1. נפתח עם טקס האמי שנערך שבוע שעבר. "יורשים" זכתה פעם שנייה ברציפות בפרס הדרמה הטובה ביותר (מה שמזכיר לי שאולי כדאי לצפות בה כבר), ואת פרס הקומדיה קטפה "טד לאסו", גם היא שנה שנייה ברציפות, אלא שהפעם יש לי השגות על העניין.
הדעות על העונה השנייה של "טד לאסו" חלוקות אבל זה עוד מילא, ואני אפילו מוכן להתעלם מההתעלמות מסדרות כמו "גברת מייזל המופלאה", "מה שקורה בצללים" ו"רק רוצחים בבניין", אבל לתת ל"בארי" להפסיד? באמת? זה כואב. אני יודע שלקרוא לה "קומדיה" זה למתוח את החבל דק אבל בכל זאת, העונה השלישית היא טלוויזיה מהסוג שעוד לא נראה כמותו בטלוויזיה ומגיע לסדרה לקבל על כך הכרה.
"הלוטוס הלבן" זכתה בפרס המיני-סדרה. בסדר, אני מניח. זנדאיה, לא במפתיע, היא השחקנית הטובה ביותר בדרמה על תפקידה ב"קופה ראשית" ו/או "אופוריה" וג'יין סמארט זכתה בפרס המקביל בקומדיה על "Hacks" ו/או "מנייאכ".
והשחקן הטוב ביותר בדרמה הוא כמובן בוב אודנקירק… אה לא סליחה, בריאן קוקס. כלומר אדם סקוט! גם לא? ג'ייסון בייטמן? לא? אה, לי ג'ונג-ג'יי מ-"משחק הדיונון". כמובן. אל תתנו לי להרוס לכם את המסיבה שבה חוגגים את זה שלראשונה זכה שחקן מסדרה בשפה זרה בפרס שכזה, אני רק רגע חייב ללכת להרביץ לקיר.
פאק זה כאב. בכל מקרה, שחקנית המשנה הטובה ביותר בדרמה היא ג'וליה גארנר שזכתה על "אוזרק", מה שאומר שיש לי מונולוג ארוך מאוד על איך האמי מקפחים שוב ושוב את "סמוך על סול" וריאה סיהורן, אבל יהונתן אמר שאני צריך גם לדבר על לינקין פארק וצרפתים מתים, אז תדמיינו שבגדול אני מקלל את היום שפרסי האמי נולדו. שחקן המשנה הטוב ביותר בדרמה הוא מת'יו מקפיידן ("יורשים"), וברט גולדסטין ("טד לאסו") זכה באותו פרס בקומדיה על חשבון הנרי ווינקלר, טוני שאלוב ועוד שחקנים מצחיקים ממנו.
טוב, זה מתחיל להיות מדכא העסק הזה, נתחיל לתקתק: שריל לי ראלף ("בית הספר היסודי אבוט") היא שחקנית המשנה הטובה ביותר בקומדיה, מייקל קיטון הוא השחקן הטוב ביותר במיני-סדרה או סרט (על "דופסיק") בפרס שמחולק לגברים, ואמנדה סיפריד זכתה באותו הפרס שמחולק לנשים (על "עלייתה ונפילתה של אליזבת' הולמס"). "השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר" היא, בפעם המי-סופר, תכנית ה"ווראייטי-טוק שואו" הטובה ביותר, זכייה שהגיעה בשנה שבה החלטתי שאין לי כוח יותר לבדיחות שלו (זו הייתה תקופה נחמדה ג'ון, זמן להמשיך הלאה) וסדרת האנימציה הטובה ביותר (פרס שחולק בטקס נפרד ופחות נוצץ כי מסתבר שאנימציה זה לא חשוב) היא "ארקיין", כי גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום. אלא אם הוא יהונתן.
2. סדרת אנימציה שלא זכתה השנה באמי היא "סאות' פארק" שחגגה 25 שנים של סאטירה, בדיחות קקי ומכות לבאטרס. לכבוד המאורע התקיים קונצרט עם מיטב שירי הסדרה ואתם מוזמנים לצפות, להאזין או להריח את הקונצרט במלואו:
3. בכתבה על הסרטים שעתידים לצאת בתקופה הקרובה הזכרתי בחטף את "ארגייל", סרט מרגלים של מת'יו ווהן שמיועד לאפל +TV ומככבים בו כמה מהשמות המרשימים בתעשייה: הנרי קאביל, בריאן קרנסטון, סם רוקוול, ברייס דאלאס הווארד, אריאנה דבוז (כפרה תנשמי קצת כל שבוע אני מזכיר אותך בפרויקט אחר), דואה ליפה, סמואל ל. ג'קסון, ג'ון סינה וקתרין אוהרה. הסרט עוד לא יצא ומת'יו ווהן כבר מתכנן להפוך אותו לטרילוגיה. בסדר, זה מת'יו ווהן מתנהג כמו מת'יו ווהן.
אבל הנה החלק המעניין: הסרט מבוסס על ספר שעוד לא יצא ולפי הדיווחים, רק על הזכויות לעבד אותו (לסרט בודד, כן?) שילמו אפל 200 מיליון דולר! אפילו במונחי ענקית הטכנולוגיה זה אבסורד. מדובר בכמעט רבע מיליארד דולר על ספר ראשון שכתבה סופרת אנונימית בשם אלי קונוויי. משהו פה מריח כמו הרגליים שלי: מוזר.
ובכן, ב-THR ניסו להבין מי זאת לעזאזל אלי קונוויי ונתקלו בסימני שאלה לא רק סביב זהותה (שאותה הם לא הצליחו לחשוף) אלא גם סביב הספר. ניסיון של אנשי THR להשיג עותק מוקדם שלו (פרקטיקה נהוגה בתעשייה) התקיל אותם בחומה, ויותר מכך, לא ברור מתי אפשר יהיה לקרוא אותו; ההפצה שלו נדחתה מהחודש הנוכחי למרץ 2023, וכל זה כשעדיין אין לספר עמוד באמזון (היכן שספרים בעלי פרופיל גבוה עולים למכירה מוקדמת לעתים שנה מראש).
ברור לכולנו שאלי קונוויי לא אמיתית אלא מדובר בשם עט. השאלה היא, לאור גודל העסקה: שם עט של מי? רדיט כבר נכנסו לשלל תיאוריות, כולל אחת לפיה ארגייל זה שם הסופרת בתוך הסרט, ואחרת לפיה הספר אמיתי וכתבה אותו ג'יי.קיי רולינג (…אל תבנו על זה) ואולי כל המסתורין הוא בכלל תרגיל יח"צ של אפל (מה שמתאים לסרט מרגלים). מעניין.
4. אנחנו לא מרבים לדבר על גלובוס הזהב כי פירטנו היטב לאורך השנים למה אין שום סיבה שנעשה זאת.
ואז, אחרי שעוד אנשים הקשיבו לנו ועשו לארגון נו-נו-נו, החליטו בגלובוס הזהב לשנות גישה בתקווה שמישהו שוב יהיה חבר שלהם ויבוא לטקס. לכן הארגון החליט לעשות כמה שינויים משמעותיים בתוכו, כולל הפסקת הנוהל הזה של מתנות מאולפנים והרחבת השורות שלו ממבקרים מכל העולם. כמה "מכל העולם" זה "מכל העולם"? טוב, זה כולל כמה חבר'ה מישראל, כולל איזה שניים – נעמה רק ויהונתן צוריה (לא, רגע, אני מצטער: יהונתן צוריהן). ברכות למצטרפים החדשים, אם בכל זאת כן נותנים לכם מתנות לא חוקיות תחלקו עם כולנו ולא, זה לא אומר שנפסיק לצחוק על גלובוס הזהב (אם תהיתם).
בסך הכול, הסיפור הזה מוכיח את המשפט המפורסם: "אתה או מת כאתר שיורד על טקסי פרסים מגוחכים או שאתה מצטרף בסופו של דבר לאותם ארגונים מגוחכים".
5. טריילר ראשון ל"הפייבלמנים" (או "סטיבן ספילברג: המקור"):
ביחד עם הזכייה בפסטיבל טורונטו נראה שסטיבן ספילברג בדרכו לזכות בעוד אוסקר. תנחומיי לכל מי שהשקיע, קם מהמיטה ושם מכנסיים השנה שם בהוליווד.
6. למשל, דמיאן שאזל. מצד שני, גם הוא מציג סרט שבו הוליווד מאוהבת בעצמה אז אולי יש לו סיכוי. בכל מקרה, הנה טריילר ל"בבילון", הסרט החדש של דמיאן שאזל.
