שאני, לפחות, רוחש לציון הזה, נובעת מהפירוש הנפוץ שלו: "אפשר לראות". אפשר. זה הגיוני מבחינת חוקי היקום כפי שאנו מכירים אותם. מבקר הקולנוע מרשה לנו. באמת, זה בסדר גמור מבחינתו. החוק מתיר לנו ללכת לבית הקולנוע ולקנות כרטיס. רוב תודות, בחיי, אבל הסרט טוב או לא? אז לכאורה, 'הטיסה' הוא סרט "שלושה כוכבים" קלאסי. הדבר המועיל ביותר שאני יכול לומר על הסרט זה שאפשר לראות אותו. עובדה: אני ראיתי.

ג'ודי פוסטר מגלמת את קייל, אמריקאית המתגוררת בגרמניה. כבר בתחילת הסרט עולמה של קייל עובר זעזוע, כשבעלה נופל אל מותו. ברצותה להעניק לו קבורה הולמת במולדת, קייל עוזבת את גרמניה יחד עם בתה הקטנה והביישנית. בזמן הטיסה חוטפת קייל תנומה קלה באחד הספסלים האחוריים ומתעוררת בלי בת. מאד לא נעים. אחרי שהיא מוודאת שהילדה לא נמצאת באף אחד מתאי השירותים במטוס, מבינה קייל את חומרת המצב – הילדה נחטפה. בנקודה זו אתם ודאי שואלים את עצמכם אם יש לילדה שם, אבל האמת היא שזה לא ממש חשוב. היא ילדה והיא קטנה. זה כל מה שאתם צריכים לדעת עליה.

קייל פוצחת במסכת חיפושים ברחבי המטוס כשהיא מצוידת במספר נאומים חוצבי להבות שנועדו לחנך את הדיילים, ונאלצת להתמודד עם נדנודי הנוסעים ואי שימת הזין של הצוות. למעשה, אף אחד מהנוסעים בכיסאות הסמוכים לא זוכר שהוא ראה את קייל עולה למטוס עם ילדה, ובטח שלא זוכר מה השם שלה. נוסף על כך, מתברר שהמזוודה של הילדה נעלמה, כמו גם הראיות לכך שהיא בכלל היתה אי פעם על המטוס. כרטיס טיסה, למשל.

דבר אחד אפשר לומר לזכות 'הטיסה' בלי יותר מדי הסתייגויות, וזה שמשעמם הוא לא. הישג לא רע בהתחשב בכך שרובו ככולו מתרחש בלוקיישן אחד, וכולו כרובו מזכיר סרטים אחרים, לעוסים בפני עצמם. כמובן, הייתי מרגיש יותר בנוח לכתוב דבר כזה לו היו נותנים קצת פחות זמן מסך לויכוחים החוזרים ונשנים בין הצוות האפאתי לאמא החרדה, אבל האינטנסיביות של ההתרחשויות והאווירה הקלאוסטרופובית מפצות על כך במידה כלשהי. אז נכון, המבט שלי נדד פעם או פעמיים מהמסך לכיוון הפופקורן של הצופה לידי, אבל מבחינתי זה נסלח. במקרה הזה אני יכול להאשים את הדיאטה.