נראה מהמם, מרהיב, סוחף, מטורף… ולא כוס התה שלי. מצטער, מאסתי בסרטים על אנשים עשירים ומפורסמים עם שגעון גדלות, בעיקר מהוליווד. יש גבול לכמה סרטים על הוליווד (וספציפית, ימיה המוקדמים של הוליווד) אפשר לעשות לפני שהעסק יתחיל להריח מנרקיסיזם טהור.
7. סרט ספין אוף של "אלביס" קיבל אור ירוק! סתם נו, עובדים על סרט על פריסילה פרסלי (על פי ספר זיכרונות שכתבה) ושאותו תכתוב ותביים סופיה קופולה. קיילי ספאני ("Devs") תגלם את פריסיליה ואילו את מלך הרוק יגלם המעצבן ההוא מ"אופוריה", ג'ייקוב אלורדי.
8. בדיוק כשחשבתי שסוף סוף אוכל לנוח מביקורות מתגלגלות, כאן 11 הודיעו שהעונה השנייה של "המפקדת" תעלה ב-19.10. אני בהלם שסדרה ישראלית חוזרת עם עונה חדשה פחות משנתיים אחרי הקודמת.
9. פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-38 של חיפה יתקיים, כהרגלו, בסוכות הקרוב וסרט הפתיחה שלו הוא סרט אנונימי ונטול דרמה, לא נראה לי שבכלל דיברנו עליו: "אל תדאגי יקירתי". לא, אל תבנו על פלורנס פיו פה בחיפה (הנה משחק: נסו להגיד מלא פעמים ברצף "פלורנס פיו פה בחיפה"). סרט הנעילה הוא "השתיקה" של שמי זרחין עם אושרי כהן, מוריס כהן וליאת הר לב.
עוד אין תוכנייה רשמית, אבל בתחרות לקולנוע ישראלי עלילתי תוכלו למצוא את "בתולים" (צעיר בערבה מנסה לעשות ביד. לא, אני לא עובד עליכם), "הבשורה על פי יהודה" (סטודנט ב-1959 מתחבר עם נכה ואלמנת בנו), "הנפש הטובה" (מפיקת סרטים תל-אביבית משתפת פעולה עם במאי עבר שעזב את עולם הקולנוע וחזר בתשובה), "השכן שלי אדולף" (ניצול שואה בדרום אמריקה חושד שהשכן שלו הוא היטלר ואף אחד לא מאמין לו), "השמן" (הוא שמן. היא לא. שניהם חברים טובים. לא, אני לא עובד עליכם), "ולריה מתחתנת" (כלה אוקראינית מקבלת את פני אחותה שאמורה להינשא גם היא בעסקה דומה. הדברים משתבשים) ו"ילדים של אף אחד" (לפני "בחורים טובים" ארז תדמור הספיק לביים עוד סרט שעדיין לא יצא. בחור עסוק).
10. מם חדש סוחף את טוויטר ויוטיוב: זוכרים את סצנת הסיום של "רובוטריקים" הראשון מ-2007? אזכיר לכם: אופטימוס פריים מקריין משהו משהו על עתיד האנושות משהו משהו מלחמה וברקע מתנגנות המלודיות הראשונות של What I've Done של לינקין פארק – ובדיוק כשנגמרת הקריינות, עולים הקרדיטים והשיר נכנס להילוך חמישי.
ובכן, הכירו את המם החדש "[שם של סרט] אבל זה יצא ב-2007" ובו סרטים (וסדרות) נערכים מחדש לפי אותו קונספט, והתוצאה מהנה להפליא. הגרסה האהובה עלי היא של "מלחמת האינסוף" אבל גם "אובי ואן קנובי" נהדרת, "נקמת הסית" טובה לא פחות, ויש אפילו ל-The Last of Us. בעצם, הנה לקט:
11. סדרת הטלוויזיה של "בלייד ראנר" שהזכרנו פה לא מזמן ושנמצאת בפיתוח הוזמנה על ידי אמזון. הסדרה תיקרא "בלייד ראנר 2099", ואני מנסה להבין באיזה שלב כל דבר שקשור בבלייד ראנר התחיל לקבל את שם השנה שבה הוא מתרחש בתור כותרת משנה? מה רע בכותרת משנה נורמלית כמו "בלייד ראנר: נצנצים של תקווה" או משהו כזה?
12. להיכנס לעולם האנימה זה לא פשוט. יש עשרות אלפי סדרות ומדי עונה מתווספות עוד, וכמעט בלתי אפשרי לדעת אחרי מה לעקוב. לכן, כשירות לציבור, אנצל את ההזדמנות כדי למקד אתכם בסדרה חדשה שתעלה באוקטובר, ככל הנראה הפקת האנימה המדוברת של השנה. זה אומר שכעת תוכלו להיות חלק מהבאז ולהבין על מה כל הצעירים האלה מדברים עכשיו. אל תדאגו, זה לא איזה קונספט אנימה מוזר ומטורף, משהו קליל שכל אחד יכול להתחבר אליו. הכירו את Chainsaw Man.
לא אכנס איתכם לסיפור (משהו על צעיר שמת וחוזר לחיים בתור מסור-חשמלי מהלך) ולרזולוציות של ההפקה (באמת שמהגבוהות בתעשייה) אלא רק אפנה אתכם לטריילר המבלבל-כפי-שהוא-מגניב. אזהרה: אלים כמו פיטר ג'קסון בתקופות טובות.
12 באוקטובר ברשת הסטרימינג (הזמינה גם בישראל, ובחינם!) קראנצ'יקול.
13. טוב, בחזרה לקולנוע. סוני הזמינו סרט חדש של "קראטה קיד". הסרט מיועד ל-2024 ואם חשבתם שהוא קשור איכשהו ל"קוברה קאי", הסדרה שהציתה מחדש את העניין ב"קראטה קיד", אז חשבו שוב, כי לפי יוצר הסדרה הסרט החדש לא קשור ל"קוברה קאי". למה אתם חייבים לבאס כל דבר, סוני.
ובינתיים, וורנר הפתיעו לטובה והזמינו סרט המשך של "קונסטנטין" עם קיאנו ריבס ששב בתפקיד מגרש השדים המפורסם. יתרה מזאת, פרנסיס לורנס חוזר אל כס הבמאי – מה שמציב בבעיה את העיבוד של נטפליקס ל"ביושוק" שדיברנו עליו רק לפני שבועיים.
14. ואם כבר נטפליקס, טריילר לסרט פנטזיה גנרי של נטפליק… כלומר ל-"בית הספר לטוב ולרע".
יש רק חברת אפקטים אחת בעולם הזה או שכולם משתמשים באותה שבלונה של אפקטים גנריים? בכל אופן זה יוצא ב-21 באוקטובר.
15. נמשיך עם פרידה מאחד מגדולי הבמאים שידעה התעשייה, שביים עשרות סרטים (המוכרים והמפורסמים ביניהם הם "הבוז", "עד כלות הנשימה", "לחיות את חייה", "פיירו המשוגע" ו"אלפוויל") והשפיע על אלפי במאים: ז'אן-לוק גודאר, שהלך לעולמו (בתנאים שלו) בגיל 91.
להלן הפרידה: ביי!
16. ונפרדים מבמאי נוסף… או שלא? וודי בן ה-86 אמר משהו על פרישה והרשת מיהרה לחלוק לו כבוד, להיפרד יפה לשלום ולהמשיך לעשות מה שזה לא יהיה שעושים ברשת. אלא שאז הבמאי הודיע "רגע, פורש? אני לא פורש. אני רק בן 86!" או משהו כזה. קיצר, אם שמעתם שוודי אלן פורש אז דעו שיש לו עדיין תכניות לביים סרטים.
17. סטיבן קינג הוציא החודש ספר חדש, "Fairy Tale" שמו, ואתם יודעים מה זה אומר. בדיוק, סרט חדש. במאי סרטי ג'ייסון בורן פול גרינגראס יביים את העיבוד הקולנועי (או הלא-בדיוק-קולנועי אם זה ילך לסטרימינג). הספר עוסק בנער בן 17 שעובר לעולם אחר ונקלע למלחמה בין טוב לרע. יש גם כלבה בסיפור.
18. ונסיים עם טקס פרסי אופיר. ואם אתם חושבים שיש לי כוח לשבת ולכתוב על הטקס הזה אתם לא מכירים אותי (היי, קוראים לי רם) אז הנה במקום זה יהונתן.
לפני שנגיע לזוכים, מילה על הטקס – הוא הוקרן בשידור חי במאקו ואז בקשת 12 ב-23:00 (כי זה לא טקס פרסים אם אין לו שעת שידור מאוחרת באופן מגוחך, אני מניח) בשידור לא חי כשכולם כבר ידעו מי הזוכים. את הטקס הנחה עוז זהבי (שזאת בחירה) והיה נראה שהפעם יש אווירה קצת שונה: לא אולם עם כיסאות כמו האוסקר אלא אולם עם שולחנות כמו גלובוס הזהב (מה שנראה לי קצת מתאים יותר לאווירה החפיפניקית בסך הכול של כל העניין) וכן, ממש העתק-הדבק לאוסקרים – מונטאז' "לזכרם" (שנגמר לפני שהשיר שלו הגיע לפזמון), מערכונים מביכים (בבקשה מכם – יש קומיקאים וקומיקאיות בארץ. תשתמשו בהם) ואפילו הקטע הזה שמביאים צמד שחקנים שהיו בעבר בסרט להנחות ביחד – הפעם צביקה הדר ואסתי זקהיים לכבוד 25 שנה ל"עפולה אקספרס", ו-וואלה, זה עבד (אפילו אם הבדיחה על מותו של אסי דיין הייתה… מוגזמת).
בכל מקרה, זוכים!
הזוכה הגדול של הערב היה "סינמה סבאיא", שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר, הבימוי הטוב ביותר, שחקנית המשנה הטובה ביותר (לג'ואנה סעיד), הליהוק הטוב ביותר, התלבושות הטובות ביותר והשם המגניב ביותר. הזכייה שלו באה כהפתעה, אם כי מי שקרא בסריטה ובסינמסקופ יכול לדעת מראש שהערב צפוי להיות יותר מותח משחשבנו. ואכן, למרות ש"סינמה סבאיא" זכה בסופו של דבר, אי אפשר להגיד שזה היה ברור מהרגע הראשון: הוא ו"קריוקי" היו ראש בראש במספר הפרסים לאורך הערב, ובהחלט היה אפשר לדמיין מצב שבו הם חולקים את פרס הסרט והבימוי. אבל בסוף רק סרט אחד יכול לזכות, ובהתחשב בכך ש"סינמה סבאיא" כבר מקרין שלושה שבועות, אולי יש צדק קוסמי בכך שדווקא הוא זכה.
לא ש"קריוקי" צריך לבכות או משהו – הוא ארגן לששון גבאי פרס אופיר רביעי (שיא לשחקנים), וראשון לריטה שוקרון (שהפגיזה בנאום נהדר הכולל, אם הבנתי נכון, התייחסות למין של ההורים של הבמאי משה רוזנטל. אני מבין שזה נהיה הרגל להודות לחיי המין של הורים בטקסי פרסים) וכן פרסים לפסקול ולמוזיקה (כי קריוקי = סאונד ומוזיקה, או משהו). שאר הסרטים העלילתיים שזכו כוללים את "סבוי" שקטף שלושה פרסים (איפור, עיצוב אומנותי, ועריכה), "ולריה מתחתנת" שזכה בפרס התסריט (ובצדק), "הדרך לאילת" שזכה בפרס שחקן המשנה לשמואל וילוז'ני ו"בתולים" שזכה בפרס הצילום הטוב ביותר. בגזרה התיעודית זכה "מחברות שחורות" בסרט התיעודי מעל 60 דקות ו"בת האמן" בסרט תיעודי עד 60 דקות. כי כידוע, 60 דקות זה מספר הקסם שבו סרט תיעודי קצר הופך לארוך, או משהו.
עד כה לא הזכרתי את האוסקרים וזה כי קשה לי להאמין – למרות שבהחלט מגיע לו – שדווקא "סינמה סבאיא" הוא זה שיתניע את ההתעניינות האוסקרית בישראל. אם כבר מחפשים מועמד עתידי, כדאי לשים לב ל"מכתב לחזיר" שזכה בפרס הסרט הקצר הטוב ביותר וגם סומן כמועמד מוביל לקטגוריה הסרט המונפש הטוב ביותר לאוסקר על ידי האתר Cartoon Brew. אבל מבחינתנו, כמובן שיהיה בהצלחה לשניהם.
נראה שהעבודה על עונה 3 של האקס ממשיכה כרגיל
(ל"ת)
כן אבל מה עם עונה 3 השנייה?
(ל"ת)
מודה שלא הבנתי
(ל"ת)
בדיחת מרי ופיפין
(ל"ת)
אבדוק את העניין
(בעצם זכור לי במעורפל משהו עם ארוחת בוקר שנייה, זה זה? אני לא הכי חזק בענייני טולקין, אז אשמח לניצחון קטן)
מזמן לא חייכתי חיוך כזה רחב כ"כ הרבה זמן
כמו שעשיתי במהלך הצפייה בספיישל של סאות'פארק. מעבר לעובדה שדי מדהים לראות את טריי פארקר ומאט סטון – אנשים שאנחנו רגילים לחשוב עליהם כציניים וארסיים – בוכים מהתרגשות, גם אני הייתי על סף לבכות מהתרגשות כש-Rush עלו לבמה ועשו איתם ג'אם. כנראה את הדמעות כבר בזבזתי קצת לפני כן, כשממש לא מזמן גדי לי ואלכס לייפסון עשו 2/3 איחוד במופע המחווה לטיילור הוקינס מהפו פייטרס, עם דייב גרוהל על התופים. אחת הלהקות הכי אגדיות אי פעם, שאיבדה את המתופף שלה (שהוא גם כנראה גדול המתופפים בכל הזמנים), עושה שירים עם להקה אחרת שאיבדה את המתופף שלה. שוב נכנס לי משהו לעין אוף.
https://www.youtube.com/watch?v=WdOmCx8d-0w&ab_channel=SethMandel
זה רק אני או ש 17 נשמע כמו תיאור של אנימה
בלי קשר לפיירי טייל
להגנת קינג, אומנם יפן השתלטה על ז'אנר האיסאקי יפה
והפכה אותו למזוהה באופן מצער עם נערים ונערות בנות 15 שעוברות לעולמי פנטזיה ומתמודדים עם הורמונים ו/או איומים קיומיים, אבל טכנית הרעיון הזה קיים עוד לפני ובוצע באופן לא רע בכלל גם על ידי כמה אמריקאים ובריטים וכאלה.
האיסאקי האהוב עלי זה הקוסם מארץ עוץ
(ל"ת)
ברכות ליהונתן צוריה ונעמה רק
תגידו מה שתגידו על גלובוס הזהב, אני בכל זאת מרגיש גאווה מקומית כשעורכי האתר הזה הופכים לשופטים בגלובוס הזהב.
בעיני זה עדיין חתיכת כבוד, להם ולעין הדג.
אז בחורים טובים לא הצליח להשיג כלום באופיר, או שהוא מיועד לטקס של השנה הבאה?
(ל"ת)
ממה שהבנתי הוא לא נשלח להתמודדות השנה, אז כנראה לאופיר הבא.
מה שמעניין זה שהוא כנראה יתמודד מול סרט נוסף של ארז תדמור, ילדים של אף אחד. האם אי פעם קרה שבאופיר נשלחו שני סרטים של אותו במאי. האם ארז תדמור הוא הסטיבן סודברג הישראלי?
עכשיו בכלל הסרט לא מתנהג כמו סרט ישראלי טיפוסי
להגיע לעונת הפרסים כשהקהל כבר ראה את הסרט ומכיר אותו? לא הסרט הישראלי הממוצע.
מי יתן וכל הסרטים הישראלים יהיו כמו בשורות טובות, מכל בחינה שהיא.
בטעות כתבתי ״עונת הפרסים״. הכוונה כמובן לפרסי אופיר
(ל"ת)
כמו כן, ״בחורים טובים״ ולא ״בשורות טובות״
אני מאשים את השעה המאוחרת
אני לא יודע לגבי במאי שהתמודד מול עצמו באופיר
אבל זה לא יקרה גם לארז תדמור – "ילדים של אף אחד" התמודד השנה (תיקי דיין הייתה מועמדת לשחקנית משנה, למשל). עוד לא ברור אם תדמור ישלח את "בחורים טובים" שנה הבאה, אבל זה לא יהיה תקדים – "הבלתי רשמיים" ו"האופה מברלין" שניהם הוקרנו הרבה לפני שהתחרו באופיר.
רגע, אז הסרט שכבר יצא לקולנוע יתמודד שנה הבאה, בעוד הסרט שהתמודד השנה עדיין לא יצא?
נסתרות דרכי האופיר.