במותחנים כמו 'הטיסה' אסור להסתכל על השעון, פשוט אסור. כיאה למותחן שנעשה על פי נוסחה בדוקה ומוכנה מראש, ככל שפתרון אפשרי מוצע מוקדם יותר במהלך הסרט, כך הסיכויים שהוא נכון קטנים יותר. במקרה הזה, הזמן הנותר לסיום הסרט הוא הספוילר הנורא ביותר שניתן להיחשף אליו, כך שלספר בביקורת את נסיבות היעלמותה של הילדה, כפי שהן מתבררות בסוף, הוא מעשה בלתי נסלח. הסובבים אותי טענו שמדובר בסוף טיפשי ומנוגד לכל היגיון. הוא אכן כזה, אבל אני מצאתי אותו פחות טיפשי ממה שנטען. או יותר נכון, הסרט זכה אצלי ליחס סלחני דווקא בגלל הנוסחתיות שבו.
רבים כבר השוו בין 'הטיסה' ל'טיסת לילה', שיצא לאחרונה ומתרחש ברובו במטוס, ו'הנשכחים', בו בנה של ג'וליאן מור נעלם ונטען כי מעולם לא היה קיים. 'הטיסה' באמת מזכיר את שני הסרטים הללו, אלא שהסופים המושמצים שלהם לוקחים בהליכה את הסוף של 'הטיסה' במופרכות, הגיון רעוע, טמטום וחשיבה מינימלית. זה לא שהסוף של 'הטיסה' עונה על כל השאלות שנשאלו במהלך הסרט – יש מספר דברים מהם הוא מתעלם ודורש מאיתנו לסספנד. אך ההשוואה לשני הסרטים ההם מוציאה אותו כשידו על העליונה. מין תחושה של "וואלה. זה לא כזה נורא".

למרבה החרדה, עושה רושם שעורך הסרט למד קולנוע תוך כדי עבודה. הפתיחה עשויה בצורה רשלנית עד כאב ברשתית: שוטים מהעבר וההווה נכנסים אחד לתוך השני בצורה מסורבלת והמעברים בניהם מעיקים ומפריעים להתרכז בהתרחשות. תוך כדי כך מופיעים לפחות חמישה סוגים שונים של כתוביות פתיחה, שמשתקפות בצד השני של המסך, נעלמות בין צללי עורבים, נוצרות מהבזקי אור ומה לא. גם סרט וגם קרקס קרדיטים בכרטיס אחד. למזלו של העורך, קצת אחרי שלב העלייה למטוס חלה רגיעה מבורכת, וניתנת במה לשטיק האהוב על הבמאי: שוטים רציפים של הגיבורה עוברת מקצה אחד של מסדרון לקצה השני תוך כדי שאובייקטים נייחים מסתירים אותה מדי פעם. בסצינה האחרונה והאקשנית-משהו, שמתרחשת לאורך מספר חלקים במטוס, כבר נעשית עבודת עריכה מצוינת. בקיצור, אם הסרט היה מתחיל בנקודה שבה הוא נגמר, לא רק שהוא היה מהנה יותר, הדבר גם היה מהווה יציאה מהנוסחה.

קייל מגולמת בידי ג'ודי פוסטר, וכבר מזמן הפסקתי לנסות להבין מה כל כך הרבה חובבי קולנוע מוצאים בה. אותי היא בעיקר מפחידה. משהו במבט החודר והבוחן תמידית שלה, אני מניח. בסרט הזה היא נדרשת בעיקר להיות לחוצה, והיא אכן נלחצת לעילא ולעילא. את הבת של קייל מגלמת ילדה שאף פעם לא שמעתי עליה ולא ממש אכפת לי איך היא משחקת. קרסון, איש האבטחה המיזנטרופ של המטוס מגולם על ידי פיטר סארסגארד, והוא בכלל לא רע. הדמות שלו, על אף המיעוט בהבעות פנים, מצליחה להיות מעניינת ולא רגילה. שאר אנשי המטוס מקבלים תפקידים קטנים ונקודתיים, אבל הם מבצעים אותם מצוין. זה חשוב במקרה הזה, כיוון שבסרטי טיסה גם הזקנה שיושבת בכסא מאחוריך יוצרת חלק מהאווירה, וכשהתפאורה מורכבת בעיקר מאנשים, הם צריכים להיות מושקעים.

'הטיסה' הוא סרט שאפשר לראות, אבל זה לא רלוונטי, כי אתם כבר ראיתם אותו. בצהרי יום שבת בערוץ הסרטים, מהאמצע, בלי ווליום ועם רדיו דלוק ברקע, יש להניח. ערוץ הסרטים הוא אכן הפורמט המתאים לצפייה ב'הטיסה'. מה לעשות, יש סרטים שחוסר תשומת לב עושה להם רק טוב.