יכול להיות שהוא לא יתמודד בכלל, כן?
גם זה קרה כבר. אבל במידה והוא כן יתמודד, אז כן.
מה בעצם החוקים להגשת סרטים לאופיר?
אם יש כאלה בכלל.
ברגע שסרט מוכן אפשר להגיש אותו, בלי קשר אם מתוכנן כרגע בכלל הפצה? ככה מגיעים למצב כמו נגיד "קולות רקע"?
וזה עובד גם ההפך? אם סרט כמו "בוחרים טובים" לא הוגש וכבר הוקרן, אפשר להגיש אותו מתי שרוצים, או שיש איזושהי מגבלת זמן? נגיד אני מאמין ש"לשחרר את שולי" משנה שעברה לא הוגש לכלום, אם יונייטד קינג רוצים להגיש אותו בשביל הצחוקים לפרסים של 2023, הכל חוקי? כמה אחורה אפשר ללכת?
כן
בגדול, "קולות רקע" זה המקרה של סרט ששמעת עליו. יש סרטים שהגישו את עצמם, היו בכמה פסטיבלים ואז נעלמו (או שעוד כן מתכננים להקרין פה את "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם"?).
החלק השני גם נכון (בתקנון האקדמיה מדברים רק על כך שהסרט "לא הוגש בשנים קודמות") אבל אני מניח שיש איזשהו גבול כמה אנשים מוכנים ללכת רק בשביל צחוקים.
רגע, הקטע עם יהונתן צוריה ונעמה רק בגלובוס הזהב לא היה בציניות?
זה ממש מרשים וממש מגניב! ברכות! אבל מה זה אומר? כמה "חברים" יש באקדמיה של גלובוס הזהב? האם תקבלו עותקים של סרטים לצפייה? תוזמנו להקרנות מיוחדות שיתקיימו לכבודכם? תוזמנו לטקס לשבת באותו שולחן עם מרטין סקורסזה? ולאיזה קטגוריות תוכלו להצביע? האם תבחרו את המועמדים או רק את הזוכים?
והאם זה אומר שהם יטוסו ללוס אנג'לס
או שהם מצביעים ברשת?
אגב שמעתי שהאוסקר שוקלים לעבור לשירות סטרימינג, וכידוע הוא משודר בABC שבבעלות דיסני. אז האם זה אומר שדיסני+ תשדר את האוסקר לכל העולם? זה יהיה ממש מגניב במקום נוח וזמין. הם התחילו את זה עכשיו כבר עם רוקדים עם כוכבים.
וברכות ליהונתן ונעמה👍🏽
כרגע רב הנסתר על הגלוי, אבל אנסה לענות
לא, לא ציניות, זה באמת קרה (לינק).
זה אומר שאני, נעמה (ובנוסף לכך יאיר רוה, יעל שוב, רון פוגל ושי שגב) הם "מצביעים שאינם חברים" בתא הכתבים הזרים של הוליווד.
בספירה מגושמת, יש בערך כ-100 חברים "מלאים" מתא הכתבים הזר, ועוד 100 מצביעים שהצטרפו עכשיו. כן, זה אומר שיש כ-4% ישראלים (כולל 2 ישראלים שהם חברים בתא הכתבים הזר) בגלובוס הזהב. היהודים שולטים בהוליווד!
כן, על פי מה שהם טוענים זה דבר שאמור לקרות. בינתיים רק נטפליקס שולחת סקרינרים לסרטים (שיוצאים או-טו-טו), אבל אנחנו די רחוקים ממועד ההצבעה (…נראה לי?) אז אני מאמין שככל שנתקדם נקבל יותר סרטים. אולי?
כן, אבל פחות רלוונטי (כרגע?) שכן נראה שרוב ההקרנות המיוחדות מתרחשות בארה"ב שזה לא בישראל.
אני לא בטוח אבל מאמין שכן. צריך לזכור ששנה שעברה גם לא היה טקס בכלל, אז אני בכלליות לא בטוח מה התוכניות שלהם.
בתהליך ההרשמה הם ביקשו שנבחר בין טלוויזיה לקולנוע, אבל לא דיברו על כך שנוכל לבחור רק קטגוריות מסוימות. ואני מאמין שההצבעה כוללת גם את המועמדים וגם את הזוכים.
תוכלו לשתף כאן את הבחירות שלכם לפני שהתוצאות (בין אם זה מועמדויות ובין אם זה זכיות) מתפרסמות?
או שזו הצבעה חשאית שאסור לשתף?
ואיך נבחרתם בכלל? מי בחר בכם?
היו פרמטרים כלשהם על פיהם נבחרתם?
לא נשתף כאן את הבחירות
אני לא סגור אם זאת הצבעה חשאית, אבל נראה לי לא לעניין.
כאמור, תא הכתבים ביקש להרחיב את המספרים שלו, אז הוא פנה לארגון המבקרים הבינלאומי (FIPRESCI), שפורום מבקרי הקולנוע הישראלי קשור אליו, ומפה לשם דברים קרו. אני מניח שהיו פרמטרים (לא מעט אנשים נפסלו, כך הבנו – אם כי לא בארץ), אבל אני לא יודע מה הם.
תיקון קטנוני במידה יוצאת דופן:
הג'וקר הוא לא זה שאומר את המשפט המפורסם שמיוחס לו כאן (כלומר, הגרסא המקורית של המשפט, כן?), הארווי דנט הוא זה שאומר אותו.
🤷♀️
התאכזבתי מהמנגה של Chainsawman
קראתי כמה וכמה פרקים והיה פשוט קשקוש לא מהנה ומאוהב בעצמו.
אבל אתן צ'אנס לסדרה, ולו כי נראה שהיא תהיה ממש יפה
היא בעיקר מאד טינייג׳רית אדג׳ית.
והגיבור הראשי פשוט בלתי.
אם כבר מדברים על אנימה מומלצת, העיבוד של cyberpunk של נטפליקס מעולה בינתיים (בפרק 6 מתוך 10) ושופע בסטייל בכל אספקט אפשרי.
אכן, חובת לפייה לכל אוהבי האנימה העתידניות.
(ל"ת)
פרק 6 באופן ספציפי היה אחד הפרקים הטובים ביותר שראיתי השנה מסדרה
(ל"ת)
יפה שאתה שם לב. בעולם הבינג'ים, אני כבר מאבד מבנה.
יוצא לי לראות חלקי פרקים, ולעצור באמצע כל פעם, נגיד צופה ב 4.5 פרקים ברצף. ההרגשה שלי יותר דומה לספר: אני עוצר כשבא לי, מחליט לעצמי מתי יש רגיעה בעלילה וחותך.
אני בכלל ראיתי את כל הפרקים בישיבה רצופה.
הכל התערבל, אבל גם הייתי דבוק אליה ישר. בכל מקרה אעשה צפייה שניה.
אני תמיד נצמד למבנה של הפרקים
אני לא מסוגל לצפות בחלק מפרק, באותה המידה שאני לא מסוגל לקרוא חלק מפרק.
זאת הסיבה שלא הצלחתי עד היום להביא את עצמי לקרוא את הנסיכה הקסומה.
325 עמודים שמחולקים בסה״כ לשבעה פרקים, כשכל פרק הוא חתיכת פרק.
איך אפשר לקרוא דבר כזה?
וחבל לי, כי אני דווקא אוהב את הסרט והייתי שמח לקרוא את הספר.
אולי יום אחד אצליח להביא את עצמי לקרוא את הספר על ידי כך שאחלק כל פרק להרבה פרקים, אבל היה נחמד אם הייתה איזו הוצאה שהייתה עושה בשבילי את החלוקה.
46 עמודים זה אורך יחסית סביר לפרק (אני מניח שיש בספר יותר ארוכים כי הוא בטוח לא כתב באורך אחיד). אבל אני גם שונא לסיים באמצע פרק, ספר או סדרה.
זה לגמרי מוציא מהקצב ואני יכול לחזור לפרק אחרי כמה ימים ולהגיע לא מאופס לסצנת שיא כלשהי.
אגב יש ספרים שבכלל לא מחולקים לפרקים, מה שמאד מקשה על ההתמצאות (בדרך כלל נועד לבלבל בכוונה).
אני טיפוס שקורא לאט יחסית
ובעיני לקרוא 46 עמודים בפעם אחת זה בהחלט יותר מדי.
אנשים שקוראים מהר יותר עשויים להרגיש שזה אורך סבבה, אבל צריך לדעתי גם להתחשב באלה שקוראים לאט יותר כשמסדרים את הפרקים.
לפחות אם היה מחלק כל פרק לתתי פרקים, אבל גם את זה הוא לא עשה.
נשמע כמו חוויה מעניינת
אני כבר לא מסוגל לעשות בינג'ים של יותר מכמה פרקים (וגם זה בעיקר פרימיירות כמו אנדור). אני רואה את סייברפאנק 2 פרקים בכל פעם, ו6 בלט כל כך לעומת 5 (וכל הקודמים) שהוא בהחלט נתפס לי בזיכרון. עשו איתו משהו מיוחד.
…וגם קל לי להפריד בין הפרקים כי אני מסרב לדלג על הפתיח.
אני לרוב צופה בפתיח רק בפרק הראשון והאחרון
צופה במהירות 1.5 , אז הסדרה הזו לקחה לי טיפה מעל שעתיים, שגם את זה חילקתי לפעמיים.
בדקתי בויקי מה היה בפרק 6, ואני מסכים שהיו שם סצנות מהמרגשות בסדרה. הסדרה ממש מתחלקת ללפני ואחרי הסצינות הללו (אופי ופוקוס הסיפור). באמת סדרה מומלצת.
fairy tale נשמע מסקרן.
דבר ראשון, ממש אהבתי את המערבון שפול עשה בנטפליקס. עושה לו טוב להתרחק מהסגנון ה"ריאליסטי"-מותחני ורועד שפיתח בסרטיו השונים עד לקפטן פיליפס כולל. המערבון שעשה (וממש שחכתי את שמו) נהנה מבימוי יציב ומהוקצע ללא מניירות.
שנית, אנשים שוכחים שקינג הוא גם סופר פנטזיה (אבל צריך להתאמץ כדי למצוא מד"ב ביצירתו. היחיד שעולה לי לראש זה הסיפור הקצר the jaunt שזועק לכך שמישהו יפתח את הקונספט לסרט מלא). הוא עשה את סדרת המגדל האפל ועיני הדרקון, כך שזו לא טריטוריה חדשה בשבילו. הפעם הוא מתנסה בפנטזיית פורטל, עם טוויסט קינגי ואני מאד סקרן לראות איך זה יתורגם למסך. זה כיף שהוא עדיין לוקח קצת סיכונים כי The Institute היה לעוס בטירוף (פחות או יותר המוטנטים הצעירים) ופחדתי שהוא הולך לכתוב על הולי גיבני לנצח.
חדשות העולם הגדול (News of the World)
וזה בהחלט סרט טוב.
אם כי, למען ההגינות, אגיד שזה הסרט היחיד שלו שראיתי.
קפטן פיליפס הסרט הכי מייצג שלו בנוסף לכך שהוא הכי טוב שלו. אז שווה לך לנסות מתישהו (גם ביחד עם גשר המרגלים ההופעה היחידה של טום הנקס ב12 השנים האחרונות שהזיזה אצלי משהו. ואל תגידו לי פינץ, שעמם אותי)
(ל"ת)
את גשר המרגלים (וגם את פינץ׳) ראיתי
אבל מה הקשר בין גשר המרגלים לפול גרינגראס? (או שהזכרת את גשר המרגלים בהקשר של טום הנקס?)
בכל מקרה, גשר המרגלים הוא סרט מצויין, ואני גם בהחלט מחבב את פינץ׳ (אם כי, ראיתי אותו רק פעם אחת. אולי צפייה שנייה תשנה את דעתי).
לגבי קפטן פיליפס, חשבתי פעם לראות, אבל אני לא בטוח עד כמה בא לי לראות סרט שבו המצלמה לא מפסיקה לרעוד (כך לפחות ממה ששמעתי).
ציינתי את השם של טום הנקס בהקשר לגשר המרגלים.
הצילום בקפטן פיליפס כן שייך לזאנר התזיזתי אבל הוא שוגמה לאיך עושים את זה נכון (והוא לא ממש עושה כאב ראש). פינץ סרט חמוד, זמיקסי קצת. הנקס משעמם שם.
לא יודע אם הכי טוב שלו
אבל מרגיש צורך להזכיר את 'יונייטד 93' שלו. סרט שאני מרגיש שלא מזכירים מספיק בהקשר של גרינגראס וחבל. כי זה סרט טוב מאוד שהצילום הרועד דווקא עובד בו מצוין (ובאופן כללי אין לי שום בעיה עם צילום רועד. זה אפילו פלוס גדול כשזה עשוי בטעם טוב).
הבעיה שלי עם צילום רועד היא שהוא יכול בקלות להפוך למניירה ולא באמת לשרת את הסרט, צריך לדעת להלך על החבל.
יונייטד 93 היה טיפה מייגע בעיניי, הוא פחות לופת מקפטן פיליפס. מישהו ראה את הסרט נטפליקס השני שעה, 22 ביולי?
אני לא ממעריציו של הנקס
אבל רק על הסצינה האחרונה שלו בקפטן פיליפס מגיעה לו משאית של אוסקרים
אל תדאג, שנה הבאה יוצא ספר הולי גיבני שבו היא גם הגיבורה הראשית.
תכלס, מה זה משנה אם הוא כותב עוד הרבה דברים תוך כדי.
קראת את בילי סאמרס? זה הספר הכי טוב שלו מזה הרבה שנים.
לא יצא לי לקרוא את בילי סאמרס (וגם לא את קובץ הנובלות החדש שלו).
תכלס אין לי כזה בעיה עם הולי גיבני, סתם לא בא לי שיכנס לאיזה סדרת בלשות בלתי נגמרת.
דפיקה בבקתה
טריילר לסרט החדש של שאלמאן, אשר מבוסס על הספר cabin at the end of the world של פול טרמבליי. סופר שממזן הגיע הזמן שיתחילו לעבד את הספרים שלו כי הם מושלמים לקולנוע. ראש מלא רוחות גם מתוכנן לעיבוד.
את ברתה קראתי באחד מהסגרים ובמקרה הוא היה רלוונטי להפליא (הספר נכתב לפני) ובכללי ספר נהדר (עם זוג גברים הומואים נשואים באושר כדמויות ראשיות. חלום). אני קצת חושש משאלמאן. Old היה כיפי בטירוף, קיצוני ועל גבול הנונסנס אבל לא סרט שלקחתי ברצינות לרגע.
שני סרטים שעלו השבוע בנטפליקס ושראיתי היום
Athena
'את'ינה' מראה את מאורעות לילה אחד בו צעירים משתוללים ברחובות שכונה בצרפת כמחאה נגד אלימות משטרתית. ואל תטעו לחשוב שמדובר במותחן פוליטי או בסרט דרמה. מדובר בסרט אקשן אינטנסיבי שבקושי עוצר ובקושי נותן לצופה זמן לנשום. ואני אומר את זה באופן הכי חיובי שאפשר. אם יש סרט אחד השנה שאני ממש רוצה לראות על מסך גדול אז זה את הסרט הזה (מיד אחריו את 'בלונד' ואז את 'בארדו'. מתסכל ששלושתם של נטפליקס). כלומר, הסרט כן נותן רגעי מנוחה בשביל לפתח קצת את הדרמה ואת יחסי הדמויות רק שזה בא במינונים קטנים ובעיקר בשביל לשרת את סצינות האקשן. וסצינות האקשן בסרט מבריקות. הסרט כולל הרבה מאוד שוטים ארוכים (כולל שוט פתיחה מרהיב של עשר דקות) אך יודע לא להשתמש בזה רק לשם הפגנת היכולת של הבמאי כי הוא יודע בדיוק מתי לחתוך לשוטים מתחלפים כשהצורך בשוט ארוך נגמר, גם אם טכנית היה אפשר להמשיך. הסרט סוחף ומרתק והכי חשוב – נמשך בדיוק כמספר הדקות שהוא צריך. ולאחרונה אני ממש חסר סבלנות כלפי סרטים שנמשכים יותר מדי זמן, מה שמביא אותי ל:
Do Revenge
"זרים ברכבת" של היצ'קוק פוגש סרט תיכון טיפוסי. לסיפור מסגרת לוקח קצת זמן להתניע אבל ברגע שהוא מתחיל הוא מצליח להיות מבדר עם המזימות, תככים, טוויסטים והסיפוקים שבו. ולמרות זאת הסרט נשאר בגבול הבינוני (וגם זה נדיב) בזכות כמה בעיות גדולות. הראשונה והעיקרית היא המערכות יחסים בין הדמויות הבנויות ומתפתחות בצורה מרושלת ולא מעניינת והכי חשוב – לא משכנעת. לא נראלי שראיתי אי פעם סרט שגרם לי להגיד בקול מילים כמו "תסתמו!', 'די!' ו-'אני לא מאמין שהם עושים את זה' כל כך הרבה פעמים. תוסיפו לזה שאין בסרט אף דמות סימפטית ושכל הסיפור נקמה לא גורם לי להיות מושקע בו רגשית בשום שלב. עניין נוסף שהיה חסר לי בסרט הוא בימוי קצת יותר מסוגנן. הבימוי בסרט הוא סבבה, ויש כמה עיצובים ושוטים יפים אבל מתסריט שמתיימר להיות שילוב של טרנטינו-היצ'קוק-תיכון הייתי מצפה לפצצת אנרגיה ולבימוי מסוגנן ומבריק יותר.
דבר נוסף וקריטי שמתכתב עם העניין של 'לא הרגשתי סימפטי לאף דמות' הוא שהסרט בוחר לתפקיד הראשי את הדמות הלא נכונה. נכון, הסיפור עובר יותר טוב דרכה מבחינת חשיפת מהלכי העלילה אבל בגלל זה הסרט נאלץ להציג אותה בתור הגיבורה כשהיא הנבל הכי גדול של הסיפור וזה מאוד בעייתי בעיניי. והסוף של הסרט…אני קיוויתי לסוף מסוים, אבל ידעתי שהם ילכו על סוף אחר ופחות טוב רק שהסרט הפתיע לרעה והלך על סוף שלישי גרוע משתי האופציות האחרות.
השחקנית Maya Hawke דומה באופן קריפי לאומה תורמן בסרט עד לשלב שהיה לי קשה להסתכל עליה בלי לחשוב שמדובר ב-Deep Fake.
הופעת האורח של סופי טרנר נהדרת ומצחיקה באופן מפתיע.
תסריטאים שוכחים שלאנשים יש סיסמת נעילה בטלאפון?
טוב, אתה יודע שהיא הבת שלה, נכון?
(ל"ת)
לא, לא ידעתי
לא ידעתי שהיא גם הבת של אית'ן הוק. או שאומה תורמן ואית'ן הוק ביחד (אני מניח). מגניב.
כל מי שרוצה לעשות סרט עם אומה תורמן שכולל פלאשבקים לגיל צעיר יותר. זה הזמן!
הם כבר לא ביחד הרבה זמן (מצטער על הידע הרכילותי הלא מעניין).
(ל"ת)
וואו! הם נהיו זוג בגטאקה
אז זה כזה מן מידע בסיסי שבא עם הסרט
פליז תגיד שראית אותו, כי הוא מעולה!!
לא ראיתי
אבל עכשיו אני יודע מה אני הולך לראות מחר.
ראיתי הרגע את ''גטקה''
אכן סרט מעולה. החוויה הכי מורטת עצבים שהייתה לי זה הרבה זמן (בקטע טוב). מסוג הסרטים שתמיד היו אצלי ברשימת הצפייה אך כנראה שהיה לוקח לי עוד כמה שנים עד שהייתי מגיע אליהם אילולא ההמלצה שלך. תודה!
תודה על ההמלצה על אתנה!
כבר הרבה זמן לא יצא לי לראות שימוש טוב במצלמה זזה ובשוטים ארוכים. קצת הגזימו עם זה גם פה, היה אפשר קצת פחות, אבל זה נסלח.
למה, למה סרטים כאלה מראים איך אפשר להכניס אותנו הצופים למצב של לחץ והרגשה של "להיות שם" ובסרטים עם תקציבי ענק הוליוודיים נכשלים בזה שוב ושוב?? (שלא תטעו, גם זה סרט עם תקציב גדול)
עלילה פשוטה, נותנים את הפרטים הדרמטים מתי שרלוונטי (טלנובלה בה כל אנשי המפתח קשורים זה לזה) – אבל איזה יופי של אקשן! סגנון סרט מלחמה יותר מאשר סרט אקשן, רק בבלוקים של שכונת מהגרים בצרפת. הבמאי הזה צריך להחטף להוליווד בתור במאי של צוות 2.
נאלצתי לחתוך את הצפיה בסרט אחרי 20 דקות בערך
אבל ה-10 דקות הראשונות היו יותר מסעירות מכל אקשן שראיתי ממארוול אי פעם. אבל זה ממש לא מפתיע – תתחיל מזה שקהל היעד הוא שונה (תחשוב על הנער בן ה-13 מול סצנת הפתיחה הזו), תמשיך עם העובדה שהיעדר ה-CGI עושה את שלו (זה לא רק שמה שאנחנו רואים על המסך נראה יותר אמיתי, גם העובדה שהשחקנים נמצאים באמת בסיטואציה ולא מול מסך ירוק מיצר אצלם תגובות יותר אמיתיות). ובסופו של דבר, כנראה שתחושת הבילבול, הלחץ, הדיסאורינטציה והמחנק שהעשר דקות האלו מיצרות אצל הצופה הם פשוט לא מה שהוליווד רוצה ליצר בדרך כלל (כשהם רוצים, הם מצליחים – ראה סרטים של פול גרינגראס או את הילדים של מחר).
סתם פרט טריוויה קטן וטיפ-טיפה מבאס
מסתבר ששוט הפתיחה מורכב משבעה שוטים שונים שהולחמו ביחד בשביל הרושם של שוט אחד רציף.
למה זה מבאס?
התוצאה הסופית היא מה שמשנה. זה כמו שמנסים למכור לי סרטים משעממים רק בגלל ההישגים הטכניים שנעשו. זה מאוד מעניין: אבל בסוף התוצאה היא הקובעת.
לכן מצד שני, עצוב לי כשאני רואה איך השקיעו רבות על עלילה גרוע.
בעיקרון זה לא אמור לבאס בכלל כי זה באמת לא משפיע על התוצאה הסופית
אבל יש משהו מגניב בהישגים טכניים שההתרשמות מהם היא כן חלק מהחוויה. וזה קצת נאבד. אבל זה נטו בראש (שלי) ובדיעבד.
לתכנן שוט ארוך דורש המון המון עבודה על הפרטים הקטנים (יש שם עשרות ניצבים שחלקם אמורים לעשות תנועות נורא ספיציפיות בתזמון מושלם, למשל) ויש משהו מרשים בלראות את כול ההצגה הזאת מתבצעת ברצף אחד מאשר עם הפסקות התארגנות באמצע.
בפעם הראשונה שראיתי את השוט לא רק התרשמתי מהאינטנסיביות והאפקטיביות של הסצינה, אלא ממש הסתכלתי על השעון כל כמה דקות ולא האמנתי שהם מצליחים להחזיק משהו כזה מורכב לאורך כל כך הרבה זמן ואשכרה לשמור על עניין ועל פריים יפה לכל העשר דקות בלי לפקשש (היה פקשוש אחד קטן שבו שומעים את צעדיו של הצלם כשהוא עולה על הוואן, אבל בקטנה. אם כבר אז טעות פוסט).
דוגמה דומה (שהעליתי פה פעם באתר) היא מהסרט הסיני "גיבור". יש שם סצינה עם צבא גדול שהיה אפשר בקלות ליצור במחשב (לשכפל קומץ ניצבים). במקום זה הם הביאו לא פחות מ-18 אלף ניצבים בשביל להרכיב את הצבא. התוצאה הסופית היא אותו דבר, בין אם ממוחשב ובין אם לא, אבל לדעת שאתה מסתכל על כמות כזאת ענקית של אנשים אמיתיים כן מוסיפה רובד כלשהו לחוויה ומשפיע על התגובה שלך כצופה לשוט, גם אם זה פרט טריוויה טכני ממאחורי הקלעים.
זה כמו לדעת שגארי אולדמן לא נראה במציאות כמו וינסטן צ'רצ'ל ולהתרשם מעבודת האיפור (מה שיכול להשפיע על החוויה) לבין לא לדעת את זה ולחשוב שככה השחקן נראה באמת (או כל דוגמה אחרת של עבודת איפור מרשימה. היא יותר מרשימה אם אתה יודע איך השחקן נראה במציאות).
(יצא לי מסורבל וארוך מדי בשביל נקודה נורא פשוטה. מקווה שהעברתי את הרעיון שלי)
אני צופה בקולנוע בצורה הכי רומנטיקנית ונאיבית שאפשר
כשאני מול סיפור (קולנועי או ספרותי או תיאטרלי או אחר) אני פשוט בתוך זה, מאוד קל לי להשאב. כשזה עובד אז מעולה, ואז הסיפורים של הבדיעבד הם תמיד מהממים ומרשימים בעיני כי הם הסיפור שמאחורי יצירה שהיא מרשימה.
אפשר הרי להריץ הרצאה שלמה על איך שכפלו אנשים ואיך פיזרו אותם בצורה שתיצור תחושה של אי חזרתיות ויצרו תחושה של המון אדם, בדיוק כמו שאפשר להריץ הרצאה שלמה על איך הלכו ואספו 18 אלף ניצבים כדי ליצור אימפקט.
והאמת היא ששני המקרים מרשימים מאוד, מסיבות אחרות- אחת כי זו המון אופרציה שבאמת יוצרת איזושהי תחושה ברמה האנושית שקשה לשכפל, והשניה כי מרשים לחשוב איך קבוצה קטנה הצליחה לגרום למשהו להרגיש כל כך ענק.
ולכן בעצם אני מסכימה מאוד עם esh- השגים טכניים נוטים להרשים אותי רק כשהם מגיעים לצד משהו שהיה מרשים ברמה הבסיסית שלו. אני לא מצליחה ליפול מהכסא בגלל השגים טכניים שמביאים תוצאה בינונית.
יש באמת הבדל עצום אם מסתכלים על סרט מנקודת מבט של המקצוען שעושה את זה ומודע לאתגרים הטכניים של העשייה לבין אדם שצופה בסרט בלי שום מושעות לדבר הזה. לי באופן אישי הישגים טכניים יהיו משמעותיים רק אם יהיה לזה איזשהו אפקט שיהיה ניכר בצפיה פשוטה. אני מאמין שיש הבדל בין לראות צבא של אלפי אנשים חיים, לבין צבא ממוחשב. ולכן אם אראה סצנה שהשקיעו לעשות בה את כל הניצבים זה יעשה רושם. אבל למשל לא ידעתי כשצפיתי בהתחלה שסצנת המלון לא נעשתה במחשב, ועד היום אני לא יודע אם העובדה הזאת משמעותית לסצנה. אז הרשים אותי לראות אותם בונים את הסט. אבל אני לא יודע עם חווית הצפיה שונה עכשו בגלל שאני יודע את זה.
עד שהגעתי לעין הדג בכלל לא הייתי מודע לקונספט של וואן שוט. בכלל קאטים ושוטים לא היו בכלל במודעות שלי כשראיתי סרטים. אני יכול לומר שהסצנה המפורסמת ב'חברה הטובים' היתה זכורה לי, אבל לא בגלל שחשבתי שעושים משהו מאתגר, אלא יותר בגלל שזה העביר חוויה כאילו אתה הולך עם הגיבור וזה פרספקטיבה יוצאת דופן. זה נרשם אצלי במוח הרבה יותר מהעובדה שאין קאטים. עלה פעם דיבור על וואן שוט בסוף של 'כפרה'. ואני מתבייש לומר שאין לי שום זכרון ממשהו ספציפי שקשור לשוט הזה. כלומר, זה זכור לי כסרט נחמד ושהסצנות בסוף היו אפקטיביות, אבל הוואן שוט שם עבר לי לגמרי מעל הראש.
אז לדבריך התוצאה הסופית דווקא כן מרשימה טכנית
בזמן אמת חשבת שזה שוט אחד ארוך, ברמה שתזמנת אותו, ואתה מישהו ששם לב לקטנות (ממש שמעת את הצלם עולה למכונית?!).
בסרט של מייקל קיטון (בירד? נו, זה שהוא שחקן עבר של דמות גיבור על), היו מעברים מאוד גסים בין השוטים…
(אני מגיב לשלוש תגובות במקביל אז מותר לי להיות ארוך. סליחה)
מישי – אני מאמין שכולנו במידה כזו או אחרת עושים את זה. הרי את מחמיאה לעבודת השחקן שמצאה חן בעינייך בסרט לפעמים, לא? את שמה לב שהוא עשה עבודה טובה. וזה כי את יודעת שזה לא היה תיעוד אמיתי של דברים שהתרחשו אלא שמי שמולך הוא שחקן שמגלם דמות ושמה שהוא עושה זו עבודה שאפשר להעריך. זה לא שונה ממה שאמרתי על איפור או וואן-שוט. את יכולה לבחור להתעלם מאלה ספציפית אבל אז באותה מידה למה לא להתעלם ממשחק?
כן, גם אני אוהב להישאב לסיפור ולסרט (אפילו בכיתי שלוש פעמים בצפייה בסרטים רק השבוע!) אבל איכשהו זה לא סותר את זה שאני מסתכל על התוצר כסרט ומפרק את המרכיבים שלו בו-זמנית. בשבילי זה לא פוגע בהשפעה שלו עליי, זה רק גורם לי להעריך בו דברים נוספים.
אני יכול להסתכל לדמות בעיניים ולהאמין בכל רומח איבריי שאני מסתכל בעיניו של הלוחם אכילס ששועט לקרב. ובו-זמנית אני גם לא מפסיק לחשוב במודע שזה בראד פיט שמסכל לעדשה. שני הדברים לא סותרים אחד את השני, איכשהו.
וברור שזה אמור להיות קודם כל מרשים ברמה הבסיסית שלו לפני שהוא מרשים טכנית. לא טענתי אחרת. דיברתי על מקרים ובהם התוצאה הסופית היא 99% אותה תוצאה. האם הדרך לשם משנה? האם זה משנה אם בנו את הבית מלון ב-'התחלה' או שזה אפקטים מיוחדים? האם זה משנה אם אני מסתכל על חתול אמיתי שהביאו לסט או בחתול ממוחשב שייצרו ברמה ריאליסטית יוצאת דופן? לדעתי זה משנה, זה משפיע על החוויה *אם יודעים* איך זה נעשה. אבל ברור שלא חובה לדעת. לא באתי לבקר את דרך צפייתם של אנשים אחרים, מן הסתם. שאלתם אותי למה אני אישית *טיפ-טיפה* התבאסתי מזה שלא היה מדובר בשוט ארוך במובן הטכני של המילה והסברתי.
esh – אני יכול לחלק את השוט (או כל דבר) לשני גורמים. האומנותי ו-"הטכני" (אני שונא להשתמש במילה הזאת כי גם בחלקים הטכניים, כביכול, יש כמות ענקית של בחירות אומנותיות, אבל נגיד). הדבר הראשון שמרשים אותי בשוט ארוך הוא לא הביצוע, לא גודל ההפקה, ולא זה שסגרו ארבעה לוקיישנים ואת הכבישים המובילים ביניהם. הדבר הראשון הוא השוט ברמה הרעיונית שלו. הקומפוזיציות, איך המצלמה זזה, האם היא מצליחה לשמור על פריים נקי ויפה *ומעניין* לכל אורך הסצינה? כי הרי עריכה נועדה בשביל לחתוך את החלקים הלא נחוצים, האם השוט מצליח להתחמק מאותם חלקים מתים למרות שהוא לא משתמש בקאטים? וכמובן, האם אופן הצילום הזה מצדיק את עצמו? ובמובנים האלה שוט הפתיחה של 'את'ינה' הוא שוט אחד ארוך. בדיוק כמו 'בירדמן' ו-'1917'. כלומר שוט אחד ארוך עם הערת צד שטכנית הוא לא. אבל הוא כן. וזה לא נהרס עבורי.
אבל מותר לי גם להתרשם מהביצוע, מהיישום. מותר לי להתרשם מזה שסגרו שלושה לוקיישנים ברחבי העיר ואת הכבישים המובילים אליהם בשביל הסצינה. מרשים אותי שהצלם הצליח להחזיק מצלמה כל כך כבדה לאורך כל כך הרבה זמן תוך כדי עבודה. מרשים אותי שהם הצליחו למקם פנסים ותאורה לכל אורך העשר דקות האלה מבלי שאחד מהם יופיע בפריים. מרשים שהם עבדו על ה-que של כל כך הרבה ניצבים ואיכשהו הצליחו לתקשר ביניהם בכל הכאוס הזה. לחשוב על זה לא משפיע על התוצאה הסופית. זה לא חייב להשפיע על החוויה שלך, אבל אלה כן דברים שאני חושב עליהם תוך כדי ואומר לעצמי "אמאלה זה כזה מגניב!".
אדון הבובות – זה נחמד שאתה רוצה לחוות את הסרט מבלי לחשוב יותר מדי על מה שעשה אותו לכזה. אבל חלק גדול מהעניין והכיף בקולנוע (עבורי) הוא לא רק לבכות בסצינה עצובה או להיות על קצה הכיסא בסצינה מותחת. חלק מהעניין הוא לפרק את הסצינה הזאת לגורמים ולנסות להבין מה עבד בה עבורי שגרם לה להיות כזאת. זה לא משנה את התוצאה הסופית (שבכיתי/נלחצתי) אבל זה הרי מה שכולנו פה בעין הדג עושים (הכללתי, אני יודע). לכתוב ביקורות שבדיוק עושות את זה. לפרק את הסרט לגורמים קטנים (צילום, מוזיקה, עריכה, סאונד, תסריט) ולנסות להבין למה הוא השפיע עלינו איך שהוא השפיע עלינו.
גם אני קיבלתי את החינוך הקולנועי שלי מעין הדג. אבל הייתי רק בן 12 כשמצאתי את האתר והתמכרתי אליו (הודות לביקורת של 'תפוס ת'כריש'). נראלי שלמדתי מה זה וואן-שוט עוד לפני שראיתי אחד (והראשון ששמתי לב אליו היה של 'כפרה'). הייתה גם תקופה מוזרה שבה אחרי שכל חיי ראיתי רק סרטי אנימציה עברתי ישירות מדיסני ודרימוורקס לדברים כמו 'רקוואים לחלום' ו-'בבל' (שאני עדיין רואה בשניהם סרטי ילדות עבורי). זה בעצם מסביר למה כשאני מסתכל על רשימות הסרטים שיצאו בין תחילת שנות האלפיים עד אזור 2006 כל הסרטים שראיתי זה אנימציה וסרטי אוסקר עם המון חורים בכל הקשור לבלוקבסטרים וסרטי קיץ. אבל זה פחות קשור לדיון וסתם גרמת לי להתרפס על העבר.
אני לא חושבת שאתה טועה ברצון לפרק את התוכן לפרטים טכניים
כדי להתרשם מהם.
אני רק טוענת שבסוף מה שמרשים באמת את רוב הצופים זו התוצאה הסופית יותר מאשר האפקט הנקודתי. לכן השוויתי בין שני הפכים טכניים שאפשר להשתמש בכל אחד מהם כטיעון לכמה סצינה מיוחדת בגלל הקיום שלהם. וזה נכון בהמון דברים, גם הרציפות של סצינה גדולה וארוכה לא בהכרח תלויה בוואן שוט לעומת כוריאוגרפיה ותכנון מושלמים שמאפשרים חיבור בלתי מורגש. בסוף, בצפיה אנחנו שמים לב לפרטים הטכניים כשהם צורמים. כלומר כשהעריכה לא מספיק חלקה, כשהכוריאוגרפיה לא עובדת או כשהוואן שוט המהולל נאלץ להתקע עם הניצב שבדיוק חיטט באף בפריים כי הפיצוץ היה חד פעמי ואי אפשר לחזור על הפריים.
רוצה לומר שכנושא לדיון לגיטימי לדבר על האם היו צריכים לצלם את הסצינה ההיא (בסרט שבכלל לא ראיתי עדיין) בוואן שוט, ואם זה היה יכול ליצר אפקט טוב יותר או פחות (מאיך שדיברתם עליה, נשמע שהיא די מושלמת כפי שהיא). כל הדיון התפתח רק סביב הבחירה שלך להתאכזב מסצינה מצויינת משום שהיא לא עומדת בסטדנרט טכני מאוד ספציפי, שאין בעצם שום סיבה שיהיה מחייב ואין בו שום יתרון מעבר ל"להרשים מאוד בגלל הקושי הטכני"
אם זה עובד טוב מאוד בלי הקושי הטכני, למה להערים קשיים? או למה להתאכזב שלא הערימו קשיים?
מה שכתבתי לך התייחס למה שאמרת על צפייה רומנטיקנית
וטענתי שצפייה פחות נאיבית לא בהכרח פוגעת בהישאבות לסיפור (לא אצלי, לפחות. אולי אצלך זה אחרת).
לגבי מה שאת אומרת על הוואן-שוט אז אני מסכים בגדול. זה *לא* הוגן מצידי להתאכזב מהסצינה בגלל שהיא לא התגברה על קושי טכני נורא מסוים שמלהיב אותי ספיציפית. הם לא חייבים לי שוט ארוך שבאמת צולם כשוט אחד רציף. ההערכה שלי ליוצרים לא ירדה בעקבות הגילוי.
אני כן אומר שלמרות שאני מסכים איתך בכל זאת התבאסתי כי אותו קושי טכני של שוט רציף הוא משהו שאני אישית נורא מתרשם או חושב שזה "מגניב" להתגבר עליו ואוהב לראות אנשים עושים את זה. לא הייתה נרשמת אכזבה אם מלכתחילה הייתי יודע שהם צילמו שבעה שוטים שונים. שזה גם מרשים בפני עצמו אבל מסיבות אחרות. פשוט הרגשתי טיפה מרומה שהתלהבתי ממשהו שלא נמצא שם. ושוב, זה אני ספיציפית שמתלהב מדברים ספציפיים שמלהיבים *אותי*. זה לא פייר כלפי הסצינה (שהיא עדיין מצוינת בעיניי, כן?) אבל זו בעיה שלי. אני הסברתי מה מלהיב אותי בוואן שוטים (הן ברמה הביצועית והן בעבודת הצילום) ואיך לדעת שאני רואה אחת רק מוסיף עוד רובד להנאה שלי ממנה (מבלי להשפיע על האימפקט המקורי שלה כמעט בכלל).
הערה לגבי החיבור בין השוטים – בשלב הזה קשה לי להעריך את זה פשוט בגלל שאני לא יודע איך בדיוק עושים משהו כזה. אם זה באמת משהו קשה לביצוע ושדורש כוריאוגרפיה ותכנון מושלמים שמאפשרים חיבור בלתי מורגש או שמדובר בעבודת מחשב פשוטה. מקווה שהם ישחררו מאחורי הקלעים מתישהו (ב-'בירדמן' המעברים היו גסים לרוב, וב-'1917' רובם אפקטים ממוחשבים. אז שם זה היה פחות עניין של עבודת קורדנציה חד-פעמית).
אני ממליץ לך לראות איך עשו וואןשוט ב the raid 2
https://youtu.be/kxb9xzAaYjM
איש-הכסא קורע אותי כל פעם מחדש!
ממליץ על מאחורי הקלעים המלא. וגם על הסרט בעצם :)
מכיר :)
את הסרט לא ראיתי כי לא אהבתי את הראשון, אבל אני רוצה לראות.
בהמשך לתגובה הארוכה שלי מקודם עלתה לי לראש עוד דוגמה:
כשרואים בסצינה מסוימת התעללות בחיה כלשהי. האימפקט של הסצינה משתנה לפי הידע של הצופה על יצירת הסצינה ועל האם מדובר בחיה אמיתית שעוברת עינויים או שמשתמשים בטריקים או אפקטים כלשהם (נניח והסצינה נראית משכנעת וזהה בשני המקרים). בגלל זה בסרטים כמו 'RRR' הם חושפים ש-"שום חיה לא נפגעה וכל החיות הן ממוחשבות" כבר בתחילת הסרט. הם חושפים פרט מידע שהוא נטו 'מאחורי הקלעים' כי הם לא רוצים שתגיבי לסצינה באופן לא רצוי על סמך חוסר מודעות לאופן יצירתה. עכשיו, כל אחד מגיב אחרת לדברים שונים. יש את מי שהידיעה שאית'ן הוק ואימה תורמן התחתנו בעקבות הסרט תשפיע ולו בקצת על החווית הצפייה ב-'גטקה'. ויש שלא.
ובנוגע לסעיף 3
זה כבר היה ברור מהטריילר, אבל כעת כשהסרט יצא זה נהיה ברור סופית: אין ספר כזה, וכמו שהשורה האחרונה בפיסקה טוענת, זה תרגיל יח"צ של אפל: הסרט מספר על ספר בשם הזה וסופרת בשם הזה. אם אנשים כבר חשבו שזה רולינג ואתרים מכובדים ניסו להשיג עותק מוקדם של הספר, התרגיל עבד. כעת רק נראה כמה הסרט יעשה בקופות.
יש ספר, הוא אפילו תורגם לעברית
לינק. פשוט נכתב בשביל הסרט. מנחש שאלי קונווי לא קיימת במציאות וזה נכתב על ידי מת'יו ווהן/ג'ייסון פיכס.
מעניין
אבל כמובן התכוונתי "אין ספר כזה" במובן שהוא הוזכר בכתבה: ספר שכתבה סופרת אמיתית ואפל השקיעו הון בלקנות את הזכויות עליו.
אני כן תוהה האם הפריקוול שנרמז עליו בסצנת הקרדיטים של הסרט כן יופק על פי הספר הזה.